בשניים גדלת לעיני כולנו מכולנו: בזעם דברך אשר הטחת אותו מדי בוקר בבוקר בחדשי אסוננו הגדול כנגד נכליהן של הלאומיות הרוצחנית והמדיניות המתעתעת ובניבך העז, אשר נתת בימינו הנוראים ביותר בדבר היום למצוקת ישובנו ולשוועת המוני עמנו, הנאנקים בארצות העולם לגאולה ולתקומה.
כולנו כאבנו את מוראותיה של השואה הגדולה, אשר התחוללה השנה על ראשנו, אולם אתה היחיד פתחת לפניהם את כל לבך הגדול ושמת אותם שם עמוק־עמוק, עד מסד ישותך, עד נקודה זו בה מקור החיות, שם נפש שותתת דם.
אתה כולך עם נפשך נכנסת לתוך הצרה הזאת ובה לנת; בקרבה ישנת את לילותיך הטרופים; עמה קמת לבקרים על דפי ה“דבר” ועוררת אותנו את קוראיך עם שחר בשפת העובדות והחרדות אשר בקולמוסך הישר והמזהיר.
יום יום במשך מאתים יום היו טוריך הראשונים, אשר בלענו אותם סמוך ליקיצה עוד לפני ששמנו עין על חדשות היום ועל המברקים מקצוי תבל. כולנו היינו עדי ראיה ושמיעה נדהמים לזוועות בארץ הקדושה, אולם אתה נתחלחלת מהן. שומרים היינו לבוקר לשמוע את זעקות משפטך על חזונות האימים. כי אתה ולא אחר כתבת את מגילת ימינו אלה. אסוננו הכללי נהפך, מן הרגע הראשון להתפרצותו, לאסונך הפרטי!
דרך לבך הכואב והחומל שרקו כדורי המרצחים, אשר הפילו חללים נקיים מאחינו ובתוכו עלו שלהבות הדליקות, אשר נשתלחו בידים פושעות בקמות עמלינו. אתה כמו הקרבת אחד לאחד אל תוך נפשך את הרוגינו ופצועינו, אלמנותינו ויתומינו ואמצת אותם חזק־חזק. כשם שפתחת לרווחה את כושר בינתך להשיג את עומק הזוועה של המאורעות ולהגדיר את מהותה. לתומך נתגייסת כולך עם דעתך הרחבה, ידיעותיך הרבות וכוח ההסברה שלך המפליא ויצאת לערוך דין תורה עם אנשי הזדון הגלויים והנסתרים, עם הרוצחים בפועל, עם יוזמי הרציחות, המסובבים את הגלגלים מאחורי הקלעים ועם כל המסייעים על ידיהם בפרהסיה ובחשאי.
אתה היחידי פתחת בשם כולנו את החשבון הגדול: חשבון הגולגלות שנערפו, העצים שנגדעו, הנשמות שנתרסקו והתקוות שנתמוטטו בגיא החזיון של תקומת עמנו. על דפי פנקס הימים העלית מדי בוקר בבוקר ללא ליאות את העובדות המשוועות, הגשת עצומות, הרצית טענות וחרזת מענות, קרעת מסכות, גלית צבועים וזייפנים, שאלת: “היתכן?” היית המקשן הנמרץ. הערמת צרורות־צרורות של עובדות משוועות, עיוולים מנקרי עינים, שקרים חוגגים על גבי דוכנים בין לאומיים.
ידעת: הנהגתה של המדיניות נתונה ברובה בידי רמאים ערמומים כנחשים. ידעת כי מימין ומשמאל מתהלכים צבועים במחתרת, שואפי דמים, מבעירי בערות, מסכסכי מושגים ומוכרי אידיאלים. רודפי בצע, המתעטפים באיצטלא של “יתגדל” לאומה קדושה. ראית בעיניך כיצד שופכי דמים עולים לגדולה ומרצחים מקבלים פרסים ועל ידיהם מסייעים תקיפים המשתמשים ברמיסת נדכאים בידי חלכאים לשם הגברת תוקף עצמם ועשרם. ואתה, איש יחיד, נתיצבת לדבר בשער עתון פועלי עם עני ומשולל נחלה משפטים עם השקר העצום הזה, העצום מכוח אנוש לבטאו, העצום מכוח עם לשאתו. נתקיים בך במיצוי גורלו של איש המאמר העברי מקדמות הימים, העומד מול עולם, המחומש מכף רגל ועד ראש, ומטיף את דברו צדק. שפת אנוש מול ברזל, יושר הגיון כנגד אגרוף ופגיון. הה, להיות צופה לעתים מעל במה עברית בתקופתנו, בה כל דבר שכל לשנינה, בה יש משקל רק להסגר, לדכוי, להפחדה ובכל זאת לעמוד על הבמה יום יום. כלום אין זו עמידה בשורה הראשונה של החזית, במלוא המערומים מול האש?
ואתה נעמדת, לוחם יקר! את נפשך העדינה שמת בכף בעמידה זו. וכשם שאנו מוסרים לילד התמים ביותר את שאלת ארבע הקושיות כן אתה עמדת בתוך אגדת הדמים האכזריה ושאלת מדי יום ביומו את הקושיות, אשר נקרו במוחות כולנו: מה טעם היה בקרבן זה? ומה תכלית בהרס חיים אלה? ומה פשר לעיוות משפט פלוני? ומה טובה הצהרה מסולפת אלמונית, שיצאה מפיה של הרשמיות? הה, מה שכל? והה, מה הגיון? לב מושלים על ילידים אין חקר – ואתה חקרת. אתה הורית במפורש: זה שקר! וזו צביעות! וכאן זיוף המציאות! ושם העלמת מעשים שהיו. והנה הדגשה מתוממת ספוגת רעל. ושוב השתקה והערמה והטית דין והסחת דעת בשוגג כביכול ורישעות מלכתחילה והתעללות בתקוות עם עני. אתה דברת וטענת ותבעת בשם עם, אדם, ומעמד: ורק בתוקף השכל, ההגיון, ההסברה. בקי גדול נעשית במגילת הפורעניות שלנו, זכרת כל מאורע, כל תאונה, כל פרט של התנקשות. את כל חללינו רשמת אחד לאחד, אותם ואת תאריכי רציחתם. שום מעשה מראשית הזוועה ועד סופה, שאיננו כלל סוף, לא נעלם מזכרונך המפליא. ממשפחת אונגר בצפת ועד הילד שהסמכות המשפטית דנה אותו למלקות בעד תום כוונתו לשרת את שלום הכלל באוסף המסמרים שפוזרו על ידי אלה, שיצאו זכאים בדינם בפני אותו שופט עצמו. מפרט של הגנה מטעם הנתקפים ועד העלילה הנתעבה בפי שסאים ומרצחים על העדה הנרפה, שעשתה פרעות בעצמה. והנה את המציאות הקודרת הזאת על אלפי התרחשויותיה המתועבות, עם פצצותיה המרסקות גופים ודליקותיה ההופכות ישוב למדבר, אתה הטענת על זכרונך, על גופך, הוי, על לבך, כן על לבך, שהכה גלי רגש תחת מסוה השקט והמתינות, אשר בו הופעת לעיני העולם החיצוני.
אנו חשבנוך תמיד לאיש השכל ביסודו. לפי שראינוך דן על כל חזיון בכובד־ראש, מתוך בינה שקטה, מתון־מתון, מבאר ומסביר, שואף לצלילות, הוצאנו מסקנה מוטעה כדרכנו לשפוט למראית־עין: הנה לפנינו איש בעל שלטון השכל בתפארתנו. ואנו גם הפעם לא השכלנו כמנהגנו, להבין, כי אלה שלבותיהם חמים ביותר מדקדקים להמשיך על פניהם מסוה של קור וישוב הדעת, בשביל שלא יהיו נתפסים לרגשנות ומחמת פחד להוציא את הלב הרך במערומיו החמים לתוך עולם, שבו שולטים צנה ופחים.
נאמן היית לעצמך, בילינסון, עד הרגע האחרון, עד מאמרך האחרון, שרשמת בידיך ב“דבר היום” מיום ד' כסלו. דברת בשכל מליך. ורק בלבך פנימה צברת את הזוועות. שם, בתוך הלב הרך והענוג, אכסנת גם את קדושינו־חללינו. ככה תכפו הימים ותקפו הפורעניות, דברך גדל עם גודל האסון; אולם כוחותיך הגופניים נחלשו. אתה הרבית עירנות, הגברת את קולך, שגשגת מאד לאומץ ולתפארה במאתים הימים האלה. נתעלית על במת עמנו כאחד התובעים האדירים למשפט צדקו. לדגולי המקוננים בשנות ת"ח נדמית. אהה, חומר ההריגה הזה, שאתה צברת בשקידה כה מרובה ובקנאות אש, גבר עליך, הלוחם. ערימת החללים, אשר לה ייחדת את לבך, משכה אותך לתוכה. הרוגינו, אשר אתה הספדת אותם בשפת נפשך היקרה, משכוך לתוך קהלם והלכת אחריהם.
בכח אבכה עליך, יקר, על כי לא אשמע עוד את קולך לבקרים בהקיצי משנתי, כי לא תתהלך עוד בקרבנו, נואמנו הנמרץ בשער, כי לא עוד תביע לנו תביעה וחזון, ובכה אבכה גם על שום שאלהים יצר אותנו עיורים לבלי לראות איש את קלסתר רעהו האמתי. ובהיותך בין החיים נתעיתי גם אני לחשוב, כי כוחך הגדול בשכל יסודו. ואתה היית החכם בלב. אתה ממעודני הנפש היית.
כארלוזורוב היית לנו בילינסון בלתי נשכח וכמוהו לא הנחת יורש לך. אולם שניכם הורשתם לנו את חזון האדם היפה, הלוחם בשפת אצילים בפיו.
ט' כסלו תרצ"ז
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.