משמתערערים לעינינו מוסדות החיים וקולות מפץ מהממים מסביב להוי ידוע, כי אי שם חלו בקיעים גם במוסדות הנפש או ביסודות המחשבה והרגש. אותה שעה הננו נתבעים לצרף אל רפוי ההריסות מבחוץ גם תיקון מושגים בפנים עצמנו, שנתערערו שם מסתמא או שנתבלו לחלוטין. חכמי המוחש לועגים על הרוב לסמיכות פרשיות זו. כסבורים הם מתוך בטחון גס ותמים כאחד, שמירוץ החיים במאורעותיהם החיצוניים הוא ענין לחוד, ואילו ניתוחים שבהרגשות וניסוחים שברעיונות הם גם כן ענין לחוד או שאינם ענין כל עיקר. שאט־נפש אל סדרי ההויה שבנפש, אל ערכין ואל מדות, אף הוא נגע הוא. משל למי שיבוא לרפא את החולה רפוי בעורו, בבשרו ובעצמותיו, מבלי לבדוק קודם כל את דמו. והרי המחשבה היא דם הנפש. אמונה וכפירה, אהבה ושנאה, רחמים ואכזריות, גבורה ופחדנות וכל יתר המדות, הנאות והמגונות, יונקות לא מתוך המרה, הכבד, ורידי הדם וליח העצמות בלבד אלא גם מתוך מקור הטמירין, הזך או הדלוח, של ההכרות, מתוך התודעה, המנוקה או המזוהמת, ההורה וההוגה אמונות ודעות ומדריכה את האדם בצאתו לפועל חייו לשם הפרחת ישובים או לשם ניפוץ בנינים ועשיית חורבנות. והואיל ומרובים אלה שאין להם לא כושר ולא שהות להגות מחשבה משלהם, קל וחומר לבדוק את מעשיהם בדיקה חמורה לאורו של שכל צלול ושקול, הרי מעשים רבים, עתים מכריעים בתולדות העם או החברה, עלולים להיעשות שלא מתוך שיקול הדעת והבחנה אישית אלא בכוח שסוי מצד דעה חיצונית, על הרוב משובשת. לפיכך כל כמה שהננו מייחסים ערך של שיתוף לתודעה במעשיו של הפרט והציבור, רובצות עלינו חובות הגדרה והסברה.

– – – – – – – –

מכלל המידות מתייחדת לנו בימים אלה האחת: הגבורה. היא השעה נקודת השריפה. ולואי שניחושנו יתבדה: היא עלולה להיעשות שריפה בלי נקודה. לא ידענו כי ככה יעלה לנו שנצטרך ללמוד פשט במסכתא גבורה – לחיים ולמות ממש – מתוך החיים עצמם בארץ ישראל הקרועה והשסועה והמופקרה לכנופיות רוצחים. ולא עוד אלא שנצטרך ללמד דיוק במשמעו של מושג הגבורה, רבים מהעסקנים החשובים, מזקני העדה, חלק גדול מעם ישראל על רבניו וצדיקיו ומנהיגיו. לשוא נשחית דברי־הסברה בפני אלה שסייגו משכבר את אזניהם בגדר של תיל לגבי יריביהם הרעיוניים. הוא הדין בפני אלה שייחדו ללשון רק את שימוש החרפות והגידופים ובני אדם נחלקים אצלם לשני סוגים: לבעלי ברית שלהם ולבוגדים ועוכרים. הוא הדין בפני אנשי הביניים, הנשבעים לנייטראליות, שבכל שעה טרופה ומובהלה הם נמצאים משום־מה בתוך מחנה אנשי־החרב, המתפארים בגבורת שוא ובתפארת־רמיה. אבל סבורני, כי דברי הגיון והסברה אינם בגדר מותרות גם לגבי קהל הקוראים, אם הם קוראים, את דברי אלה.

נהיה ישרים עם עצמנו: גם כאן, בקרב המחנה הזה, שידע להתרומם למעלות של גבורה אמתית, נתהווה איזה פקע בתפיסה הפסיכולוגית והתחוללה נסיגה לצד הסיטרא אחרא. חוששני: נתחלחל ההיסוס לפני ולפנים של ההכרה מבחינת הבטחון באמת זו, שכל כך הרבה שלמנו על קידושה. שאם לא כן מניין אותו חוצף לרוממות לשון שלוחה עד לאין גבול מצד אחד ואותו גמגום נמוך, שמקורו בלי ספק במבוכה פנימית, מצד שני? ומניין ההצטיירות הזאת, שיהיו חלקי ציבור מרובים תפוסים להלכי־רוח נעוים כאלה, המתבטאים גם בתפלות ובתחינות ובתקיעות שופר, מתוך בטחון גמור בשכינת הצדק העליון השורה עליהם, אם לא כי אותו צד, ששימש עד עכשיו מבצר עוז לתפיסת עולם ישובית בריאה ומוסרית, לעיצובו של עם־אדם, נתערער בחוסן אמונתו ובצדקת אמיתו?

– – – – – – – –

איזהו גבור?

ארץ ישראל החדשה – בחלק הנאור והבונה שבה מדובר – זו שנועדה מטעם ההשגחה העליונה למשוך בישראל ובעמים את משך הזרע, אשר זרעו חוזינו הקדמונים, ניחשה בפי מיטב הוגיה ובמעשי מגשימיה את משמעם של חיי גבורה, לאמתם ולטהרתם. וצו הוא לנו לעמוד על משמר האמת הטהורה הזאת, לבצרה בלבבות ואף להרחיב מוסדותיה. מושג הגבורה נתבע להתפרש כהלכה לא רק בתחומיהם של החיים הלאומיים אלא גם למלוא היקפה בחיי הפרט והכלל, מבחינה הדתית, המוסרית והאסתטית כאחת. כהני הדמים, בכל הזמנים, שהעולם נראה להם כמין מערפת, היו קובעים את סכום כוחו וגבורתו של איזה בר־נש לפי מנין הגולגלות שנערפו על ידיו. הם אמרו: איזהו גבור? זה שרוחץ את פעמיו בדם אויביו; ששותה את יינו בצדף־ראש של מי שהיה בעבר יריבו בחיים. ככה נסתפג הרצח לתוך מרכז הכבוד האנושי והתפארת יצאה עטורה בלבוש ארגמן כצבע הדם. מכאן ואילך כל מה שבעל בעמיו עשה, אכל, שתה, הורה, דן ושפט היה מבוסס על הדם. על אחת כמה וכמה הגבורה שהיתה כולה מטפטפת דם. וכל הערכין המסתעפים הימנה היו צבעם וריחם עשויים כעין האדום־האדום. ושוב לא יכול האדם המזבחי הזה שכל הערכין נצטבעו לו בצבע הדם, שלא לכוון את חוד החלף של מושג הגבורה גם כלפי עצמו, כלפי גופו ממש. על כרחו נתבצרה בו התודעה, שכתר הגבורה ניתן גם לזה, או לזה במיוחד, היודע ליפול על חרבו או לנעוץ את הפגיון לתוך לב עצמו, בין שהוא עושה זאת על קידושו של רעיון נאצל והן מתוך אמונה בעליונותם של עיקרוני הבל, כגון הגנה על כבודם של מדים או על שריד מנהגים. מכיון שעצם השימוש הזריז והמאומן בחרב תפארת היא לאדם, שוב אין הבדל בין החרב עושה את שליחותה לגבי הזולת ובין לגבי האוחז בה בעצמה. יצא הקול: אמיץ הלב עשוי לבלי חת בנוכחותו של המות; ואולם הפחדן בורח מפני מלאך המות. בן־החיל משליך את נפשו מנגד על כל מקרה שלא יבוא, בשל רבב שעלול חלילה ליפול על כבודו או על כבוד בני־עדתו; ואילו אדם מגזע השפנים נזהר מבוא בדמים ומתחבא מפני רודפיו תוך חור. וכללו של דבר: הולך לקראת המות כהולך אל המחול.

– – – – – – – –

אגדת־דמים זו ראויה שנטפח לה את כחשה בפניה. ההולך לקראת המות כלקראת מחול אינו גבור חיל אלא מוג־לב, המפחד לחיות ואינו מרגיש בעצמו די כוח וחיסון לעמוד בתוך הקשה שבמערכות, היא מערכת החיים. אפשר שאדם יטרוף את נפשו בכפו לשם תכלית נעלה, רעיון נערץ, מטרה קדושה, ואף על פי כן הורג עצמו הוא. אין איש אדון לחייו ואין הוא מורה הוראה לפסוק איזהו רעיון, ששויו עולה על שוים של חיי אדם, ואפילו אם החיים האלה הם במקרה של עצמו. כל מתאבד לדעת הנהו רוצח, המכוון את הרצח כלפי עצמו על שום שאינו יכול לבצעו באחרים. ואפילו המקריב את חייו קרבן לטובת הכלל עושה מעשה מגונה. וכלל אין אנו יודעים אם נתכוון לאמתו של דבר במעשה הטירוף הזה לטובת הכלל, או שהצד הציבורי לא שימש לו אלא כסות־עינים בשביל לעשות בעצמו את המעשה. שום מטרה נעלה אינה יכולה להצדיק איבוד עצמו לדעת, כשם שאינה יכולה לכפר על רוצח זולתו. וכלל לא מובן מה טעם זוכה מתאבד לטובת הכלל לשם גבור, המרומם אותו על המתאבד לטובת עצמו. הרי מדרכם של בני אדם לשלוח יד בנפשם בשל סיבות טפשיות לגמרי, כגון בשל פגיעה קלה בכבודם, איבוד ממון או אפילו מעצור בעליה במשרה. ואם כך, עצם ההתאבדות אין בו כלל משום גבורה, אלא הוא סימן של חולשה, קוצר־רוח ומורך רוח, דלדול בעצבים ודלות בכוחות הנפש. פשוט, תיאבון חיים מוגבל עד כדי מידת האפס. והעיקר: פחדנות היא זו. פחדנות כפולת נצח. וכבר נאמר על רבים משרי הצבא, שבחרו להם משלח יד של מלחמות, הואיל ואין בהם כוח ולא כשרון להרויח את לחמם בחזית החיים הקשה יותר. והרי ברור הדבר, שכל ההולכים למלחמה, המתכוונים, אמנם, לרצוח את האויב, עלולים גם כן במדת־אחוזים זו ממש ליפול בקרב. נמצא כי כל מתנדב למלחמה הוא בחינת מקריב עצמו. והרי קימא לן שבזמן המלחמה העולמית האחרונה נגלו מיליוני מתנדבים בעולם שהשליכו את חייהם מנגד. תאמר, כל המיליונים האלה ראויים להכנס למחיצת הגבורים. הרי אתה אומר, שקיימים בעולם מיליוני גבורים. ואם כן מה גבורה היא זו, המצויה בשפע גדול כזה? וכלום כל אלה, שמקשרים את מושג הגבורה עם הנכונות להמתת עצמם, אינם מתכוונים לענוד את הגבור בזר־קרנים של יוצא מן הכלל, של בחיר האומה, איש קדוש, התלוי למופת?

– – – – – – – –

על חטא שכולנו חטאנו בבלבול מושגים ובפירוש שלא כהלכה קריאה שפרצה פעם מפי איש דגול “טוב למות בעד ארצנו”. אותו איש יקר ונערץ השכיל לחיות בעד ארצנו והשכיל להלחם בעד החיים, למען החיים, בקרב החיים, לכונן את החיים על בסיס העמל. את זכרונו הננו מוקירים כיאות לו,אבל אל נא נשנן כעדת קופים פסוק המתפרש לצערנו שלא כהלכה וכשהוא מצטרף לסבך הבלבולים הגדול השרוי במוחות הרי אף הוא אינו ממשיך עלינו השפעה של החלמה, טוב למות?! – לא טוב למות. נכריז ונודיע: לא טוב למות. אלא טוב לחיות בעד ארצנו. טוב לחיות בארצנו, טוב לחיות בכל התנאים ובכל המצבים. ואיזה גבור אמת? זה שיודע להאדיר בעצמו ובאחרים, בקרבו ומסביבו, את כוח החיים, את חפץ החיים, את חשק הבניה. את רגשות הרחמים והחמלה, האהבה והאנושיות הטובה, על אף כל הזוועות, על אף כל הצרות, על אף כל האסונות והחורבנות. כן, גם על אף המאורעות, המאורעות המנוולים והמזוועים, המוצצים את ליח עצמותינו ולשד עצבינו. אף על פי כן להתחזק. להתגבר, להבליג. בכוח ובפועל להבליג. אף אם נניח כי כל חשבונות השעה, כל החשבונות הקטנים שלאלתר, אינם מרשים לנו להמשיך בתכסיס זה. אף על פי כן איזהו גבור? זה שאינו מחשב חשבונות קטנים. לא חשבונות של לאלתר ולא חשבונות של תפיסה שטחית. גבורים להמית? גבורים למות? ראיתי את הגבורים ומרובים הם בעולם. ואילו אנשים ישרים יש לחפש בנרות. הגבורה האמיתית היא בתוך החיים. קל למות בבת אחת, להשליך בפני בורא העולם את כרטיס הנסיעה, לעזוב את המערכה עליו נעמדנו מטעם הגורל בתוקף הסבות של חיי עמנו במזל הדור. אבל לאין ערוך יותר קשה להמשיך עבודת בנין ושמירה והגנה יום־יום ושעה־שעה; לשמור בתוך קרב השגעון הזה אמונים לרעיון האחוה והשלום; להטיף לו, לקיים אותו בגופנו ממש, ביחסינו עם חברינו ושכנינו, עם שכנינו הקרובים והרחוקים. העבודה, אדם עני, הסבל הזה, הרוכל הזה, הפועל הזה, הנוטר הזה, המורה הזה, הגננת הזאת וכל מי שעומד על משמר עבודתו יום יום גם בעת הזאת, הם הגבורים, הם המקריבים נטפים־נטפים ממסירות נפשם על מזבח החיים הגדול, שאינו מזבח דם,אש, שנאה, אלא אח בוערת שלתוכה אנו עושים “תשליך” לכל פגמינו וחולשותינו, קנאותינו ושנאותינו. כל איש המפרנס בעמלו הקשה מדי יום ביומו את אשתו וילדיו הוא גבור. שכן המתאבד נותן את חייו מתן פעם אחת, ואילו זה נותן וחוזר ונותן, כל זמן שהנשמה קרבו הוא נותן ונותן.

עם ישראל! מה לך שנעשית טפש כזה? ואתה, החכם והנבון, אחרי שבלית כבר את כל מושגי ההבל בדבר ערכי תפארת מדומים, התחלת לפתע לגמגם דבורי תהלה לדרכי תועים אלה ולראות גבורה במעשי טירוף. עם רב הסבל, עם רב הבינה. עם מלומד בנסיונות, כה מרים ומחכימים – האמנם כבר שכחת את לקח הדורות? האם לא די לך שנתעית אחרי ברקי־רמיה משיחיים מרובים כל כך בעבר? – הזהר והזהר לעת הזאת, שעת מבחן חמורה, שמעטות כמותה בתולדותיך! ואתה נוער עברי, מובחר, צא וראה את הכר הנרחב המשתרע לעיניך בארץ הזאת, לגבורת אמת, לגבורת ישוב ובנין. סמוך לבי בך כי לא תלך אחרי תועים. חכם תהיה כאבותיך, ויותר מאבותיך. תדע כי שכר הבלגה הוא חיסון הכוח והאדרת הכבוד העצמי אפילו בעיני האויבים הנבערים ביותר, זכור זאת ושמור זאת – ואף לא דיבור מדיבורי הסרק המתפוצצים והמפוצצים.

תרצ"ח