כל הסימנים מוכיחים על כך, שאנו נכנסים לתוך מצב רוח של רוגז וכעס לגבי אנגליה. אנו – זאת אומרת: רבבות בני ישובנו והמוני עמנו הפזורים בארצות העולם. להוציא את מנהיגינו המדיניים, המתיצבים לפני טפסריה של המדיניות הבריטית פה בארץ ושם במטרופולין. להם אסור לעשות ברוגז, בהיותם אנוסים מטעם עומס האחריות, הרובץ על גביהם. להעמיד פנים שוחקות גם כשהלב מתפלץ. ואילו אנו, פשוטי בני אדם, שאיננו מצויים אצל מסתריה של הדיפלומטיה ואיננו לוקחים דברים מפי ראשי־עושיה, הרי מותר לנו מן הסתם להישמע לקול רגשותינו האנושיים. והקול הזה אומר לכל אחד ממיליוני בני העם הנרדף: כעס! גלגל את חוסן זעמך על ראשי השליטים האלה, אשר עשוך למנוד ראש בארץ אבותיך, בבית הלאומי אשר הם הבטיחו להגשמתו לך, הבטיחו… וכעת, ראה מה הם עוללו לך שם!
ואף על פי כן חייבים גם אנו, המוני היהודים, שלא להפריז יתר מדאי במידת הכעס, שעם כל צדי החיוב שיש בה – חיוב על שום כך בלבד שטבעי – הריהי נושאת בחובה גם גרעיני טעות והרס. כל כעס פוגע בשיקול־הדעת. מה גם שבנידון שלנו אין הרגש הזה הולם לגמרי את המרירות שבלבנו. כעס משמעו אכזבה, שנגרמה על־ידי מי־שהוא, שהיה מוחזק עליך כידידך ודורש טובתך והוביש את התקוות, אשר תלית בו. האמנם גם אנו נמצאים במצב של מאוכזבים בתקוות שתלינו במעצמה עולמית זו. אם כך לא עליה ראוי לנו לכעוס אלא על עצמנו, שנתפתינו להאמין בגלוי שכינת הצדק בזמננו ודוקא שם במשרד המושבות באי הבריטי.
אין אנו ילדים. ישראל איננו נער. אנגליה איננה עם ה“בייבל”. פקיד בריטי אינו סוכן למלכות שמים על הארץ. האמנם לא ידענו זאת משכבר? זכורה לנו חכמתו של אחד העם, ששקד לפרש באר היטב בכל הזהירות שלו את ההבדל הדק שבין בית לאומי בארץ־ישראל ובין ארץ־ישראל כבית לאומי. אולם המוני עמנו, הצמאים לתנחומים, וגם רבים ממנהיגינו, הפליגו לא מעט ברון רגשותיהם ועוצם התלהבותם על תקות הגאולה והתעלמו מהבדל דק זה ומכמה וכמה הבדלים דקים שכמותו, שהבריטי לעולם אינו מסיח דעת מהם. אין אנו ילדים, אבל נלהבים הננו כילדים. ולא רק שיצרנו בדמיוננו תקוות משיחיות אלא בדינו לנו בכוח המדמה שלנו עם אנגלי של לעילא ולעילא, עם המקים מקרבו נציבים לצדק ופקידים אידיאליים ושופטים כולם אוהבי אמת ודעת הקהל כולה חסד. הגזמנו, ראינו חלום נאה במטרופולין של בריטניה – וכעת נזדווענו מן המציאות המרה בדמותו של פקיד אנגלי, בשר ודם קר מזג, אדיש לגורלו של ישוב מפרפר במכאוביו, ושותת דם – והננו כועסים.
ישוב עברי בארץ בשנת תרצ“ו–תרצ”ז – אין קיבוץ אנשים מרומה יותר ומאוכזב יותר ממך בעולם. אין עוול משווע גדול מן העוול הנעשה בארץ זו, המשולה כעת למלכודת, שלתוכה ניצודו ארבע מאות אלף איש מכל ארצות העולם על מנת שיהיו מסורים לידיהם של שודדים ומרצחים. אבל אין בכוחו של הכעס לתת ביטוי למרור הגדול שבלב. כל שכן שאין הוא משיג את המטרה, לשכך כל שהוא סערת הדם. לך וכעס על איש השלטון האנגלי אם הוא כולו גוש אדישות, חטיבה חיה של מדיניות, משוללת סנטימנטים. אם אפשר לייחס איזה הגיון לכעס, שהנהו ביסודו התרחשות אי־הגיונית, הרי בכך, שהנהו מכוון כלפי זולת, העלול לקבל השפעה ולהתפעל ממראה הזעם. ועכשיו צאו וראו: כיצד איש השלטון האנגלי מתפעל מצעקותינו! אנו אומרים לו: הורגים בנו! והוא גורס: התנגשות שתי עֵדות! אנו מורים באצבע על פלוני הפקיד, שלא שימש כהלכה בתפקידו והזניח בלי הרף את חובותיו באופן מנקר עינים, והוא, המפקד העליון, פוסק: יש לי אימון בממונים שלי! אנו באים עם נפשנו בכפנו אל ראשי השלטון בארץ וצווחים מרה: רוצחים! שודדים! נקודות ישובנו עזובות ללא הגנה! הנה עדר בן מאות ראשים נסחב בהרים ובכפרים! שלטון, הצל! עשה משפט! הזעק פלוגה! או: תן לנו להתקומם על נפשנו בכוחות עצמנו!– והוא פוסק בקור רוח: אינני רואה כל יסוד לחרדה זו! אין הוא רואה יסוד ואנו יודעים" הר געש! יש לבאי כוחו של אותו עם שליט פנאי, הרבה־הרבה פנאי. סבלנות של ברזל יש לו לגבי פורעניותיהם של תושבים שלוים, אדישות של יוג הודי לגבי הגוף החוטא של בשר ודם זולתו. על מי כאן הכעס? על אדם שאין בו, כמדומה, שום צד דמוי למשלנו. לא אלה העצבים, לא אלה הרגשות, לא אלה התכסיסים ולא הגבה כזו שלנו.
בשנות ההתלהבות הגדולה חפשנו ומצאנו, כמנהג יהודים, יחסי משפחה בינינו ובין האנגלים, אם מפאת מוצאנו המשותף מעשרת השבטים ואם מפאת היחש הרוחני כביכול על גזע יוצרי התנ"ך וחובביו. הה, תמימות יהודית! לעולם את מחפשת יחסי קרובים, וכל מי שמראה לך בת־צחוק בדרך נדבה מיד אתה בודק ומוצא שהוא עמך שני בשני. אבל אין כמדומה שונה לנו מן האנגלי. היהדות מה אומרת? סוף מעשה במחשבה תחילה. ואילו האנגלי: גורס: סוף מעשה במעשה תחילה. האנגלי לעולם אינו קובע תכניות מראש ולזמן ממושך. הוא עקבי רק בחוסר העקביות שלו. הוא אינו בונה על אדני עקרונות. הוא כולו אימפרוביזציה, מעשיות, תועלתיות, הוא תמים־דעים עם הרוח האחרונה הנושבת. הוא אינו מרמה הואיל ולעולם אינו מבטיח שום הבטחה מלאה. נחבוט את ראשינו בקיר התמיהות, נכעס, נצעק, אבל את האנגלי לא נבין. הוא אינו בגדר הבנה גם לעצמו. כל נימוקיו של האנגלי נולדים לאחר מעשה. היהודי הוא כולו חשבון: חשבון המוח וחשבון הנפש, מחשבה מראש ומחשבה לאחר־כך. והאנגלי פותח בעשיה וגומר בה. לאנגלי אין תכנית. יותר נכון, לעולם יש לו שתי תכניות. שתי הצהרות. שתי הבטחות. שני פרצופין. רצה הגורל, שהעם המונותיאיסטי ביותר יצטרך לקבל מתנת תקומתו מידי העם, הבונה את שלטונו על חוסר אחדות, על פירודים ועל מריבות בין משפחות, איזה גורל מר! על יהודים נאמר: ישראל גוי אחד בארץ. אבל כלום אפשר לאמר גם כן: האנגלים הם גוי אחד בארץ? קיימא לן: לגבי כל ענין ומאורע קיימים לפחות שני עמים אנגליים. אחד בעד התכנית האחת והשני בעד התכנית המתנגדת. האחד על תנאי שינצח הצד האחד והשני על תנאי שינצח הצד השני. האחד נותן למי שצריך בשעה שצריך והשני יקח חזרה מה שנתן האחד בשעה שלא יהיה שוב צורך. איזו אירוניה מרה, שמודיעים לנו מזמן לזמן על דעת הקהל באנגליה, הנוצרת שם בקשר לאיזה מאורע בעולם. אפשר קיימת באמת דעת קהל אחת לגבי מאורעות ומעשים, המתחוללים באנגליה גופה. אבל מה ששייך למעשים, הנחתכים בכל שאר חלקי תבל, על אחת כמה בחלקים אלה, הזוכים להינות מחסותה של המעצמה העולמית הזאת, חזקה שקיימות לגביהן לכל הפחות שתי דעות של שני קהלים על כל מקרה שלא יבוא ועל כל צד שינצח אי־שם בארץ המריבה. שמענו כולנו כיצד דיבר אלינו לפני שבועות מעטים הלורד ההוא, הפיל הזה, פה בארץ הזאת, כיצד? ביהירות? מונח זה אינו ממצה כל הצורך את היחס הגבוה, שבו טיפל בנו וחקר אותנו נציג זה. עוד בשנת 1818 כתב סיר תומס מונרו, אחד מגדולי הנציבים האנגליים: “כובשים זרים נהגו בילידי הארץ מעשי אלמות, לפעמים גם מעשי־אכזריות רבות, אבל אף אחד מהם לא התנהג אתם בבוז כמונו” (פרופ' ב. ויליאמס, בספרו “האימפריה הבריטית”, תרגום ארלוזורוב, עמה' 176). זהו האנגלי בדרך כלל. אין כמוהו יודע לבוז. הרבה התווכחנו בזמן האחרון לענין שנאתו של הפקיד האנגלי. אולם כמדומה, שהמלה שנאה אינה מתאימה אלא בוז. וגם לגבי הבוז הזה אין הכעס משמש תגובה מתאימה, כשם שאין הטענה בדבר ההבטחה וההצהרה עלולה לעורר מוסר כליותיו של זה, שבמשך דורי דורות השכיל כל כך לחצות את דרכו באומנות מפליאה בין ההבטחות ובין ההגשמות עד כדי לשפוך את חסותו על חלקי תבל רבים.
מעיד אני עלי כי משהו אחר ולא הכעס נוהג את קולמוסי בשעה שהנני רושם את הטורים האלה. אבל איני יכול להימנע מלהזכיר לרגל הנושא שלנו אפיזודה אחת, שאינה משוללה חשיבות ושיש בה משום מתן מושג על קו אחד מהאופי הבריטי במגעו עם רוחו של ישראל. עלילת הדם, המפורסמה לשמצה, שאכלה את יעקב והשמה את נווהו, מצאה לה את פייטנה הנאמן במשורר האנגלי דוקא והוא שעשה לה כנפים בכל ארצות תבל. גופרי הוא שם המשורר הזה, מחבר “קנטרבירי טיילס”. איש בעל השקפות מתקדמות בדרך כלל. סופר ששאב את סיפורי מעשיותיו מתוך האוצר העממי והשפיע הרבה על עיצובה של הרוח העממית באנגליה. ולאחר שסיפר את מעשה הילד “הנחמד והנעים” “ילד קטן, בן שבע שנים, מכולם הצטיין ביפיו ובשקידתו, בישרו, תכונתו ודבקותו בדתו” שהיהודים הארורים, “זעומי אלוה אלה. שנואי המשיח”. “הצמאים לדמים” שחטוהו והשליכוהו לתך הבור, “מקום שם מבתיהם הולכים הילודים להסך רגליהם” – הריהו מקונן ואומר: “הוי גוי ארור, הורדוסי זמננו! אולם קול דמי הילד צועקים לגבוה, הרצח יגלה, כה גזר אלוה, ועל ידכם יכבד שם אדוננו”. פיייטן זה, שחי במאה הארבע־עשרה, נחשב לאבי השושלתא הספרותית בבריטניה. השפיע מן הסתם לא מעט על גיבושו של מעשה שילוק, שזכה לביטוי כה אמיץ בפי הגאון הבריטי. הוא מסמל לנו את היחסים, שאֵר־הבשריים, שאנו מדמים אותם משום־מה מכמה דורות בינינו ובין האנגלים. אמנם. מחבר מאמר על “גופרי ציסר”, מר יעקב זלמן רייזין. ב“השלוח”, כסלו־טבת תרפ"ו, ממנו הובאו מראי המקומות מלעיל, מצטט בסוף המאמר גם את דבריו של הפרופסור לאונסבורי: “קובל אני על משורר סבלן ונאור כמותו, שהרשה לעטו לחטט באשפתות כאלו בשביל הרושם הספרותי ונפח רוח חיים בעלילה שתורתה בבערות ולידתה באכזריות. ובזה גרם להגדיל את מדורת השנאה העולמית לעם האומלל והנרדף שבאומות”. עד כאן דברי החסיד האנגלי לאונסבורי. אבל האומות אינן מיוצגות על ידי חסידיהן אלא דווקא על ידי בעלי התכסיסים המדיניים שבהן. הם המבטיחים והמצהירים, והם מתמנים חברים לכל מיני ועדות. כל־שכן שמביניהם נבחרים בעלי השררות. אנו בני עם עתיק יומין חייבים היינו לראות זאת מראש. מה גם שעוד לפני רבות בשנים הכרזנו בקול רם: "ארץ ניתנה בידי רשע. וספק גדול אם לפי מצב התנאים במשטר הקיים יהיו אלה, שהארצות נתונות בידיהם, נדיבים עד כדי מתן זכות חיים ועצמאות לעם משולל ארץ משנות דורות.
וכלום יש צורך להדגיש, כי אין מתכלית הדברים האלה להטיף להשלמה עם המציאות? חס וחלילה. אלא: עם ישראל, סוף סוף הגיעה השעה, שתצא מחיתולי הילדות ותכיר את המציאות ואת אדוניה כמות שהם. מנע עצמך מן הכעס, שיש בו פחיתות־כבוד לבעליו… דע את חוסיך: הם אנשי המעשה, שלא קדמה לו כל תכנית. הם אדוני הבוז הגדול. לא טוב הכעס: הוא ממרס את הדמים ומתיש את הכוח.
אולם אתה, צבור יהודי, אם נבון הנך, דע את אשר לפניך!
כ“ו ניסן תרצ”ז
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.