א    🔗

תכלת וירק משקיפים עליך ממרחבי־רום, הנוהרים דרך החלונות הפתוחים לרווחה, רוחות ים צוננים, כנשיקות הנוטפות מפי אלהים, מלטפות עינים ומשקות את הנפש. אולם רוחך מרה בקרבך על שום שעיניך השקועות אותה שעה בגליון העתון עושות את סיורן הבקרי על פני כדור הארץ, העוטה עבי שחור, זרועים כתמי דם. על גבי דף העתון, זה גשר הנייר, נישאים ובאים אליך ממרחקים מאורעות העולם, הטרוף ממריבות עמים וקרוע מקטטות משפחות ומפרפר יום יום בפחדים של ערב־טבח. מכל קצוי תבל מגיחים פתני שטנה ודיברות רשע, נושאי חורבן לארצות והרס לגופים ולנשמות. שכול ואלמון לאדם ולגוי: מאשכנז הגזעית, חושפת מלתעות חיה; מספרד השותתת דמי אחים בהרג רב; מני רוסיה העורפת ראשי מנהיגיה; מקצף תאות דמים רותח בקלחת סין ויפאן. שגעון הדמים פורח בכל. והוא מרעיל את אויר הנשימה גם בתוך ערוגת חיים קטנה זו, בה משובצים אתה ושלחנך, זו לך משכבר גבעת־געש, המרקידה כה תכופות במחול איבה את חלק האחד מתושביה כנגד משנהו. על המוראות ההם, שנשתזרו בפקעת של קוצים מסביב לבני הישוב הנרדף בביתו הלאומי, כפי שהללו באו לידי בטוי בפי קברניטיה המדיניים של בריטניה מעל דוכן הנואמים הרם של בית הלורדים שלה, מוקדשים כמה עמודים מגליון היום. שם, בתוך המטרופולין המעוננה של בריטניה הרחוקה, עמדו בחירי העם החולש על גויים, מעונדים בפיאות נכריות וגוללו בלשון דקת ניב ויפת נימוס. מתובלה בחן ההלצה ובהבעות כבוד, שכל אחד מן הנואמים מעניק אותן לחברו “האדון הנכבד” או “הנכבד מאד”, את פרשת קרב־הדמים, המסובכה והנפתלה. המתלקחת בארץ המנדטורית. הם אדוני־המנדט, המחוננים והנותנים, המודדים פרוסות ארצות מעולם אלהים ומעבירים אותן כאות נפשם לנחלה מעם אל משנהו ומשבט אל רעהו, הם הלוקחים והחולקים, הגוזרים גזירות עליה והגוזרים את הילד של שתי האמהות, המבתרים מולדות והמוותרים מהכבשה על חשבון הרש, הם מחוכמים כל כך להעטיף את ענין החלוקה בצות של אימרות מוסר, נטולות כביכול כל פניה. בהגיון רב, מתון־מתון, בשלות נחת של כובשים מנוסים מדורות, כובשי־ארצות ועמים וכובשי יצרי עצמם הם, מרעיפים דברי הגיון כדרך חכמים יושבים בקתדרות ומרביצים חכמה לשמה, הריהם שוקלים במאזני הצדק העליון את טענותיהם של שני היריבים, הנעמדים לפניהם כשני בעלי־דינים שוים במידת האשמה ובצדקת התביעה, אחד הרודף ואחד הנרדף, אחד ההורג והמשסה ואחד הנהרג והמשוסה, והם, האדונים המדיינים –הנם הדיינים היושבים כסאות למשפט, עקב בצד אגודל הם צועדים לתוך עמקה של הלכה זו. כמה מתינות אופי, רוחב בינה וגודל סבלנות בבעלי פולמוס אלה בשעה שהם מתווכחים זה עם זה להכרעת גורלו של השלישי הנאנק בתוך מיצר הדמים והגזירות, השסוי והדכוי, ונענה מחמת המציק לו בתוך פינות הישוב, שנבנו על ידיו בעמל זיעתו. שונאים משסים בישוב שואף חיי יושר, כנופיות מרצחים ומחריבים – והם, הפולמסנים האצילים, מביעים שוב ושוב במתק לשונם כנימוק מכריע לקיפוח המקופח את החשש מפני התחדשות מהומות הדמים מצד המתקיף. אותו רמז של חשש מהומות, החוזר ונשנה בפי אלה, שתפקידם ואף יכלתם לעצור מהומות, מעל במת מחוקקים, כיצד לפרש? כיצד? כיצד? האמנם נכונה ההשערה, המובעת בפי רבים, שאותו חשש מובע בגלוי, הוא מעין רמז של איום נסתר? הרי שנימוס מתוק זה הוא גם כן רעש מעולף. אתה האיש, היושב פה על אדמת אבותיך המעונים מדורות, אל השלחן הזה, כיצד תישא זאת? כיצד? ואם אמנם הקול המתוק, המטיף מעל הבמה הגבוהה הזאת, חבר הוא ליד הסתרים, המושכת במאורעות הדמים מאחורי הקלעים, הרי יש בכך כדי להכות את נפש האדם בתמהון נואש. האמנם? האמנם? כן, סדר עולם משכבר הוא, שרבי־טבחים ועריצים גלויים עונדים עטרות מושלים. אבל האם גם ממתיקי ניב, המהללים בפיהם חוקת יושר, שותפים בסתר למחבלי תככים ולזורעי מהומות בזדון? אם רק קורטוב ממש יש בהשערה זו, הרי אין לך עדות מזוועת מכך לשחיתות האדם ולאפס מוצא שבסיוט הפוסע על ראשי עמים!

ב    🔗

והרי לך עוד פיסקה מובעה בפי אדוני הדיון בפשטות מעוררת חלחלה, כנימוק כנגד העמדת עם נגזל על נחמתו המסוייגת בסייגי מדינה, ואם גם היא קטנה וקצוצה עד לכאב: “גזירה שמא יתנפלו עליו גייסות מעבר לתחומי מושבו המחודש”. הנה דרך ראיתם ואופן תפיסתם של האדונים לדומיניונים בסדרי חייהם של בני אדם ובישובו של עולם. מהומות וגייסות, יצרים משוסים ותאוות מלחמות, רשע והרג ושסוי. וכל זה מושט לך בגלולה מתוקה בסבר של חן, כיסודו של עולם, כמובן מאליו, והנה “המובן מאליו” הזה הוא המרעיד ביותר את הנפש. מדוע גייסות צריכים להתנפל על ישוב ישרים עמל בבנין, החי בבתי אבותיו וחורש את אדמותיו? מדוע צריך לשער מראש – וכל השערה מעין זו, המובעת בקול רם, משמשת גם כן בחינת הזמנה – שעם יתנפל על חברו? מדוע? מדוע מספרים עמודי העתון שלפניך כל כך הרבה על תככי מדינאים, על מזימות דיפלומטים וקנוניות של צירי מעצמות וריבות של ראשי שבטים וכרוזים מאיימים של מפגינים והצעות פשרה שאינן מפשרות כלום של יועצים ומתווכים בין לאומיים – ואיפה הם החיים הפשוטים לעצמם, החיים האנושיים, חיי איש ואיש, חיי אם, אב, ילד, מורה, ריע, אח, אחות והמון עם טוב לב, החי מיגיע כפיו!? האמנם גזירה היא שנגזרה שיהיו חיי העמים נחתכים על ידי מדיינים ומתווכים ומפקדים וזוממים ומנהיגים; מנהיגים? איפה האיש הפשוט, איש הבית, איש חלקת השדה, איש הסדנה, האומנות, העמל היומיומי?

עוד הלב החושב שואל: “איפה?” צפה מתוך החלל התשובה בדמות ערבי, סוס ודלי המים, שנצנצו לעינים, אשר התרוממו בינתיים מעל העתון. בבת רגע טפח המחזה על העין: ערבי עבר לבטח בעצם תקופת הימים הטרופה, בתחומי העיר העברית, מוביל סוס באפסרו ושואל מה בפיו מאת פועל בנין עברי עומד על ברז המים. מיד נענה הנשאל, רץ והביא לשואל את הדלי, נזדרז בעל הסוס ומילא את הדלי מים והשקה ממנו לבהמתו הצמאה ששתתה לרויה. במרחק מה משולחנך מתחולל המחזה, אין אתה שותף לו אלא במראית עין. אבל כמה מרובה פעמים קורת הרוח, השופעת ללב אדם ממנת חיים קטנה הנתלית לו בחודה של עין. עתים תקפה גדול יותר אפילו משל מאורע חיים, הנוגע בו מקרוב, בגופו ובחושיו, והרי משל: אדם מרחוק, אדם שאינו בן עמך, הנבדל ממך, על ידי מחיצה טבעית או מלאכותית, עובר בתחומי עירך, קרוב לחלון ביתך ועמו סוס והסוס צמא והרי דלי והבהמה שותה ומחיה את נפשה. וכל זה מתחולל על רקע של יום הדור נאה, עוטה תכלת, ירק, ורוחות ים צוננים המשובבים את הנפש – יפה אף נעים. טוב לך לראות זאת. טוב לעיניך הרואות אדם לאדם מושיט דלי. אדם לסוס מגיש מים נעימה הדעת, שזה ערבי וזה יהודי והם עומדים פנים אל פנים ומדברים איש אל רעהו לשלום, על אף כל השסויים והדיבות, וחרחורי המהומות. למה מספרים שם הלורדים בשפת חלקות שלהם על האיבה הנצחת, ששוררת בקרב שני העמים השמיים? למה מפיצים כל שופרות המשטימה שבכתב ושבעל פה את רעל השנאה? כל עוד יש אדם חומל סוס, כל עוד אדם בן עם אחד מושיט אל בן עם משנהו דלי מים, כל עוד פרט זה שיש לו אשה, שיש לו בן, שיש לו סוס. שיש לו לב. אף על פי כן לב, עובר בתחומי עירך, מול חלונך, על יד פיגום בני עמך, עובר לבטח, עובר ככה, פשוט, עובר כאדם המהלך בעולם אלהים, לא נקבע עדיין אפס המוצא, לא נהדקה העניבה על צוארו של אדם, לא נחתם עדיין גזר דינה של האנושיות לכליה. ברור, כאן, ביחסי העמים, התחוללה איזו אי הבנה מזוועת, טעות פאטאלית נפלה, נתערבבו לתוך סידור הענינים הבין־אנושיים כל מיני מתווכים סכסכנים, המחרחרים ריב בדברי שחץ ובאמרי נימוס, במשטימה גלויה וברעל מעולף. ואילו אדם לאדם הוא פשוט אדם, כל פרט רוצה ויכול לדבר שלום אל חבירו אפילו אם בן עם נכרי הוא. כל אחד יש לו קורת־רוח מכך שהוא מהנה את חברו באיזה מאכל או משקה. ומדוע לא ישמח גם עם להיטיב למשנהו?

ג.    🔗

כעת העינים נטועות במרחבי רום, מעל לדפי העתון העוטה קדרות יום והלב הנפעם רץ גם על פני ערבות הדמיון וטווה קורי חלום. וככה יהגה בחובו את הדברים אשר ייבוש לעתים להביע אותם בקול:

האזינו! האזינו אחים בני אדם, בני איש! הדין אינו עם הלורדים. העולם הזה אינו קנינם של הלורדים, לא שלהם הוא. לא להם הזכות לחלק חלוקות, לתת חלקות במתנות, לייצב גבולות, להורות ולדון, העולם הוא של כל האנשים. האדמות שייכות לכל הנבראים אשר נשמה באפם. וכשם שכל האדמות נילושו מערימת עפר אחת כך כל העמים היושבים על האדמות האלה נילושו מחומר אלהי אחד וכולם אחים הם, בני גזע אחד, יוצאי משפחה אחת. ואף על פי שהבשורה הזאת, שכבר נתבשרה לאנושיות עוד מקדמות הימים, נתחללה בתמורות העתים, עדיין לא הועם זיווה והיא האמת, בה האמת הראשונה והאחרונה, היא תקום לעד, והיא תקויים – הבה נקוה! – בימים הקרובים, שמא הקרובים ממש, אפשר מחר, כל שעה וכל רגע עתידה לנחול את נצחונה. אם גם אימה חשכה מסביב היום, אפשר שבמחר הקרוב יתחולל השנוי. לא אפשר אלא הכרח הוא. מי זה אמר שגזירת קדומים היא לערוך מלחמות? הלא ישאף כל אדם בחביון נפשו לחיי נחת, ליחסי כבוד, לסדרי שלום – והכיצד יסרבו טוב זה העמים בקבוציותם, שהם כלל של פרטים? ומופת חותך לכך מראה היום הזה, העוטה שמלת תכלת ורוחץ ברוחות ים צוננים ומקושט ירקרקות ובני אדם צועדים בו שאננים, שואפים את מנוחתם מתוך עמלם. ומופת שני חותך לכך משאלות השלום והחסד והגעגועים על אושר עולמים. המובעים מזמנים קדומים בפי הטובים והחוזים באדם, בפי נביאים ופייטנים. ומופת שלישי לכך זה האיש מבני ערב, זה הסוס, זה דלי המים, החוסים בתוך שעת מנעמים זו. לשם מה מלחמות? לעזאזל קרבות! לתכלית מה גייסות? למה חיילים ומצביאים? מה מועיל בצחצוחי חרבות, העושים חורבות? אין כל הגיון ולא טעם ולא תועלת בשפיכות דמים ובדברי ריבות. לשוא יתפארו המעשיים, שהם רואים נולדות וצופים למרחוק ושאין קיום אלא בזיון ובציוד תותחים. אל תהיו כל כך חכמים למרחוק. מוטב תחכמו להציץ מקרוב. הביטו וראו: יום שופך אורו הנעים על ידי חלון כה קרוב. בתים עומדים בבנינם, אדם ובהמה צועדים יחדיו. הביטו וראו פשוטי החיים היום יומיים. ראו פסת שמים ראו אדם, ילד, סוס, דלי מים, קן משפחה, חוטי טלגרף, פנס אור, גינת פרחים, וילאות מתנפנפים בחלונות. למה נחריב עמל אנוש? למה נטיף את הרשע כאילו הוא צו קדמון? האדם יכול להיות גם טוב. יש אדמה לרוב בכל הארצות וגם בארץ הזאת לכל יד חרוצים; שממות למכביר. רבות לאין שעור בארות המים, העשויות להיחפר. ועוד יד המדע נטויה לגלות אוצרות טבע ודרכי ניצולו של טבע. רעיון עיקש ומסולף לראות את העולם כעמק הרצח לעמים. הכל תלוי ברצון האדם. אפילו מהלך שכלו הוא פרי רצונו, אם טוב ואם רע. ובכן עליך לרצות ולומר: יש דרך שלום, קיימת אפשרות להשכין יחסי כבוד בין העמים, הרחוקים והקרובים. רצונך ויהיה עם לעם כאדם אח, המגיש לרעהו בסבר פנים יפות ובנפש חפצה מנת מזון או משקה. רצונך ויהיה עם שבע אדמות מגיש אל רעהו העם הרעב לאדמה מולדת במתנה, כדרך שאדם פורס לחברו פרוסה מלחמו.

ככה המה, הגה, לב איש היושב אל שולחנך, מול חלונך הצופה למרחבי רום, כל אותה שעה בה שתה הסוס אשר לבן ערב מתוך הדלי, שתה להשיב נפשו. יישר כוחך, לב, הנפתה לעתים להאמין בבשורות הטוב על אף שכלך הסורר והמורה.

כ“ב אלול תרצ”ז