רקע
אליעזר שטיינמן
בצל אדום

 

א    🔗

יד עברית, חזקי, ואתה לב, אמץ, בבוא הקולמוס לרשום על הגליון מקצת מן הזוועות, אשר ניתכו על ראשו של הישוב העברי בארץ הזאת במשך חדשי הבלהות האלה. גם לב בליעל לא היה עלול להאמין, כי כך יעלה לנו, – כי זה לנו שנה כמעט, שכנופית מרצחים פרשה את שלטונה על הערים והכפרים, על קני־הישוב ועל דרכי־התחבורה והיא מוציאה להורג תושבים שלוים, מדליקה קמות ומכבה חיים צעירים וזקנים ואף על עוללים לא תחוס, קוצצת אילנות והופכת נאות פורחות למקומות שממה. ואין אומר לשודד: השב! לרוצח: הרף! ולכנופיות המשחיתים המשתוללות: גוּרו לכן מפני ידו הקשה של שופט הצדק! כל המסתכל אפילו מתוך כיבוש־אף ושיקול מתון במתרחש בתרצ“ו־תרצ”ז תחת שמיה של המדינה הקטנה הזאת, הנאנקת במכאוביה, לעיני קלגסיה, המצויים, אמנם, בכמות לא קטנה, אי אפשר שלא תתפרץ מפיו צעקה מרה: אוי לישוב זה, שכאילו נשמט רסן ההנהגה מידי השליטים, החולשים על גורלו, ולא עוד אלא שכלם הישר, דומה, נתערבב עליהם! ואם מלכתחילה בפרוץ המאורעות, טעו אולי בשיפוט או בשגגה למחצה, שאף היא עולה זדון במקום שהיא פוגעת בשלומה של מדינה, ולא החישו לסתום פטר נחל הזדון, לא פיזרו את כנופיות המחבלים ולא הפסיקו את תעמולת השסוי, הזורעת רעל בנפשותיהם של אכרים ועירונים דלים, כל שכן שבעלי השררה נתרשלו לאחר כך, משגאו המים המאררים של האיבה וזרע הרעל עשה פרי ומרצחי הסתר עלו לגדולה ונהפכו לגבורים לאומיים. המסתכל, שאין לו עסק בנכלי הדיפלומטיה, פשוט אינו יכול להשיג בשכלו מה מתחולל כאן. מדוע ניתנה רשות למשחית לפרוע ולהרוס? מפני מה אין בכוחם של השליטים, נציגיה של אם המעצמות, להשתלט על המצב, להקים את הסדר ולהגן על חייהם ועמלם של התושבים במדינה הקטנה, הקרועה והמורתחה הזאת? מה יותר מכריע כאן לצד ההרס: אֵזֶל ידם של השליטים או אזל רצונם? הרי לא יתכן שבאי־כוחה של המעצמה החזקה שבעולם, המנוסה בהנהגה מדינית, המחוקקת את רצונה על פני איים ועמים רבים, לא יוכלו לרסן כנופית פורעים מתוך צבור קטן, שמנין אוכלוסיו אינו מגיע אפילו למיליון נפש.

לא יתכן. אולם מה שלא יתכן ולא היה משוער נעשה למגינתנו חזיון יום יומי. הארץ הקדושה לעמים רבים בקדושת המסורת ולנו בקדושה כפולה – בזכות הקדומים ובזכות עמלנו בהווה – נעשתה נחלה לשודדים ולמרצחים. כוחות זדון השתלטו עליה. סכסכנים ומחרחרים פועלים בה בסתר ובגלוי. לעיני השמש והשלטון נעשים בקרבה הפשעים המתועבים ביותר. ולא עוד אלא מעשי נסים מתרחשים בה כמעט בכל יום, שפורעי החוק מצליחים להתחמק מידיהם של אלה שתפקידם לקיים חוק. ומי יודע אם במקרים רבים גם לא בידיהם. ולא זו בלבד שהעברינים הגדולים ידועי־השם ניהנים מחופש התנועה והפעולה, אלא הם מתכבדים גם לשמש צד במשא־ומתן חוקי ורשמי. רוצחים ממש נמלטים מתחת ידו של בית דין בסיועם של אלה, הלבושים איצטלות של עורכי דין ותובעי משפט. חמרי־נפץ נלקחים וניתנים כצרכי אוכל מתוך בית גנזיה של המלכות ועוברים לידיהן של הכנופיות הנצרכות להם לא בלי תיווכם הפעיל מן הסתם של שוטרי המלכות, הממונים על שמירתם. ואין אומר השב. ואין תובע דין צדק. ואין מגן. ואין מוקיע את ראשי המחרחרים והמשסים, שאין גם צורך להוקיעם, מאחר שהם עצמם מכריזים על צביונם בפה מלא דברי רעל, משׂטמה ואיומי השמד. כנגד זה שומר החוק נענש לעתים בתחומיה של המדינה הזאת, שבה קציני מחוזותיה כאילו עשו יד אחת להתעלם ממראה הרצח והשוד, הממלאים את הערים, המושבים והכפרים. ובכן, מה מתחולל בארץ הזאת, הנתונה לפיקוחה של אומה גדולה ונאורה, שרתי במדינות?

על כרחנו נתבעת המסקנה: כאן יש קלקול בעצם המנגנון של השררה, המחוקק או המוציא לפועל. אֵי־שם בצמרתו או בשדרותיו הבינוניות והנמוכות, או בשתיהן יחד, חבויה איזו יד זדונית, המכוונת את השערוריות, תומכת בחבלנים ומסייעת בידי עברינים. מן הסתם יש מי תקיף וצר־עין העומד מאחורי הפרגוד ומאַרגן את ההרס והחורבן כנגד כוחות הישוב והבנין. ושמא פועלים כאן גם רמזים מגבוה לחבל תחבולות בשביל לחסל בכוחם של מוראות ואיומים את נטעי הנעמנים שצמחו בארץ זו על שדמת אמונתו של עם עני בהבטחה שניתנה לו בחסד לאומים. האין מחובתנו לעמוד על צד זה של העובדות, להסתכל בעומק שרשיו של החמס הגדול הזה, עם כל המזווע שיש בחישוף הנגע? האין להכריז בגלוי בגלוי, מתוך מעמקי כאבנו: לא ישמעאל, זאת אומרת, לא ישמעאל בלבד, אלא גם הוא, השלישי, שלח בנו את ידו?


 

ב    🔗

גדול הכאב על אָבדן נפשות נקיות מקרבנו; הלב יתאַבל על קרבנותינו הקדושים ויתחמץ בנו למראה קמותינו הנשרפות באש ועצינו הנופלים תחת יד הכורת; קדרות עוטה אותנו בגלל דרכי ציון שנעשו הפקר מפריצי אדם, עד שכל היוצא בהן מצווה לביתו – אולם יותר מכל מדכאת אותנו ההדגשה, שאין חוק בציון. קבוץ יהודי זה, המונה בקרבו בכמות מרובה יותר מכל קבוץ אנשים אחר אנשי־חוק, אוהבי־שלום, שואפי עמל, שקיבלו על עצמם בדחילו ורחימו את עול הבנין והעבודה – קבוץ זה נשמט החוק מתחת רגליו והוא עם נפשו ורכושו פורח כולו בתוך אוירו של זדון. המעליב והמזווע ביותר: לעולם אין אנו יודעים כאן מהיכן נובע מקור השחיתות ומי הוא המנצח הראשי, הראש שבראשים, לרקמת המזימות, הנטווית לעינינו ומאחורי גבינו, בתוך הפומביות ואֵי־שם מתחת למסכיה העבים של המדיניות הנוכלת. יש אי הבנה, הפועלת כרקב בתוך הבשר, החותרת תחת יסוד הקיום. נאמר “מנגנון”. אבל הרי מונח זה הוא שם הכולל. ובכולל הזה מצויים מן הסתם גם אילו ידידים ודורשי טובתנו. אפשר ידידים רק במיעוט. אבל הרי אין לקפח גם את זכותו של המיעוט הזה, הממלא את שליחותו בתחומי החוק בדרכים הוגנים. כי אילולא מיעוט חסידים ואנשי יושר אלה היתה בודאי קליפת ההרס מתגברת שבעתיים במדינה ולא ניתנה חלילה כל תקומה. מיעוט זה של דורשי טוב משתרג והולך בתוך בעלי השררה מן הנמוכים שבהם ועד הגבוהים והגבוהים שבגבוהים, עד אותו מקום ששם יושבים האמרכלים הגדולים, המסובבים את גלגליה של המדיניות, הן מבין שליחיה של המעצמה הגדולה פה והן שם במטרופולין. נמצא שלאורך כל דרגות הסולם קיים פילוג של רוב כנגד מיעוט בעד, הנחלקים לכוחות מכוונים לכאן ולכאן כיד המשחק. ואנו, בני הישוב הקטן בארץ, באי־כוחו של העם העני בתבל, מיליוני בני עמנו הפזורים והנדחים הננו נתונים בתוך כף הקלע הזה של המשחק. אנו חומר חלוצי ביד יוצרים ומהרסים, בונים ומחריבים. אנו אולי כדור לעת מצוא, הנזרק לפי משב הרוחות במדיניותו של חבל־עולם זה. אנו אשר טפחנו ורבינו את חזון הקדומים ואת תקוות הדורות שלנו, את אחרית הימים לשלום עמים ולבנין ארצות, אשר חלמנו כי בבוא התור לנו ונקראנו לעלות למקום חזוננו, והנה נשלחות לקראתנו לשונות אש לשרוף את שדותינו ולשונות זדון, שיש בהן משום שריפת נשמה של גוי קו קו ומבוסה. ילד טפוחנו נקלע בתוך ערסל הנכלים. אמרנו, נעלה לארצנו ברנה, נשב בה לבטח, ננהיג סדרים מתוקנים בקרבנו. נדבר שלום אל עם ועם ואל העם השכן – והנה נקלענו לתוך מרכז התעתועים והקנוניות, לתוך קלחת רותחת של שסויים ומזימות ומריבות, לתוך המטרופולין של החרדות. ועל זה ידוה מוחו של היהודי בארץ ויבך בקרבו הדם, זה הדם שכבר נתעייף לסערות. שוב – ישאַל היהודי בארץ את נפשו – רגשו גויים ולאומים מסביב?! שוב נעשיתי דמות־הפלצות שלהם, גם פה במקום מחצבתי? במקום אשר אמרתי אין מנוחה לכף רגלי ונופש לנפשי המסוערה משצף שנאת הגויים.


 

ג    🔗

וזהו בעצם הלקח, שחייבים אנו להפיק מפרשת זוועותינו האחרונה. שנאַת עולם לעם עולם לא הרפתה מעמנו גם בארץ הזאת. היא לא תירף. זאת צריכים אנו לדעת. זאת לזכור. יותר מן השנאה איום העיוורון כנגדה. וככל שנדע למצות את הלקח הזה עד תומו כן נשכיל להזדיין בכלי ההגנה הנאותים. מתן ההבטחה של הבית הלאומי לעם משולל קן, בהסכמת נ"ב עמים, נכתב ונחתם בדיו, אבל מַשׂטמת העולם כתובה בדמיהם של העמים. ויתכן כי רעל שנאה זה, רעל הקדומים, סם־המות שבמורשה, הוא הפועל כאן, מחוץ לכל נימוקים אחרים, שיסודם בתכסיסיה של המדיניות, להכות על הנטע הישובי הרך שלנו. לא יתכן אלא ברי שכך הוא. השנאה מפעפעת לעולם בתוך הסתרים. היא נוהגת את באושיה ודלוחיה במחתרת. כנגדה אין לטעון בחוקי ההגיון. אין לתבוע אותה למשפט האנושי. אין לשככה בגביות עדות משולחן ערוך של נימוסים ובהמלצות של מעשים טובים תאמר לה: אני בונה חרבות ונוטע שממות ומקיים ישובים פורחים ומפיץ אור תרבות, מדעים ואמנויות! והיא הרי על כך ממש שונאה אותך. כל שכן שהיא חרשית משאתה בא להתנצח עמה בפירושים לאיזה סעיף מעורפל שבהצהרה רבת פרצופים. העבודה הסיזיפית הזאת, להבהיר בעזרת מפרשים את הנוסחה האטומה שבשטר־המקנה, שניתן לעם גולה ונרדף על פרוסת ארץ – כמה יש בה מן הטרגיות ומהבלטת מרירותה של גלות ישראל בארץ־ישראל! שנאה זו היא שנוטלת מאת בעלי השלטון את בינתם ואת זריזותם ומרשלת את פעילותם, משהם נתבעים להגן על חיינו ועל עמלנו, אין תימה אם על כרחנו נקבע בנו הרושם, לאור הבלהות של המאורעות, שבעצה אחת עם היד הפורעת פועלת לעתים גם היד השופטת, גבה הר בין הישוב העברי ובין החוק, המיועד להגן על אנשי הישוב, אותו הפה שהוציא את הקול: “יהודים, עלו!” נגלה מאחורי הפרגוד כפה רב פיפיות, המשמש בכמה לשונות, הכורך יחדיו ארור וברוך בנשימה אחת. הרי אותה היד הכותבת אגרת הכשר לעולי ציון היא המוציאה גם ספר לבן, שתפקידו להשחיר את פניהם של העולים האלה ולהצר את צעדיהם ואותו המנגנון הממלכתי המחדש לפרקים את הצהרותיו החגיגיות על קיום ההבטחה הוא גם המשגר אלינו לעתים המזומנות משלחות חקירה, שמתפקידן לגלות, כביכול, את המניעות והמעצורים, המזיקים להתפתחותה של הארץ הזאת. ואילו מתוצאותיה הם הלבנת פני נציגינו, שליחי עם עני, ברבים, חידוד היחסים וסיבוך הנפתולים והגברת השסויים. מה תימה בכך? אין בכוחה של השנאה לתשכין את השלום. כל שכן שאין ביכלתה להגביר את האהבה, אויבתה הקדמונית. על אחת כמה שעצלנית היא מטבעה ליישר הדורים, שעקירתם טעונה עמל רב ורצון טוב. וזה הוא מעגל הקסמים. שהישוב העברי בארץ נתון בו. וליצור בתוך המעגל הזה חיים מתוקנים, סדרים אנושיים ואף להפריח בו ישוב מתוקן – איזה תפקיד קשה! איזה תפקיד רב־הענויים, העולה כמעט על כוח עם.


 

ד    🔗

אנו מאמינים: אינו עולה! יד הזדון לא תגבר עלינו. ובלבד שלא ניאחז באשליות. מראש מקדם ידענו: העולם המדיני אינו גן שושנים. ראשיהן של המלכויות אינם צדיקים גמורים. לא היה כלל מן ההשערה. שבאחד הימים יתקיימו בנו יעודי נביאינו. חוזינו התמימים, קדושי כל הזמנים, שמצפון העמים יתעורר עד כדי כך שתקיפי העולם יצאו לקראתנו בתופים ובמחולות ויובילונו לציון ויאמרו לנו בפה מלא ובלב שלם: “הרי לכם, עשוקי כל הדורות, כברת ארצכם גזילת עמים רבים, הנה היא לפניכם, שלכם היא בצדק ובזכות, שבו עליה לבטח, עבדו אותה וראו חיים ועושר!” עד כדי כך עדיין לא הגיעה התעוררותו של המצפון בין הלאומי. גדולה מזו: יש בדרך נתינה זו של בדל עצמאות לישוב העברי בארץ ובאופן הוצאתה לפועל הרבה מן הלעג או לפחות מן הלצון, ובעיקר מן המבחן, מבחן לשבט עברי זה אם הוא די חזק לעמוד בנסיון כה חמור של קבלת דבר־מה, שכמעט אינו ניתן לו. אם הוא מחונן במיוחד בכוח של עצבים בריאים, רבי סבל, הנמתחים ואינם מתפקעים. וזהו הדבר: שנהיה באמת חזקים. אנו שהודענו כוח בעמידה שקטה וגבורית כלפי כל אלה שעשקו אותנו מן הדין הוא שנהיה אמיצי לב גם לגבי אלה שהעניקו לנו, כביכול, משהו ושהעניקוהו באופן כל כך מעורפל ומטושטש. פרשת ארץ־ישראל בכמה מגילוייה היא אולי אחד העלבונות הקשים ביותר, שניתכו על ראש עמנו. ואינו דומה עלבונו בארץ נכר מפגיעה בכבודו פה, בארץ חיותו, במקום כבודו הראשון, במקום ששכינתו שורה מקדמת הימים. שאם מכאוב לב וחרפת בושה הן לנו פרעות הגויים בנו על אדמותיהם הרי שבעים ושבעה תגבר בנו הצרבת למראה עם ישראל הנחבל והנפרע והמוכה בארצו. שם בנכר, נערף כל יהודי ביחידות. שם הרגו אותנו לאחדים. ואילו כאן המכוון היא נפש האומה בכללותה. שם דקרו את הפרוכת. וכאן הדביר. שם עמדנו על נפשנו כנגד עמים־חיות, שואפי דמים, מהירי חימה, חשוכי שכל, טרופי מאוויים. ואילו כאן מינה לנו הגורל התאבקות גם עם גוי קר, מזג, סוקר לעברים, מחשב חשבונות במספרים גדולים, עמקן ותכסיסן, מדבר חלקות בהקטירו שאננות, נדיב למראה עינים, הנוטל לעצמו את הגדולה שבמנות, וגם עקיצתו היא של בן תרבות רחב־הדעה, בחמדו לו מהתלות מתוך סבר פנים של כובד ראש. ולא עוד אלא לעתים הוא גם פועל צדק וחוסה ומרים את קולו למען היושר. כל שכן שעשוי הלב להישבר מהתמרמרות לאָפיה של החסות הזאת, הרצופה פגיעות מצד גוי תקיף ונבון. אולם עלינו לאזור כוח ולישא באומץ ובאורך־רוח גם את החסות הזאת.


 

ה    🔗

ושלא להסיח את הדעת מן האויב החזק ביותר: זו השיגרה שיגרת הדלות והשממה, החוגגת את נצחונותיה בארץ הזאת. גם השממה יצר הוא. גם ההרס תאוה הוא. גם נוף הצרות משעשע את עיניהם של אלו, שלבם דש בו. ומסורת הקבצנות כוח מארגן הוא. ולא זו בלבד שהאנשים, שנולדו ונתחנכו בשממה הזאת, דבקים בה, אלא שיש לה לערוגת הדלות כוח מושך, ואפילו מקסים לעתים, לגבי אלה שבאים אליה מן החוץ הגדול והעשיר. אף השממה משסה ומפתה כנגדנו ורוכשת לה אוהבים ומעריצים: רומנטיקה! שנתפסו לה גם רבים מבני חוץ. מצד אחד חורבה צבעונית, משוכללה כמעט, שיש בה גופה משום שלימות שקשה לרבים הפרידה הימנה, ומצד שני עולם חדש של תיקון ויצירה, שרשרת, של התחלות ואיתחדשתות, שנויים מן היסוד, מעשי בראשית, בריאת ארץ חדשה תחת השמים העתיקים האלה. פשיטא שקליפות רבות תהיינה מקטרגות על מלאכת היצירה הזאת, המקדשת מלחמה על הדלות. צרות־עין של הקליפה אף היא מהדקת את הקשר כנגדנו. נדעה זאת, ומתוך כך נבין לפרש כמה פליאות. תפקידים שניים לנו בבנין ישובנו: ומתוך כך נבין לפרש כמה פליאות. תפקידים שניים לנו בבנין ישובנו: גיוס כוחות המרץ והמעשה בקרבנו ועם זה פיתוח שכלנו והבנתנו, שרק בזכות שניהם נחזיק מעמד ואף נקדם את ישובנו לתפארה.


אדר תרצ"ז


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48527 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!