אכן, גם זוועות אינן דומות זו לזו וגם בנכלי השטן קיימות דרגות. משום כן הרעישתנו עד היסוד אותה מלאכת תופת, שנעשתה מבעד החלון בקרון הרכבת במסעה דרך תל־אביב בבוקר כ“ח אב בידי פלוני מבני ערב. הידים שהשליכו מתוך מארב ברכבת פצצה לתוך צבור צפוף של גברים, נשים וטף, העומד לתומו בעיר העברית, חזרו בפעם האלף והרבבה על אותה מלאכה נקיה, שכל כך התמחו בה בניה של ה”אצילה והנדיבה“, החל מ”אדיסון" ו“בית התינוקות” בירושלים והמשך בבית אולפנא לילדים בתל־אביב. אולם החידוש שבמעשה כ"ח אב הוא אותו נופך הואיי, שנמסר לנו בדרך אגב, לרגל הרצאת המאורע מעל דפי העתונות, מפיו של עד ראיה, בדבר שלשה ערבים צעירים, שעמדו אותה שעה בקרבת מקום אל המרצח, בתוך הקרון, “שנים מהם לבושים בגדי פועלי רכבת וצחוק זדוני בפניהם”. הנה, הצחוק הזדוני, הוא החידוש המזעזע, שיש בו כדי להקפיא את הנפש. אחד מבצע את הנתעב בפשעים ולהקת אנשים עומדת על ידו או בקרבתו וצוחקת למראה זה מתוך נחת רוח. לא הרצח אלא הצחוק של “יישר כוח” הוא הגבוה כאן בדרגא של שפלות וניוול. נוכח הצחוק הזדוני הזה נאלמים דום כל מליצי היושר שבלב, המחפשים לפעמים זכות גם לרוצח בטמטומו ובבערותו, בהיותו משחק בידי יצר רע שנתרגז עליו או שליח עיוור של מסיתים בעלי תאוות מושחתות; ואף כבים והולכים השרידים של שביבי האימון בדרכי תשובה ובהושטת גומלין של ידים לשלום, העתידים להתחולל אולי בעתיד הקרוב או לא הקרוב ביותר.

למען הדיוק יש להגיה מן הסתם את ספורו של עד־הראיה. ניתן לשער כי האוהדים הללו למשליך הפצצה הביעו את אהדתם לאו דוקא בצחוק זדוני, אלא בבת צחוק, חיוורת ורופפת. ראשית, אין אדם העומד במרחק רב מחוץ לתחומי הרכבת יכול לשמוע את הצחוק, ושנית, הם בפירוש לא צחקו אלא חייכו. כך הדעת נותנת וככה היה המעשה ולא אחרת. כל מקום שאתה מוצא עומק של רגש, שם אין צחוק אלא חיוך דק ועדין שורה על הפנים. והללו, שנמצאו ראויים לעמוד במחיצתו של אותו גבור מפוצץ ולהתענג על מעשהו, אפילו לא היו שותפים אליו מלכתחילה ואם גם נניח, שלא ידעו רגעים לפני כן על מזימתו, שאבו בלי ספק חמדת תענוגים מתוך עומק החויה של לבם האנושי למראה השואה הגדולה, הצפויה להתחולל על העדה השנואה. משום כך חייכו חיוך של חדוה פנימית מתוך הכרה בגודל הרגע ובחגיגיות המעמד, שהם, הזיותנים, זכו להיות נוכחים בהם, ויתכן, מבלי שעמלו כל עיקר על המעשה הזה, מבלי שסיכנו את עצמם אף כל שהוא למענו. מתוך היסח הדעת בא להם זה. לפיכך חייכו אולי חיוך כפליים. החיוך, או הצחוק, הזה הוא המזווע יותר מכל. יצור השאול הוא הרוצח. אולם החייכן המלווה אותו או הנלווה אליו בדרך מקרה מקור מחצבתו עמוק מני שאול. סתם רוצח פועל מתוך רתיחת הדם, ברגע של לקוי המאור האנושי, בצו החיה הטורפת הפורצת מתוך מדור הטמירין שבאדם, מפאת התקפת טירוף, הכובשת את כל כלי התבונה ומפעילה את המדובק בה כמין מכשיר הרג עיוור. אולם קר וצלול החייכן. שוקט על עמדו. אף מתון הוא. אין הוא מסכן במעשהו זה שום פרט מאישיותו. אין הוא מועמד לעונש הכרוך בתוצאותיו. אין הוא עתיד אפילו לקבל מידת־מה של מוסר מצפונו. כולו מלבר. מוגן מטעם החוק. לעומת הרוצח מן המארב נתון הוא במחתרת כפולה. בבת צחוקו הנהו משסה את היד המרצחת מלכתחילה ובדיעבד, ואילו הוא גופו אינו מאבד על ידי כך את זכותו להמנות עם כת האזרחים השקטים, שומרי צדק ואוהבי חוק. הוא הרי עומד על יד החלון ואינו אלא צופה במראה ומחייך לו לנפשו. הוא מחייך לנפש נרצחת או לנפשות רבות הצפויות לאבדון, כפי הסיכויים השטניים, שהרהיבו את דמיון העוועים של הפושעים במעשה הזוועה בכ"ח אב.

החיוך או הצחוק הזה מי ימנה מספרם? אנו נאחזים בשרידי האמונה שבלב לשם אשליה, כי רק כנופיות בודדות זורעות רצח במדינה. אבל מי יכוון את סכום החיוכים והצחוקים, המרחפים כעת הזאת על פנים ועל השפתים? והוא הדבר המשלשל את החלחלה עמוק לתוך נפשותינו. אין אנו יודעים כעת מאומה. אין אנו ערבים כעת לשום השקפה לטובה, שנאחזנו בה עד לפני זמן לא רב באחרוני מאמצינו. מתחילה כסבורים היינו: רק חולי זמני הוא זה, לקוי במאור, מעצר בגלגל הסדר. ולא מעטים היו בינינו שהכו את עצמם על חטא וטפלו עלינו חטאים מדומים כנגד מי שהוא בלתי מרוצה, ואף היינו נכונים לפשפש במעשינו.

אולם הנה בא המשך המאורעות וחשף בלי רחמים את המציאות מסביבנו במלוא צרעתה. אויה, מבול הזוועות קרצף את כל האשליות שעל פני החלקה וגילה לפנינו את אימת העריה האנושית, שעלינו לעמוד כנגדה פנים אל פנים. לא רק חומדי בטלה, שואפי רצח, רבי תככים, וערומים בתכסים, שלגבי אחד מהם כל אחד מבני עם חכם ונבון הריהו תם גמור, אופפים אותנו, אלא אנו נידונים ליצור את עתידנו בשכנות עם צבור, שאין מי מאתנו יודע ואין מי מאתנו יכול אפילו לשער כמה מעט או רב בקרבו מספרם של אלה, שנפשם שלוה בהם ועיניהם יושבות לבטח על מלאת ופניהם ושפתיהם מוגהות באור קורן בה בשעה שמנגד להם או אולי גם בעצה עמהם מתחוללת השחיתות המנוולה ביותר.

אפשר ההבדל בין האזרח השקט ובין איש הכנופיה נכון הוא במצבים חברותיים ותרבותיים ידועים. אולם מי יערוב לנו כי גם בחבל־עולם זה, שאנו באים לבנות בו את קננו, קיים אותו קו מבדיל ברור ומפורש? ממידת התבונה שלא לחדד, כל כמה שאפשר להימנע מכך ביחסים שבין עם לחברו. אבל אין להמליץ גם כן על מידה יתירה של עיוורון לגבי הבחנת הכוחות המתנגדים, שפעולתם וגם שגשוגם אינם תלויים כל עיקר בסכום תשומת הלב, שאנו מקדישים להם. דע את עצמך. אולם לא פחות מכך עליך להכיר בטיב הצד שכנגד שלך. צא וראה, אנו דרשנו למשל כל כך הרבה דרשות יפות על־אודות מידת הכנסת אורחים, שעם מדברי זה נתברך בה. אולם כלל לא הרגשנו, כמדומה, באותה בת־צחוק זיוונית, המקרינה את פניו של האזרח השקט שלו בשעה שהוא עומד על יד החלון בקרונה של רכבת, שמשם יד הרוצח משליכה כלי נפץ בקהל הולך לתומו. בחיוך הזה לא הרגשנו. בו. בו גופו, בו אשר עם כל היותו, או על שום היותו, חולף, הריהו מהווה מן הסתם תכונה של קבע באפיו של עם זה. כעס וזעם חולפים, קדרות פנים נמוגה בהמר העתים, יד שולפת חרב תשוב לעת מועד אל עבודת יומיומה באת ובמחרשת, שמא עתידים גם דברי הבלע, השיטנה והעלילות, שנשמעו והופצו בכוונת רשע על ידי אנשי זדון, להישכח במרוצת הימים, בצאת לעולם כוכב השלום. אולם בת צחוק זו, בת הלויה להרג נפשות, בת הבליעל הזאת, עמוק שוכנת היא בנפש בעליה, עמוק קבועה היא מן הסתם בתוך התכונה האומתית ההיא.

דוק ותמצא בת צחוק זו כבת לויה נאמנה בכל הלכי הרוח ודיבורי ההוללות ופסוקי השחץ וקריאות התגר המעושות והדיבות המסולפות ותרועות ההתפארות, המלווים כל מעשה קטן או גדול, כל תזכיר קיקיוני ותלונה בכתב או בעל פה, היוצאים מבית חרשתה של לאומנות¹ נעווה זו. כל פיסקה משלהם מתובלת בעוקץ של עשיית חוכה ואיטלולא לגבי הצד שכנגד. אכן, עם הכנופיות, דבריו ומנהיגיו, יודעים לא רק תרועה, אלא גם הילולא וחינגא והתעללות למראה כשלון כל שהוא של השכנגד, בה במידה שהם מתחכמים לחפות על כשלונותיהם של עצמם. “אילו התפוצצה הפצצה היתה עושה נפלאות!” – קרא אותו עלון באסרו חגא משלהם לאחר שפצצת התופת, שהונחה על שפת ימה של ת"א, מקום מנוחתם של נשים וילדים, נגלתה בשעתה על־ידי תינוק מישראל ולא עשתה משום כך את שליחותה הטמאה. הרי לכם פסוק למופת מאותה מסכתא של צחוק שטני, המהווה, כנראה קו של קיימא בההיא התכונה.

לא לשם העמקת החידודים נכתבים הדברים האלה. כל שכן שאין בהם משום כוונת חבלה. רק שונאי האדם קובעים תכונות ומקווים קווים באפיים של עמים, הסוגרים בתוך מסגרתם כבית סוהר את אישיה של כל אומה ואומה. וזהו תכסיס רשעי, שאסור להיאחז בו, קל וחומר לעשותו קו מדריך, אפילו בידי עם לגבי עם חברו, היורד לחייו. אין אומה, שהאנשים הישרים אינם שתולים בה בסכום גדול או קטן. אין עם שאינו מונה בקרבו כמות מסוימה של אזרחים שקטים באמת, עמלים ישרים, נאמנים לחוק הטבע ולטבע החוקים. שאילמלא הישרים הללו לא היה קיום לאומה זו ולא היתה מציאות למדינה תחת רגליהם. חובתנו לשאוף לאחדות העמים בכל התנאים. אולם אין יחס הכבוד, האהבה, והאחוה, שאנו נוהגים לגבי העם בכללותו, פוטר אותנו מליתן את דעתנו על אילו קוים המצויים, כנראה, בטפסים רבים, אולי גם רבים מאד, מן האישים המהווים אותו. יתכן כי עם שלם עלול לקום ביום אחד ולבצע מעשה רצח, ואילו ביום למחרת תצרור לפתע רוח תשובה את העם הזה ותחזירו באמת ובתמים למוטב. ואף מתוך כך שבעלי התשובה הללו יוקיעו מקרבם את הרוצחים בפועל. אבל יותר קשה המירוק לגבי עם, שמרובים בקרבו אזרחים שקטים חייכניים, המקרינים את פניהם באור נחת למראה רצח ילדים. הלואי שנתבדה. אולם עם כזה אינו עלול להיות בעל תשובה ככל הצורך. עם כזה את מי יוקיע מקרבו משיבוא לידי חרטה? שמא את המרצחים. אבל כלום יכול הוא לגרש מקרבו את בעלי ההנאה השקטים שלו? וזו היא מעלתו של הרוצח, שאות קין חרות על פניו ומתוך כך הנך מכירו. ואילו החייכן הכרח לך לחרות את דמות דיוקנו יפה יפה בזכרונך שלא תשכחהו. בשביל להסיר את השכחה מן הלב, להזהיר אותנו מפניה, לחייבנו בזכירה נמרצת לגבי בת־הצחוק למזכרת, שניתנה לנו בימים האלה, בשביל להזכירנו על כך באיזו סביבה אנו חיים ועתידים לחיות בבאים, נכתבו הדברים.

א' אלול תרצ"ו