בוקר בוקר נגש האחד, נגש השני, ליסב בפאתי מטת אבא לשתף את עצמו בקריאת ותיקין מעל עמודי עתון השחרית, המבשר כמנהגו יום יום, זה למעלה מששים יום, את יבול הרציחות והשריפות והתנקשויות מאמש.

אוי לי משותפות זו של שני הקריינים האלה. ילדי הם. אזרחיה הקטנים של הארץ הזאת. מעטי שנים, אבל שבעי תלאות ונסיונות.

– אבא, הנה לך שוב מציתים. והרי קן־מרצחים חדש… ובשכונת הפחים ההיא… נתחדשו היריות; וכלל לא נתמעטו המתנפלים –

רוטן האחד, מפטיר השני, לא בלי נעימה של ניצוח וקנטור כלפי אבא פתי, המאמין בכל יום, כי היום הוא יום־עברות אחרון.

יש שהם מביעים לי זאת בשתיקת־אלם, במבט־תוכחה, בגיחוך מר או בתהיה קפואה בתוך עיניהם הבוהות. העינים הרכות הללו, כה מעטות הן נקודות האור והשמחה, אשר הן ראו בימי חלדן! והנה תקפה עליהן החשרה השחורה הזאת.

עתים רואה אני לחרדתי, כי אותה תהיה־צפיה, הספוגה בכל זאת אגל טל ילדות, נמוגה בתוך עיניהם של שני הפרחחים, גזה החידה וצף ועולה הפתרון המתבצר במקומה, פתרון איום ונורא המבליח שם באש זרה:

– החיים, אבא, בארץ הזאת, או בעולם בכלל, הם בגימטריה אקדוח, פגיון, פצצה, רצח.

וניחוש טמיר לוחש לי: הזאטוטים הללו משקיפים על עתידם כעל נתיב דם ויסורים.

– – – – – – – –

מובן, שאני הוחזקתי אצל שני בחורי בדאי. הן מבחינת הגדרת משך המאורעות והן לגבי ציון אמצעי ההתגוננות כנגדם והמלחמה בהם. בהתחלה הצהרתי בכל תום אמונתי, כי מעשי החמס והרצח רק מקרים בודדים הם ובמשך יום או יומיים יושבו הסדר והשלום על כנם. ברי היה לי גם כן, כי הם נגרמו על ידי חבר שואפי מדנים קטן, הפסלניים שבבני האומה שכנתנו, אשר את טובתה ושלומה הננו דורשים תמיד. והואיל וכמה שכבות אחרות שהכריזו על שביתה לאומית לא נראו לי כשותפים אי־אמצעיים למעשי הרצח הרי היה מקום לצדד במידת מה לאופן הפעולה הזהיר, אשר נקטה בו הממשלה לגבי המרי בכללו, שהקיף חלקי־ישוב רחבים יותר.

אהה, כל השערותי נתבדו. מציאות הימים הקרובים התקלסה בכל זרעוני הבטחון והאמונה, שבקשתי לטעת על תלמי הלבבות הרכים. והם, שומעי הקטנים, התריסו כנגדי מן ההתחלה, אם גם על הרוב ללא אומר. הם יסרוני על פני במבטיהם, בתביעותיהם האלמות, אגב הוראה באצבעותיהם הקטנות והמרטטות על מסגרות האבל, שהקיפו יום יום את שמותיהם של קרבנות נקיים, חדשים לבקרים. המוחות הטריים האלה אינם מסוגלים ואף אינם רוצים להתעקל בנפתולי התבונה המעשית היתירה. לבותיהם הרעננים מרתתים ומתמרדים כנגד פשוטי המעשים, העובדות הגלמיות: “שוב נפל חלל על במותיך, הישוב בציון! שוב צץ קבר! שוב נתרסקה גוית יהודי! שוב הציתו נבלים את פרי הזיעה והדם של היהודי העמל! שוב! ושוב! ואין דין צדק. ואין גמול, ואין יד נוקמת בפורע”.

וככה לחשתי על אזני הפרחחים, אמנם, בלי מלים: מה אעשה, בני, ובן אני לדור, אשר נתחנך על ברכי אידיאלים אנושיים? אביכם הוא מאמין אדוק ועקשן, אשר גם אם תכתשו אותו במכתש המציאות המנקרת עיניים לא ישנה את השקפותיו.

ראיתי בחוש, כי מיום ליום הנני מאבד בעיני הפרחחים את סמכותי האבהית.

הסמכות האבהית הזאת, מי נאור מבני דורנו אינו מוכן לפרקה מעל עצמו? כבר תם ונשלם דור האבות הסמכותיים, שפרקם נאה וזקניהם מגודלים, המשלחים חצי מרות מבעד גבותיהם העבותות לתוך לבות ילדיהם המצווים לענות אמן אחרי כל מלה שלהם. אנו הננו אבות ענוותניים. פחות מכל הננו מתנכלים להשתלט על מוחותיהם של יוצאי חלצינו. אולם לא פחות מהדורות הקודמים הננו חרדים לגורלם של שתילינו הרכים, שאת חייהם חייבנו בתוך העולם הזה. ומשנה כאב לנו לשמוע את ממלאי מקומנו לעתיד לבוא מפרשים את מחזות החיים על דרך הפשט האיום ביותר. היינו: הארץ שדה קטל. החיים מערכה כנגד האויב. העם האחר – מלכתחילה צד שכנגד, עויין אותך ושואף דמיך.

כיצד לא יתחמץ בנו לבנו למראה האפרוחים הרכים האלה, המסתכלים בעולם מבעד קנה האקדוח.

לא על הסמכות האבהית האבודה, אלא על המשען באדם, שניטל מילדינו, קוננתי את הקינה.

– – – – – – – –

מבחינת הבנת המציאות ואולי גם ההסתגלות אליה היה יתרון לא מעט עלינו לאבות ההם, המחמירים, הקפּדנים, נותני הצו. ההם, בכל חזותם, בכל תנועה והעויה שלהם, בכל אורח החיים, שדרכו בו את נתיבם, כאילו לימדו אותנו פרק ממשי במסכת החיים. לעתים הביעו זאת במפורש באזנינו, בשבתנו על ברכיהם: דע לך, בן יקיר, כי העולם הזה הוא מעון לטורפים. הארץ ניתנה בידי רשע. העמים זאבים. ודע לך, בן, כי בצאתך אל דרך החיים לקראת נחשים אתה מהלך. הזדיין, משום כן, אם לא בנשק הרי לפחות בעינים פקוחות. שמור את נפשך והזהר מלהתערב בהמונם! עשיו הוא עשיו! ככה הורו לנו אבותינו. ותהא הוראה זו חטא לשולחן ערוך הבין־לאומי. אבל כמה הלמה יפה על הרוב את מצבו המיוחד של יהודי בגויים, הכבשה בין הזאבים. ואילו אנחנו הוצאנו את העולם האכזרי הזה למען ילדינו במהדורה מיוחדת, ממותקה, מרוכרכה. חברנו למען הפעוטות מציאות של דמיון, שבה אומות העולם יושבות יחדיו ומתעלסות באהבים. אבותינו אפילו בספרים לילדים סּפרו את כל הזוועות והמוראות אשר הגיעו להם מאויביהם. ולא עוד אלא שהם לא חברו כל עיקר ספרים מיוחדים לילדים. אחד היה הספר לגדול ולקטן, לזקן ולטף, הוא צילום נאמן מספר הקורות לעם הזה. ואילו אנחנו שקרנו, והננו מוסיפים לשקר, להם בספורי מעשיות, הנעשים כמיני מתיקה. האין אנו עתידים לתת את הדין בפני ילדינו בעתיד על שום ששיקרנו להם, ויהא מתוך כוונה רצויה.

– – – – – – – –

לא עתידים אלא לאלתר, בוקר, בוקר. הנני מוזמן לדין על ידי שני בעלי דברי הקטנים, שמכמה ימים כבר חדלו לקחת עמי דברים. הם לוקחים עמי שתיקה דוקרת. הם מתיחסים אלי כאל מאמין אדוק באמונתו התפלה, שאין לו תקנה. כמה רבת משמעות היא השתיקה, ששני השותפים הקטנים האלה שותקים עלי, מסביבי, לתוכי, בקשר לכל מקרה זוועה חדש, כל פצצה הנזרקת, כל רצח מן המארב, כל מעשה איום חדש, כל קול חירוף ושוטן מהצד שכנגד. מעכשיו לא די שאיני שוב בן סמך בעיניהם, אלא הנני בר פלוגתא גלוי שלהם. בפאתי מטתי נתגבשו שתי סיעות מחולקות מן הקצה אל הקצה: הם ואני! ומבלי לעצום עין: הם באי כוח המציאות, האינסטינקט הבריא הלוחש לבעליו, כי אם רוצה הוא בחיים עליו להסתגל לתנאים החדשים, בין הם ארעיים בלבד ובין הם עשויים ליהפך להווי קודר ממושך בארץ הזאת, אין להעקיף עליהם בשום תחבולת ערמה ואין להתעלם מהם אלא הכרח להשתמש כנגדם בכלי זינם. ואת הצו הזה קורא אני מתוך עיניהם המתריסות במרי חרישי; מתוך הצער העמוק, הנחרת בין תלמי פניהם הרכים כאשר עיניהם משוטטות על עמודי העתון; מתוך ארשת הבגרות המתבצרת מיום ליוום בסבר פניהם ומבּטיהם.

– – – – – – – –

על הבגרות המהירה הזאת, אשר התחוללה על ראשי ילדינו כרעם ביום בהיר, עליה בקשתי לייחד דבור. אי עוד צער כצער המחלחל בנו למראה הילד, המנשל מעליו בטרם עת את עדיי הילדוּת? ילד היוצא לפני זמנו מגיל הילדות, לאן הוא נכנס? הוא נכנס לתוך לא־גיל. תחת מטרות האש והדם מבגירים ילדינו מהר־מהר. אנו מתאבלים על רצח קדושינו, כי כל נפש יקרה לנו. גם על אבדן רכוש וגדיעת אילנות נעורר קינה. אולם גם המתים חיים בצרור חיי האומה. שדה שנשרף יצמיח קמה חדשה לתקופת השנה. תחת כל אילן גדוע יינטעו שתילים כהמה וכהמה. ואילו ילדות קטופה באבּה מי ישיב לנו תמורתה? דור שלם של בני נעורים, שילדותו עלתה באש וטובעה בדם, האם לא יהיה זה דור אשר יחוש תמיד מגרעת באוצר חוויותיו, חסרון שלא ניתן לתיקון בבית השרשים של נפשו? האם לא יהיה זה חלילה דור רפה־אונים, עייף ועצוב מאד?

אולם כל הרהורי עצבות מסוג זה, הם גופם, נובעים מתוך עצבנות השעה. לא נכון כי המהומות האלה עתידות לייבש את טל הילדות של ילדינו. השחור מני שחור בהווה יזדהר להבא בזכרון. לשון האש המלחכת את שדותינו סופה לההפך ללשון זהורית של התקוה הטובה לשלום ולאחדות. והיה כאשר יופיעו ימי השלום וישמעו ברמה קולות הפטישים, המחרשות, הטרקטורים ומכונות התעשיה – ישטוף קול ניגון נעים ומתוק את הארץ הזאת על פני רחבי שדותיה, עריה ומושבותיה ועד שיאי הריה. כסיוט רע, שאינו בא בחשבון החיים הפורחים והמזהירים, ייזכרו מעשי הזוועה של ימינו. כל הממרורים בהווה ימוגו כליל. ובטוב לב בנים עליהם אפשר יזכרו לטובה גם את האבות העקשנים, הפתאים, המאמינים, אשר עמדו תוך שלוליות הדם, בעתר ענן השריפות, וניבאו לימים טובים ולשלום עמים. ותהי דמות האב המעולפה, הנמוגה מקצת בשרטוטיה בתוך הנשיה, עולה שוב ומזדהרת, כבזיך זעיר, מכיל בקרבו שיקוי ילדות.

את הדאגה לילדינו נרעיף מבלי משים לתוך גביע הזכרון של יוצאי חלצינו כיין הרקח של העבר, חמדת הדמיון ומתנתו.

י“ג תמוז תרצ”ו