א    🔗

פולחן־גבורים – או מוטב שנמיר מושג הקדשי זה במונח חילוני יותר: הערצת גבורים – טבע קיים הוא באדם. שכן בגבור מסתמלת לנו הגשמת כסופינו אל מה שהוא יקר־מציאות ועל־מציאות ועל כל מה שיש בו מן התפארת. אלא שראוי לנו ליתן את הדעת על כך, כי מושג הגבורה – מהותה, תכניה וסימני־ההיכר שלה – משתנה והולך בתמורות העתים בהתאם לחליפות החלות בדרגות התפתחותנו השכלית, הרגשית והמוסרית ובקשר לשינויים המתהווים בצירופי היחסים שבחברה האנושית בכללה. הגבור הוא קודם כל היפה. אבל אף בחינות היופי נתונות בתנודה מתמדת. אפילו בתחומיו של שבט. עם או גזע אחד, קל וחומר במעברי התחומים. אפשר שאנין־הדעת יתייחס בשאט נפש אל טפוס־היופי הנערץ בקרב השכבות העממיות, רגלי הנשים הצרות והמעוקמות, המושכות מסתמא בקסמיהן את הגברים בסין וביאפאן, מעוררות בנו רגש של סיאוב. רוכסי ההרים הרמים והנישאים, המרהיבים אותנו בתעצומות הודם ובשלל מורא צבעיהם, נראו לבריות במשך דורי־דורות, עד מאה השמונה־עשרה,כמדומה, כספחת של כיעור על כתפי הטבע, וידים להשערה, כי האלהת המפלצות בקדומים ינקה גם כן מתוך ההתפעלות מצביון היוצא מגדר הרגיל שבהן, ששיווה להן בעיני בני הזמנים ההם דמויות מפוארות, ולא עוד אלא שכבר נתרווחה ההבנה הנכונה בהחלט. כי אין שני בני אדם תמימי־דעים ביחס לטעמי היופי ולהבחנתו. משום כן מתמיה ביותר, כי אותו הרחב־הסבר שנהגנו ביופי לא ניתן לנו לשימוש לגבי הערכת הגבורה, העומדת, כביכול, לפי ההשגה הכללית, מחוץ לתנאי המקום והזמן ומעל לכל תמורה. הננו מציינים עד היום את הגבור בתארו של שמשון המשסע את הארי, אם כי ברי לרבים, כי לאחר שהאנושיות העתיקה את מושבה מן היערות נתייחדו לפניה שטחי פעולה אחרים מחוץ לשיסוע אריות לשם הפעלת כוחותיה הגבוריים. הגבורה מזדהה בהשגת הרבים עד היום עם אומץ שרירים ומפלי־בשר חזקים וכוח־המחץ שבאגרוף, אם כי גלוי וידוע, כי יכול אדם בדורותינו להיות גבור בענקים, אפילו בשרו רזה ולחייו שופו ואין אוניו במתניו להפיל את חתיתו על אריות וברדלסים. לכל היותר יש מפשרים ומצרפים גבור ברוח. ואילו סתם גבור עד היום מתפרש כבעל־כוח גופני יוצא מגדר הרגיל או כאיש אמיץ בקרב להפיל חללים באויביו, שאינם אפילו אויביו הפרטיים אלא יריביו ההסכמיים בצו השלטונות המדיניים או המעמדיים, ואצל רובן של הבריות, רובן המכריע, אין גבור אלא רבן הקפיצה או הגדול שבמומחים להרביץ בבר־דבביה בשעת ההתגוששות, או מי שיוצא לשבר מטילי ברזל באגרופיו ומסוגל להעמיס על גבי בטנו אגב שכיבת אפרקדן נטל כבד של משאות. ואם אמנם הללו הן סגולות חשובות מצד עצמן ובתוך מסגרת מסויימה, כשאין נושאיהן עושים מהן ענין לראוה, לתחרות־התפארות, על אחת כמה עסק למקח ולממכר, הן מאצילות עליהם נוי וחן מיוחד ואפשר שהן משמשות להם גם כן סגולה לחיים ארוכים, הרי אי אפשר בכל זאת, לפי מושגינו בדרגת תרבות זו, שהננו עומדים עליה, לעשות את הסגולות האלה, שרידי גבורה בלשעבר, שמות נרדפים למעלות־הכוח, שהן הכרח ותפארת גם לבן־דורנו. חלוש, רזה, קטן־קומה, כבד־תנועה, מרושל, בעל עינים נפחדות ונושא אימה גדולה בחובו, וכן המתעייף תוך הליכה של חצי פרסה, וכל מי שאינו יכול להשיב באגרופו ממש מנה אחת אפיים למתנקש בו, לעולבו עלבון גופני או מוסרי, בוודאי שאינו מושלם בגופו ואינו יכול להימנות עם מעמד אנשי הזרוע. ואין צריך לומר, שאינו ראוי לשמש בן־חייל למופת לתכלית חינוכית מבחינת בריאות הגזע. אבל מושגי היופי והגבורה כבר התפתחו בנו עד כדי להבין, כי גם גבור השרירים יכול שיהא מוג־לב ברוב שטחי החיים, שהם מרובים מאוד מחוץ לשטח ההתגוששיות, ושיהא בעל רוח נמוכה, מחוסר בטחון מוסרי פנימי, המתפרק ממעלות גבורתו עד כדי ליפול לתוך מרה שחורה – שהיא סרבול הנפש – בשל איזה כשלון זמני וחלקי. וכנגד זה מוצאים אנו הרבה גבורי־חיים, ערים ואמיצים במלחמת הקיום ובכיבוש שטחי־פעולה רבי־הישגים לעצמם, בקרב החלשים האלה, שלמראית עין הם תשושים ועלובים. ולא זו בלבד שגבור ברוחו רואה ברכה במקצועו ומפרה את החיים מסביבו ומביא עושר ואושר לבריות, אלא שחכמתו עומדת לו לזכות בתוך כלי־החומר הקלושים שלו למידה יתירה של בריות גוף, תוקף דעה, בטחון קיום ואורך ימים. ואם אמנם נכון הוא, כי האדם השלם הוא זה, שכוחותיו הגופניים והנפשיים ממוזנים בו כהלכה וכי נפש בריאה בגוף בריא הוא תנאי מוקדם לכל בן־פורת ראוי לשמו, הרי מכל מקום הגזמה מרובה היא אותה הדגשה יתירה של החוסן הגופני, השרירי והאגרופי, לגבי הגדרתה של הגבורה. הרי המון העם עונד את כתר־הגבורה לבעל הכוח הגופני בלבד. משול המון העם להמון התינוקות, שמדמה את הגבור כחזק נורא, גבוה איום, שיכול להפיל אחת־שתים, וכשהוא יעיף בך ישבר לך את כל עצמותיך. זו היא תפיסה ילדותית, מושג הגבורה לפי גירסא דינקותא, שריד לא בלה, אמנם, אבל פגום ומשובש, ולכשתרצו, מנוון גם במקצת. ככל שדעתנו מתרחבת כן אנו מעמיקים והולכים לתוך תוכם של דברים ומתרחקים מן השטחיות והחיצוניות. האגרוף והשריר ומורא תקיף הנסוך על הפנים הם חיצוניים ביחס לדופק הלב ולכוח החיים הטמיר והדק. יכול איש להיות ענק לפי מראהו, גָלית לפי הצצה ראשונה, אבל לבו חלש או שאיזו מחלה טמירה מקננת בו. ואולם הכוח הרוחני שהוא גם כן מזין את כוח החיים, עמוק מן הלב ומן הדם ומכל מה שהוא תוך בגוף.

איפנטיליות זו, המלפפת את מוצגי הגבורה שלנו, משמשת הוכחה מובהקת לאותו תשש שיש באדם, לאותה מנה מרובה של חולשה המפעפעת בו, מתחת למסוה העוז, הלבוש עליו. מילא, יודע ב־נש לשסע ארי, להכות ירך על קדקוד, להרביץ בעיטה כהלכה, לפקק עצמותיו של שכמותו, של סוס או של חזיר – אבל מה גבורה היא זו? אם אין הוא חזק למדי להתגבר על אותם מושגים אלפביתיים שכבר נתבלו מזוקן, שנתברגו לו אי־אז בקדומים לתך מוחו הרופס ועד היום הוא חוזר עליהם בקשקוש תפל. העלאת גרה זו של משפטים קדומים היא הגדולה שבחולשות; מחמת מורך־לב אינו מסוגל לפרוש ממושגים קנויים ובלויים, גזירה שמא יהיה חלילה ריק לשעה מדמויי כוח, חוזק ותפארת, תדע לך, שבכל ענין אחר מעסקי החיים, הן בשטח הקנינים החמריים והן בשטח המושכלות, אנו נוטים להיפעל משינויים ולהתסגל אל צרכי ההתקדמות, פרט למושגינו על הגבורה. האדם יצא בחשק מן היער, עוזב את הכפרים, הולך ומהרס גם את הקריות הקטנות, בונה כרכים גמלוניים, מחליף רווחות בטובות מהן. משכלל את מכונותיו, שואף להטבת משטרו, מזכך את אמונותיו ודעותיו, ואילו שמרן עיקש הוא לגבי כל מה שנוגע לבחינת הגבורה. בנקודה זו הוא קפוא על סברותיו החלודות. עד היום הוא גבור חיל. היינו: גבור הוא זה שלוחם. הוא אינו מעיז שלא להיות גבור הכוח. הוא מפחד לפחד מפני ארי, בה בשעה שבתוך תוכו הוא מלא אימה מפני חידק, יתוש או איזה יצור טמיר וזבובוני אחר. הוא מפחד להודות בפה מלא, שהוא שוב אינו יכול להכות; אינו רוצה ומשום כן אינו יכול; או שבאמת אינו יכול, אינו יכול בפועל לאחוז רובה ולשלח כדור מפלח לתוך לב אדם, שהוא, ראשית כל, בשר ודם כמוהו; ושנית בעל לרעיתו האהובה; ושלישית אב לבנו הנלבב; ורביעית חבר הבונה את החברה. וחמישית, בכלל פחד להרוג, וששית, הרי זו עבודת־פרך, רבונו של עולם, להרוג, לקצץ חיים שלמים בהרף־עין אחד, ואחר כך במשך שנים־שנים יומם ולילה לסחוב על גבי המצפון את החיים המקוטפים האלה, ולדעת, ששוב אין דרך תשובה לך ושאת מעשה הרצח אין לתקן ואין להחיות את המת ואף אם תטיח את ראשך לעתיד בכל הקירות ותצא מכליך ותהיה מוכן לתת את עורך תחת עורו ואף תשתגע לא תוכל להקים לתחיה את מי שהומת במחי כדור אחד. לכאורה היה האדם צריך להתעצל פשוט מלהרג מחמת המשא הכבד שברצח; שכן אין כמוהו עצלן בחיות או בבהמות; ואילו רוצח שכמותו אין ביניהן. על שום מה? מסתמא על שום שמשוסה ומפותה הוא להרג על ידי חמדת הגבורה. שביחס להערכת מהותה לא יצא עדיין מן היער. אדם חייב עצמו בימי בראשית להיות גבור כוח, להפיל חללים – מעשי ידיו להתפאר. לא מידת התפארת אלא השאיפה להתפארות פועמת בבן־הדור בענדו את כתר הגבורה לעריץ, אשר מלפנים היה שמו מלך גבור, ואילו לפי מושגי זמננו הוא פשוט נבוב־לב, מופקר לעצמו ומפקיר אחרים, המיטיב לקלוע רק על שום שלא חונן בכוח מעצור ואיננו חס לא על חיי עצמו ולא על חיי זולתו. הרי זה מסכן, המשולל מתת אלהים להתענג על מעדני החיים בדרכי נועם, אהבה, בנין ושלום. אלא אימתי הוא חי את חייו? כשהוא ממית! ולפי שכוחות נפשו לא פותחו כל צרכם עד כדי הרגשת אישיותו המתברכת ממקורה, אין הוא מרגיש באני שלו אלא עם שהוא משמיד את זולתו או מטיח באגרופו על גבי לחי חברו, או הודף את המתגושש עמו ותופס את מקומו. אין זה גבור לעצמו, אלא גבור מתגבר על זולתו; אין הוא חי את אוניו בתוך רחבי ישותו, אלא הוא חי עצמו כלפי חוץ בהדיפות, בבעיטות, בעשיית נוק־אוטים וכיוצא בכך. שכזה היה איש היער בהיותו לבדד: הוא לבדו היה איש וכל זולתו חיה. ממילא קיים צביון האדם מתוך השמדת חיה. על ידי כל מעשי רצח גבר לא אני שלו בלבד אלא גבר מין האדם. ואילו בן־דורנו משהוא גובר על זולתו הריהו מעיד על עצמו, שהנהו חי עד היום את המושגים היעריים ומתייחס כאדם הקדמון אל אחרים כאל חיות. זהו משמעו המיושן של הפולחן, שאנו נוהגים עד היום בגבור־כוח. סברה היא, שנבונים רבים נהיר להם בלבם גודל הטמטום שבמושג זה, אלא שאין להם אומץ רוח לערער בגלוי על תור־המעלה המקובל של הגבורה, ונעים משום כן לציין לשבח את דבריו הנבונים, הרוויים רוח גבורה אמתית, של ברנרד שאו, שכתב בזו הלשון לאחד ממיודעיו:

“אמיצות שכלית – על כך הנני מצווה ועומד מטעם מקצועי, ואני מחונן בה במידה שאין למעלה הימנה. אבל משמתחילות היריות הריני נוטל רשות לעצמי להתחבא תחת המטה ולעזוב את שדה הקרב לאלה, שחייהם אינם נחשבים אצלם ולא כלום, שלא חוננו מטעם ההשגחה העליונה במנה הגונה של מורך־לב”.

דברים אלה, שנאמרו על דרך ההפלגה המחובבת אצל חכם זה, אינם הולמים, כמובן, אותם המצבים, שבהם כל איש־הכבוד חייב להיות אמיץ בקרב ולגונן על עצמו ועל הקרובים לו; אבל עוקצם יפה כלפי המתייהרים בגבורת־שוא, בגבורה בלה, כתכלית לעצמה.

ב    🔗

זה גורלנו אנחנו, בני אלים, יסורים נסבולה, יד אל באחיו לרעה בגלל בני האדם ובעטיים.

(איליאס, שיר חמישי).

דוק ותבין, כי סילופה של הגבורה על־ידי צימודה אל האונים הגופניים בלבדם – נגע קדומים באדם – לא זו בלבד שעשה שמות במערכות האנוש מהזמן העתיק ועד ימינו, אלא גרם גם כן למיעוט דמותם של בני־האלים ולצמצום מאורות העליונים בקרב התחתונים. שירת איליאס, הספוגה רון עוז תעצומות הגבורים ומעלליהם בשדות־הקרב, מעלה גם כן מתוך שפע תרועות ההלל לבני תמותה, המיטיבים לקלוע ולהכות בשלי ולקחת נפש, הד אנקותיהם של בני־אלמות, הנסחבים ממרומיהם לתוך שאונם והמונם של דרי־מטה בקרב־הדמים המביש.

האלים המאושרים, אשר בעורקיהם נזל ליח האלמות, “יען לא יאכלו הלחם ולא יטעמו יין מנצנץ, אין בעורקיהם כל דם, ובני אלמות נקראו”. אף הם נקה לא יינקו בפגוע בהם חץ הגבור, המיטיב לקלוע, ודמם נוזל מבעד לפצעיהם, ואפילו “סות האמברוסיה, טווה ידי החריטות לתפארה”. לא יכלה להגן על האֵלָה קפריס מפני המחץ של הנחושת האכזריה מידי הגבור בן־טידס. וכך האלים, שוכני האולימפוס, נעשים מטרה לחצים, לרגזים, לכעסים ולכל פגעי בני אדם. לא די שהאדמה נהפכה באיוולת האדם וברשעותו לגיא־ההריגה, אלא גם הרקיע משמש במה להצגת־בכורה במחנה האלים של אותו מחזה־דמים, העתיד להתחולל בקרב קהל בני־אדם, מכיון שכל אֵל ואֵלה מחפים בחסותם על איזה גבור אנושי האהוב עליהם. ושוב אין לאדם מד־ערך לגבורה, אפילו של האלים, חוץ מכוח השרירים ומן הממדים הענקיים. האלה הרה נוגעת ביד האחת בארץ, ואילו ידה השניה מגיעה השמים; האל ארס קולו כקול תשעת אלפים או עשרת אלפים איש וגופו מכסה שבע כברות אדמה. האדם קצר־הדעה שפך את הבשר ואת מידותיו על כל רוח ועל ממדי־הרוח. אמנם, תהליך ההתפתחות שחרר את הבשר והדם בהדרגה בלתי נעצרת ממרותו של החומר וסייע בידי בן־התרבות להתקין לו מצד אחד כלים מוכניים לשימושו ולהתרומם מצד שני לתפיסת המושכלות. אבל הערכות ראשונות לא זזו בכל זאת בחלקן מתוך כוח השופט של בר־נש. כדרך ששירת־קדומים מהוללה בפי כל על יתר השירות שלאחריה וכדרך שתורת ראשונים נחשבת עד היום כחוק ולא יעבור, כך גבורי־הכוח מלפנים חקוקים בזכרון כל הדורות כאנשי המופת עד אחרית הימים. על שום שגבורי־הקדם יפיים ועצמתם נודעו להלל. מכאן אתה למד, שזיווגן של שתי מידות מפורשות שלא כהלכה, התפארת והתהילה, נצטרף להתהוותו ולהתמדתו של אותו מיתוס הגבורה הכוחית, שעד היום איננו יכולים להיחלץ ממרותו על אף התמורה היסודית, שחלה בהשגותינו ובשפוטינו. ייתכן, כי בזמני בראשית התהלכו ענקים על פני האדמה והמה נחשבו לבני־פורת. אבל הרי בזמנינו אין ענקים, פרט באגדה. ואילו היה מופיע לפתע ענק ממש בקרבנו היה נראה לנו מסתמא כמפלצת של כיעור. הוא הדין אילו זימן גס בסביבתינו גבור קדום, שכוח ברזל יצוק בשריריו, עוג מלך הבשן או גלית, העוקר הרים ומסיע סלעים ושום חץ או כדור אינם שולטים בו, וכוחו במתניו להלך ימים, שבועות וחדשים ללא אכילה ושתיה ושינה, מין גברתן עין לא ראתה, היינו בוודאי כולנו בנערינו ובזקנינו רצים אחריו מתוך השתאות והשתוממות להסתכל בפרצופו ולראות במו עינינו את יצור הפלאות. אבל כלום היינו דנים מאיזה צד ומאיזו בחינה גזירה שוה בינו ובינינו? הוא לו לחוד ואנו לנו לחוד. אף אחד מאתנו לא היה מנסה להשוות צעד עמו, להתעטף באיצטלא שלו, לשאול ממנו שרוך לנעל ולעשות את כלי־העיכול שלו מודד לשלנו. ואולם השקפותיהם של ענקים מהוללים – יצורים ממש מלפנים או דמויות מעולם האגדה – על הגבורה והתפארת, הולמות משום־מה אותנו, יצורים כמות שהננו, בקומה קטנה זו שלנו ובכוח הבשרים הדל שבעין. אין להתכחש למהלך הדברים. שוב אין בנו מכוח־האיתנים של האדם הקדמון. נקצצו צפרנינו, נתרכך עורנו, תשו מרפקינו, נתקהו כמה מחושינו ממיעוט השימוש בהם, ואף מלתעות החיה אין בפינו. גופנו נתעדן לאין שיעור, ושוב אין הוא יכול לעמוד אף באחוז אחד מן התלאות והמחסורים, שהיו למשחק לאדם היער והמערה. וכנגד זה נתעשרנו בכלי־שרת רבים ועצומים, במשרתי אש, קיטור, אויר ובכל מה שיש בו כנף. אף שכלנו נעשה חד וחוזה למרחוק. מכיון שאין המסיבות מחייבות אותנו לשסע אריות, לטרוף מזון לפינו מבשר אדם, להילחם באמצעות יצורי גונו את מלחמת קיומנו, ממילא תש כוחם של האברים האלה שנועדו לכך. אין להשיב את גלגל ההתפתחות אחורנית. ואין מקריות בהשתלשלות המצבים והיחסים. תושבי הכרכים אינם גבורי ציד; מעמיקי חקר בבעיות הנדסיות או אמנותיות מקומם לא יכירם בקרב רבני ההתגוששות. אמנם, מחובתו של כל בן־תרבות לקבוע עתים לתרגילי־גוף ולשאוף למזינה הרמונית של כוחות החומר והרוח, בשביל לשכן נפש בריאה בתוך גוף בריא. אבל אין האספורט אלא משחק הגוף כדרך שהאמנות הבימה היא הנפש במחזה. והמשחק לעולם אינו מה שבפועל. השחקן על הבמה אינו דומה דמוי גמור לאהבן טראגי, הנועץ את חרבו בבטנו מחמת עוצם היאוש. אנו בדורותינו עודנו משחקים גוף ומשווים לנו דמות הגוף ובוודאי שאנו שוקדים לקיים את הגוף בזיו טהרו ובחוסן משאלותיו. אבל אין אנו יכולים ואף איננו רשאים לקבל עלינו גם את כל מושגי הגוף. היינו, כל אותם תארי הכבוד ובחינות היושר ומשקלות הערכין, היונקים מתוך עולם־השגות, שבמרכזו עומד הגוף כמולך. לא לריק הכירה הרוח את עצמה במרוצת התפתחותנו האנושית כמעצמה שוות־זכויות עם כל מוסדות הקיום; ולא בכדי נפקחו עינינו להכיר את עצמותנו האנושית כבת לרוח. מותר לנו להניח, בניגוד למשפט קדום נואל אחד, שהשכינה תהא שורה על מי שאינו אמיץ בגבורים ואיננו עשיר כקורח. בוודאי שאנו שואפים לעלייתו של הטיפוס הנכסף בדמיוננו, האדם השלם, בגוף ובנפש, שהנהו גם חכם גם יפה גם מחונן בכשרונות, חד החושים, ישר ותמים ועם כך כוחו במתניו כאחד הגבורים אנשי השם אשר מעולם. אבל מה לעשות והטבע במחילה קמצן נורא; ורק פעם במשך דורות הוא יוצא מכליו הכילֵיים ומשקיע בטיפוס אדם אחד הרבה חמודות בבת־אחת. ואילו רוב הרוב של האנושיות אינם מושלמים אין לך בר־מעלה, שאינו פגום מצד־מה. דומה, כל ילוד־אשה מתחייב לשלם בעד כל מידה נכונה ויתרון שבו באיזה ליקוי, בחסרון־מה. וכל מעלה מוסרית או רוחנית, הדורשת מצד הטבע השקעה יתירה, מקבלת מדרך הטבע כיסוי או פיצוי במגרעת שכנגד, המפעפעת באותו ברוך־התכונה. וכך הוא טבע הענינים בדרך כלל. ביטהובן הנהו חרש; מילטון עיוור; היינה חלוש; שופן משוחף; בירון צולע; דנטה בעל יסורים; משקלו הגופני של קאנט לא עלה על של נער שהגיע לבר־מצוה. חנינא בני מסתפק בקב חרובים מערב שבת לערב שבת; גאנדי הצם תעניות נראה כגרוגרת דרבי צדוק; וסברא היא, כי מחלה אחת שיתפה את ר' נחמן מברסלב החוזה ואת דוסטויאבסקי הנופל וגלוי עינים. ואילו רוב משוררים מאורות העולם נקטפו באבם אם מחמת מחלה שכרסמתם ואם בשל מזגם הסוער מחוץ לגדר הרגיל, שאף הוא הנהו מין מחלה. אין פריחה משוגשגת בלי השפעתה של איזו מחלה ממארת. כל שמבשיל מהר נעשה מאכל לתולעים; ואולי התולעת היא המחישה את הצמיחה לעשות פרי הילולים. לא מידה אחת בלבד של תפארת קיימת בעולם, אלא כמה מידות בה. יש תפארת של גבורה ויש תפארת של חולשה פוריה ויוצרת. הרוח פורחת מתוך מק הבשרים. אפשר שאין זו גזירה עליונה ואפשר שכך הוא. על כל פנים לפי נסיון הדורות שעד עכשיו כך הוא. ייתכן שמצב הדברים ישתנה לעתיד לבוא, אבל כל זמן שלא נשתנה הרי אין הברירה בידינו. ואילו ניתנה לנו הברירה כלום יכולים ורשאים היינו לבחור? רבן האגרפנות וגוף היינה העמוס מכאובים או מצחו של ניטשה הלקוי בטירופים מי מהם עדיף? או שמא רוח עשויה לבלי חת פחותה במעלה מגוף עשוי לבלי חת?!

ואף השכל נותן, שכל מי שניתן פי שנים ברוחו והוא משיג השגות עמוקות וכוללות יותר מכל יתר הבריות ושוב אינו עשוי לפי המידה האנושית הבינונית הריהו ממילא יוצא דופן בחברה ואינו יכול לארוח עמה, לא להתבולל בקרבה ולא לכרות ברית של קיימא עם אישיה, לא לתת להם מה שהם דורשים ממנו ולא לקבל מהם מה שהללו מציעים לו. אין הוא חבר רצוי לרבים; ולפיכך החברה הקיימת על הרוב מקיאה אותו מתוכה. כל שכן שאינה נאותה להמציא לו מזונותיו בשפע, שכן כלל גדול מנחה את הציבור: שירות בעד שירות, לחם בשכר חונף, קנינים ונכסים כגמול בעד ההסתגלות אל הקומה הממוצעת. ומי שהנהו בעל שיעור־קומה רוחני גבוה מן הרגיל והטבע נטע בו אופי ישר ותמים, אם בדרך מקרה לא נולד אצל הורים עשירים או שההצלחה לא האירה לו פנים שוחקות באופן יוצא מן הכלל – איש כזה על כרחו הוא נדח ומקופח ועליו לעמוד בקשרי הקרב עם כל העולם הסובב אותו, קרב של האחד כנגד הרבים. הכרוך כמעט בתבוסה ודאית ומביא את הגוף לידי דכדוכו הגמור. בעלי הגזע הרוחני הזה מדלדלים בכוחות הגוף, מצטמקים והולכים מעוני ומרוגז, אם גם לא מרי־נפש הם כי הרוח השגיאה נותנת לעולם את מתקה משרשי עצמה ושומרת על בעליה מן הגיוון הנפשי, אבל יציבותם הגופנית מופחתת והם נראים כעלובים ביותר. כלי חמרם חלשים הם, אבל זו היא חולשה שבגבורה, חיוורון פנים שמקורו בעודף כוחות הנפש, יריה בשלבי הכוח, ששרשה במעלות־הרוח המזהירות.

כל הסימנים מוכיחים שכיוון התפתחותנו האנושית נוהר במעלות הרוח. היערות נשמדים; חיות־בראשית נכחדות והולכות. ואף החיה, המקננת באדם ויוצאת לעתים לטרוף טרף, שוב אינה בריאשיתית: היא על כל פנים מתורבתת וצפרניה עשויות בליטוש. מותר לומר, כי אף הרוח בשלביה העליונים אוצרת בקרבה חיה רעה או עשויה להתגלגל למעין זו, באם היא מתלבשת בסיטרא אחרה שלה. וכלום מה היא סיטרא אחרא של רוח אם לא משקע השגיונות והמושגים הבלים והמשפטים החלודים והאמונות המסולפות והתפלות שנצטברו במחסן הדורות?! ואין לך סיאובה של רוח גדול מעשית כלאיים של בהמיות קדמונית מעורבת בעידונו של הזמן החדש. גבורה כוחית מהוללת, שהיתה רע במיעוטו בעולם קדמון, בו היו בני אדם מהלכים ברגל או רוכבים על סוסים ונלחמים בחצים ובכידונים, עלולה לההפך לכוח־משחית, נושא בחובו חורבן כל הישובים, משמצטרפים להם כלי־השמדה מפותחים ואמצעי־תחבורה כה מהירים המצויים בזמננו. ערכי־כבוד נבובים ואמונות תפלות במסתורין של דם המיטו אסונות על החברות הקדומות, שהיו חדורות גם אמונות בעיקרים טובים. על אחת כמה שסכנת חורבן כפולה ומוכפלת צפויה מהם בחברת מופקרים, הלועגת לכל עקרון ובדור שנגנז ממנו ארון הקודש ואין לו לוחות הברית. למדת כי אף האלים אינם חיים לנצח וסופם לשבוק חיים לכל חי. אבל אל שמת מן הדין שיהא מת גמור. ואילו אל ספק חי ספק מת, בר־מינן המשוטט בין החיים, מתגלגל לצורת שד. וכלום מה היא אותה גבורה קמאית, פרי אמונה קדומה באלים המתהלכים בקרב בני־תמותה ומתערבים בריבותיהם ובמלחמותיהם האנושיים עלי אדמות, לאורו של חשמל ולקול המולתם של מטוסים החוצים ארחות תבל, אם לא שריד קדומים, מפלצת החייבת לעבור ולהיבטל מן העולם?

אלים מתים. מוצא אתה גם כוחות, שהגיעה שעתם למות. יש תפארת בלה; ויש גבורה בלה; יש הוד העבר, שאינו ראוי משום בחינה לשמש יסוד ליצירת ההווה. משלים שנים מני רבים; דו־הקרב, שיצא לו שם בלשעבר כמפעל גבורים, וגאולת־הדם מצד הקרוב בעד הדם השפוך, שהיתה אמת מוסכמת בשנות דורות. הואיל ושני המעשים האלה נראו כאפשרות היחידה למצוא כפורים לעלבון הגוף או לפגיעה בנפש. ולא היה איש־כבוד בלשעבר חוגר עוז בנפשו להשתמט מחוק ולא יעבור זה. ואילו בדורותינו, שאנשי הכבוד אינם מעטים בהם מסתמא מכפי כמותם היחסית בדורות הקודמים, הרי זה נעשה כבר כמעט מושכל ראשון אצל בני־תרבות, שאין דם נגאל בדם ואין דם מכפר על דם. גלוי וידוע שתאות הנקמה לא פחתה אצלנו. אבל תאות הנקם שבנו, שוב אינה נובעת. לפי השגתנו, מתוך ההכרח המסתורי בשפך מידה של דם כנגד מידה כיוצא בה, אלא מתוך חולשתנו האנושית, חולשת עצבינו, ולאו דווקא מתך יסוד הגבורה שבקרבנו. וכך הגבורה הכוזבת מתערטלת ממחלצות האבירות, שעטרוה בהן שונים ומשונים. הגבורה מתפרמת לתפריה וכל שיש בה מן הבלאי נושר מעליה, אם כי המטומטמים ועניי־הדעת, כל שכן בעלי ההשגות המטורפות, מתקשטים עד היום בדעות האפנה הישנות. וכנגד זה מנצנצת אצל רבים ההבנה, כי אין לך כוח גדול, שהתפארת הולמתו ביותר, ככוח המעצור. אנו לפי השגתנו, כי קיימות תחבולות מאליפות מחוץ לשפיכות דמים לעקור איזה עלבון משרשו ואין לך עקירה טובה מן הבוז, הכרוך אמנם בהתגוננות מתאימה בשעת הכושר ליד המשתלחת ולרצון האוילי להשתלט בכוח גופני, שהנהו אפסי בהחלט לעומת שפע הכוחות הרוחניים והמוכניים, שכבר נתגלו והמתגלים והולכים בלי הרף. מידת הגבורה יסוד קדמון הוא ועד עולם לא תיבטל מתוך התכונה האנושית. אלא שמשתנים המושגים על קוי אפיה וצורות גילוייה.

ייתכן, כי אשר קראו לפנים גבורה, ראויה לתהילה, תתפרש לנו לאור התבונה, כפעולה של חולשה או כאיוולת קשורה בנפש, שכל בר־דעת חייב להתבייש בה. כדרך שבני־תרבות מתביישים בפרהסיה ברוב גילוייהם הגופניים, שהצנעה יפה להם.

ג    🔗

זיווגה הקדמון של הגבורה עם עצמת־שרירים הוא שקבע לדורות את ייחוד מושגה המוגבל גם לאחר שבתוקף אור־תרבות מרחיב אפקי האנושי ראוי היה שיחול ההרחב גם על תפיסת מעלת הכוח והגדרתו. אם לשעבר נזדהה תואר הגבור עם המפליא את מכותיו בתנופת אגרופו, עם החזק בהתגוששות ועם הרוחץ את פעמיו בנחלי־הדמים של אויביו או עם המחרף את נפשו למות בקרב בשביל להנחיל זר הנצחון לשבטו או לבני עדתו, הרי ממידת התבונה, כי כל כמה שחיי האדם נוסעים ועוברים משדות הקטל ומשתכנים בישובים שקטים ובנאות התרבות ועולם מתכונן על הסדר ועל עסקי דרך־ארץ, כן יתרוקנו תארי־הגבורה מתכניהם הקטלניים ויקלטו לתוכם משמעות ההולמת את מושגינו החדשים. אולם האופי האנושי שמרן בשימוש הלשון ובמיוחד בחלקי־לשון אלה, האוצרים בחובם משוגי תפארת. מכיוון שנתפרסם טיבו של הגבור כשל אחד תקיף, שיודע לחלק מכות נאמנות, לשבר ולמגר, להרביץ ולמותת, ממילא נעשה גאון האדם שם־נרדף לשבר זולתו והגדרה זו לא זזה גם לאחר שנתחוור לרבים, כי דרוש כוח לא פחות במעלה גם בשביל להכניע את האני ולשבר את היצר העצמי. אלא שבסוד השתלשלות המושגים נתחדשה במרוצת הזמנים הלכה, כי אף מי שמוסר נפשו יש לו חלק בגבורים. בין כך וכך אין גבור אלא זה המקריב קרבן וההורג נפש, של זולתו או של עצמו. גם ההורג, המכונה רוצח, גם הנהרג המכונה קדוש, להבדיל, שניהם זכו לכתר גבורה אם מעשה ההרג בוצע בתנאים נועזים.

אילו ניתנה העזה של אמת לבני אדם לעקור מלבם מושגים בלים היה מתחוור לרבים, כי משמע הגבורה תופס רקע רחב יותר לאין שיעור משטחם של בית העלמין ושל שדות־הקטל וכי חודר הוא כל מעללי האנוש ויצריו במקצועות הפעולה השונים. לא החייל בלבד נידון לפי קנה־המדה של האמיצות או החולשה. הוא הדין המורה, הרופא, הסופר, האכר, החנוני, הסוחר וכל איש במשאו ובמתנו עם הבריות עשוי שיהיה גדול בגבורים או פחדן מביש. מי שלבּו רך כקנה בורח מדי שעה בשעה ממערכת החיים ופורק מעליו עול חובותיו, שהוא חייב לבני ביתו, לקרוביו, לחבריו למקצוע ולכל עובר ושב. הקרבות מתחוללים לאו דוקא בחזית המלחמה. שדה־החיים הוא שדה־קטל ארוך וניתנת ההזדמנות לכל העודרים בכל שעה ורגע ממש להראות את כוחם, חריצותם, נאמנותם ואומץ־לבם. אלא שרובם של המתאבקים במלחמת הקיום אין מדי־כבור מוכנים להם, לא אותות־ציון ולא עליות בסולם־השירות. לפיכך מרובים הגבורים האלמוניים מבעלי־המוניטון לגבורה. יש לך בשר ודם רגיל החייב להתגבר כארי בשביל לחיות יום פשוט אחד – אלא שאין עדת סקרנים מקיפה אותו כמו את המפקדים והמנצחים בגייסות. החייל מטעם אשתו, ילדיו וקרוביו אינו נוחל אהדת רבים כמו החייל מטעם המלכות. אותם החיילים הפרטיים לכאורה אין עמידתם בקוממיות; יש שהם נעמדים במצב של משרתים וחייבים בקידות ובהשתחויות; עתים הם נאלצים להרבות דברי חונף כלפי מי שפרנסתם ומאכל הטף שלהם תלויים בו; אבל מתחת לשבירת העצמיות הללו עתים פועם לב גאה וישר – ורק בזכות עוז רצונם הם מצליחים להחזיק מעמד בתוך השעבוד החיצוני מבלי שייפגע כבודם הפנימי.

אילו ניתנה בינה לרבים להציץ מן המסוה ולפנים היינו משכילים להבין כמה מרובים הפחדנים הנסתרים בקרב גבורים ידועי־שם, שעיקר פרסומם, כמעמדם הרם בכללו, בא להם בזכות נכלים ותככים ומצפון שהוא שוה כמעט־כמעט לאפס. רבותא היא לעלות בסולם־החיים למי שאינו בודק באמצעים ושאין זיק של רחמים בלבו? שכזה תופס וכובש בחזקת־יד; גרגרן הוא וחיה טורפת. לא יחוס על אשה, על ילד, על אדם עני, על חבר מילדות; תמיד יארח לחברה עם אלה המהווים רוב לאותה שעה. את פירורי אשרו יקנה במחיר בתרי נשמתו המשומצת. וכך ילך מבגידה לבגידה ומחיל אל חיל ער שיהיה לאיש רם־המעלה. ומוצא אתה אנשים מוכשרים, עשירי־רוח, רבי־כוח, משופעים בכשרונות, אלא שמשוללים הם כשרון הנוולות והדחיפה במרפקים, וסופם שהם משתקעים בשפל המדרגה. לא נאותו לכוף את קומתם ולבזות את צלמם האנושי – ויצא להם שם כחלשים.

באמת אמרו: רוב עושר נעשה על ידי תרמית; רוב כבוד נוחלים בדרכי כחש; ואפילו כתר החכמה ניתן לאלו מבני־אדם שלא בצדק, אבל אין לך דבר הנקנה כל כך בגניבה ובגזילה כגבורה, שהיא ברובה מעשה אחיזת־עינים. מי שאינו גונב כבוד לעצמו זה אין לו. מי שאינו מדכא את חבריו סופו שיהיה מבני דלת־העם. מי שאינו רוצה ואינו יכול לשבור חיים של זולתו מוציאים עליו קול שהוא מוג־לב. אולם כמה ממדת הגבורה יש באהבת הצנעה ושנאת הפרסום! כמה מן ההחשבה העצמית יש בבחילה לכבוש ביד חזקה עמדה מכובדת בחיים! תנו גודל לעניים, כי להם הגדולה והתפארת. היה להם הכוח לבלי לבוז למכורתם הדלה, לבלי להתכחש למקור מחצבתם משולל־המוניטין. שפרה עליהם נחלת־אבותיהם, השוכנת בעוני; דלת־עם היא יחוסם. שכאלה נחבאים אל הכלים ואינם יוצאים מגדרם, אשר גדר להם הכוח שלא להתבייש בחוסר־הכוח הנגלה שלהם.

כי הגבורה הנודעה לשם היא לעתים תוצאה של חולשה – בכך לא יפקפק שום בעל דעה שקולה וחודרת. רואה אתה פעמים קלי־נפש מופיעים לפתע כנועזים ביותר – דע לך כי שעה זו היא שעה בה מהלכת האָפנה של גבורה, עד שאין שום איש שרוחו נמוכה מעיז להתהלך בפרהסיה כפי מה שהוא. על כרחו הוא מתהדר ביותרת של העזה. אמנם, לא מעטים הם גם אלה שאומץ־לבם בא להם גופם כהפתעה בשעה אחת גדולה לארץ ולעם, הקוראה לבחיריה. אותה שעה מצויים רבים שרוח של קדושה וגבורה, רוח אמת, מפעמתם פתאום והם מתעלים מעל לעצמם ושיעור קומתם עולה בזריחה להפליא. אבל אלה הם דברים של שעה אחת סגולה, שעה קדושה, בלתי נפוצה. ואילו השעות המחוצפות, שבהן רוצחים מתעלים למעלת גבורים וקדושים, מרובות לאין שעור יותר בדברי ימינו ומניין כל אותם המוני־המונים המתקדשים ומתחלצים מיד־מיד לחגור חרב, לשפוך דמים, לערוף ראשים, לשבר ולמגר על קידוש צל צלו של רעיון, ועל הרוב ללא רעיון כלל, אלא מתוך שסוי של כסילים או מחמת רשע כסל כאחד, אם כי אותם בריונים מסכנים בו בזמן גם את ראשיהם ואף מהם נופלים חללים – האם כל הפורעים האלה גבורים הם?! ואם גבורים הם הרי גבורים הם, ששרשם הניוול: יניקתם מסיטרא אחרא. עצמתם באה להם מתוך שהחיים הפקר אצלם, חיי זולתם וחיי עצמם. אין שום דבר קדוש אצלם והדם להם משקה. מה פלא הוא שהם מתחלצים כגבורים?

לקרוע מתוך בינה והשכל את מסוה הגבורה והקדושה מעל הרוצחים האלה, הן של העבר, הן שבהווה והן שבעתיד לבוא. עדת מרצחים, הששים לשפוך דם. וזה הכל! וכנגד זה הבו לנו עטרות, הבו לנו המון־המון עטרות, לענוד בהן את גבורי האמת, את הגבורים לרחם, את הגבורים לחיים שקטים, את הגבורים לחיים פשוטים ולימים פשוטים. אפילו הממית עצמו למען אידיאל אינו גדול במעלה מזה שמחיה עצמו בו. הנותן דמו לכלל נדבן הוא; אבל לא פחות ממנו בערכו הנותן שמחה ואושר לבריות ועינו יפה בזולתו; המשובב נפשות במאור פניו; הנותן עצמו בלי הרף, מתן בסתר ובלחש. הוא פשוט משקיע את מלוא כוחו וכשרונו ותבונתו במפעל הכלל – ואם כך לא פקעה מעליו יחידותו. הוא מקרב את נפשו אל בני אדם קרבה שיש בה מגע חי ויוצר, אבל אין הוא מוכן להקריב את נפשו ללא טעם וחשבון, כדרך רבים, שמשליכים את חייהם, ממש משליכים אותם, מתוך שהם נגררים אחרי האפנה של הדר מזויף, או מתוך שהם עושים מעשה חקוי סתם, אנוסים על פי יצר עיוור ליפול בנופלים.

אין זה עיון להלכה בלבד; אלא כאן שיקולם של גופי חיים. השאלה היא אם כל מידה נכונה נעוצה דווקא בתנופה של מעשה גבורה ואם בכלל הכל נבנה רק על הקרבן ואם המות הוא מד־ערך יחיד. אבל האמת היא, ששורש כל ערך הוא בחיים. הקים הוא תכליתנו העליונה ולא החדלון. מצוה לחיות; אבל לא מצוה למות; נפשנו ניתנה לנו על מנת שנשמור עליה שמירה מעולה. ראוי לומר בלי מורא: לא במות אלא בחיים הנפש מתקדשת ומיטהרת. המוקיר את חייו אינו פחדן. יש רגעים יוצאים מן הכלל של קידוש השם בהם המות הוא המוצא היחיד, הכרח, אבל כל זמן שיש ברירה – בחר בחיים. מה עטרה צריך להגיש לזה שהוזיל חייו ומסר עצמו בידי מלאך המות על לא דבר או על דבר מועט? וכי משום שחייו לא יקרו בעיניו כבודו צריך להיות יקר בעיני הצבור? יש מות שהוא תוצאה מהפקרות, מחמת פירוק עול, בריחה בהזדמנות. הוא־הוא מורך־לב, שמא תאמר כי כל מתאבד הוא המעיז הגדול? בדוק היטב את זה שהחריב עצמו לשמו של רעיון אם הרעיון לא שימש לו אלא אמתלא בשביל לבצע את חורבן עצמו שהיה דופק בו משכבר, ואם היה הכרח בקרבנו ואם מידת התועלת לכלל שבמותו שקולה כנגד ערך חייו. כל רעיון אפשר לשרת בשני אופנים: בדרך החיים ובדרך המות. ובכן, מושכל ראשון: ובחרת בחיים! כל כמה שאפשר היה! חיה למען השם, למען נפשך, למען העולם, למען נצחונו של הישר והטוב, אכן, עתים יותר קשה לחיות מאשר למות למען הרעיון. אולי גם משום זה, שהחיים אינם עונדים זרי גבורים למתענים עליהם; ואילו המות, כשהוא פרי בחירה, יש מחפה את הנופלים בזרועותיו באור נוגה של הוד ותפארת ומנחיל כתר שם טוב.

אדם העומד בתוך החיים, עומד בעקשנות, בהתמכרות, בנועזות, עומד על שלו, עומד על כבודו, נאמן לעקרונותיו, עומד ואינו מנענע ראשו על כל גל וגל ואינו משתעבד ברפסנות לכל משב רוח של אפנה חדשה ולכל מצות אנשים מלומדה, אפילו אם על ידי כך הוא מחסר דמו וממיט על עצמו אסונות ועלבונות – אדם כזה מה חשיבות יש לו בעיני הבריות? מי רואה, מי מונה, מי שוקל את מספר מאמציו שהוא משקיע בעבודת החיים שלו ובשמירה על ערכו האנושי? להיפך, איש כזה חזקה שיהא נראה בעיני הבריות כעיקש רע־מעללים. כבעל מדנים. כחורש תככים, קטן־נפש ונוח לעלבונות. שכל קוצה של סיכה עושה שרטות בנפשו, קיצורו של דבר, כחלוש. ואילו פלוני הולך למות, הולך ותוקע עצמו לתוך לועו של המות, הולך ומכניס עצמו בבת־אחת לסכנת־מות ומחיש את קצו, שיכול היה למנוע בעדו – לפתע נראה לנו באור חדש של הגבורה או הקדושה ואנו מגלים בו בבת־אחת המון סגולות נעלמות ומעלות טובות ועל הכל את סגולת הכוח. משל כאילו המות מכפר בעינינו על הכל, מטהר ומרומם הכל והוא דווקא – ולא לבטי חיים ממושכים ויסורי יום־יום – שופך את חן הגבורה על הבשר והדם. מה תימה אם כה מעטים לפי היחס אלה שטפחו בעצמם את סגולת החיים הישרים, שיסודה בעוז התכונה לעמוד תוך היומיומיות בגבורה ובטהרה, לשמור על נקיון הנפש, על אימון הדעה. על דבור האמת, להימנע מחונף, מצביעות, משקר ומהכנעה בפני התקיף, להוקיר את הרעיון ולהיות תמים עד היסוד. ואילו גבורים למות מצויים אפילו אצל אלה, שלא ידעו לשמור על נקיון נשמתם בחייהם.

הקדמונים כבר ניחשו ואמרו “איזהו גבור הכובש את יצרו” – אלא שיש למתוח משפט זה ולומר: הכובש גם את יצר הגבורה, שיסודו לעולם באהבה לשפיכות־דמים. תדע לך שכל מתאבד הוא רוצח בכוח. את הרס־זולתו, שלא הצליח בידו, כיון כלפי עצמו, כאילו ביקש להודיע בכך, שלא היה חלילה חסר־אונים במלאכת ההריגה, שכן, הראיה, הוא היה די חרוץ לשלוח יד בנפשו. התאבדות צריכה לשמש לזה מעין פתק של הצטיינות אחרונה, בשביל שהבאים אחריו יענו ויאמרו, כי אכן הוא היה בן־חיל ולא חלילה ביש־גדא. הוי אומר: אילו רצה היה יכול להראות גבורתו זו גם כלפי אחרים. אלא שעשה מה שעשה לגבי אויבו הפנימי. וספק הוא אם רוב המתאבדים היו עושים זאת אילו היתה מובלעת בתודעתם ההבנה, כי אין זו אלא חולשה. יש אומרים, כי אין לך אדם שאין חשק ההתאבדות מנקר בו לפעמים. אבל אם נכונה הנחה זו, ראיה היא רק לכך, כי החולשה הזאת טבועה בכל אדם. וחובה לדכאה בקרבנו, ולא להקיפה בעיטורי גבורה.

הוקעת הפלסתר שבגבורה מדומה אף היא תרופה כנגדה. יש לקבוע בהחלט: מותר לחיות! לחיות בכל התנאים ועל אף כל הבזיונות. חפץ החיים אינו מעשה נקלה. הדביקות בחיים, אפילו היא מכריחה את האדם לויתורים רבים, לעולם מעשה גבורה היא. אהבת החיים, אהבת העולם־השמש־החכמה, אהבת הבריות והספרים הטובים, אהבת רעים, מדעים ואמנויות – כלום אין אלה דברים נפלאים?! כשאדם חי הוא חי בלב ונפש; אבל משהוא מת שוב אין לו לב ונפש; והוא עצמו שוב איננו. ואם כל כך מרבים לספר בשבחו של המת או המומת מדוע לא נשבח בשבח כפול ומכופל את החי על שום שחי חי הנהו? אבל ענין רע הוא זה שמזלזלים באוהב החיים, שמלגלגים על מי שמלפף עצמו מסביב לחיים באהבה ובחשק וחרד על כל רסיס ורסיס שלהם. אנו דנים אותו דין כילי וגרגרן. ואילו תפארת צבעי הצייר והוד שפת הפיטנים וקול להבות נואמים ויפי השיש אשר לאנדרטאות וכל סגולות החן אשר לרון המנגן אנו מביאים שי לרומם את מעלות המתים. אין זו מן המידה שתהיה עיננו צרה בשוכני עפר; אבל מה טעם אנו עושים כך כאילו החיים חייבים לבקש סליחה ומחילה בעד העזתם להתהלך על פני האדמה? שמא יחשק אדם לומר: גס לבנו בחיים על שום שהם תענוג העולה לנו בזול יותר מדאי! אף אתה אמור לו, כי טעות גמורה בידו. אין לך עבודת־פרך קשה מלחיות. כל שעת־חיים עולה לנו בצרות־צרורות, בהעפלה נועזה, במסירות־נפש ממש. דרושה באמת מידה רבה של גבורה בשביל להחזיק מעמד, לפיכך בחכמה נעשה אם נזרה הלאה את מושגינו הבלים על מעלות־הערכין של המות והחיים. כל משפטינו הקדומים על דבר החיים והמות כבר החלידו. ניחוש אומר, כי יש להתחיל דף חדש בפרשת הגבורים – ולעתיד ניתן את הגודל והתפארת לאלה השרים ברון הדמים והמושכלות את שיר השירים לגבורה שבחיים.

תרצ"ח.