עתונות ראש השנה, המפרסמת על גבי עמודיה מאזנים שנתיים של ענפי חיים שונים בישובנו, אינה נוהגת לייחד גם כן מדור לסיכום היבול השנתי של מעשי פשע שונים – גניבות, שוד ורצח, בכלל זה גם רצח עצמו – המשגשג ועולה משנה לשנה בשיעור אחוזי, שאינו מותאם כל עיקר למדת התרבותו של הישוב העברי בארץ. שתיקת העתונות בפרט זה מוצדקת אולי, בנימוקים מסוימים, שהראשי שבהם: הבלטה יתירה של היסוד הפלילי בחיים עושה לו פרסום ומגביר את כוחו. אבל, כמדומה, שכל הנימוקים האפשריים בטלים לעומת ההפסד היוצא לנו מן הטשטוש והחיפוי, שאנו נוהגים לגבי מראות נגעינו. הפשען מטבעו אינו הולך לפני שהוא יוצא לפועל ההרס שלו לחפש לו אסמכתא בשיקולי מספרים ובסעיפים מחכמת הסטאטיסטיקה. ואילו מחובתה של כל חברה להכיר את עצמה, לשקף למועדים מסוימים את פניה בראי העובדות, לעשות חשבון נפשה. ומה טעם לחשבון שהננו עושים לגבי ענפים רבים מהתוצרת, שהם הלול, הרפת, המטעים, התעשיה והאמנות – אם אין בצדו החשבון הכולל בדבר היחסים בין אדם לחברו ובין אדם לנפשו ובין אדם לחברה בכללה? ואין זו תביעה מוסרית בלבד – שבזמננו מתבייש כל אחד לפרש בשמה אפילו מי ששומע בת קולה מתוך מצפונו – לטיהור הכלל על ידי הרהורי תשובה, כגון זיקוק הפרט, אלא יש בבדק נגעים זה משום הכרח משקי ממש בה במידה שהננו מייחסים עוד לבריאות הנפש ולנקיון היחסים החברתיים ערך של דברים, הבאים בחשבון, פרקים מן המכונה הכללית, שכל קלקול משלהם גורר היזקות למערכת החיים. תמה אני שיש עוד צורך להוכיח, כי מתועלתו של כל גוף, פרטי וקבוצי, לקנות הבנה ובקיאות בעסקי עצמו, לשקוד על תקלותיו על מנת להתמחות בדרכי תקנותיהן ובשום אופן לא להתעלם מההפרעות המתחוללות בתהליכי החיים בקרבנו. כל שכן שאין צורך להרבות בהוכחות לכך מקץ תרצ“ז ועל סף התרצ”ח, פרק זמן שהדהים את כולנו בשפע הפלילי שלו.
מדור הכרוניקה של אשתקד וראשית השנה מונה סכום של גניבות, מעשי שוד ורציחות יהודים בידי יהודים, במדה מבהילה. ככה הוא זה. ובארץ ישראל. אין להתכחש לעובדות. אבל טעות מזיקה יהא ציון העובדות האלה על מנת להוקיע את עושיהן ולהתריע כנגד פושעים בלבד. בלי תכלית עמוקה מזו בודאי שכל ענין ההוקעה אינו כדאי. ומהי התכלית? בדיקת הקרקע, המצמיחה את הגידולים הללו, בדיקת עצמנו. הפושע עם שהוא נמסר לרשות ונכלא על ידיה בבית־ההסגר יוצא מתוך החברה, אבל הפשע גופו אינו יוצא מתוכה, הואיל והחברה היא אֵם הפשע, ואֵם אינה נעזבת. תפיסת הגנב והשבת החפצים הגנובים שבידו לבעליהם לאחר שהוא עצמו הולך לרצות את עוונו תחת פקוחה של המלכות, אינן עוקרות את חטא הגניבה משרשו, אלא, להיפך, מורידות אותו מעל שכמי האיש המבצע על מנת להדביקו ככתם בל יימחה בחברה זו, שכופה על רבים מבניה בגורמים שלה טבע פושעיי. הרי זה מושכל ראשון לגבי כל ישוב ערוך ומתוקן מדורות ועמוס הרגלים ומסורות נושנים, על אחת כמה בישוב צעיר ובלתי מגובש עדיין, שחוטי־התפר שבו עודם נראים לעין הכל.
הישוב הארצישראלי שקוף יותר מכל הישובים האחרים בעולם על כל צומת הגידים והרכב התאים שלו. כאן המעשים והאיים בוטים יותר מבכל מקום אחר. אנו פה כולנו כאילו עמודים בחלונות ראוה. מי שרעב פה רעב בפומבי ומי שחי חיי מותרות רישומיו ניכרים גם כן בראשי הומיות. אנו ראינו זאת בשנות הרווחה והפרוספריטי וכמה מן המחזות המכאיבים מצד אחד והמעליבים מצד שני מצויים גם כן בכלל בעונת שפל זו, שכבר הפלגנו לתוכה עמוק, לפי כל הסימנים. אין מן הראוי לשסות בפקידים, אבל חלק מן הפקידות שלנו ניהנה ממתנות כהונה ללא יסורי מצפון במדה אחת הן בשנות גיאות והן בזמנים של דחקות להמונים. נצרף לכך יסורי ההתאקלמות וחילוף המקצוע ושנויי הלשון והרגלים, הכרוכים אצל רבים בהגירה לארץ־ישראל ונבין, כמה מוּעד אוירה של ארץ ישראל העברית להצמיח רוטנים ומרי־נפש, מקופחים ומאוכזבים. כל פשע הוא פרי אכזבה. אין אדם חוטא אלא על מנת להתנקם באיזו השליה או בפגיעה שנגרמה לו. כל מי שחי בקרב המוני הישוב ועיניו פקוחות ואזניו קשובות לקלוט את כאבי הפרט בתוך כור ההיתוך הזה אי אפשר לו שלא לקרוא לעתים בהשתוממות: “אחינו בני ישראל מחוננים בכוח סבל עצום או באהבה אמתית לארץ ישראל, הנותנת להם כוח לעמוד בכל הצער הזה!” אבל כאחד עם זה אי אפשר לו שלא לחרוק לעתים שינים למראה המידות המגונות, הדבוקות בנו – בכל אחד מאתנו בפרט ובכולנו בצבור – והמאוסה שבהן: תאות ההתהדרות וההתעשרות וההתרהטות והנאת חיים קולנית וההתמשתאות. הדברים נכתבים להבנת הרבים ורצוי לדבר במלים פשוטות ומובנות. לפיכך יש לפרט יותר. יהודים אוהבים הידור לעולם. הידור אתרוג, הידור מצוה, הידור רהיטים וכלים, הידור קבלת אורחים והידור שמחות, שיש בהן משום ניסוך הרבה משקאות והתזת פקקים, והידור נסיעות בארץ ובחו“ל במכוניות פרטיות ובאוירונים. והכל נעשה בקולניות מרובה. זו היא השטות הקבוצית שלנו, איוולת הגובלת בפשע והמשמשת שדה־מטעים לבאושים רבים. זהו הרקע הכללי והפרטי של כמה מעשים פליליים – של שוד וגניבה ורצח אחרים ועצמו – שנעשו זולים ושכיחים במציאות שלנו. צריך לראות את הקשורים הנסתרים שבּין פרשיות החיים השונות. מלבד מניעים פרטיים קיימת השפעתם של גורמים כלליים על מעשיהם של מעוולים. רק קצרי שכל רואים חוליות נפרדות והם סבורים ששגיונות או זדונות, שאין נפרעים עליהם לאלתר, אינם באים לעולם על שכרם. תרצ”ז היתה שנה משופעת במעשים פליליים בתשובה לחיי ההוללות שנתרווחו בישובנו בתרצ"ד־ה – שנים של חטוף ואכול, חטוף וספסר. בהן נצטברה מרירות רבה בקרב אלה שלא נקראו לסעודה או שצירפו את עצמם אליה במאוחר וריסקו על ידי כך את מעמדם או שעמדו מתחילה ועד הסוף מרחוק כמסתכלים בלבד, שהסיקו מהמהלך ההתישבותי המיוחד הזה פרקי הלכה לעצמם. בשנות השובע נזרעו גרעיני הראש והלענה ובשעת רזון זו הננו קוצרים את יבול הרעל. וכלום אין גם בתקופת חירום זו משך הזרע?
כולנו סבלנו את מהלך הענינים ההוא – פליליות חוקית – השלמנו עמו. ראינוהו כסדר עולם כביכול ורבים פרשוהו כתהליך נושא ברכה – ומה לנו שהננו מעמידים כעת פני נדהמים לתוצאותיו המרות והבלתי נמנעות כמעט? ואפשר נהיה אמיצי לב עד כדי להודות שלא זו בלבד שאיננו פונים עורף בפה מקלל כלפי העבר הלא־רחוק ההוא, אלא שבסתר לבנו הננו גם כן מפללים להתחדשותם של הימים ההם מתוך שגיון נואל דבוק בהכרתנו, שזו דרכו של בנין בתחרות יצרי ממון, כיבוש ושררה. היסח דעת מכך, שיצרים אלה הם חמרי שריפה, העלולים להעלות על המוקד ישובים בנויים על תלם, על אחת כמה עשויים הם לפוצץ נסיונות בנין ואתחלתות. מה משמע: אין ברירה אחרת? אין ברירה אחרת אלא בנין בדרך גזל וניצול וגידול פקידים רשעים וגבאים עשירים, המתפרנסים ברווחה על חשבון הקהל? אין ברירה אחרת אלא לרמוס אביונים ולהציק לרוכלים ולשוט במכוניות הדורות ולהרעיב מחוסר עבודה ולהתהדר בשמלות ולקשט דירות בכלים יקרים ולערוך נסיעות לחוץ לארץ על ידי מלוות ברבית? אם אין לנו ברירה אחרת אלא זו, הרי אפשר שבכלל אין לנו שום ברירה, אלא לשקוע גם להבא בתוך הגופים של הגויים בארצות עולם, להתכווץ בסדקים שם, לחיות שם כפרטים האיך שאפשר וכמה שאפשר, כאזרחים או כצללים, כבבואות של מי שהיו יהודים או כמוטמעים גמורים אם לא תהיינה הפרעות לכך מצד המטמיעים. אבל מה טעם להעביר את המהומה היהודית, את החטף והחפזון שלנו, את כל האוירוניות המסרתית שלנו, את מבנה הכשל הלזה, את תאות המשי ויצר השיראים והתכשיטים הגזעיים שלנו, לתוך תחומי בנין, שעשוי להיות מוקם רק בכוחם של תיכון וארגון, בכיבוש עצמו וערבוּת זה לזה? ע"י ספסרים ולהוטי ממון ובהולים אחרי טובת הנאה עצמית ושטופים בתענוגות ומשתאות ונסיעות לא יופיע אף צל של מפעל מדיני. בדרך צפיה לשעות כושר של רווחים ולתקופות פרוספריטי לא ייבנה ישוב חדש. תוך רדיפות אחרי חיי שעה וטיפוח יצרי התפארות והתראות לא תקום חברה עברית בחבל־עולם זה. אי אפשר בשום פנים ליישב את המציאות הארצישראלית, הרקומה סתירות משוועות ומועמקות, אין משלן כמדומה בשום מקום בעולם, שמצד אחד מצויים בה אלפי ענוי עולם, חורשים ונוטעים, אכרים לא על פי מוצאם, אלא מתוך הכרה ובחירה, ניזונים בצמצום וכמעט בסיגוף על קידוש הרעיון, ומצד שני ערים ומושבות ההומות ככוורות חוטפי חיים ולהוטי רווחים ועוגבי נוחוּיות ובתוכם גם ערב רב של לועגים לכל ערך של רעיון או נטולים לפחות זיקה אליו.
כל עברינות משמשת מחאה כנגד איזו סתירה, המקננת בתוך הטמירין של החברה. לפיכך חייב הישוב הארץ־ישראלי, העמוס סתירות יותר מכל ישוב אחר, להתחסן במיוחד כנגד נגעי העברינות העשויים לצמוח בקרבו, כל עולה חדש נפגע עד עומק ישותו ממצב הדברים וממהלך היחסים בישובנו. איש איש מאתנו מטפח לו במסתריו את פצע העלבון שלו. כל אחד צווח, בחשאי או בקול: הכזאת היא ארץ ישראל? הכאלה הם היהודים? הזאת היא ארץ הקודש? האם למען ישוב שכזה טרחתי כל ימי בגולה ולקטתי לבנים לבנינו? האלה הם פירותיו של הרעיון הציוני, ששרתי אותו כל ימי כחייל נאמן? מי אינו שואל את הקושיות הללו? מי לא נשאל עליהן? אבל מי האיש שיש בידו תשובה על כך? כל אימת שאנו מגיעים לפרשה זו, לדמותה של המציאות היהודית בארץ, לטיב היחסים השוררים פה, לנימוסים המקובלים בחברתנו, אין לנו אלא להוריד את פנינו מבושה. רבים צווחו על כך. כולנו צווחים. כולנו מאשימים איש את רעהו. אבל מי הוא הנאשם? ובידי מי לתקן? דומה, גורל פטלי אורב לנו. שנאת גומלין וביטול גומלין והעדר כל צורך לחפות על קשיחות הלב אפילו בחפוי של נימוס חיצוני, הממתיק במקצת בארצות אחרות את עלבונם של המקופחים. הרגשה של ביתיות במובן השלילי תוקפת כל אחד פה. ואילו רבים קובלים ואומרים: אוי לנו שלא הביתה שבנו בבואנו לארץ אלא כאילו נפלנו לבין זרים, לתוך גלות חדשה. וכבר נתרווח הפתגם “גלות ארץ ישראל”.
עבריין מהו? זה שמוציא את עצמו מתוך נימוסי החברה ומקשריה, בחינת חוליה שפקעה מהשרשרת הכללית. אבל מה דינו של ישוב שמרובים בו יחידים, שלא נשתרשו עדיין בתוך הכלל ושאינם עתידים להתברג לתוכו גם בעתיד הרחוק לא מבחינת הנאה מזכויותיו ולא בהירתמות לתוך חובותיו, לא מצד הזיקה הכלכלית ולא בשיתוף התרבותי? הרי בישוב כזה מרובים היוצאים שלו מלכתחילה. לא קישורים, לא נימוסים, לא הידוקים כלכליים ותרבותיים. אלפי מובדלים מתהלכים בישובנו. הרי אימה מהלכת עלינו!
אין להפריז יתר על המדה על סימני החולשה האלה, המכרסמים אותנו, אבל אין להתעלם גם כן מהם ומגורמיהם; מגורמיהם בעיקר. מצויה אימרת כנף, נדושה ביותר ותפלה גם בשעת אמירתה, והיא, שגם הקיבוץ היהודי זכאי שיהיו לו מנוולים ועבריינים משלו. יש טמטום בעצם ניסוחה של פיסקה זו. הקיבוץ היהודי זכאי שיהיו לו! כיצד אפשר לחבר צירוף מסולף כזה של המלה “זכאי” עם “עבריינים ומנוולים”? מה נופך זכות יש בעסק זה, שהוא כולו ניוול וסיאוב? מה טעם לייחס אף ניצוץ קדושה לקליפה? אבל יש לנסח ולומר, שגם הקיבוץ היהודי מחוייב לשאת באחריות פושעיו ולהעמיסם על מצפונו ממש ולא לחפש לעצמו פיטורים מהם בדרכי עקיפין שונים, בתירוצים ובאמתלאות. והרצון לפיטורים אלה מקנן תמיד בעמנו, עם הנבחר, המדמה את עצמו ממלכת כוהנים ועומד עד היום בתוקף על העטרה שנטל לפנים לעצמו, אולי בדין, שכל בניו הם רחמנים, צדיקים וגומלי חסדים. שוב איננו צדיקים. לא. לא. ואם יש בקרבנו צדיקים הרי הם קומץ קטן – ועל יסוד מה הננו מיחסים לעמנו חוש מיוחד לצדק עולמי, שעליו מתריעים רבים מקרבנו בכל יום של הילולא? הישוב העברי בארץ צווח: אין אנו צדיקים! וקהל עבריינים הגדל והולך בקרבנו נותן אישור מלא לכך. ממה נפשך, אם ניתנה לנו רשות להתפאר בבעלי כשרון ובאנשי מעלה שבקרבנו ולראותם כבאי־כוחנו עלינו להודות, כי הגנבים, השודדים והרוצחים שלנו הם גם כן שליחי־צבורנו. הם מודיעים לנו את צביוננו, הם מספרים ברבים על תהליכי הקלקול, המתהווים בכולנו. ובכן, מה טעם לחפות בהשתקה על טבענו? מדוע לא נעשה מאזנים לתהליכי השחיתות. המתחוללים במעבה החברה שלנו? מדוע לא נציין את מראות נגעינו, לא נפרוש אותם לרווחה ולא נפרשם בפירוש ההוגן והמתאים להם? חוזה, הרצה עוונות; ספר על זרע מרעים, בנים משחיתים; על גוי להוט אחרי קניות מגרשים ועשיית רווחים וקשוטי תכשיטים; ספר את האמת כולה ממעללי עמך – שמא יהרהר בתשובה. ואם לא ישוב בתשובה – לפחות אל נא יהא קדוש בעינו!
לבסוף יש לעיין ולראות, אם אין גם מאורעות־הדמים, שארצנו האומללה טובלת בהם, מהווים צינור־השפעה לזרם הפלילי הזה. ואם כן עלינו לגייס את חרדתנו שבעתים לנוכח המתהווה בקרבנו.
י“ד תשרי תרצ”ח
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.