רקע
אליעזר שטיינמן
האור והענן

שמא יש בינינו מי שהיה בדעתו לחלוק על הפתגם המפואר “אור מהמזרח!” – הרי שחזר בו מסתמא מדעה זו לאחר המאורעות האחרונים והארתם המבהילה בפיות ראשי מחולליהם, שהביאונו במגע כה קרוב עם המזרח הזה ועם נושא דברו. אכן, המזרח הוא מואר. כמו אור השריפות של שדות בני ישראל, הניצתים באש המשטמה לעמל כשר. כמו דבריהם המפורשים, המוארים במפולש, של באי־כוח העדות, שנפגעו כביכול ברכושם ובצניעותם ממציאותם של היהודים בארץ זו, בטענותיהם לפני שליחי המלכות, שישבו כסא למשפט. הטוענים לא העלימו כמדומה כלום, לא חיפו, לא טשטשו, לא האפילו על רעיונם המרכזי, הנושם שנאת מות לקיומו של “הזר”, החפץ גם כן חיים. אמנם, הם לא הצטיינו בדיוק של מסמכים ואף לא הראו בקיאות בחכמת המספרים. אבל כנגד זה הוכיחו, שהם יודעים לדבר בשפה ברורה וגלמית, שאין בחפצם כלל לכחד מאומה תחת לשונם, שפיהם ולבם שוים, כנראה, במזימת רצח והשמד… שום עם מערבי, ותהא ההנהגה שלו נתונה בידי חורצי לשון נועזים ביותר, אינו מעיז להתערטל ככה בשעת משא ומתן מדיני שלו עם באי כוחות־חוץ ואינו מפיץ בחשק כזה אור בהיר על חדר־הסתרים שלו, המשמש בית היוצר לתככיו ונכליו. המערב, משמע, צנוע יותר, דמדומי ואפלולי יותר, ביישן יותר, ממילא גם מנומס יותר. על כל פנים הוא נוהג יתר נקיון בשימוש הלשון. ואינו מזלזל במידת הנקיון אפילו אם היא נהוגה בשטח הלשון בלבדו. ואילו המזרח דורך בעוז, אם מותר להשתמש במלה “עוז” כתחליף לחוצפה. הוא נותן ברמה קולו, מעלה על לשונו כל מה שחבוי במטמוניות לבו. הוא כמעט אינו מדבר אלא נואם, חוצב להבות. לכשתרצו הריהו אומר אפילו יותר ממה שהוא רוצה וממה שיש לו בלב. מתוך להיטותו אחרי ההפלגה, ההתפארות והטלת אימה הוא אומר אפילו קצת יותר מהכל. ואם גם ננכה את ה“קצת” או יותר מקצת מדברי הבלע והשטנה, שנשפכו עלינו מעל הדוכן לחקירה בימים האחרונים, אפשר גם ליפול לתוך מרה שחורה עמוקה לגבי גורל אדם ועם. כל מה שעלה כאן על הדוכן נגלה לפנינו כמחסן לאבק־שריפה. כל טוען חרוץ מחברו בגיבוב עלילות. אכן, דרוש באמת כוח רב, כוח מוסרי ורצון חזק, להחזיק בכל זאת, לאחר התקפת האדים המרעילים האלה, באמונה הנושנה, שהארץ תיבנה אף על פי כן בדרכי שלום, בחסד, ובהבנת גומלין, שתשתרר בעתיד הקרוב או הרחוק בין חלקי תושביה השונים.

כל כמה שהננו יודעים על יצר לב האדם הרע איננו יודעים, כנראה, די עליו. על כל פנים אין אנו יודעים, כמדומה, במידה מספקת את עומק שחיתותו של יצר לב העם. יש להדגיש זאת לא לשם החרפת ההכרה ברוע המצב אלא, להיפך, כנקודת אחיזה למקצת תנחומים. סוף סוף לא יחידים מבני העם הערבי שימשו מַשפֵכים למטר הנאצות, שניתך על ראשנו, אלא באי־כוחה של האומה הנאצלה. האומה, היא כביכול, דיברה מתוך גרונם של הדברנים. פרטים הם לעולם טובים, נדיבים ואנושיים יותר מן העמים. בפרטים עתים פועם רגש הרחמנות. היחיד מסוגל לחמול על חברו או גם לאהוב אותו, אפילו אם זר הוא לו. מדרכו של היחיד להתחתן עם לא־הוא, מכיוון שאין אדם יכול להתחתן עם עצמו. אולם עמים בצאתם לריב, אין להם רחמנות, אינם נתפסים למין דבר רגשני המכונה אהבה, כל שכן שאינם מוכרחים להתחתן עם מי שאינו משלהם, אדם פעמים מסוגל לפתוח לפני חברו את סגור לבו ואף לאכסן אותו שם בתוכו. אולם עמים קושרים זה עם זה רק בריתות, חוזים, אמנות, שאפשר לעולם לעשות בהם “הגהות”, המפריחות מתוכם את נשמתם, אם בכלל אפשר לייחס למה שכתוב בבריתות האלה, בין בלשונו ובין ברוחו, מה שהוא מן הנשמה. אדם נותן לחברו פרוסת לחם, מיטה ללינה, מלה מעודדת, מבט מאיר, מעורר ומעודד, אולם עם, אפילו אם חולש הוא באדיבות על גויים, אפילו אם יש לו מוניטין של ג’נטלמן, מה הוא יכול לנדב כביכול לטובת זולתו, כל שכן אם ההוא הנהו עם קטן ודל? לכל היותר הצהרה מעוננה, שהגיעה לעולם ביום מעונן בתוך אקלים מעונן ושנכתבה בשפת חרטומים כזו, שעוד מעט יצטרכו להושיב חבר מלומדים מכל הלאומים, חכמי חרשים, אנשי צפנת פענח, שיפענחו לנו לפחות באופן חלקי את משמעה של זו, שיש לה אלף פירושים ואך לא אחד. לעתיד נתפלל, ששום אומה לא תצטרך להתנסות בנסיוננו ולשאוף אויר ארצה דרך קנה־נשימה של הצהרה. נקוה כי לעתיד לבוא יסתדרו יחסי בני אדם בינם לבין עצמם לטוב ולשלום. יש לזכור היטב את ההבדל בין אדם לעם, בין יחיד לציבור, אם איננו רוצים לאבד את שארית אמונתנו באדם ובעם כאחד. אם אנו חפצים לחיות. ואין לחיות בלי קורטוב אמונה שבלב.

וזו היא השאלה: הנזכה פעם להגיע לתקופה כזו שבה ישתקו העמים וידברו בני אדם, שבה לא לאום מלאום יאמץ אלא איש אל רעהו יושיט יד פשוטה וחמה לאמצו אל לבו? יש כופרים אפילו בהשערה של אפשרות כזאת. אולם אני אומר – מה שכבר אמרו רבים וטובים לפני – בלעדי מציאות האפשרות הזאת אין בכלל כל אפשרות למציאות. לא כדאי יהיה קיום בלעדיה. ושום בנין בשום מקום בעולם לא יכון בלעדיה. עובדה היא: אנשים בונים ישובים ועמים מחריבים אותם. יחידים נולדים ומולידים וציבורים מכריזים מלחמות, המשליכות ערמות גופים לתוך הקברים. מן ההכרח לעשות תיקון קטן במילון האנושי, הבא לידי שימוש במשא ומתן בן גושים וציבורים, ויש גורסים: מעצמות. כל מקום שכתוב שם “אנחנו” כשר וצנוע למחוק אותו ולשים במקומו “אני” פסול ויהיר. תקון קטן זה הוא יסודי מאד. כל אימת שמדבר אני אל אני שוררים באיזו מידה יחסי כבוד ודרך ארץ. על כל פנים בושה. אני לא יאמר לאני: עוד מעט ואשליך אותך הימה. או: הטרח, בבקשה, וחפור לעצמך קבר, מכיון שאין לך מקום תחת השמים. ואילו באי־כוחם של אנחנו עומדים בריש גלי על דוכן גבוה בעיר הקודש לכל העמים ואומרים מפורש: אנו נשליך את ה“אנחנו” השני הימה! יחיד עשוי גם כן להעליל על יחיד שכנגד, אבל עד גבול ידוע. ואילו דברנים בשם עם שולחים רסן מפיהם וכל תו של בושה מעל צלם האלהים שעל פניהם והריהם מלשינים בקול ענות גבורה: עכברים! נשך! מכנסים קצרים! נישול! התנקשות במקומות הקדושים! פריצות! דיכוי האכר, הרצוץ בידיהם מדורות! וככה ללא שום חרפת בושה וללא כל נקיפות מצפון. הצד החלש ביותר של “אנחנו” הוא המצפון שלו. ואמת זו הוארה לפנינו באור בלהות בעצומותיהם של בני המזרח. אכן, המזרח מאיר!


– – – – – – – –


והמערב מערפל. במיוחד חלק מערבי, הקיים לו לבדד בתוך תחומי האי שלו ומשם הוא משכין סדר ושלום ושיווי־משקל בתוך ארצות ובין עמים. חברי הועדה המלכותית, באי־כוחו של ה“אנחנו” הגדול ביותר שבמעצמות העולם, הוכיחו לנו במשך הימים, שבהם הם שפטו וחקרו ובחנו ועקצו אותנו, שהם מדינאים פקחים מאד, אם כי מתרגזים לפרקים. הם יודעים לשאול, להקיף את הנשאל חבילי־חבילות שאלות עד כדי הוצאת הנשמה ממש. הם בכלל נבונים ובקיאים בהרבה הלכות מדיניות ומשקיות, אבל מלבד זאת הם חכמים שלא להבין מה שאינו רצוי להם להבין. את ההצהרה המעוננה לא הבינו בשום אופן. כמה שלא השתדלו משיבי טעם לפרשה ולהחווירה – הם בשלהם: לא מובן! מדרש פליאה! הם שהצליחו כל כך לתפוס כמה עיקרים ומשנה־עיקרים וסעיפים מסעיפים שונים בפרשת ההתיישבות ובכל מיני הויות המזרח, לא יכלו בכל זאת להבין את עיקרה של ההצהרה. הם שיודעים לפרש כל קוצו של יוד וכל קוצו של ערבי מתוך שמירה מדוקדקת על שיווי־משקל, לא הבינו רק דבר אחד, מה משמע “בית לאומי”, מה פירוש “בית” ומה מגדירה המלה “לאומי” ומה טיבו של המונח “עדה” וכיוצא בזה ענינים המובנים לכל בר בי רב. אכן צריך אדם להיות בן לאומה כה עשירה בחומר וברוח, מטופלת בדומיניונים בשביל שירשה לעצמו את המותרות האלו, שלא להבין מונחים יסודיים ושלא להשיג, למשל, שיש כמה שירותים, שאינם נכנסים בגדר תפקידה של הנציגות באומה דוויה ורצוצה בכל תפוצותיה, כגון שירות הריגול אחרי עולים בלתי־חוקיים. האנשים הפקחים האלו לא הבינו כל כך הרבה דברים יסודיים, שאיני רואה כל הסבר לאי־הבנה אגדתית זו אלא דבר היותם באי־כוחו של “אנחנו” כה גדול. מובטחני שכל אחד מן האישים המדיניים האלה לחוד מבין כהוגן כמה וכמה מלים, שהוא התקשה בפירושן כבא־כוחה של מעצמה גדולה. אני חייב להבין. לאני יש הגיון. האני מתבייש שלא להשיג מושכלות ראשונים. ואילו אנחנו מותר, ולעתים הכרח, לו, לסלף לפי הצורך חוקי השכל הישר, לשחק תפקיד של תם, אם כי הוא יודע היטב לשאול. אנחנו מרשה לעצמו להקיף את עצמו בעב ענן של אי־הבנה. כל שכן אם הענניות והערפליות האלו מהוות במידת מה קו אופי לאומי בה במידה שהוא משמש תכסיס.

נעמדנו מטעם הגורל במצב משונה: בין הלהבות של המזרח, המכה באורותיו ובין תמרות העשן של עם, היונק מתוך כשרון הערפול. תפקיד ביניים זה עולה אולי על כוחנו. אבל אין ברירה. זה שנותן נסיונות לעם הוא שיתן לו גם עצמה לעמוד בהם. הנותן לייעף כוח ולצפור כנפיים להימלט מפח ולכל בריה את כלי זינה במלחמת קיומה, הוא שיעניק לישוב העברי בארץ החלומות והעינויים את הכושר לגשם את חלום הדורות ולשים קץ לעינויי הדורות. אין זו מן החכמה להתייאש למראה נחש ושועל כאחד. אם רק לחסד לאומים ניעגן הרי באמת אין כל תקוה. העמים לא יביאו את המשיח אלא יחברו עליו הצהרה סתומה וחתומה. אבל ייתכן שהאדם יגאל את עצמו. אשרי הנביא בקדומים, שיכול היה להגיד בתוך לבו: “נחמו, נחמו, עמי!” אנו, בעוונותינו הרבים, איננו תמימים עד כדי כך. אבל “נחם, נחם, אדם!” נאמר אף על פי כן. אם גם רבים יראו בכך תמימות במהדורה שניה. אדם, בך הנני מאמין. מכיוון שאתה מוכרח לדבר בלשון מובנת ובשפה ברורה. מכיון שבך יש רגש של בושה ורחמנות. אם תתחיל לדבר בשם עצמך בלבד לא תוכל לשבת כמו האדונים האלה שקטים, קרי־רוח, עוקצניים ומעליבים בכל הקדוש ללא־הם. אדם אינו רואה, כמו באי־כוח מעצמות, שטחים רחבי ידים, דומיניונים, חלקי עולם, גזעים, ילידים ו“זרים”, אלא הוא רואה בשר ודם, איש, אשה, תינוק המדבר בלשון עמו, בית־ספר, שדה חרוש, אכר שופע זיעה, נווה ישרים. אדם אינו עושה מחזורים כה גדולים במאות מיליוני אוכלוסים על פני כל חלקי תבל, שיש לזרוק קצת (היינו מיליון או עשרה שכמותו בריאים אנושיים) לכאן וקצת לשם ולשחק בעמם כבנציבי־עץ על לוח האישקוקי. לא. אדם משמע אחרת. והיה במלוך האדם, הכל יהיה אז אחרת. הכל ישמשו אז רק בלשון יחיד. יופי יהיה. יופי ביחיד. כדרך ששר הופקינס פייטנה של אנגליה:

“הלעולם שום איש לא ימצא בשום מקום אותה שרשרת או רשת או עניבה או כלוב או מפתח לסגור, לנעול, לצוד, ולשרשר את היופי, היופי שלא יחמוק?”

כן, נמצא את היופי, טבעת הקסמים, אנחנו או בנינו. ואפשר גם לאורו של המזרח.


חשון תרצ"ז


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49280 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!