בשעה שחרב חדה מונחת על צוארו של איזה צבור, מיד מתעוררים בקרבו מעיינות החסד והרחמים וכל צנורות האהבה שבין איש לרעהו מתחילים שופעים בו בחזקה.

(מפנקסו של בעל הרחמים)

רבים מאתנו כבר הביעו את חרדתם לילדי ארץ־ישראל, שהגורל מינה להם לצמוח בזוועות של התנגשויות־דמים, החוזרות ונשנות; דאגת שבעתיים תחלחל בקרבנו לגדיינו הרכים בשנת תרצ“ו, הרואים עין בעין ממש את הרשות שנמסרה לכנופיות בליעל להשתלט בכוח הרצח על מדינה ויושביה. וקשה מעצם המאורעות מבחינת ההשפעה המזיקה על הנפשות הרכות היא אריכות ימיהם, המקנה להם ממילא צביון של מעין סדר עולם, שחיי בני אדם יכולים להשתבץ לתוכו, אלא שהוא מצריך מין ביטוי יבש, קצר ומצומצם, חסר טרוניות ואף מצדיק הדין כמעט, כזה שניתן לו בפרק של יום, שההרצאה הרשמית מכה אותנו בו. ובכן, מה דמות תהא לתמונת־עולם של דור בוגרים בא, שבכל יום וכל שעה משנת ילדות אחת שלו יטפטפו לתוך זכרונו אבחת חרב, זמזום כדורי רצח, דרדור מכונות־יריה, תמרות עשן פצצות, צהלת משובה של חיות טרף בצורת בני אדם, העורכים חינגות על ערמות קרבנותיהם? ומבהילה מכל אדישות העולם הסובב אותו מיקוח גלוי, רשמי וחוקי, הנעשה מצד הנדבנים הכפולים עם הטורפים פורעי החוק על חשבונם של הנטרפים כפיצוי לשופכי הדם בעד מפעל הדמים שלהם. הילד, שהוא בדרך כלל בכל שטחי החיים רואה ואינו נראה, הער לעולם, המאזין בהקשבה רבה להויות הגדולים והתופס דברים בטבעיותם, אם גם פשטותם היתירה, חי ללא ספק את המאורעות האלה בחריפוּת, בחדוּת, העושה את הנפש חידודין־חידודין. כמו חמה חמסינית מכים המעשים על ראשו והם עלולים לייבש את טל הילדות שלו, זה מעט הטל, שמכוחו ומכוח־כוחו יונק האדם לחלוחיות במשך כל חייו הבאים. האם לא מאוכזבים מלכתחילה ומיואשים במוקדם יהיו אלה. שתור ילדותם הרעננה חל בשנת תרצ”ו, שספגו באבּם הקדום רשמים כה מהממים?

משהננו מנסחים את השאלה הזאת בניסוחה הכולל ובצורתה העוקצנית אי אפשר שלא תבצבץ מתוך כך מאליה התשובה הקטלנית ביותר. אלא שלאשרנו החיים אינם מתמצים בנוסחא ונפש האדם אינה מקבלת עליה מרות של סיכומים והכללות, שיסודם בחכמת המספרים, אפשר, למשל, להוכיח למי שהוא, פרט או כלל, על יסוד איזו שיטה עיונית, כי הוא הנהו חולה מסוכן, נוטה למות, או בר־מינן גמור, והלה דוקא, מלאחר שנמתח עליו פסק דין זה, יאריך ימים בנחת וברווחה ואף יעשה חיל. נפשו הרגשנית של הילד נפגעת מן המציאות הרשעה. אבל אין זה מחויב המציאות המנוולת, שממנה תצא השפעה מזיקה או גם הרסנית על החי בה על כרחו, הן המבוגר והן הילד. ייתכן, כי היא דוקא, בזוהמת ימיה, תעדן את נפש האדם ותגביר בה בכוח חוק ההיפוך ויצר המרי את החשק בטוב. מתוך עומק של ירידה הננו משיגים לפעמים עליה חדשה. כדרך שכל מחלה מחסנת את האדם כנגד עצמה גופה, כך עשויות, אולי, המהומות הללו, שהננו נושמים כאן את אוירן לעתים כה תכופות, להזריק לתוך נפשות ילדינו נסיוב של סדר ולזרוע בהם גרעיני המשמעת הפנימית ולסייע מבעוד מועד לכיבוש יצרי ההרס בקרבם. נאמר: עשויות אולי! שכן אין ודאי. והטוב הזה, שהננו מאמינים בהתגשמותו – אנו מאמינים על שום שהכרח הוא, שבלעדיו החיים אינם חיים – הטוב הזה אינו רוצה לעולם להופיע בדרך נס אלא תובע לעצמו תנאים מוקדמים, שהקושי שבהם הוא ההתכוונות אליו וההתכשרות לקראתו. הטוב אומר: אני מוכן! אבל גם אתם הוו מוכנים! פנו דרך למעני! עשו את המאמצים הדרושים למען השיכון שלי! התקינו לכבודי אוהל, צריף או גם דירה מרווחה, היכל בנו למעני ושערי כבוד תקימו לכבודי – כי אז בוא אבוא!

נדמה לי, כי מן הצורך שעיקר דאגתנו יהא נתון לבנין ההיכל לטוב וריהוטו הדרוש. מאליו מובן: מקום ההיכל יתייחד בלב האדם ולא בשום מקום אחר, שאין מקום אחר הולם אותו – ואין מן המדה לדאוג ולחרוד סתם. הדאגה והחרדה בשילוח, לתוך המפשט בלבדו, הן גופן מעשי יצר ההרס, סימן לרשלנות פנימית, אות לרפיון מפאת אמונה תפלה, בגזירה קדומה, חלילה. אנו נשב ונדאג ונחרד בלי הרף – היום לארצנו, מחר לילדינו, ומחרתיים לעתידנו או לנכסינו, סתם ככה, ללא מעשה? הרי זו הגרועה שבבטלות. הוי אומר: יש לעשות! אפילו בירוד שבמצבים אין אין־ברירה ואין־מוצא! כל כמה שישחירו החיים על האדמה בתקופה מסוימה, כל כמה שהתנאים החיצוניים יהיו רעים ומרים, יכול תמיד יחיד, יכול כלל, להדליק עמוד אור בתוך החשכה הזאת, להמתיק את התמרורים ולפרוש סוכת אהבה ושלום על פני מסכת האימים. אפשר לעולם להעמיד מציאות אחרת כנגד מציאות מנוולת. בתנאי שיש לחלוחיות בלב, ששורה בו אהבה, שדולק בו נר־תמיד, שלא ייבש בקרבו מעין השמחה ואהבת הבריות מפכה בחוּבו בלי הרף.

טבעי הדבר, שבשעה שפורענות גדולה מתרגשת על איזה צבור בכוח־חוץ שיתחולל בתוך הצבור הזה גיוס כוחות־פנים משלו וליכוד יסודותיו וחלקיו, שמתוך מחבואיו יבואו לידי גילוי מתלקח כוחות שימורים, תרופות גנוזות למענו בתוך שרשי עצמותו כנגד המחבלים המשתערים עליו, כנגד הרס – תוקף בנין, כנגד פרץ משטמה – נחשול מוגבר של אהבה, כנגד פורעי פרעות – עבותות של אחדות, כנגד דוברי עתק המשמצים כל מידה אנושית נכונה – הפגנה של אנושיות מוגברת ומזוקקה. כדרך שבני הישוב מזדרזים לנטוע את הנעקר ולהקים את ההריסה באילן ובבנין, כך מן ההכרח לרפא באמצעות תגבורת הדגשה על ערך הרוחני וההומניזם המחיה עמים ותרבויות את כל השממות הנפשיות המתהוות בזמן שרוצחים מתאמרים לחוקק חוקים ולקיים תנועות לאומיות.

אם להגדיר במצוי את מהות השפעתם המזיקה של המאורעות על הילדים ודרכי זרימתה ואופן גילוייה, הרי בכך, שהם שומטים מתוך תודעתו הרופסת של האדם הקטן את הצו המוסרי, המשמש מצע בל ימוט לקיום האנושי, את הערך הבלתי מעורער, העמוק והעליון מכל, שיש לחי בשר ודם ואת מדת החסד כמכרעת ביחסים שבין אדם לחברו ובין עם לרעהו. משרואה הילד חרב משתוללת ושטנה חוגגת וזדון מושל, הרי מכיוון שאין לו להעמיד כנגדם מתוך פנימיותו חויות ונסיונות הסותרים את הרע בהווה, ומאחר שהוא בכלל נוח יותר להתרשם, הריהו עלול לחרות על לוחות הברית של לבו דברות רשע ונאצה כעיקרוני חיים יחידים, שראוי להתנהג על פיהם. ותוספת נחיתות לילד היהודי, הרואה את עצמו מיעוט מוזנח בתוך רוב רודפים, נגזל בתוך עולם הפקר, של אין דין ואין דיין. מתוך כך עלולה להתגבש בתוכו השקפת עולם של נפילות מוחין, זבת מרה שחורה, משלימה מאפס תקוה ומחמת דלות־המעש עם הרע הקיים ועם קיום עלוב כעם חוק ולא יעבור. אולם גם בתוך ההשתוללות המנוולת ביותר של מחבלים מבחוץ יכול קבוץ נרדפים לגונן מבפנים על הנפשות הרכות של ילדיו כנגד ההשפעות הרעות, העלולות להתמשך עליהן ממחול השטנים. דברי ימי היהודים עשירים במקרי הגנה שכאלה, אם כי כמה מן הדרכים והתכסיסים, שנשתמשו בידי אבותינו לשם שמירה על נפשות תינוקות של בית רבן, אינם כשרים כעת בעינינו. ואילו שתי מדות מוצאים אנו בדורות הקודמים, שיש להחזיק בהן ובכל התוקף, גם בזמננו. לעת צרה מתכנסים בני העדה יחדיו לא רק לתפילה ולצעקה, אלא גם לשם אחדות ההתגוננות מתוך הכרת אחדות הגורל. אחדות זו עוררה את מעין האהבה והרחמים באדם מישראל. וזו היא אהבת ישראל שצדיקי עמנו קשרו לה כתרים. סבורני, שאין להתבייש בה גם בזמננו, ובלבד שלא תהא יונקת מתוך שנאת שאינו יהודי. מה יש להתבייש באהבה יתירה זו, שאנו מעניקים לאחינו בגורל? אין להתבייש בה. הלא הוא המוכה, הוא הנרדף. עליו מעלילים. את נפשות ילדיו מתנקשים להרעיל. מכל הארצות מגרשים אותו, בין הוא עשיר ובין הוא עני. ואפילו הוא צדיק גדול, חכם, מלומד, סופר,רופא גופים או רופא נפשות. משום כך יש לי הצדקה לאהוב אותו באהבה כפולה, כתגמול בעד השנאה היתירה הנודעת לו. מדה שניה, שנתייחדה לאבותינו בימים של תגבורת הדינין בעולם: לא הצדיקו, לא העריצו, קל וחומר לא האלילו, את רוצחיהם. הם לא ראו בשום צורה ואופן מעשי גבורה במלאכת השוד. הם לא התפעלו ממומחים לזריקת פצצות. הם בזו לגבורי החרב. לפיכך אנו מוצאים, כי הטיפוסים האנושיים היפים ביותר צמחו ליהדות בתקופות של שמדות וגזרות קשות. הקבלה והחסידות פרחי דם הן.

איני רואה שום דרך תושיה ומחסה לנפש הילד היהודי בכל מקומות פזורינו ואף לא בארץ הזאת, אלא בהעמקת שתי התכונות היהודיות היפות האמורות לעיל, בשיכלולן ובסיגולן לתודעתנו התרבותית בהווה. לא זה עיקר הרע שרואה הילד היהודי בארץ כוחות חוץ הזוממים לנו, אלא זה, שאין החיצוניים מעוררים כנגדם תגבורת החסדים מבפנים ואף אינם מוצאים בקרבנו את הערכת הבוז, שהללו ראויים לה. בשנים לקינו: במיעוט אהבה בין יהודי לחברו ובהתרופפות יחס הבוז לגבי הפורע. חוששני שרבים מאתנו מתפעלים בחשאי מן הגבורה הכנופיתית ויש להם דרך ארץ מפני הרגלים הקלות כאילות על ההרים לקלוע משם חיצי משחית בעוברים ושבים לתומם בעמקים. לא מעט מן הפסלנות שבהשקפה הלאומונית דבק גם בתנועתנו, שמן הראוי לה שתהא מזוקקה מכל הסיגים בפולחן הכוחנות ותככיה. ואם יש לציין מדת מה של ליכוד, שנתחולל במערכות הישוב העברי בארץ תחת לחץ המאורעות, הרי זה ליכוד מבחינה ישובית ולאומית בלבד. אבל שום שינוי לא חל בקרבנו ביחסינו האנושיים. גם עכשיו כמו לפני שעה טרופה זו מרגיש עצמו כל יחיד יהודי פה בארץ בודד גמור, מחוסר רעים ואחים, מוקע לרשותם של חוקי משא ומתן חמורים. אין אהבה בארץ ישראל, אין שמחת נפשות. אין ידידות. אין סבר פנים יפות בין אדם לחברו. אין גם בתקופת דמים זו. יהודי ליהודי בארץ ישראל חולין הוא. וזאת רואה הילד החודר לכל, מרגיש הוא. מכאן מחלחל הרעל, המוגבר שבעתיים לעת צרה, לתוך נפש הילד העברי בארץ.

ט' תשרי תרצ"ז