רקע
אליעזר שטיינמן
באש ובמים

כל אדם מן העיר נהר עוד מצהרי יום אל שפת הים. כעת גם היום הלך הימה, בשרפו שם, במרומי האופק, את שרידי עצמו בלהבה השופעת מתוך עינו הגדולה, כמו נאפד את כל אשו בקרב על רגעי קיומו האחרונים. ויהי חג, חג זיקוקין לעינים הצופות. כי גיא חזיונו היתה כברת רקיע קטנה, ממנה נשתלחו רצי דם ואש להאיר בשארית הכוח לארץ ולדרים עליה ולהצהיר את הקרב המתחולל בחיק היקום. לרגעים נדמה, כי משתה צבעים זה, השופע ממרחקים הבוערים מבשר את שמחת לב היום בגוועונו. לפיכך שפך המתגושש את כל נפשו־דמו לתוך עינו האחת ועוד יצק לתוכה קסמי־פלדות ולהטי־זוהר, שהגבירו את כוחם של פסי האור המשוטטים בתוך רקעי הדמדומים וגושי העלטות.

אולם דרי הארץ – אף אלה שלא פנו עורף אל הים ברדת חום היום – לא נתבוננו כמעט בראוה ולא ליוו את הנופל במבטי כיסופים ואהדה. מהם היו מתוחי קשב כלפי רחש גופיהם המרוחצים, שנתרוו ליח ים מלוח וצינת בין ערביים וכמו נסתפגו צפיה מנעימה לקורטוב טוב שיתרחש מסתמא בחסד האפלולי, המבטיח לעולם יותר מן האוריי. והריהם מטפחים בכפות ידיהם על גבי שכמיהם, זרועותיהם וגביהם ושאר חלקי גופם, כתוהים על הכלי שלהם אם השביח משהו בשעות הטיפול וההתענגות. מסתבר שאין הללו נפנים מעצמם אל תאונה שבעולם. ואחרים שרועים כמלפני כן על החולות או בתוך כורסאותיהם רבוצים ברובם גוף על גבי משנהו או בסמיכותו וכל אחד נושם ושואף לתוכו את כוחו ודפקו של רעהו, ככה מסודרים הם רבדים של גופים־כפל, למרגלות הגלים, בהכריזם מבלי משים קבל הכל על מחשבת־הטמירין של כל אחד מהם בדבר חסרונו לעצמו ואי־דיותו להיות ניזון מתוך מקורותיו בלבדם. קשתה על הללו הקימה בגלל הניתוק, שיתחולל על ידה בין הכפלים, ניתוק הזורק כל אחד מהם לאלתר אל תוך הבדידות המשכלת אותו. כל שכן שאין הם עשויים להסתכל בראוה שבמרומים.

קימעה־קימעה נמוג גם קהל המאחרים הזה. אחד־אחד או שנים־שנים נסתננו מבעד הדמדומים. בעצלתיים קמו וככה צעדו. ארשת געגועים ואי־סיפוק במבטיהם. אף המצומדים בשכיבה נתרופפו כל שהוא לולאותיהם דרך הליכה. ואם כי נשתייר רק קהל מעט בקרבת הים לא פחתה בכל זאת שם ההמולה האנושית. כאילו היה זה מטבעו של הממונה על האפלולית להגביר תחת חסותו כל שמץ ישות ולעשות רב גם מן המעט. ברדת היום פרשו להם כל הבאים בימים, הטומנים בחובם גם בתוך אור היום הגדול כיסופים ללילה, המנחיל מנוחה, וצמדי בני הנעורים, שהשתלטו כעת על המרחבים הריקים, הרוו אותם ברחש חיים שוקק וקולני, במצהלות צחוק שופע מתום נפש בריאה וסואנת, בגלי עליזות המתגלגלים בחן ובחדוה ומאשרים זכות נפש כל חי על מעדני חיים.

כעת אתה, הטייל הבודד, אשר מתחילה הצמדת חושיך אל המחזה ממרומים, נפעם גם כן מהמולת הנעורים, השוקקת לתוך אזניך ממש. ומשם היא שופעת בסופת רננה לתוך פנימיותך. מה גם שבמרומים הוכרע כבר הקרב. נפל היום לתוך אבדון מפואר בזיקוקין צבעוניים מסנוורי עינים, כמו מת מות מפותה. ואף בבת עינו, עליה התגושש כאביר, כבתה. תחת עין אחת מתלקחת בעוז הואר העולם במעין מחצית עין, חיורת וכהה, המלווה אלפי רבבות נקודות אוריות, מתנוצצות כספירים. יפה הערב מן היום כיתרון החן, שיש לחלק ולפירור על השלם והמלא. אולם נעלה ממחזה תפארת המאורות במרומים היא דמות האדם הנשקפת על פני האדמה ויפה מזמרת הכוכבים הוא רנן קול בשר ודם.

מה מאד יקר לך צלם תבנית האדם בכל ימות החיים. קל וחומר לעת הזאת, אשר במדינה אורבת החרב המשכלת. הנה נדחק על כרחך לתוך תודעתך זכר הדבר, אשר אותו בקשת להשכיח מלבך לשעה האחת לפחות: הוא הדבר העוטף בימים הנוראים האלה נפש כל בן עמך במעטה אבל וקדרות. ולאחר שנזדקר לתוך מוחך שוב אי אתה יכול שלא להשהות את הגיגיך עליו. גם מבלי שתהגה בו בשכל המכיר מעייניך שקועים בו והוא שקוע בחובך ומחלחל בסתימא שבתודעה. הלא הוא הדבר, המַבְכֶּה בלילות את התינוקות בארץ העברים; המחריד בלי הרף אמהות ונשים צעירות לגורל בניהן ובעליהן שומרי שדות וישובים מאימת שודדים ומרצחים, האורבים בדרכים ומתחת לכל גדר ושיח. ומשהסיבות את עיניך מן המרומים אל מול המראות למטה אי אפשר לך לבלי להעלות על זכרונך את הרעיון, כי רק בתוך תחומי כברת האדמה הצרה על פני פיסת חוף זו ניתנה לך הרשות לעמוד ולהשקיף על השמים. פה בתוך הכלוב הצר, המכונה ישוב עברי, נצטמצמה מלכות החיים. ואילו צעדים מספר מן השטח המגודר הזה, שם בעמקים ושם על הגבעות, בין נקיקי הסלעים ובתוך הבקעות, מתחיל שלטונו של הרג רב. ובהגותך בזאת ייקרו לך שבעים ושבעה הגופים הצעירים, האמיצים האלה, הרוויים חוֹם שמש, געש ים וחדוות חיים, השופעת מתוך איתני הארץ והשמים, בצעדם קוממיות, בהילוך תום, המתנכר לכל צרה ושואה. הלא אלה הם, השואבים את ששונם מתוך מעיין הנעורים בטבעיות זו, שבה מתנוצצים הספירים במרומים, משקשקים הגלים מלמטה והים האיתן משמיע בהמיתו את נצח זכותו על חין תפארת.

צהל הלב למראה החיים שלא מתו עדיין גם בפינת תבל זו. כברת היקום לצד מערב הפכה חלקה נוצצת, מזוגה ים ויבשה, יום ולילה, אדם ועולם, חלום ומציאות, כאחד. רחב הלב ולא פחד, מתוך אמון תום בחג השלום שיבוא, אף אם יתמהמה. יבוא לבלי לגוז שוב.

אהה, גם מתחת לקורטוב התנחומים, שנמזג לנשמה, תסס עוד במעמקים משקע היגון הכבד, שקוי החרדה, מיץ הלענה של הימים הנוראים האלה. מה בצע בכל משאלותיך הטובות אם במרחק צעדים מעטים ממך משתוללים כוחות זידוניים, אויבי הבנין והשלום? מעל כפות המסגדים ומתוך מבצרי הבתים המתוללים על הגבעה מנגד לעיר העברית משקיפים עליך מבטי זעם. כל בית שם עין זוממת. כל קורת גג – מקום מחבואים למבקשי נפשך. לאחר שהעליונים נשלוך מעל הפסגות השאננות, המוארות באור יקרות של הירח והכוכבים ונזרקת על האדמה, שוב נעשה מוחך אכסניה לכל צרות הימים ולפורעניותיהם. איזו מציאות מרה, שבה שולטים בלי מצרים הפגיון והחרב, הכדור והפצצה, הזדון והעלילה. משולה מדינתנו הקטנה לתיבת נוח הצפה בתוך נחל דמים. אנשי נשך ואנשי עמל כרתו ברית יחד לתפור חופה שחורה על פני ישוב עובדים ישרים. עם שלם כמעט עורך ציד על עם חברו. כיצד להשיג זאת בשכל האנושי? עדה גדולה עזבה את משפחותיה, את שדותיה, את בתי מלאכותיה ויצאה לשדות, לעמקים ועל ההרים, על מנת לשוטט כחיות טרף ולקלוע משם כדורי־מות, להצית קמות, לגדוע אילנות. למה יחמדו הללו רצח תחת עבודה בשלום? מדוע לא יחרשו ויזרעו? מדוע לא ינהגו עדרי צאן על פלגי מים? מדוע לא ילמדו את תינוקותיהם תורה ודעת? למה חשק לבם בחורבן? מה הנאה להם מאנקת פצועים ובכי אלמנות? מדוע יאהבו האנשים האלה כל כך מעט? ומדוע ישנאו כל כך הרבה? מפני מה עינם צרה בלי הרף? מה תועלת לגופם ולנפשם מבארות שנאה ומשטמה, שהם חופרים מדי יום ביומו? תחת לרקום תככים ושיסויים, הלא טוב להם להתענג על מקרא שירים יפים, על חכמת שלמה וסוקרטס, על פיוטי התהילות, על נאומי החן של סיניקה. איזה עסק של תיפלות רצח בני אדם! ומי מפקח על כך, שנהרי הרעל יזרמו תמיד בכוח איתן, ואילו באר מים חיים של אהבה ואחווה נידונה לפכפך בלאט ובהיחבא, כמו גנובה היא? הה, מדוע? מדוע?

בעמוד אדם בודד למרגלות גליו המשקשקים של האוקינוס, הזרוע למעלה לגיונות כוכבים, תלחשנה שפתיו מבלי משים: “למה? ומדוע?” למה ומדוע ניתנה הארץ בידי רשע? הלא אפשר היה שצדיקים ימשלו בה! אפשר שיהיה טוב. אפשר ואפשר. בחיי ובחייך, אח קרוב ויקר, בן עמי ובן לא־עמי! אפשר כי גופים צעירים ורעננים כאלה יצעדו רבים בעולם, בתהלוכת אחווה, מבני כל העמים, עם לקראת עם ועם אל עם יאמר שלום רב. אין זו אגדה ואין זו בדותה. החיים נוצרו לשמחה. ניתן תפקיד לאדם: לאהוב! מן ההגיון הוא שכל יצור ישמח על היותו חי בעולם ומשנה שמחה על היות זולתו חי גם כן. טוב לחיות! אולם לא טוב לאדם בגפו. הוא תמיד זקוק לעזר כנגדו. יפה גוף צעיר ורענן, וכפליים יפה הוא בשניים. וכפלי כפליים ברבוי הפורח. ומה חן במראה האבלות? לא אבלות בשום צורה ואופן! רק צהלת חיים וששון קיום, על אף כל התנאים! יושר יש רק בפריחה, אמת רק בהתפתחות, צדק רק ביופי, חכמה רק בבנין, קדושה רק ברעננות! ומי הוא המנצח על הכל? הוי אומר: האביב! הוא הנותן חיים ובריאות, שמחה ותפארת.

… לפתע ניתק חוט ההרהורים. הטייל הבודד ניעור מפאת שקשוק הגלים, שנתגלגל לדכי, ועיניו נישאו שוב אל המרומים, שם נתרקמה בינתיים מחרוזת בני־רשף, אשר נשתלשלה מן העיר הנגדית, הדוגרת על הגבעה כצפור טורפת על מזימותיה ונתחברה עם האורים והשביבים המשתפכים מהעיר העברית בשפלה. אורים נגעו באורים ושביב רמז לקראת רעהו, כנושאים שלום זה אל זה. אף למטה חוברו יחדיו גלים ברוצם כמו גלגלים. גל נשק גל, גל נהר אל גל הלוך ונהור והשתפך לתוך רעהו, מעיר העברים עד למרגלות העיר הגבעית וממנה והלאה. ככה ברציפות בלתי פוסקת, מתוך אחדות שבטבע, הלאה, הלאה, עד לשם אין דריסה לרגל עברית מאימת הרצח. הסתכל הטייל וראה: פה, בתוך עולם האש והמים, אין פירוד וריב, כי שלום ושלווה שוכנים בתוך האיתנים האלה. ממעלה הגבעה ועד מורדות השפלה, והלאה מעבר מזה ומעבר מזה, מתחבקים בני הרשף ומתנשקים הגלים ומובילים זה אל זה – וכולם יחדיו אל תוך מרחבי העולם – דבר־מה אחידי, ברצוא ושוב, מן השם הרחוק אל הכאן הקרוב וחוזר חלילה. אף חוט דק של הפרד אינו שורה בתוך ספירות הטבע, העוטפות את שתי הערים, שתי מעצמות מחולקות בעולם היחסים האנושיים.

אותה שעה נצנץ הרהור נושא אמונה: בתוך־התוך של ההויה, אין פירודים. אין פרץ. ורק בקרב בני האדם יש צווחה. ויכול שיהיו שלום ואמת שולטים גם בתוך החברה האנושית כדרך שהם שרויים בחברה זו של שביבים וגלים. יכול שיהיו שורים יחסי קרבה בין משפחות בני האדם כדרך שהשביבים והגלים הללו נוהרים ורומזים שלום־בית לקרוב ולרחוק. ואת אשר שיחר הלב הביע גם השכל בהגיונו:

– מי יתן ויבינו בני אדם וכל העמים יחדיו את שפת הרמזים אשר בפי האורים והגלים. מי יתן והנפשות האנושיות תזוככנה ותיצרפנה בתוך האורים והגלים הללו! מי יתן ולא לשוא יהיה המעבר הזה לנו באש ובמים. כי אל שלום העמים נעבור!


כ“ו אב תרצ”ו


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48390 יצירות מאת 2697 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!