הוא – זאת אומרת: הפקיד האנגלי, הנמוך, הבינוני והגבוה, העושה את שירותו בארץ הזאת, הנתונה מטעם ברית העמים מתחת חסותו של המנדט. אותנו – מובן: אנחנו העולים לארץ והעוסקים ביישובה, מטעם ברית הנפשות, הכרותה מאז ומעולם בינינו ובין חבל האדמה הזאת. ובכן, האוהב הפקיד האנגלי הנמוך, הבינוני והגבוה אותנו? ואם נניח, כי לא אוהב, כפי שסימנים רבים ועובדות מנקרות עין ממש מוכיחים לנו על כך, נשאלת השאלה: מה טעם בכל זאת נוהג הוא בנו צרוּת לב ולעתים אף שנאה ממש? ולא עוד, אלא שיש רגלים לכך, שכמה משלהם, שבראשית שירותם בארץ היו משוללים כל משפט קדום ביחס אלינו ואפילו הטו לנו חסד, שינו במרוצת הימים, מכיון שבאו, משמע, במגע קרוב עמנו, את דעתם עלינו. ועם כך חל שינוי גם בנטייתם ובכיוונם. שמא אנו נמצאים למדים מכך, שיש בנו ליקוי פנימי, המונע מאתנו קיום של יחסים טובים בינינו ובין הבריות או שנשתררה איזו אי־הבנה מצערת בינינו ובין חלקים מרובים מהפקידות האנגלית, העמוסה לעצמה כוונת טובות, אלא… אלא שאיזה שטן מקטרג בינינו!
נושא זה נידון כעת לא מעט בשיחות שבין יהודי לחברו בארץ. על כך דובר מקצת גם בעתונות היהודית והלועזית, בארץ ובחוץ לארץ. נאמר כעת. וצריך להוסיף: גם בשנת תרפ"ט, בשעת המאורעות ההם עמדה השאלה הזאת לדיון. הוי אומר: מתוך שהשאלה מנסרת מיד כבת־לויה לזוועות הדמים השורקות על ראשינו, מכלל שבני אדם רוצים לקיים סמיכות מוצדקת מבחינה פסיכולוגית בין האחרונות ובין הגורמים הנפשיים המניעים את יחסי הפקידות אלינו, רצה לומר: על שום שאין הפקידות אוהדת לנו, אנו מוכים, נהרגים, נגזלים, מנושלים מעל עמדות חיים במדינה, המגיעות לנו בדין ובצדק. אבל, מה ענין יחס וחיבה ואהדה לרצח נפשות? פלוני הפקיד אינו אוהב את היהודים ואלמוני אינו אוהד להם, על שום שאין הם נותנים את הסיפוק הראוי לרגש הנימוס המפותח בו – וכי משום כן הוא נמצא זכאי לגלגל את אהבתו דוקא על משליכי הפצצות?
אפשר ויראה מי בניסוח זה של הדברים מעין תכסיס פולמוס מחודד. אבל וכי אין הנושא הזה מתנסח ככה על ידי המטפלים בו דוקא? הלא רבים הם, שמצאו את שעת ההרג הזאת כשרה לעיון ומתוך כובד ראש בשנאת הפקידות אלינו. יש מי המקוה למצוא על ידי העיון הזה תרופה לאותה צרה. ולא מעטים הם המייעצים לנו לפשפש משום כן במעשינו, במדותינו, בנימוסינו, ובאָפינו היהודי. הרי לא בכדי, טוענים הללו, חלקה הגדול של הפקידות עוֹין אותנו. אפילו אוהב לשעבר מתנכר לנו. מסתמא הננו עם כבד־יחסים ומלא מדות רעות. גלוי וידוע שאין אנו יודעים לקרב אלינו בני אדם ולהתקרב אליהם. אין אנו מבינים כלום במדת הכנסת אורחים. שפתנו בפינו קשה, יבשה. ליהירות היהודית כבר יצאו מוניטין. ומה תימה, שגם הפקידות הזאת שונאה אותנו? כולם הם שונאי ישראל – והרי לכם הפתרון!
ובכן, לא חידוד ולא הפרזה אלא ציון דברים כהויתם. אנו נדרשים להכות “על חטא” על לבנו בשל המעשים הטובים של הרג, רצח, נישול חיינו ועמלנו, שחומר אנושי מסוים, המקורב לשלטון, הנהו במדת מה, במדה מוסרית על כל פנים, שותף להם. אבל, הרי חוסר־ההגיון שבדין זה צוֹוח ממש כקול דמיהם של קרבנותינו היקרים. הוא השותף למהומה, להפקרות, לחינגא של דמים, הוא המחפה על העבריינים, אשר כבר יצאו מכלל המין האנושי, הוא המראה כווני חן למסייעים בידי רוצחי תינוקות, הוא אשר נותן באופנים שונים הכשר לתעלוליהן של כנופיות, המכוונים להשמיד, חלילה, חבל ארץ מעל פני האדמה, הוא, כביכול, מפונק כל כך בנימוסים ונפשו סולדת מאת היהודי על שום שאין הוא מן המהדרין בהלכות דרך ארץ! הרי זה שיא הבדותא! השדים מתגלגלים מן הסתם בתוך מאורותיהם מצחוק בשמעם מפי בני אדם סוגיה מסולפת כזו!
האם הוא אוהב אותי או לאו? אין דבר זה חשוב לי כל עיקר. ימשוך הוא תחילה את ידו מאנשי הדמים. ידע הוא לשמור חוק, לקיים מה שמוטל עליו לפי השירות, שאין הוא כלל מתנדב לה, לעזור בכל יכלתו להכנסת סדרים טובים וישרים בחיי המדינה האומללה הזאת. יהיה נא, ראשית כל, אדם ולא תכסיסן וסכסכן – ולאחר כך הנני מוכן לפשפש במעשי, שמא, חלילה, פגעתי בכבוד רום מעלתו של הפקיד הנמוך, הבינוני והגבוה ושמא לא יצאתי ידי חובת נימוס כנגדו.
אין הכוונה לסלסל בעצמנו ולייחס לנו תפארת רום כל המעלות. חס וחלילה! מרובות הן מגרעותינו, בני ישראל! אין אנו טובים ולא רעים מאחרים. כל עם, כמו כל אדם, חייב לעשות תשובה בלי הרף ולתקן תמיד את חייו ואת מדותיו. אבל אין טעם לשילוב הנושא הזה לתוך פרשת הדמים הזאת. אנו ואבותינו חטאנו בשטחים רבים. אבל בתוך גיא ההריגה הזה אנו הצדיקים. אנו המנומסים. אנו בעלי הדרך ארץ. אנו מדברים כאן ביפה בשפות האדם: בשם הסדר והחוק. אנו כעת הוגים באמת ובתמים, בכל עצמותינו את הפנינה שבלשון האנוש: שלום! “שלום” – ידבר איש יהודי אל רעהו פה בארץ הקודש כל פעם שיראה אותו פנים, ומלה זאת סיסמה היא בפינו לגבי כל איש ועם. זו היא מלה, היוצאת בהחלט מפי כל יהודי בלי שמץ כוָונה זרה, טהורה כנתינתה. אהובה ורגיגה עלינו. טל היא לנשמתנו. מנגינה לאזנינו. ובשפה הזאת הננו מדברים בדרך כלל, מבלי להתעלם בכל זאת מאילו מקרים בודדים ומתופעות מעטות מסולפות, שגם חיינו אינם נקיים מהן לצערנו. בשפה הזאת, שהשלום הוא חותמה, אנו מדברים אל כל אדם ובדרך הטבע גם אל הפקיד הממונה לשלוט עלינו. – האם לא בשל אותה לשון ישנאנו?
אם נניח את נכונותה של הדעה המתהלכת, שחלק גדול מן הפקידות עויין אותנו ואם כל שונא ראוי לעורר בנו חשבון נפש, הרי שגם כאן המניע הראשי ליחס הרע אלינו הוא מן הסתם הטוב שבנו. רבים שרויים בטעות, שעל פיה אדם שנוא בעד מעשיו הרעים ואהוב בשל מדותיו היפות. למעשה נהוג על פי רוב אחרת. מי שמתנהג בנימוס וביושר, עובד בנאמנות, מעריך דברים ואישים לפי שיקול דעתו, מדבר בפיו מה שבלבו, אינו מחניף, אינו קודד קידות, אינו מתרפס ואינו נשחד במתנות ואינו מעמיד פנים כגומל חסד, נמנע מלתת לחברו פרוטה מתוך העמדת פנים כמעניק לו מנה – הוא־הוא השנוא. הוא המקיים על עצמו דעה. שאינו יכול לחיות עם אנשים. כי הוא צר עין. בעל שלי שלי ושלך שלך, קיצורו של דבר: רשע. עד כאן בין איש לרעהו. על אחת כמה ביחסים שבין עם לחברו, שבהם שולטים שבעתיים הפרכוסים והשלמונים ואותה שפה בין־לאומית של שוא ושקר. יש ידים לדבר, כי היהודים כקיבוץ מסוגלים פחות מכל העמים האחרים להונאת דברים. הם לא היו מומחים גדולים למלאכה זו גם בימי קדם; מראשית היותם עם לא מצאו לעצמם לשון משותפת, זאת אומרת: לשון הרמאים המשתפת – עם כל העמים האחרים. כל דף בדברי ימי עמנו מכריז ומודיע, כי עמי לא ידע זאת ולא השכיל בשפת חנפים. היהודי בר דעת הוא לא פחות מבן עם אחר. ואילו העם בכללותו תם הוא. תם היה. מן הסתם לא יהיה תם, אם ירצה להתקיים כמעצמה בין העמים. על כרחו ילמד לדרכי הגוים. אבל לפי שעה, טרם למד. יש בו באמת איזה ליקוי המתבלט בכל גלמיותו מיד למגע עם בן עם אחר. על אחת כמה עם בן העם. הראוי לשמש מורה הוראה לכל הגויים בשפה בין לאומית זו.
חושבני שזהו הליקוי, המקלקל את היחסים בינינו ובין חלק מסוים מהפקידות. זהו ולא אחר. מין ליקוי המרגיז מאוד, כמו חֵרשות, למשל. הוא מרגיז כל אדם. כל שכן את הפקיד. שכן הפקיד הלזה התמחה במידת־מה במקצועו. הוא הצועה עם רצועת השלטון ממושבה למושבה, ממשפחת ילידים אל משנה ולגבי כולם הוא משתמש בשפה אחת, שסיגל אותה לעצמו מתוך נסיונו השירותי. וכאן מין עם, סוג אנושי חדש, המדבר בשפה אחרת. לך והתחל בלימוד שפה חדשה מאלף־בית, למען קומץ קטן של ילידים־לא־ילידים אלה. הרי זה עם משונה, עמקי שפה. הבה ונשנא אותו! הבה ונשנא אותו. ניתן לשער, כי השנאה הזאת יותר משהיא פרי רגש, הריהי תוצאה שכלתנית, שכל אחד מבעלי השלטון מתעטף בה לשם הגנה על השגותיו המסרתיות בחינת שריון כנגד הרגש האנושי, המחייבו כבוד לגבי חומר אנושי זה. כך יש לשער. כך ולא אחרת. ואם לא כך, ואם יש מי שבאמת שונא אותך, יהודי בארץ, – מה בכך? כלום לא רק אתה השנוא? כלום אחרים הם אהובים מאד? כלום עולמנו הוא ים אהבה? מה לך אהבה? מה לך שנאה? ישמרו האנשים האלה חוק! אל נא ימעלו בתפקידיהם! יכבדו־נא תחילה את עצמם ואת המשרה שהושמה עליהם.
כ" אלול תרצ"ו
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.