גם אלה שפרשו באורח חייהם האישיים מחלקי הוי מסורתי של עמנו אינם פטורים – ואולי הם החייבים ביותר – להעמיק חקר במערכי־לב הדורות, שנתבצרו במשך עשרות יובלות בתוך מצודת המסורה וצדו שם את הדיוקן של עם לבדד ישכון – לבדד במושגיו ובדעותיו, במנהגיו ובנימוסיו, בסדריו ובאמונותיו. כולנו, גם החרדים על טהרת היהדות הפרושית וגם החפשים בהשקפותיהם, מחושקים באיזו השגת עולם, או שמא גם תודעת עולם, יהודית מיוחדת, המפעפעת בתוך כל זיע ופרפור של שכל או רגש משלנו. יחיד מישראל, מן עמך אין לך מוצא. עם אינו נותן גט פטורים אף לאחד מבניו. כל שכן ישראל סבא העקשן, שלאמתו של דבר מהווה הרבה יותר מאומה סתם. הוא הנהו חומר אנושי מיוחד, חוש נבדל. תסס שכזה. ברצוננו או על כרחנו. טוב, אפשר להתמרד עליו, לקרוא תגר על חכמיו וזקניו, לבעוט בחלקי תורה ומוסר משלו. יחידים, מעטים, ואולי גם מרובים, עלולים גם כן לעזוב את תחומו. אבל אף הללו אינם יכולים להתעזב מטבעו־טבעם. כי יהדות היא סנה בוער בקרבנו. היא מין דם בוער. ובודאי שהיא משוקעת כולה בנפש כל יהודי. לפיכך גם היחיד המרוחק חייב לתת לעצמו מזמן לזמן חשבון מנפש כלל הדורות.

אנו שואפים להיות עם על ארץ, עם ככל הגויים. אבל טרם נעשינו זאת. ומי נביא יגיד לנו אם גם בחיק העתידות תתגשם משאלתנו זו. אלא שמבחינה ידועה שום אומה אחרת לא נתעלתה כמונו למדרגה מושלמת כזו של הויה עממית. כל אחת מאומות העולם מגיעה לייחודה באמצעות קבוציותה. ואילו יהודי אחד בלבד הריהו העם היהודי כולו. אילו נתלש כל בן עם אחר ממכורתו – צרפתי, גרמני, אנגלי, רוסי, כל שכן בן אומה מעוטה באוכלוסיה ובלתי מובהקה כל כך בדיוקנה – והיה נידח לאיזה אי רחוק והיה, נניח מציאות כזאת, שם מובדל ומופרש במשך… מאה או מאתיים שנה, הרי ברור כי כל סימני הייחוד הלאומיים שלו היו מיטשטשים מתוך כך באפיו ובצורתו. ושמא אף הוא גופו היה שוכח את מקור מחצבתו. ואילו יהודי אחד מאריך מאות שנים במקום רחוק מיישוב, קרוב לשער שהיה משתמר כולו במלוא קויו ותגיו, לא יעדר בו נדנוד מן התנועה וההעוויה העממיות שלו. הילוך־המוחין בו, רהט־דמיו, קצב־דפקו, אף צלם תבניתו, השגתו בטבע ובמושכל – הכל יתקיים בו בהוויתו משכבר הימים. יהודי לעולם אינו נעשה מומר גמור. וגם בנשרו מעל גזעו הריהו הווה בהוויה יהודית בצורת זלזל או עלה נידף או גם אבקה פורחת. ולהיפך, ייתכן, כי יהודי חי מאה או מאתיים שנה בבדידות על אי נדח היה מפתח שם באופן מובהק ביותר באין מפריע לו את סגולותיו היהודיות. כל יהודי ניזון מתוך עצמו.

עם הקובע מדי שנה בשנה במשך מאות שנים שבועות אבל ויום צום על חורבנו ויושב על הקרקע בזקניו ובטפו ומקונן ובוכה בדמעות ממש, פלגי דמעות – כלום יש דומה לחזיון זה בקרב עמי אירופא? אפשר שדורות באים לא ירצו להאמין במעשה שהיה זה. וגם בעבר היו עמים רבים תוהים על אומה משונה זו, העושה מעשי ילדות ודרך לה כנשים בבכי. ומן הסתם יש קורטוב אמת מציאותית, וסמלית על כל פנים, בספור המעשה על אודות נפוליון, שנזדמן בליל תשעה באב לבית כנסת יהודי וראה את עדת האבלים מסבה על הקרקע וגועה בבכי, נתעוו פניו מתמהון ומזוועה כאחד. ואם אגדה היא זו הרי שהשכילה להקביל את איש־הפעלים הגאוני לעומת קפאון על שמרי הצער אין־משל לו במעשי עם ואנוש בעולם. אולם הדבר אשר היה מרום מתבונתו של איש החרב, המסוער מתאוות־הכיבושים, המטורף בתאותו זו, היה מובן ומושג במוֹרשה שבדם לכל אחד מבני העדה ההיא, וגם לתינוקות שבה כתופעת טבע וכסדר אנושי.

האבלות תופסת חלק הגון מחיי היהודי בימות השנה. חדשי תמוז, אב, אלול, חצי תשרי קודש הם לצער ולחשבון נפש. מפסח עד שבועות ספירה. גם חדשי טבת, שבט ואדר אינם מפגרים מבחינת חלקם ביגון ובאנחה, בצום ובהזכרת נשמות. אפשר לומר, שכמעט כל חיי עמנו בשנות גלותו טבועים במזל “יזכור”. ואם תרצה לאמור, הרי גם היהדות המחודשת, המכנה עצמה בשם לאומית או תחיָתית אינה מבליטה בעצמה כל נטיה למעט עד כמה שאפשר בסלסולי “יזכור”. אתה נמצא למד, כי נושא־האבילות אינו ניתן כאן כדרוש עיוני בלבד על מה שהיה לשעבר. כמעט שאין לך יום שלא יישמעו בקרבנו קולות תגר כנגד השאננים בציון, הצוהלים בשירים בשעה שעמנו ומעשי ידיו בגלויותיו טובעים בים של צרות. וכעת שהצרה היא גם בציון על אחת כמה, שיש גוזרים על כל קול צחוק וסימן חדוה וצהלת־נעורים, הנשמעים בישובנו, כעל מעשי הוללות ופריצות.

ושוב על נושא הדמעות. מה דעתנו על אדם הגועה בבכי בפרהסיה? מה בכלל תפקידן של הדמעות בחיי המבוגר? היש להן תפקיד? או שמא אינן אלא שריד תפל מהתור הינוקתי של האנושיות? לעתיד לבוא – הקרוב הוא? – שום בר נש לא יזיל דמעה, אשה לא תצעק בחבליה, אף תינוק בעריסה לא יפצח קינה. גם החזק בכאבים לא ימליט אנחה מפיו של המעונה. לעתיד לבוא! אבל מה הדין כעת? מותר לבכות? הפרט מותר לו? והציבור? ועם שלם האובד בענייו? הלא תזכרו כי רק לפני דור אחד, ובמשך כמה וכמה דורות, היו טובי הפייטנים באומות העולם, ביירון, שלי, שילר ואפילו מחברו של וורטר. לינאו, לרמונטוב, נקרסוב, נדסון, אלפרד דה מוסיה – ואצלנו, מיכל, גורדון, פרוג וביאליק, מתבלים את שירתם בדמעה המרה, בדמעה הנאמנה, וכלל לא ראו באגלים המלוחים הללו סימן בזוי לעצמם. מה שמותר לפייטנים מדוע אסור לעם ישראל? הלא גם הוא, כולו, בגבריו ובנשיו, בזקניו ובילדיו, היה משורר. משורר חורבנו, לא קם כמוהו בקרב הגויים! כל המאה התשע עשרה הזליגה פלגי דמעות, דורות ועמים לא התביישו בגביע הדמעות. ואנו נתבייש? וכי איזה נס קרה לנו? כלום זרחה כבר שמש הגאולה השלימה?

כל זמן שהצרה טריה ומפרפרת אי־אפשר לגזור על העין שתינזר מן הדמעה. ואפילו עינו של הגיבור יש שלא תעמוד במבחן למראה בן יחידו השחוט או חמדה אחת שלו, בבת עינו, הנרמסת ברגל גאוה. שכזו ממש היתה הרגשתה של האומה היהודית, שראתה מדי שנה בשנה בט' באב את יקירי בניה מדוקרים בחרב האויב והיכלה עולה בלהבות אש. זכרה האומה זאת לא זכרון שבקנה־השמירה במוחין אלא זכרון שבדם. השנה, בזה היום, עוללו לה את החרפה הזאת והחריבו עליה את מקדשה. כך ולא אחרת תפס כל בן עמנו את חורבן בית מקדשנו. אפשר להתייחס בהשתאות למין זכרון אומתי כזה, הגובל עם שיעורים שהם למעלה מן הטבע. אבל לא יתכן כי לא נתבונן בתבונה ישראלית מיוחדת זו מתוך יראת הרוממות. וזה לא היה בכי על עבר מת משכבר, אלא על עבר שקפא עם כל מוראותיו ופחדיו בתוך כל רגע ורגע מן ההווה. איזו קפיצת הדרך בזמן. איזה מסע פלאים אחורנית של אומה עם בניה ובנותיה על פני שטח־הדורות! כן, פלא הוא. אבל וכי משום שפלא הוא אין אנו חייבים לנהוג בו גם כעת, ולעולם, כבוד והערצה?

להדגיש: איני אומר – קדוש העם הזה. קדושים היינו. טוב שנהיה מעולפים יפה יפה בתוך הקדושה האבלותית. איני אומר כזאת. את ההיפך מכך הנני אומר. אבל גודל והוד גם בדברים ששעתם לחלוף! שומע אני תביעה מתוך מעמקי־נפש להבין את אבות־אבותי ולכבדם כערכם. ולא זו בלבד אלא גם לינוק את השיירים מיפיים, מחינם ומגדלם ולהעבירם בסוד גלגולי צורות לתוך המסכת החדשה של הוית דורנו. אין דבר הולך לאיבוד בטבע. וגם לא בטבע אדם ועם. חלילה שתכונות יפות לא יהיו להן יורשים. זכורני: לפני חצי דור, ועוד יותר מן הסתם לפני כך, היו מגלגלים חיוכי־לעג כלפי היהודים הבכיינים הללו. אמרו: "משיחנו גואלנו כבר בא! כבר קם עולם של בונים. מעדר קח ביד והך, כך וכך!: כן, מעדר! את ומחרשה! והיזמה היוצרת! והרוח המעפילה! ואנך־הבנין הבלתי יגע! אבל, אהה, גם הכשיל והפצצה והעין השוטנת והיד המשלחת בערה בקמות והרצח ממארב ותאוות ההרס והחורבן פועלים בתוך החיים האלה, בתוך הדור הזה, בארץ הזאת ובכל הארצות. ועדיין אין אנו יודעים רוחות בוקר ורוחות קטב, כוח החיים ויצרי הרג רב, מי ממי יֶאמץ. יש מיני מצבים, מיני מצבים כאלה, שבהם אתה, המשוכנע בצדקת פעלך, המפועם כל הכוונות הטובות, עומד מול שיטנה עיוורת ומאורגנת מול פמליה אויבת, הפורצת בכוח קדמון, עד שלפתע הנך נוכח באזל היד של הרצון הטוב ומעשה הצדק ומנוס אין לך ואין מוצא וכל גידיך ועורקיך וחושיך המתוחים עד כדי להפקע אינם חשים כל מוצא. ורק רסיס קט יש בך הגולש, הגולש משם, מתחת גדות עיניך, הוא הפליט היחידי שבך, הפורץ והולך וכמו ממלט ממך קורט של משא – האם בשל כך נבוז לו?

עמוק הנושא ובו תלויות נימי היסוד של הפסיכיקה היהודית. יש ולפתע מנגן אלמוני יפרוט על הנימים הללו בכל אחד מקרבנו. יהודי אינו יכול לומר: “אני גופי כבר נגאלתי מעבר עמי, פרקתי מעלי את עולו, יצאתי לחפשי!” כי באחד יום יקום בקרבו המנגן האלמוני הזה וימשוך אותו בנימי רוך ועדנה ויטילו שוב ושוב לתוך מצולות הגעגועים והכיסופים, שהוא, נדמה לו, כבר המליט את נפשו מהן. על שום שהחזיון הוא נשגב מאד. עם אוהב במשך דורי דורות את זכרון הקדומים שלו באהבת נעורים, באהבה חיה ורעננה, כאילו רק אתמול נחרב עליו הדר תפארתו. חזיון כזה אי־אפשר שלא ימשוך בקסמיו כל נפש אצילה.

בתקופות מסוימות הננו מתמרמרים על עמנו, שנשבה מאות שנים לתוך צללים וחצב לו קברים בסמלים. אבל שוב ושוב מתעוררים בקרבנו מעיינות האהבה והרחמים למקור מחצבתנו, שביצע את המעשה, המפרנס את דמיונם של טובי הפייטנים בכל דור ודור: הוא אהב מה שאהב באהבה אחת, באהבת עולמים, באהבת דאנטה לבאֶאַטריצ’י. עמנו חי רגע אחד בהיסטוריה שלו כבחינה של נצח. נפשו כולה נשתפכה לתוך שברו.

ט' אב תרצ"ו