נדמה לי, שהיה משגה מצדנו לציין בשם הבלגה אותו מצב של אורך־רוח וכיבוש עצמי מתוך ישוב דעת, שאנו נתבצרנו בתוכו מראשית המאורעות ושלאמתו של דבר השם התאפקות הולם אותו לאין ערוך יותר. ולא זו בלבד, ששני המונחים הללו אינם זהותיים אלא אם תעיין בהם תמצא שהם מהלכים יחד בשילוב רק עד נקודה מסוימה, ואילו משם ואילך נפרדים לשני מושגים הנוגדים זה לזה. המבליג על צערו או על עלבונו מתאפק, כמובן, מתת בטוי לרגשות לבו הסוערים באמצעות איזה דבור או פעולה, העוברים את גבולות השכל הישר, שיש בהם, אמנם, משום ספוק רגעי לאלתר אבל אינם מיישבים שום ענין בתוכו ואינם מתקנים בעצם מאומה. ולא עוד אלא עשויים להביא את בעליהן לידי חרטה לאחר זמן או גם להמיט עליו שואה. הוא הדין המתאפק, הנראה מלכתחילה ולעין בלתי מזוינת כמבליג על כאב המהלומה, שניחתה על ראשו או כמקטין, בשוגג או במכון, את מידת הזעזועים, שנגרמו לו על ידה. שהרי רק מתוך כך הוא נמנע מלהגיב עליה בו ברגע ובה בצורה, המשמשת העתקה נאמנה ממעשה המתקיף ושרק היא כוחה יפה, מבחינת ההשקפה המוסכמת, לתת פצוי לנתקף ולהרים שוב את קרנו האנושית שנתחללה כביכול על ידי המתנפל עליו. אולם רק עד כאן מגיעה הסמיכות ביניהם. ואילו מכאן ואילך מתחיל הפילוג עד שהוא משתרבב לידי ניגוד. המבליג יכול שיהא עוקר במחשבתו את עלבונו משרשו ומבטלו מן המציאות; יכול שיהא סולח מתוך חולשה או מחמת מידת חסידות לעושה העוולה; ויתכן שיהא גם מצדיק על עצמו את הדין. ולא כן המתאפק. המונע את עצמו רק מבטוי שאינו הולם את צרכי השעה והמקום והריהו דוחה את הגמול עד שעה כשרה יותר לכך, לאחר שישקול ככל הצורך את דרכי התגוננותו מתוך גיוס המעולים שבכוחותיו ומתוך בחירת נקודה איסטראטיגית מתאימה לו ביותר או עד פרק־זמן זה, שבו לא יהא נאלץ להשתמש כנגד אויבו באותו מקל־חובלים, שהוא כלי שעשועים רק בידי פריצי בני־אדם, רשעים, הדיוטות אינפנטיליים, שאינם מבינים בטיב כלי זיין תרבותי. אבל אין הוא, המתאפק, ממעט אף כלשהו את ערך האבידות והנזקים הנגרמים לו. כל שכן שאין בו ממידת הסלחנות הצדקנית. אין הוא מוחל על כבודו האנושי ואינו מעלה כלל על דעתו להתעלם ממציאות הרשע ומחיפוש תחבולות מלחמה כנגדו, אם גם יתמהמה לעשות זאת. קיצורו של דבר, הבלגה היא מדה או תכונה או עיקרון, ואין היא מסוגרה בשיעור זמני; ואילו ההתאפקות היא ביסודה תכסיסית. וכל עיקרה משתטחת על גבי רקע זמני מסויים.
אין זו חקירה לשונית סתם בקשר עם נושא מענינא דיומא. אלא הבדלה זו היא הענין. בה תלויים כמה גופי דברים המעורים בחוץ ובפנים. אויבינו פלילים, ואויבינו ליצנים ובעלי עוקצין הם. מומחים מובהקים הם לסירוסים ולטיפול דברים ולהפרחת בדותות. הם מסרסים כל מעשה, כל דבור, כל יזמה טובה שלנו. קל וחומר עלולים הם להכניס כוונות הבאי לסיסמא, המתבטאת במלה, שפירושה יש בו כדי להטעות. היהודים מבליגים – רצה לומר: הם מפחדים, וותרנים הם מעצם טבעם, על שום שחלשים הם. וכבר הביא מושך בעט עתונאי משלהם ראיה לחולשת היהודים מהתינוקות הבוכים בלילות מאימת היריות. מסתמא נתנו מאשרי הכנופיות, דבריהם ויועציהם, הסבר נאה לרוחב דעתם בפני עדרי הלסטים לאותו מונח, שנועד לפרש את אורך אפו של בן ישוב נאור ואת הימנעותו מקרב דמים כל כמה שלא נסגרו בפניו דרכי תווך ושלום. אין ספק, כי הסכסכנים הללו, העושים בדמיונם הזידוני שימוש בלתי מוגבל, נאחזו במונח זה כבתחבולה תעמולנית מתאימה מאוד למזימות השאול שלהם ולהשגותיהם הנבערות של הנפתים להם. כמו כן לא נחטא כמדומה להגיון ואף לא ללקח, שקבלנו מפי המציאות בימים האלה, אם נאמר, כי ייתכן, שמשמע מסולף זה, שאפשר להכניס לתוך המלה “הבלגה” עלול היה להמעיט במקצת את דמותנו ואת כובד משקלנו אפילו אצל הצד השלישי, הנוהג. לפי כל הסימנים, דרך ארץ יתירה באלה דוקא, שפורקים מעל עצמם כל עול דרך ארץ ואף מתפרקים מכל רגשות אנושיים. שלא יובנו הדברים האלה בפשוטם ממש, אבל גם לא לגמרי שלא על דרך הפשט. ואם לא נכניס את עצמנו לתוך סתרי מדיניות ולא נדרוש רזין על כל תנועה והעויה של כל פקיד קטן ובינוני ואף לא של למעלה מזה, הרי על כרחנו נאמר: גם השליטים הללו נותנים כבוד למחוצפים. ואימתי מתעוררות בלבם הכרת הצדק והורקת רגשותיהם האנושיים של אחרים? משהאחרים נהפכים לחיות טרף. אפשר ואנו נרגזים מחמת החרב החדה התלויה על צוארנו ולפיכך הננו נוטים לראות שחורות. כן. הננו נוטים. שמא סבור מי, שקיימת אפשרות שלא נהיה נוטים לכך?! לאחר לקח הימים האלה. היש מלים בפה להביע כל אשר עוללו לנו ולכבודנו רבים מאלה, שנשלחו לכאן מטעם העולם הנאור, לקיים פה יחסים אנושיים בין החלקים השונים של התושבים? לא היה כדאי משום בחינה, ואף מבחינה חיצונית שבחיצונית, שניראה, למשל, בעיני העולם הגדול כילדים טובים בהחלט. לא היה כדאי לעורר טעות.
לא פחות, ואולי גם יותר, מלגבי חוץ דרוש להחוויר עיקרו של מושג ההבלגה כלפי פנים. אין צורך להעלים את הדבר, ואין מועיל בהעלמה זו: השכבות הרחבות של עמנו מזועזעות עד שורש לבם הן תושבי הארץ והן הנפוצים בארצות, האחרונים על אחת כמה, מהבלגה זו, שהם לא עמדו על מהותה כל הצורך, ואף נשתבשה ונסתרסה אצלם על ידי פרשנים שונים, שאינם נזהרים אם בשוגג ואם במתכוון מקורטוב של הטעאה. היהודי הפשוט וגם הלא פשוט צווח ממרי לבו: אותנו שוחטים! גם בארץ הקדושה אותנו שוחטים! והללו משקיטים ואומרים: שלום! שלום! אותה שעה אויבינו עורכים עלינו מלחמת השמד! – ככה טוען היהודי, אשר כל העולם לו גרדום. ואולם ההרג של יהודים בארץ ישראל ממרס את דמיו ומחשיך לעיניו אור החיים. הוא עוקר את נפשו ומשליכה לתוך תהום של יאוש, שהנפש היהודית לא הגיעה אליה משנות אלפיים. על רצח יהודים בארץ ישראל זועקים מורשי לבו של כל יהודי החי אפילו בקצה העולם. אין להבליג, אין לעבור עליו אל סדר היום, אלא צריך להרים זעקה גדולה ומרה מסוף העולם ועד סופו.
כן וכן! כל עורקי לבי צועקים כאחד עם כל בן עמנו: אל הבלגה במובן המוטעה הזה. חייבים אנו לשקול כל מעשה ההתגוננות שלנו, להעריך כל צעד, להיות מתונים מאד, אבל לא מבליגים. אנו לא נוריד שום פרט ממעשה הזוועות האלה ושום אישיות העולה בה לתוך מרתף השכחה. ואף אין לגרוס: הבלגה בכל התנאים! דווקא על שום שהננו שומרים חוק ומכבדים אותו ושואפים לקיימו במלואו הרי מצווים אנו מטעם חוק הטבע לשמור על נפשותינו ועל כל הקנינים והערכין האלה, המהווים חלק בלתי נפרד מנפש האדם. דין מלכות דין הוא, אבל המלכות חייבת לעשות דין ולהתנהג על פיו. שלום העמים הוא אחת מן הדברות הראשיות שעמנו חקק מטעם צו מצפונו וגם מהכרח המסיבות המיוחדות, שבהן נתחולל גורלו ההיסטורי, על לוחות הברית שלו. ואף ממדה אנושית היא, שיהא כל עם פותח בדברי שלום ומרבה אותו שלום מסביבו ומתאפק מתגרות כל כמה שאפשר, אולם יש גבול, והוא מעבר לאפשר. אותה שעה, משהמשתמט מלכתחילה מתיגרות נאלץ לתקוע את עצמו על אפו ועל חמתו לתוך מלחמה, אותה שעה עלולים להתפרץ כל כוחות המרי והמחאה, והכעס והזעם, שנעצרו בקרבו עד עכשיו בזכותם של השכל הטוב והמתינות. חוששני מלהגיד זאת, אבל הכרח שבלב מציק לומר זאת: אנו חיים בעולם כזה, שבו הרשעים מקבלים פרסים. וכלום יש לנו רשות להיות צדיקים גמורים? על חשבון מי נהיה צדיקים? על חשבונם של אחיותינו ותינוקותינו הנרצחים ושל שדות עמלנו הנשחתים? כמה היתול מר יש באותה הנמקה להבלגתנו, הנשמעת לעתים כה קרובות מפינו, בשם־טוב שהיא מוציאה לנו ולמפעלינו בעיני העולם, איזה עולם? המרובים בעולם מכבדים לאנשי יושר וסדר? המרובים הם על כל פנים בקרב בעלי השררה, מחלקי העולם לפי קו האימתנות וחוק השודדים של כל דאלים גבר? חס ושלום שיצא לנו שם טוב כזה ויתפשט בעמים ובארצות. הרי עלול השם הטוב לעורר רצון מצד הסוגדים לכוח להתנקש גם במעט הדל, שניתן לנו כהבטחה ברגע אחד של השראת יושר וחסד לאומית, שחל כשגגה מן הסתם בתקופה היסטורית אחת שלאחר טבח העולם!
הוא הדבר: התאפקות כן! התנהגות נבונה, שעליה מצווים אנו מטעם מצפוננו, היא אצלנו מובנה מאליה. עצה וגבורה של ישוב הדעת במלחמה זו שכפו עלינו. עזרה לשליט בעמדו על משמר החוק מתוך מלוי תפקידו זה. אבל מה הבלגה לכאן? ולמה הדגשתנו היתירה על התנהגותנו הטובה. שיש בה משום השבעת רצון לאלה ומעין סמל של חולשתנו לגבי אחרים? חולשה? יזהרו נא גם האלה וגם האחרים מפני חולשת מתונים שכזו! זוהי חולשתה של תבונה המאריכה אף לשם ריכוז כוח, כגון חולשתו של השקט לפני הסער! ישוב שכזה, הנידון ביסורי תופת ממושכים בעד עמלו הכשר ובגלל מפעל התישבות, אין דומה לו, שהוא מבצע באמצעי שלום ויושר, הוא גם גבור לכבוש את יצרו ולהתאפק עד גבול היכולת האנושית. אבל מעבר לגבול הזה, מעבר לו, משהישוב הזה ינהם מתוך דכי כוחותיו המכולאים, מתוך מעמקי הזעם, שנצטברו בלבו במשך דורות; משהו יצא לתבוע את משפטו. משהוא…
י“ב אלול תרצ”ו
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.