אשרי מי שמחונן בכשרון הפשטות, המכוון להסביר לנו, כי “פקיד רגיל אוהב קודם כל את כסאו לבל ישב עליו אחר טרם שהחליפו בכסא יותר נוח; אוהב לקבל את משכורתו בראש חודש או בסופו אוהב מנוחה וסדר עד שיחיה ויזכה בפנסיה”. ב“משכורת” וב“פנסיה” אפשר להאיר מן הסתם חזיונות רבים, אבל לא הכל. ואין גם למצוא בכך מצוי של פתרון ליחסו השלילי של חלק מהפקידות האנגלית אל הישוב העברי בארץ.

אין היהודים צריכים להגזים על יצר השנאה, המפעיל את העמים האחרים כנגדם; כל שכן אין מן הצורך להתריע עליו יתר על המדה, שכן פעמים האדם מקומם אחרים כנגדו על ידי כך, שהוא מדגיש את שנאתם אותו.

אבל אין דבר זה פוטר אותנו מראיית המציאות. לעולם יהא אדם גלוי עינים. כשם שהוא חייב להסתכל גם במופלא ממנו. שום איש אינו נמנע ממשכורת, אבל אף הפקיד אינו בן־חורין גמור מסנטימנטים ומפניות פרטיות.

היה מי שהתווכח עמי בניחותא ובבדיחותא על שני דברים, שלא אמרתי אותם ושלא נתכוונתי כל עיקר לאמרם. לא באתי לקבוע את מציאות שנאת ישראל אצל חלק מהפקידות. גלוי זה נעשה משכבר לפני על ידי אחרים. כשם שלא נתכוונתי במאמרי על הפקידות להקל עלינו בהלכות דרך ארץ. אלא אמרתי, שאין לקשר כסבה ומסובב את היחס השלילי מצד חלק מהפקידות עם קלות הראש, שהננו נוהגים בעסקי נימוס.

אשר לעצם ה“סנטימנטים” של הפקידות האנגלית בארץ – כבר ציינו אותם, כאמור. רבים. זכורה לנו זעקת דיזנגוף באגרתו האחרונה בענין המאורעות. מהימן עלינו במקצת בפרט זה גם העתונאי ניקולס, שסח לנו בספרו “אשרי יושבי מולדת”, כי בהיותו בארץ נוכח, שהפקידים הוגים לערבים יותר חיבה מליהודים. ולא עוד אלא שגם החוגים האנגליים בארץ, לאו דווקא מתוך חבר הפקידות, אינם מחבבים ביותר את היהודים. וכאסמכתא לכך הוא מביא כמה שיחות, שהיו לו עם בני חוגים שונים. תאמר: אותו ניקולס שמע מהרהורי לבו! אבל הרי גם הוא אדם אנגלי ועתונאי לפי מקצועו ולא נשתחרר בכל זאת מהרהורי לב.

מלא וגדוש הרהורי לב הוא גם ספר הרשימות הידוע, שיצא מתחת עטו של דאף, גם כן פקיד אנגליה בארץ לשעבר. ואף שם כמה אסמכתות לרחשי־איבה של שליטים גבוהים, בינונים ונמוכים, חולשים על גורל ישובנו. ואיני רואה כל צורך לבטל גם כן את חוות דעתו של אותו חייל אנגלי, שהטיח לפי תומו, שהוא שנא תמיד את היהודים. ועל השאלה “מדוע” השיב “מפני שהם יהודים!” מנהל המכס ביפו, שלא ניאות להבריח ביום 19 לאפריל שנה זו קומץ יהודים לתל־אביב מאימת השתוללותו של אספסוף פרוע, פעל מן הסתם גם כן לא בהתאם לאיזה עיקרון מלכותי מגבוה. ואותו ראש בית דין, “השופט העליון הממונה על הארץ כולה – השני לנציב העליון במגלתו הרשמית, ואולי הראשון מבחינת עמדתו הציבורית” – כפי הגדרתו של ח. ארלוזורוב שביקש להכתים במשפטו של “דבר” את ציבור העובדים העברים בארץ בשם “פרולטריון קוסמופוליטי” במשמע האספסוף, לא היה גם כן נקי, לפי המשוער, מרחשי יצר פרטיים.

חושו המדיני החד של ארלוזורוב והבנתו בחקר נפש ריתקו את מחבר “חומה של זכוכית” אל הבעיה “הפקידות הבריטית והבית הלאומי”, שהקדיש לה מלבד המאמר הגדול בשם זה עוד כמה עמודים, משולבים לתוך נושאים שונים. בראש המאמר על הפקידות מצטט ארלוזורוב פסקה אחת מתוך העתון “ניר־איסט” והיא: “הערבי בארץ ישראל רוכש בנקל ובלי קושי מיותר את הבנתם וחבתם של האנגלים, בו בזמן שהיהודי נראה בעיני האנגלי כיצור מיסטי, מטריד ומעורפל, בדיוק כפי שהיה זה מצטייר בעיני הפקיד הרומאי לפני שמונה עשרה מאות שנים”. ציטטה זו, אומר ח. א., מציינת בצורה ברורה הרבה יותר מאשר שורה שלימה של נימוקים את הפרובלמה בדבר היחסים האנגלו־יהודיים בארץ" (כתבי חיים ארלוזורוב, כרך א' עמ' 71).

ובוודאי שהפקיד מתנהג על הרוב בכוון הכללי לפי הוראות מאת הממונים עליו, אבל בדרך ההגשמה היומיומית, שהיא סך הכל של פרטים וענינים סדקיים, הוא נשמע ללחישות אישיות ופועל במדה מרובה על פיהן. מעל לשולחן־ערוך שבכתב, המהווה את החוקה המשפטית, יש שולחן ערוך שבעל פה, הקובע ביחסים בין אדם לחברו ובין האזרח לבין הפקיד השליט, ובחלק שבעל פה מכריע ביותר היחס האישי דווקא. בשביל להבין את משחק הכוחות בארץ המנדט יש להסתכל הרבה גם בקפיצים הנפשיים, להביא אותם בחשבון, ועל כל פנים לא לפטור אותם בבדיחות ובהלצות. הגורל היהודי אינו ראוי שינהגו בו קלות ראש. ולא כל הסבריו של השכל הקטן יפים לפרש אותו. חלילה לעשות משנאת הגוים אלינו זֵר של צידקוּת לעם ישראל. כי בדרך זו היהודים מתחילים “לסלסל בצערם”, כבטוי של סוקולוב, ולטבול להנאתם במקוה של צרות ישראל. אבל את פטום השנאה יש בכל זאת להביא במנין ולהסתכל בו מתוך טביעות עין.

ואם בטביעות עין – נבין כמה חזיונות בהשגה יותר בהירה מכפי שהם ניתנים לנו על גבי השטח. הבנה זו, היא בלבדה, גם כן לטובה. אנו נבין אולי, שרבים משאינם יהודים שונאים אותנו בעד לא כל נימוק אלא בשל כך שהיהודי כנושא לשנאה הוא די מכובד. המבין יבין. וגם מי שאינו מבין ראוי לו שיבין. השנאה, כמו האהבה, צורך נפשי היא לאדם. וכשם שכל אדם מחפש לעצמו נושא ראוי, לפי השגתו, לאהבתו, כך אין יצר השנאה, הטבעו בלבו, בא לידי סיפוק עד שלא יפעיל את עצמו לגבי אישיות ראויה, לפי הרגשתו, לתפקיד זה. מה התפרקות ימצא, למשל, בן הגזע המעולה, הרואה את עצמו כבחיר, בשנאתו לגבי בן שבט דל ונחות דרגא? מצד שני אין הוא רוצה ואף אינו יכול להצהיר את שנאתו לגבי השוה כמעט אליו במעלה. לא כדאי לו לשנוא את הראשון ומפחד הוא לשנוא את האחרון. ואילו היהודי כאילו נועד מברייתו לשמש כלי־קיבול לשנאת בעלי־גופים יהירים. היהודי אינו בזוי אדם, אינו נכנע מלידה, אינו וותרן וחונף, הוא אישיות ואפשר לשנוא אותו בסתר ובגלוי. ועם זה אין כל פחד לשנאו, שכן אין עדיין אגרוף יהודי בעולם. בני עמים וגזעים רבים, שלא ראו יהודי בעיניהם, שוצפים חמת שיטנה כלפי היהודי, השנוא בתוך כל המסורות. אותו השמיץ גם שקספיר, שגם הוא לא ראה אותו אולי בעיניו. בין אם שקספיר ראה את שיילוק בעינים החוזיות שלו ובין אם צפה ברישעותו של שיילוק מבעד לאצטגנינות של האזרחים בני דורו – על כל פנים דמות נעלה זו של יהודי מפלצת, אשר למראֶהָ אנו מזדעזעים ניתנה לנו במולדו של העם, ההוגה, כפי המקובל, חבה לעם התנ"ך. הוא, אומר גלסוורטי בספורו “הפצוי” מוצאו מאיטליה הדרומית ומעיד על עצמו שהוא איטלקי, אם כי נולד מן הסתם למשפחת יהודית באלג’יר, אלא שגלוי לו, שבשום מקום אחר בעולם, פרט לאנגליה “אין זו זכות יתירה להיות יהודי” (“השיירה” קובץ סיפורים).

פרט לאנגליה? אפשר! אבל לא פרט לביתנו הלאומי, הנתון תחת חסותה של אנגליה. כמה מן הבחורים שבאו הנה לפקח על ה“ילידים”, יתכן שימצאו דווקא ביהודי נושא לפורקן מהרגשות מסוימות. הישוב היהודי אינו מהווה כוח מפחיד כהצד השני, ובו בזמן הוא בעל שיעור קומה תרבותית. ולא עוד אלא נושא את נפשו לתקן סדרי עולם. הוא, החלש הזה מבחינות האגרוף. ציבור אנשים שכזה כאילו אומר לבעלי שררה: שנאו אותי!

לורנס המספר – לא ת. א. לורנס המדינאי – חכם גדול היה והעמיק בנפש עמו. ובספרו “הקשת” (עמ' 434) מוצאים אנו דו־שיח זה.

" – איפה את רוצה לגור לאחר חתונתנו, באנגליה או בהודו? – שאל אנטון את אורסולה.

– מוטב בהודו – ענתה אורסולה.

והיא הוסיפה:

– אני אשמח לעזוב את אנגליה. הכל פה דל ואפור. כל כך משולל רוח חיים. אני שונאה דמוקראטיה. רק גזעים מנוונים נאמנים לעיקרון הדמוקראטי".

והלא רבים מקרב אלה, העוזבים את אנגליה והולכים לגור בקרב “ילידים”, מתכוונים מסתמא להחליף משהו “דל ואפור” בצבעי הקשת.

כן. שם, בקרב השבטים ההם, בתוך יחסי המשפחות והשושלות הכל כה צבעוני. ואילו היהודים הדמוקרטיים האלה… ואף בכך יש משום מניע חשוב לרגש, המהווה את היפוכה של אהבת היהודי.

– – – – – – – –

איני צריך להדגיש, שאין מכוונתי בדברי אלה לחדד יחסים ולשיר הלל לשנאה או לראות בה מבוי סתום. סופה של אהבה לנצח את השנאה. וגם בקרב הפקידות בארץ מצויים אנשי יושר ותמימי לב, אלא כנגד מה יש להלחם? כנגד קוצר־ראיה והיתממות.

כ"ד חשון תרצז