בבין הזמנים של “מאורעות” חיצוניים הננו עושים את המאמצים הדרושים לגוון את דברי ימינו בסדרה מכות מבפנים. אסור, משמע, שיהא שורר שקט כל שהוא בישובנו. יודעי דבר קבעו משכבר, כי מקץ כל פרק זמן קטן של שלום בית פורצת אצלנו על כרחנו איזו מריבה ביתית. ביתית כפשוטה. היינו, סכסוך עבודה בבנינו של איזה בית, מלוּוה בתגרת ידים, המשמשת מעין פתיחתא לתזמורת של קטטות גדולות יותר, בהיקף ישובי רחב, כגון מעשי סרטיפיקאטים וכיוצא בזה. ובתזמורת הזאת ממלאות הידים תפקיד של כנור ראשי. הן מהלכות בראש. הן ניחתות בראשים. הן מפוצצות שמשות. הן יורדות לתוך הלחיים. הן מרביצות כהוגן. הגיעו הדברים לידי כך, שאצל כמה מן המבינים התפתח מעין חוש ריח מיוחד לגבי עניני מכות, לחוש אותם לפני בואם באיצטגנינות נבואית ממש, כגון חוש הגשם, המצוי אצל חולי השגרון. ומשהם רואים תקופה ממושכת קצת של שקט יחסי, הריהם מבשרים ואומרים: אבל אנו מריחים את המכות הבאות מתוך השקט גופו. עד כדי כך! אבל מדוע כך? מדוע בכלל ניתנה הרשות לאגרוף להיות הטוען הראשי וגם הפוסק במריבותינו?

איני בא להטיף מוסר ולחזור בפעם הרבבה על הדיברה הישנה, שאסור להכות. ברצוני להבין, קודם כל, את ענין המכות, היינו, את התכליתיות שבו, את הצד המעשי שלו, את הפועל יוצא ממנו לגבי תיקונו של ישוב. אילו אפשר היה להוכיח באמצעות היד השלוחה את אמיתותו של רעיון ולשכנע מי שהוא! אילו היה ביכולתה של מכת לחי להצמיח איזה פרי ולא רק חבורה או פצע! או להוסיף לפחות יום עבודה אחד לזקוקים לכך! ואילו לאמתו של דבר, כל מקום שהיד עושה דין לעצמה אינה אלא גורמת צער לאחרים וחיסור לגופה. כאב גופני לזולתה ומפח נפש לבעליה. אין המכה מחממת לבבות ולא מצננת איבות, אלא מרתיחה יצרים רעים ומשקיעה אפילו רבים מבין אלה, הרחוקים ממקום פעולתה, לקלחת של קנטורים וניצוחים, טענות ותביעות, שנאות וחשדים. ולא עוד אלא שהיא נוטלת אפילו מן המיושבים שבקרב הצבור את הכושר לשיפוט צדק. ובהגבירה את הצד הפניתי, הריהי משסעת את הישוב לחלקים צהובים זה לזה, הנעשים צדדים שלא מדעת ויריבים על כרחם. משום בחינה אין ברכה צפויה לישוב משלטון הידים: לא ריוח חמרי, לא הרחב כוח־הקליטה לעליה, ועליה רוחנית לא כל שכן. אם כן, ענין שהוא כולו הפסד מדוע יהא צף ועולה על פני חלקת חיינו בעקשנות, בעקביות ותכניתיות מתמיהות? מה טעם יהיו בני אדם מזקיקים את עצמם למעשה, שתוצאותיו המזיקות לכל הצדדים מובטחות מראש?

ואיני חושש לטעון להגיון שבדבר. אף על פי שגלוי וידוע לפני, שכל הטוען בזמננו לנימוקים שכליים, נראה לרבים כבריה מלפני מתושלח. אי, אי, שכל! מה אתה דורש, שיהא כל הרוצה להכות את חברו הולך לשאול בעצה מפי זקני הדור ויקבל הכשר ממורה־מורנו השכל? כן, דבר זה ממש הנני דורש. הואיל ואיני משער לי, שאפשר לעשות איזה מעשה בלי סיעתא של השכל. נאמר, שהאדם אינו מהלך ברגליו, אלא בשכלו, הוא הדין אינו מכה בידיו בלבד. כל ענין ניתן להיות מוסבר בכמה פנים. ואני רוצה להבין את ענין המכות בדרך הפשט. מה ריוח ומה הצלה ממשלח ידים? קיימא לן: כל הסופג מכה ביד חברו אין דעתו ודמיו מתקררים עליו עד שאינו משיב למכהו מנה אחת אפיים או לפחות משלם לו כגמולו. מכה גוררת מכה, וכל הבא להכותך, הכם והרבץ בו. כללים אלה ידועים לכל. ואם כן, כל מרביץ מובטח לו כמעט במאה אחוזים, שיקבל את התמורה אם לאלתר ואם לאחר זמן, אם למישרים ואם בעקיפים. כל טפת דם, שאנו שופכים בדעתנו, מקימה לה גואל לעצמה. ואם כן, מהי התכלית המעשית שבכל הרבצה? מה ה“קא משמע לן” שבה? מה תיקון מתגלגל למי שהוא על ידה? שמא תאמרו: מחיקתו של איזה עלבון? הרי ההיפך מכך הוא הנכון. שכן היא רק מעמיקה את העלבון בשני הצדדים, מחדדת את היחסים, ממררת את הרוחות וחוסמת את הדרך בעד יישוב הסכסוך באפני שלום. ואם כן, מה טעם לדו־השיח בין האגרופים הנפוץ כל כך בישובנו?

ושאלה סמוכה לזו: מהו שרשו של ניצוח־האגרופים? מניין באה הזריזות אצל העושים במלאכה הזאת? מהיכן מהירות ההחלטה לבחור מלכתחילה באופן פעולה זה, שאינו מתיישב על הדעת אפילו בדיעבד? לא זו בלבד שהנני תוהה על עצם מלאכת הידים, אלא איני יכול להשיג במיוחד אה חדוות המעשה הזה? מאילו כוחות בנפש יונקת היא? מהו המלאך המכה על הנלהב בקטטה ואומר לו: הכה! חוששני לומר, שמלאך מכיאל הנהו היועץ הפלאי והלחשן הקרוב ביותר לכל איש יהודי בארץ. יום־יום אנו קוראים במדור החדשות בעתונים מעשים במכות. עוד ביום ב' של השבוע קראתי על עמודי “דבר” רשימה קצרה בשם “למה תכה רעך?” בה מסופר כיצד סדרנים הכו בהתלהבות לעיני חבריה של הנהלת “מכבי” אחד משחקני “הכוח”, שלא הספיק להראות לכבוד הסדרן את פנקס החבר שלו. הכוהו בכניסתו והכוהו ביציאתו. אותה שעה ישבו להם חברי “המכבי” בניחותא ושרו. הגיעו, משמע, הדברים לידי כך שמעשה המכות עשוי שיהא מלווה בשירים. היד, היד היהודית, נעשתה זריזה ביותר להרבצה. בדרך כלל המונח “להרביץ” שגור ביותר בפי האדם בארץ. שאלו, למשל, תינוק שיפסוק לכם את פסוקו ומיד הוא יענה לך: “ואני ארביץ בך!”. הוי אומר: ענין המכות, שאינו מתמצה בתופעות בודדות ומקריות, הוא מכת ישובנו. הוא אפנה. הוא סיסמה. ואם סיסמה, הריהי זקוקה על כל פנים להסבר.

בימים אלה ראיתי בעיני מעשה, שהיה בו כדי לעורר את מחשבתי בכיוון ההסבר. בשביל להזהיר מחשש אכזבה, הנני מקדים ואומר כי מעשה זה שהנני בא לספר עליו, לא היה תכנו הרבצה היוצאת אל הפועל, אבל משום משלח יד היה בו, אף על פי כן. וכך היה מעשה. הלכתי בלוית חבר אחד לחגיגת ילדים, שנתקיימה באחד התיאטראות. משהגענו עד סף המבוא, הצעתי לחברי ללכת לפני, בהושיטי תוך כדי דיבור לעיני הסדרן את כתב ההזמנה שבידי, שהיה מיועד לשנים. בו ברגע כבר נשתלחה ידו של הסדרן בגב חברי לסחוב לאחוריו את הפַרצן, כביכול. אותה שעה תמהתי לעצמי: הרי כרטיס ההזמנה, שהיה, אגב, בגודל של מגילה עפה, הושט לעיני הסדרן. ומדוע פעלה ידו ביתר חריצות ומהירות מכפי כוח ההישג של מבטיו? אולם מתוך תמיהה זו גופה נצנץ לי ההסבר. כן, ידו של היהודי החדש פועלת ביתר מהירות והתאמצות משאר חושיו, ומכלי השכל שלו בפרט. הוא הנימוק! הוא־הוא! הוא ולא אחר?

מאותו רגע ואילך כבר התחילה מתיישבת במקצת במוחי הפירכא שלעיל. בדורות האחרונים היתה לנו יהדות של ראש – וראש משמע גם לב – בנויה בעיקר על שיקול הדעת וחובות הלבבות. יצא הקול: הבו לנו יהדות של שרירים! קול צודק ביסודו. אלא שלא נתפרש, לצערנו, כהלכה. כתגובה כנגד הראשיות המופרזה, בא הפולחן המופרז לשרירים ובאופן תפיסה מוגבל מאד, המרכז את השרירים ביד בעיקר. חלילה להתריס כנגד טיפוח השרירים, אבל בתנאי הרמוניה. גם השרירים צריך שיהא להם שכל, שיהיו כפופים למשמעת של בר־דעת, נבונים ושקולים ומיושבים ויוצאים לפועל רק לרגל ההכרח ולשם תכליות פוריות בהחלט. האדם הוא קומה שלימה, הוא צבור אברים, חושים וכוחות נפש, הנתון לפיקוחו של שכל. או רצון עליון מכוון. ואסור בהחלט לתת שליטה לאיזו חטיבה בודדת מן הגוף או הנפש, שתהא פועלת על דעת עצמה. כל פרט באדם הכרח לו שיהא שליח הצבור הגדול של אישיותו. כל שכן, שאין צידוק ליד, הפועלת באופן עצמאי. יד יַצאָנית, המשתלחת מעצמה, ולעתים תכופות, מועלת בשליחותה, פורצת גדר, שנגדר לה מטעם הועד המפקח של בעליה. היד המכה בוגדת היא.

פולחן הידים אין מקורו בכוח, אלא בחולשה. החזק באמת אינו מכה. הגבור עוצר את אוניו. רגל המשתלחת בעצמה שלא בהתאמה עם הליכתה של הגויה כולה, סימן שהיא פגומה. היא נותקה ממרכז העצבים, אינה עומדת בקשרי־מגע עם כוח־המעצור. הוא הדין היד. אמנם, לכאורה קל יותר לחיות חיים של יד מחיים של ראש, הואיל והראש דבוק לגוף האדם וכל עמלו מתרכז בתחומיה של האישיות הפועלת גופה. ואילו היד יורדת מעצמה והלאה ומשתלחת בגוף הזולת. אבל חוק החיים מצווה על האדם, שיהא לעולם קרוב אצל עצמו, דבק בעצמו, שיהא שוקל את כל המשקלות על גבי גופו. הוא אחראי לכל פעולה היוצאת ממנו והלאה. אין שיקול, אלא כוחה של האישיות לעצור, להתישב בתוך דעת עצמה, לפתח את כל חושיה ולהפעילם באופן הרמוני. לא יד על חשבון השכל, על חשבון העין, על חשבון הלב ועל חשבונם של כל שאר החושים, אלא יד בעצה עם כל משיגי הגוף ועם כוחות הנפש המנחים. אין שום טעם לפועל הכפיים, הנעשה בשרירות, בלי פיקוחה של עין הנפש, אלא טעם של חלשות. אין ההרבצה אלא מעשה קלון. היא עוטה את ישובנו בחרפת בושה מבפנים ומבחוץ. היא עוברת בין בתרי הגויה היהודית ומשסעת בקרבנו את הנפש הקבוצית. היא מערערת את סדר ישובנו ביסודו ושומטת מתחת רגלינו את החוק ואת היקום הרוחני והמוסרי, שאנו עומדים עליו פה. היא מנוולת אותנו בעיני הגויים ובעיני ילדינו. יום שבו משתוללות המכות בחוצות תל־אביב, ירושלים וחיפה, הנני מתבייש להציץ בעיני ילד. כל כך הרבה מוסר הטפנו באזני התינוקות, המעבירים בחשק סדרה מכות, ואנו נמצאים בדאים אצלם. אין זו שאלה של צדדים. בפרט זה של מכות איני שום צד. כל תיגרת ידים, ויהא הפותח בה מי שיהא, מכה על ראשו של הישוב כולו. היא מקרקרת את קירותיה של סוכת יעקב, שכולנו עמלים להקמתה פה בארץ הנביאים. הסוכה הזאת תהיה סוכת שלום או שלא תהיה כל עיקר.

אין להכנס בפרטי ניסוחים, מה קודם, חטא הפרובוקציה או האלמות. אין אנו צריכים לגנות את האלמות, היא מגונה מראש ומקדם. אין צורך למנות סנהדרין שתכריז נידוי על ההכאות. לא רק ישוב הדעת, אלא גם ישובו של עולם מזהיר אותנו באלפי הזהרות: אסור להכות! כל יד מורמה מקצצת פרח ומכבה ניצוץ בלב האדם. היא הורסת חיים. על אחת כמה כל מכה בגוף יהודי בארץ היא מכת־לחי על גבי ישובנו כולו. הסטירה הזאת, שהיא תוצאה מרפיון עצביו של מרים היד, גורמת מצדה לרפיון עצבים כללי, להתרופפות המוסרות, להזנחה ולרשלנות בכל המקצועות. וגם מחוץ לכל נימוקים: אסור להכות! לא תעשה זה כתוב בדיברה הראשונה על לוח הלב האנושי. אסור להכות ילד. אסור להכות מבוגר. אסור להכות בן ברית. ואסור להכות יריב. אסור מן השכל ומן הרגש, מטעמים של אהבת הבריות ושנאת המהומות ומטעמים המושרשים עמוק באי־שכלי שבנו, בתוך המסתורין החופפים על צלם אלהים שלנו.

ואתה,איש העמל הכשר, איש הידים העובדות, המתפרנס מיגיע כפיך, בושתי לדבר אליך על זאת. אתה. ששתי ידיך הם שני גלילים מספר־התורה של החיים הישרים, חלילה לך להכתים אותן במעשה נאלח זה. ידיך קודש הן לבנין, למטע, למזרע, לחבק אֵת, ללטף ילד, לאמץ בהן אל הלב בעל־חיים ידידנו. שולחים ידים רק הריקניים, הולכי בטל. אלה שמשכירים את נושאי הברכה שלהם לכל תיגרה. מאמין אני, כי מועל הידים שלך, שבו הנך נכשל לפרקים, אינו אלא כשלון ארעי, רוח של שטות עוברת, העשויה לעורר גם בך הרהורי חרטה, הנני מאמן בכך מתוך חשק.

ח' אדר תרצ"ז