א. ערב העצרת    🔗

לא נגזים אם נאמר, כי השבוע האחרון היה הקשה ביותר בימי היגון והאנחה, המעיקים על ישובנו רב־הסבל זה למעלה משנתיים. הואיל ובשבוע זה התרגשה ובאה עלינו לעתים ההכרה, כי עוד מעט ויעבור מרכז ההתרחשות הטראגית מן החוץ אל ספירה שבפנים. כל אותם חדשי הפורעניות היה ישובנו מזועזע, אבל לא נרעש; לא זו בלבד שלא נחלש אלא גם נחשל בתוך כור האש. ההבלגה אינה רק תוצאה מאופי חזק ונבון אלא היא מצדה ממשיכה שפע של חיסון והחלמה על תכונת הפרט והצבור המתנסים בה ומחנכת לכבוש היצרים ולעוצר פנימי נושא הברכה. ואילו בימים האחרונים נראו אפילו החלקים המחוסנים שבישוב אחוזים איזו חלחלה פנימית וניכרו ברבים סימניה של עיפות נפשית. כאילו גם הנאמנים לחכמת המשמעת לא עצרו יותר כוח לקיים, ראשית כל, בעצמם מידת ההבלגה והם נתפתו למרדות. בניגוד לכוח המעצור שיצא לאט לאט בדימוס השתלט על רבים כוח המדמה, וכל אחד, אפילו הנבון, התנדב לשירות בלשכת המודיעין האנונימית להפצת שמועות על אודות פורעניות, אחת קשה מחברתה, שניתכו על נקודות שונות בישוב. ככה התחילה השבת של השבוע שעבר – ערב העוצר – בהפרחת גוזמאות, שכולן נתבדו לאחר כך, אבל הן נקרו בלבבות במשך מעת־לעת שלם וטבעו שם חריצים וגם התבדותן הגמורה לא יכלה למחוק את הרישומים שנחקקו בינתים על ידיהן בלבבות. אפשר רבים מבינינו נתביישו לאחר כך שנאחזו בדאים, ואפשר שמצאו צידוק לעצמים, כדרך אדם לדון עצמו תמיד לכף זכות, שהנה הדברים ההם, אמנם, לא קרו אבל אינם כלל נמנעי המציאות בתנאינו, ואם הם לא קרו, הרי כיוצא בהם התחוללו מכל מקום. אכן, יש מידה מרובה של הגיון בצידוק זה. שכן עיקר התרחשותם של דברים הוא בתוך מוחו ולבו של האדם, החושב, המדמה והמרגיש אותם. חולה מדומה אינו פחות מעורער בבריאותו מן החולה הממשי. צבור אחוז חרדה משול ליחיד המנוגע בהיסטיריה, וכמה מן העלבון היה לראות את צבורנו החכם והנבון, המהולל בשכלו הישר ובכשרון הבירור וההבחנה, האמון על הבלגה, מאבד לפתע את המותר שלו מן כל המון אחר, ונתפס בהדרגה אבל בעקביות לקלות־דעת המונית והוא גופו נעשה סוכן קבלן להפיץ כל מיני בדותות, אסונות וחורבנות קאטאסטרופליים ממש, העלולים להשליט את היאוש בלבבות ולחלחל, חלילה, לתוכם את הזעזוע האחרון. כאילו האסונות והחורבנות שבעין אינם מספיקים לנו בשביל להרגיש בחומר המצב, עד שיש צורך להעביד גם את הדמיון היוצר, להגדיל את המבוכה ולהעמיק את האבל העוטף אותנו, הרי זה כאילו אותו ישוב הנתון בצרה הוא גופו חורש רעה על עצמו ומטכס עצה כביכול כיצד לחדר את צערו ולעשות נקמה בנפשו. וכלום אין מידה זו מעין תעמולת זועה, שצבור נוהג אותה כלפי עצמו?! והרי אין יצור מחבל בגופו אלא אם כן נתערער בו שיווי משקלו הפנימי.

דאגה לתכונה היקרה    🔗

אין לדרוש משום צבור שכל פרטיו יהיו אנשי מופת בהתנהגות טובה וישרה, כולם חכמים ונבונים, שוקלים כל דבור ותנועה. אבל אין להשלים בשום אופן בתוך תנאי ישובנו עם התגבשותו של המון עברי, שיש בו מסימניו של עדר, של אבק־אדם ואספסוף גופים. אין אנו נושאים את נפשנו להתהוות “עמך” בארץ־ישראל החדשה. לא מבחינת הטעם הטוב בלבד אלא גם מחמת פיקוח נפש ממש צריכים אנו להיזהר מתופעה נפסדה זו. כנגד חום המזרח ושלהבת הדרים בו יוכל להתקיים רק ישוב עולים חדשים, שכל אחד מהם יהיה קר מזג, מחוסן בתבונה, בר דעת. המונים טרופים מצד זה והמונים משוסים מצד זה, חד בחד כי סביך, בתנאים האלה, כלום יכול אפילו דמיון שטני לתאר את מוראות ההרס הצפויים מכך? אולם הימים האחרונים העניקו לנו דוגמאות מעציבות של מציאות אספסופית בקרבנו המתרקמת הן מתוך עצמה והן ביזמת מארגניה. כלום מי הוציא לרחובות אלפי רבבות האנשים, שעמדו או השתוטטו שם במשך שעות, שעות, ללא מטרה, סתם ככה, מתוך מתיחות של צפיה לקראת איזו התרחשות? היצר העֶדרי הוא שעשה זאת. הוא גרש את ההמונים מבתיהם וציוה עליהם לעמוד או להתהלך צפופים ולצפות למה שהוא. דרכה של צפיה לענין, שהיא מולידה את הענין. המונים צפופים מייצרים מתוך עצמם אבק שריפה. הרי זו אותה היסטיריה קבוצית, אותה התרופפות פנימית, שתחילתן הפצת שמועות כוזבות וסופן ברגימת אבנים ובמנין של כך וכך פצועים. כל עמידה או הליכה לבטלה מתנקמת בעצמה. הסקרנות הנבובה תובעת שיסתמוה במה־שהוא. ואילו ישובנו, המזועזע בלא זה, שאינו עמוק שרשים מלכתחילה, כל שכן שאינו יכול לפרנס בתוכו צבורים הולכי בטל, המושלכים בכוח יצר הסקרנות לרחובות, הפורקים אף לשעה את עולם של השכל הישר והמשמעת הפנימית ונתונים משום כן לתגובות עיוורות. שעה אחת כזאת עלולה לחבל בקרבנו גידולים, שעלו לנו בעמל אין שיעור. עם עני שכמותנו, ללא קרקע, ללא כוח שלטון, ללא מחסני נשק, ללא צבא של אנשי חיל וללא צבא ידידים בעולם. ואלא מה יש לנו? מעט שכל ישר, מידת הרחמים, גבורה לכבוש היצר, בוז לאגרוף ולעג לנכלי גייסות וקרבות – מדות מורשה משובחות, שמשמשות לנו כוח. נוסיף לכך אותה תודעה קבוצית צלולה, שהחדירה את המוני בית ישראל כאיש אחד ועשתה אותם מסוגלים לעשיית חשבון הנפש אף בשעות הטרופות ביותר, לחשב הפסדם של מעשים לעתיד כנגד שכרם המדומה או הממשי, אבל הפעוט, לאלתר. תודעה זו, שכמותה נמצאה אצל יתר המוני העולם, דומה, הועמדה פה, תחת השמים האלה, ובימים האלה במיוחד, במבחן חמור. כוחות ההרס לא יצטרכו לטרוח הרבה בשביל להדליח את התודעה הזאת. יצר הצבורים שואף לתאונות, נתון לשסויים, חומד קרבות. הוא מוכן להגדיל בכוחו של דמיון יוצר פי כמה את שיעורי כוחו וזדונו של אויבו שבעין.

בבקשה שלא להתקהל    🔗

קהל צופים מצטופף על יד עמוד־המודעות, ראש איש על גבי שכמו של חברו ממש. מה קרה. הכל תאבים לקרוא את המודעה שנדבקה היום מטעם השלטון העירוני, בה נדרש הקהל באותיות של קדוש לבנה לבלי להתקהל ולבלי להתיחס באימון לשמועות שוא הנפוצות ברבים. וקהל הסקרנים בינתים מתקהל לקרוא מה טעם אסור להתקהל. ואשר לשמועות־השוא הריהו שומע מכלל הכחשתן את אישורן דוקא וכל אחד מן המדוחסים פה מביע את אישורו זה על אוזן חברו בתוספת נופך השערה משלו בדבר המצב לאמיתו. רצה מי להרגיע ונמצא השיג את ההיפך ממבוקשו. הקהל יודע יותר, בקי יותר. הוא משתמש בשירות־מודיעין סודי משלו. ואין הוא מוכן כל עיקר לבטל את הנוסחה שטבע לעצמו בכוח המדמה שלו בדבר מצב הענינים כהויתו. חס הוא על שלימותה של הנוסחה שלא תעורער חלילה, חרד הוא עליה כיוצר על פעלו. ואם אמנם הנוסח המתוקן של ההכחשה עלול לפזר ענני היגון ולעקור את הסיוט, שנערמו על הראשים ועל הלבבות על ידי בעלי הדמיון, הששים לזרוע פחדים ועצבות ודכאון, הרי הוא הקהל, דומה, אינו רוצה כל עיקר להחלץ מתוך מצב הרוח המדוכא, שנשתקע לתוכו מתחילה על פי טעות וכעת כאילו במתכון. נוח לו להיות עצוב, נרגש ומרוגז. כל מאורע נהפך בידי אדם למעין קישוט לעצמו. ואף מאורע של אבלות. הצבור כיחיד. הוא מרגיש בצרה טעם חג. בשעת החג הנך פטור ממלאכה. אתה רואה עצמך טעון רחמים או טעון טפול. שוב אינך כלוא בתוך היומיומיות האפורה. יש בך הרגשה כי נתרגש ובא עליך דבר שלא פללת לו וכנגדו נקראת לעמוד על נפשך. ראשית כל הנך פורץ ויוצא לרשות הרבים, הואיל וזו היא צרת רבים. ומכיוון שכל אחד מן היחידים המרובים, הפורצים כמוך לרחוב, נושא בחובו פירור מן הצרה הקבוצית האחת הגדולה, הרי יש חשק להילחץ איש אל איש, סיעה לסיעה, גוש אל גוש, כדי לצרף את חלקי הצרה האחת לדבר שלם וכולל, לעשות מעין סבולת כללית מפירורי הסבל, להיעשות איש אחד, נפש אחת, נושא מלוכד של התאונה. והנה לפתע, דוקא בשעה חגיגית זו, אותו רגע בו מבשילה התודעה הקבוצית של שותפות לגורל, לפגיעה, לקיפוח, אותו רגע מצהירות לעינים אותיות המודעה, המכחישות את הענין מעיקרו, השומטות מתחת לגוש החדש המתהווה בליכודו את ממשותה של התאונה, הדבק העיקרי, כפי שזו כבר נתנסחה ונתגבשה תוך ההסכמה הכללית. ואם כן מי הוא האויב הצבורי מספר א' אם לא אותו קול האזהרה, המתנקש לזרוע אור צלילות הדעת על המעשים, לצנן את ההתלהבות, להרגיע?! אותה שעה המחברים האלמוניים של השמועות משוטטים בקרב ההמון ככבאים מתנדבים לכבות את רשפי האור ולהדחיס שוב וביתר חריצות את אדי שמועות שוא. ובתוך אוירה זו של צבור רוגזים נמצאים שומעים בעלי חשק והתמדה, המצטופפים סביבו בלי הרף ומתקהלים בקרבת עמודי המודעות שמעליהם מתבקש הקהל לבלי להתקהל.

קול המון    🔗

שלטון הרחוב אינו מצטמצם תמיד בתחומי רשות הרבים בלבד; אלא יש והרחוב מתפשט וחודר כביכול גם לתוך הבית, לרשות היחיד, וכל הערכותיו והשקפותיו נהפכות פקודות לכלל היחידים ומכיוון שהפסיכוזה ההמונית נוטלת מבני אדם את כוח שיפוטם הצלול הריהם מתחילים לחשוב ולפעול בניגוד לשכל הישר, פעמים אפילו בניגוד להכרתם הפנימית. משול כאילו אותה שעה רוגז כללית נעוץ כל פרט, אפילו בישיבתו ביחידות, בתוך הציבור, בקבוציות שבכוח; וגם תחת קורת גגו הוא מתשוטט בקרב התשואות ומתקהל בלי הרף; הוא חושב, שופט, מעריך, כאילו חי תוך העצרת. ואף במובן הסמלי הוא חש את העצרת הזאת, עצרת בשכל, עצרת בהשגה, עצרת בהבחנה בהירה. ויש שמתוך טעות בשיקול הדעת הוא בא גם לידי פעולה בלתי נכונה. אף בכך ראוי לנו לקבל לקח מפי העובדות בימים האחרונים. חלקי היהדות בכל קצוי העולם קראו תפילות, הזעיקו עצרות, בכו והתחננו על ענין, שלאחר שהפסדנו אותו הוטל פגם באיזו נקודת הכבוד של האומה כולה. המשאלה לא הושגה, אבל ניתן מקום לבעלי־דין לטעון כנגד מדה של צביעות התקועה בעם זה, שמתריע בקולי־קולות כנגד אותו חוק משפטי, שהוא גופו שותף בחלק־מה להשלטתו בחיים. שקולה נפש אחת כנגד עולם מלא. החיים הצעירים, שנקפדו באשמת הגורל ובזדון מדיחים, צרורים בצרור כל מדוינו, שניתכו על ראש ישובנו המדוכא בעוצר רעה ויגון. תיאור שעות חייו האחרונות של אותו גבור בשגגה, בן־החיל המותעה, עוז רוחו לנגד עיני המות, ששון ההקרבה העצמית שלו על מזבח ההשקפה, שהיא, אמנם, מוטעית בעינינו, עוררו בלב כל איש את נימי החמלה וההוקרה לחיים צעירים אלה, שיקוד־המסירות שבהם ראוי היה למפעל אחר, כשר וישר. אולם משא נפש נדיב, המוצא את הגשמתו בדרך של רצח או של התנקשות לו, אין לו שום צידוק ומשום אופן ובחינה אינו ראוי להצטרף למפעלות קדושים וטהורים. על כל פנים האומה בכללותה אינה יכולה לכלול את המעשה הזה בנשימה אחת עם מעשיהם של בני־טובים. ואם יצאה האומה לבקש על נפש, הרי רשאית היתה לעשות זאת רק במסגרת של כלל הנפשות הטועות, הנלחמות בדרכים מסולפות למטרות שהן אולי טובות ואף נשגבות. כנסת ישראל הבוחלת בדמים, יש לה לקרוע רקיעים כנגד דיני רצח בכללם ורשאית לטעון בפני העולם רק כל כמה שהיא מדברת בשם טהורים וישרים, ששמרו על נקיונם בכל התנאים. יחידים, גושים, ארגונים, מוסדות. רשאים היו להביא את עצומותיו של הענין המיוחד הזה בפני מדינאים אנשי שלטון ולתבוע חנינה בכל לשון של תביעה, על יסוד הבדלים הגיוניים שבין צד אחד למשנהו. אבל לפני רבונו של עולם אי אפשר לבוא בהפליות הגיוניות כאלו. אומה הצועקת לאלהים חייבת להיות אותה שעה ישרה לנפשה בהחלט. ואם לאו תפלה זו פגם הוא לה.

כי אם נגזרה הגזירה על האומות שתדברנה שקר בכל הפרוזדורים של מדיניותן ושהשקר ישמש שפתן בין־הלאומית, כלום מותר להן להחדיר את השקר גם לתוך קדשי־הקדשים שלהן?!

הם התנשקו…    🔗

השמועה אומרת: משנתפרסמה ההוצאה לפועל של פסק־הדין קפצו רבים מבני העם השכן בנשיקות זה על זה. מתוך שמחה, כנראה, על חגיגת נצחונם של החוק והמשפט. אכן, צדק יושר, צדק ומצפון כשר, לאורם עמים יהלכו. משנסתכל בעולם; משנסתכל מסביבנו; משנסתכל גם בעצמנו, יש ומדמים אנו, כי הגיעה השעה לשבת “שבעה” אחרי כל קורטוב של מדה נכונה. כל המסיבות בעולם ובישובנו מסייעות, כמדומה, לגיבושו של סיוט הבערות והאנוכיות הלאומית. וכלום יש לך משקה טוב יותר מן הדם להצמחת באושיה של הפטריוטיות המזויפה?! אף על פי כן לא כלו עדיין כל הקצין. אדי הדמים העוטפים את האדמה עתידים להתנדף. אף הרישעות המגובשת תתפקע מתוך עצמה, כל הדברים יש להם סאה שלהם, ולאחר שהם עוברים על גדותיהם, הריהם מחבלים את עצמם ודנים עצמם דין ביעור. יש קץ לכל השתוללות, לכל חינגא. וכלום מי אמר שהשטן משהוא יוצא במחול שוב אינו מתייגע? כל הסימנים מוכיחים, שהנוולות נתמאסה על עצמה וכבר הגיעה לידי נקודת רויונה הגמור. ומתוכה באו העיפות והעצבנות הכללית. ואם כך, תנו לנו לחלום מעט־קט; תנו לנו להשתעשע בדמיון, העתיד להיות בקרוב מציאות. מתוך טיט היון של חיי כנופיות, של מפעלות כנופיות, של משטרי־עמים, שהפכו משטרי כנופיות, הרשו לנו להעלות לפנינו במחזה את דמות הימים הטובים העתידים לבוא עלינו בקרוב, ימים שבהם תתחדש נשיקת עמים; נשיקה לא כברכה בשל תלית האויב, אלא כאות שמחה והתפעלות על מפעל האושר המשותף. כי דוקא אנו חיים יום־יום את מוראות הימים האלה, ימי מוקשים ופצצות, שריפות גדישים וגדר התיל. לא כבתה בלבנו האמונה בחג העמים לעתיד לבוא קרוב ובעצרת של גויים ומעמדות. שריפות, כדורים, מכוניות משורינות יחריבו את העולם. ורק עצרת הלבבות הטובים של בני אדם תבנה אותו על מכונו.

ד' תמוז תרצ"ח

 

ב. תסיסה בציבור    🔗

חושבני, שאין זה מן הרצוי להבליע בשתיקה אותה תסיסה מתמדת, הפועלת בקרב צבורנו בימים אלה לרגל חילוקי־הדעות, שנתגלעו בו בשל הענין הבוער. ואם תמצא לומר, אין אלה חילוקי־דעות, אלא חילוקי־לבבות, המגבירים את הקרע ומחלחלים אותו לתוך הנפשות ממש. מחלוקת השקפות אם היא לשם שמים יש לה על הרוב השפעה טובה על הבריות. ואילו פירוד הלבבות, אפילו אם ביסודו מונחים הבדלים שבעיקרי אמונה, אינו אלא מבשר אסון, שמחייבנו לעמוד כנגדו בפרץ בעוד מועד. וכזה הוא המצב בישוב. צבורנו הפך כולו שמרים. כל “מזומן” אנשים הוא חיבור עצבים. כל מסיבה קטנה או גדולה שמזדמנת יחד בידוע, שהיא עלולה להתלקח מדי רגע ברגע בשל “הענין”. אם לא יימצא אחד בקרב המסובים, שישכיל למנוע בדרך של בדיחות־הדעת את ההתפוצצות. אולם דוקא בדיחות־דעת וצלילות־דעת אלו, הדרושות לאדם בעת צרה יותר מבשעת רווחה, לא ניתנו לנו בשום זמן, על אחת כמה עכשיו צא וראה היאך בני אדם מישראל מדברים כעת זה אל זה בארץ. אינם מביטים בעינים, אינם מקשיבים איש להגיונו של חברו. אינם מאזינים בכלל, אם לא על מנת לחטוף איש מפי איש איזו חדשה מרעישה או שמועה מדהימה. ועל הכל גובר החשד. אין אתה יודע במכרך או אפילו בקרובך מה דעתו בשעה זו על הענין, אם כי אתמול, למשל, או אפילו שעה אחת לפני כן, הביע את השערתו כך וכך. המבוכה שבנפש נוטלת מרבים את ישוב הדעת וזהירות השיפוט. אפילו עם ידיד חושש אתה לפתוח בשיחה, שמא תתרגזו זה על זה. המלה “בגידה”, שאנו זורקים איש בפני רעהו, נעשתה מלת־שימוש רגילה. אין צורך לומר, שחוקי־הנימוס מתפרקים והולכים, וקשה מכל אותו גל עכור של שנאה, שנאה, שנאה, המציף את קהלנו.

אין אדם נתפס על צערו, וצערנו גדול כאסוננו. אבל צבור חייב לתפוס עצמו. ויחידים מקרב הצבור חייבים להתרומם מעל למריבות ולקטטות ולהתבונן במצב לאורה של התבונה. קשה למשוך בעט סופר בשעה זו. על אחת כמה קשה למשוך בחוט ובמחט בשביל לאַחוֹת לבבות קרועים. אבל כלום יש יעוד נעלה מזה? והרי גם השכל הפשוט מחייב; הצרה כה גדולה ולמה נוסיף עוד יגון הפירוד עליה. כולנו עומדים בחזית האש ולמה נפיח עוד אש המחלוקת בקרבנו? כל איש מאתנו אחוז להבת אש עד קצות שערותיו הבוערות, ולמה נשפוך עוד אש וגפרית איש על ראש רעהו? כלום כדור הרוצח הפולח מפלה בין הלבבות ולמה נפלה אנחנו בינינו לבין עצמנו? אפשר היה להמשיך את שורות התמיהות עד אין קץ אילולא ידענו כי השכל הוא על הרוב עני בפתח וכי לעתים יחידים וצבורים פועלים כנגד מה שטוב להם מטעמים שבהגיון. אפילו הלל בעל המזג הטוב והענותן היה כורך מצה ומרור, כל שכן בני בשר ודם פשוטים, שאם מר להם הריהם נצים ומתקוטטים זה עם זה וכל אחד מתאנה לגולל את אשמת התאונה על חברו. יש בהבנה זו גם מעין קורטוב תנחומים לנו במצבנו כעת. אותו פירוד הלבבות יסודו במרירות המרובה שנצטברה בלבבות מגודל הצער והעיפות. לבבות ממרורים מתפרדים זה מזה, שקשה להם השיכון בצוותא, שלא יצטברו יותר מדאי ממרורים לחטיבה אחת. רואה אתה מטר חרפות וגידופים וקללות והאשמות בבגידה ובמלשינות הניתך מפי אלה על ראשיהם של אלה, דע לך שההגיון בודאי אינו משתתף בכך ואף הלבבות אינם שותפים לזה, אלא היא המרירות התוססנית, היא בלבדה חומרת וגועשת ומעלה בועות־קצף של חירוף, גידוף ושנאה, שנאה, שנאה, שאפילו חצי, או שליש, מנה, ממנה עלול להטביע בתוכה נטע כה רך כישובנו. לעתים מסתמר בך השער: הנעמוד בכל זה?! הנוכל לעמוד תחת מבול סוחף זה של שנאת פתנים?! הרי זו מעין מלחמת אזרחים בעל פה, שיש בה משום חזרה והכנה למלחמת־דמים ממש. אלא ששוב אתה מחפש צד־נחומים ואומר: כאן הכל מנופח, מוגזם, הכל פרי עצבים מפורקים. ומקור הכל אותו המרור. והולם לכאן בהחלט הפתגם העממי, המשיא לנו עצה הגונה ומחוכמת לזרוק שליש לתוך הים ולפזר שליש לארבע רחות השמים ואת השליש האחרון איני זוכר מה לעשות בו. אף אנו מאמינים, כי רוב הרוב של שנאת־חנם, שנצטברה כגל של אשפה בישובנו הקטן, הנלבב, ההירואי, האוצר בחובו כוח חיים חזק ואמת נעלה על אף כל האסונות, כי רוב הרוב משנאה זו יפוזר כמוץ עם כל רוחות־הקטב שמסביב. ועל אותו המעט הנשאר נתגבר, בכוח הגיוננו, בכוח רעיוננו הנעלה ובכוח חפץ החיים הפועם בקרבנו.

– – – – – – – –

אינני יודע אם אפשר ואם רצוי לפרק רוח־עועים, שתקף צבור לפרקיו ולברגיו, על מנת לסייע על ידי כך בידי אלה, המבקשים להעבירו מן העולם לטובת הצבור כולו. הרי גל של אשפה משאתה תוחח אותו הנך מרבה את באשיו. ואף גל שנאה כך. אבל אם תיחוח סתם אינה תרופה, הרי היסח־דעת הימנו בודאי שאינו עשוי להוסיף נופך נוי ליפי־הגוף שבסביבתו או להפוך את האויר מסביבו לגן רווי בשמים. אשרי מי שיצליח להוציא קיסם פה וקיסם שם מתבערת השנאה, שניצתה בלב הישוב, להקטין כל כמה שאפשר את האש המתלקחת, ומתוך נאמנות לרצון השלום חייב כל אחד, כמובן, ליטול את הקיסם מבין שניו, אפילו הוא בטוח, כי הקורה היא כולה משל יריבו. למה נרבה במשלים? את אשר נאהב נוכיח יותר, נוכיח תחילה, נוכיח בלי מקצת משוא פנים.

אף החלק הנבון והבונה בישוב לא עמד על גובה הזהירות ושיקול־הדעת גם ברגעים החמורים ביותר. פעמים בוטאו השערות בפסקנות יתרה מבלי שהיו המסמכים המלאים לכך, ולפי דעתם של אנשי שורה כמונו, שאינם מקבלים אינפורמציה ממקורות ראשונים, לא היו מסמכים כל עיקר, פרט לקשקוש סתמי, המתהלל על שוא ברוב המקרים. חובה היתה להרעיש את דעת קהלנו כנגד הדיבור המופקר מצד עצמו, בעל פה ובכתב, המכוון לחתור תחת הרגש הבריא של מוסד תבונתנו ולהרעיל את הנוער. חובה היתה לעשות זאת בדרך כלל. אבל אסור לצרף כאסמכתא לכך מקרים מסויימים, שאינם עומדים, לפי כמה סימנים מוכיחים, בשום קשר עם הפטפוט הנבוב. כשהעצבים מרופטים כל פרט יש בו כוח התפוצצות. ואף על פי שההגיון לכאורה על צדם של המחייבים, שכן אותו נאשם הוא עצמו נותן ידים להשערות, שאינן, אמנם מבוססות, בדברי־הרהב שלו, שהוא מפזר בשפע, בהעמדת פנים כאילו מסתיר איזה סוד, ובמסע “גבורים” שלו. אבל הוא הדבר, שאין למוד מביימי־גבורה לא במידת ההגיון ולא במידה של התאמת מעשים לדיבורים. מוצא אתה רבים שהם כיעור דורשים, אבל אינם מקיימים, ואילו ההודיות המפורשות, שהלכו ונשנו, לפי כתובת ידועה, בציון מקום פלוני, שעה פלונית ומעשה פלוני, הגבירו את המתיחות הכללית והקימו אוהדים רבים למתעתעים, אם משום תאוות הניצוח הגוברת בשעות טרופות ואם משום הצורך המקנן בכל ציבור מרותח ואומלל לכוון את חרון אין־האונים שלו דוקא כלפי אותו חלק ממנו, השליט בעצביו וברגשותיו ועומד בפרץ כנגד תהליך ההתפוררות וההתפוצצות. ואותו הגיון מסולף של שעה טרופה לוחש למשוסים, למרומים ולמרוגזים לשפוך את אש זעמם ומבול חשדיהם על ראשם של אלה דוקא, העמלים לטובת הצבור, החרדים לגורלו, העומדים בחזית ההגנה.

אפשר ודברי אלה עלולים להיראות כעין התחסדות יתירה, ברצון למצות את חומר הדין עם הקרוב ולהדר פני מתנגד, בחינת משוא־פנים בכיוון הפוך. אולם שעה זו מדבר אני כאחד מתוך הקהל, שהאזין בימים אלה לזעזועי הלבבות, איבד לצערו על לא אָון בעטו ובמצפונו כמה ידידים, שמחמת רוב עיוורון כללי וריתחת היצרים לא האזינו ולא שעו אל נעימת היסוד בדבריו ונעשו יריביו. סתם יריב בימים אלה הוא נוטר טינא. וכל טינא מצמיחה מתוכה שנאה, הוי, שנאה! אין לך סם־מות גדול ממנה. היא עלולה להחריב ישובים בנויים על תלם ולעקור עמים ארזים מדורי־דורות, ואנו הבאים לטעת שתיל כה רך, כה פריך, כקיבוץ מעמדותינו ההרוסים בקרב כל הגויים, כיצד נפרח פה, כיצד נוכל לנשום פה, בחנק הזה?!

איני יכול לחיות יותר בתוך השנאה הזאת; ואיני יכול לשנוא עוד בתוך החיים האלה, שאויבי־חוץ מתנכלים להפכם לגיהנום. ניתק הגשר בין חלקי הישוב; אין חלק אחד מבין ואף אינו רוצה להבין את שפת רעהו. ואם תוכחה בפי איש על כרחו לכוון אותה לעת הזאת כלפי הקרוב לו ביותר. חלילה למי מאתנו לחפות על המומים במחנהו.

– – – – – – – –

מכל הבחינות דומים התהליכים החברתיים לתהליכיו הגופניים של הפרט. הגוף נתון בכל רגע ממש במצב מצור של סכנות ומחלות, המתנכלות להטיל בו פוררות והרס, אלא שהוא מתגבר עליהן בכוח כושרות והרגלים. אף החברה, שכל רגע מחלות אורבות לה, גם בשעת שלום, נלחמת על קיומה בכוחות עצמה. יצר הקיום – רופאו של הפרט ושל הכלל; הוא מלאכנו הנאמן, המלווה אותנו ללא נראה וללא מורגש כמעט. ואימתי הגוף של הפרט זקוק לרופאו מבחוץ? משמתערער בו רופאו הפנימי ושוב אין הוא שליט על עצמו ואינו מסוגל עוד לכלכל את עניניו ולנהוג כשורה את מרוצת דמיו בכוחותיו בלבדם, היינו, משמתחלחלת לתוכו מחלה. אולם רובן של מחלות אינן אלא בוּרוּת במלאכת העזרה הראשונה. שאילו היה כל איש קונה ידיעה בעזרה ראשונה היינו מסוגלים למנוע מחלות רבות. הרי החולה תמיד קרוב אצל עצמו ומצוי לעצמו ופנוי לשמש עצמו. אבל מכיוון שרוב בני אדם לא קראו ולא שנו בחכמת הרפואה הרי לעולם הם נאלצים לרוץ אחרי הרופא, להבהיל אותו, לחפש אחריו; ועד שהוא בא בינתיים המחלה מחריפה ומסתבכת ושוב היא טעונה טיפול מיוחד. אשרי החברה, היודעת פרק בעזרה ראשונה; המשכילה לקדם כמה וכמה פורעניות האורבות לה מדי שעה בשעה ולמנוע ככל האפשר זעזועים מעצמה. פרטים וחיי עמים ומדינות שופעים יותר מדי סתירות, ניגודים, סיבוכים ומקורות לפילוגים. אבל כלום מחוייבים אנו לחדד לאין שיעור את את הנגודים, להמשיך עלינו רוגזות, למרר את המרירות? וכנגד זה משנגלע הפרץ והצבור נופל לתוך חולי, מדוע אנו צריכים לרוץ אחרי הרופאים, להבהילם, לחפש אחריהם? מה טעם נחבאים לתוך הכלים חכמינו רופאי־הנפש, שבכוחם לשכך במקצת את אש המדנים, להשקיט ולהרגיע? עיקר הפורענות הרובץ על ישובנו, שכל צרה שבאה עליו היא מהמהמת ראשית כל את ראשי רופאיו ומחלחלת מבוכה עד כדי שיתוק לתוך מוחותיהם. אין אנו יודעים להביע את הדעה הדרושה בשעה הנכונה. אנו מאחרים תמיד. קיים פסוק עברי עתיק המשחף אותנו, והוא: והמשכיל בעת ההיא ידום. בו שורש רע. אנו מתכרבלים כילדים מבוהלים, לתוך הפסוק הזה. טינא גדולה בלבי על אותו פסוק, מה משכיל? מה בעת ההיא? מי ידום?! מה פשר ההשתמטות הזאת מצד חכמי ישראל וסופריו מלהגיד את דברם בעת צרה דוקא? ואימתי נפתח פה? כשאין צרה? שעה שבה אפשר לזמר הכל כעין זמר!!

מותר לקנא בזולת? אסור! ואם הלב בכל זאת מהרהר קנאה באחרים? הריני מקנא באותו עם בריטי, שגורלנו וגורל משיחנו־גואלנו נשתלבו באופן כה נשגב וטרגי במצעדיו של זה על במת דברי ימי העולם. ולא רק על שום מדינותיו, גייסותיו, צייו ואוצרו עשרו ראוי עם זה, שיהיו צופים בו מתוך רוממות רגש, אלא על שום קו נעלה אחד באפיו. שעליו מורה מתוך ששון אהבה אחד מבאי כוחו האצילים, הוא סטנלי בולדוין, בנאומו “על אנגליה” “איש אנגלי, אומר בולדוין. עשוי לשעת משבר, לזמן של חירום. בשנים כתיקונם הוא נראה אדיש. אולם שקט ובהיר הוא בעת צרה”. אפשר לומר בלי היסוס: וחילופו בבן־ישראל. צרה נתרגשה ובאה עליו מיד הוא מתרגש, שוכח את עיקרי ההגנה העצמית, אץ, רץ, מהמה ומתקוטט, רוגז ומרגיז, מנתק נימי־ריעות עם ידידיו ומקים לעצמו אויבים מתוך תאוות־הנאה. וסיכומה של פעולה שוללנית והרס עצמי זה מכונה בפיו טיכוס עצה. ומכיוון שסופו של כל שימוש בתרופות אליל הוא היאוש הרי מובן, שהלה ממהר לפרוש לשתיקה גמורה: משכיל! אין התקוה משעשעת אותנו, כי נלמד מה מדרכיה של אנגליה זו. בשביל להיות סבלן כאיש אנגלי צריך בבטחון־מורשה כמותו. אלא שאין לנו ברירה. על כרחנו נהיה בריאים, חזקים וסבלנים מאוד. זמר אנגלי אחד אומר: “הגרמני חי במולדתו; האיטלקי חי במולדתו; הנורבגי חי במולדתו; ואילו האנגלי חי בביתו. לפיכך אמיץ־כוח הוא” ויהודי איפה הוא חי? במולדתו? בביתו? לא בית לאומי לו ושום בית יהודי אינו בנוי איתן. ואיזהו בית ישראל? שכלו הוא ביתו. תום ישרו – מצודתו. דעתו הצלולה, זהירות בטויו ויושר שיפוטו והתנהגותו הישרה בכללה, הם מגן ומחסה לו. כל עוד נשמור על בית חיינו זה שום סערה לא תעקרנו ושום תסיסה לא תפוררנו.

גם בתוך סערת הלהבות עלינו לשמור על בית ישראל.

א' אב תרצ"ח

 

ג. עמוד “הכן”    🔗

לאור הלהבות – השורפות ומחשלות כאחד – נחשפות כמה פנות־סתר בגנזי הנפש היהודית בארץ ובעולם, שאפילו עין הבוחן לא חדרה לשם בשנים כתיקונן. ואילו הרעמים, המלווים את ברקי הלהבות מתופפים על לבנו לעשות חשבון עצמנו כצבור וכפרט. מסתבר, לא רק עשיה חדשה, אלא גם בריאה מחודשת, נכונה לנו בארץ הזאת, בשובנו אליה על מנת לצרף את הויתנו בכור־נסיונות איום ונורא. מגור ורעש לנו פה מסביב. אף הימים ממש ירעשו באזננו – כל יום ופורעניותיו, כל יום ומספר חלליו. וכאילו כאחד עם כמה סתומות המתפרשות לפנינו הימים עצמם מתפרשים ונפרדים, עבר לעצמו ועתיד שונה ממנו לחלוטין, לא משל ולא דוגמה לו במה שהיה. מה צפון לנו בחיק העתיד?! האמנם מתגבש והולך צלם יהודי חדש וצביון לא נודע לצבורנו בכללו? אין אנו יודעים עתידות; אבל חייבים אנחנו לנחש אותם ולהתכונן לקראתם, ואם הכרח הדבר, גם להתגונן מפניהם. הפחד המוגזם מפני העתיד מחלחל באדם מורך־לב ונמיכות־רוח וגוזל מאתו את כשרון המעשה; ואילו שאננות יתירה נוטלת מאתנו את חוש המציאות וכושר הבינה לעתים. ואם לחשך מי לומר: שעה טרופה כזאת נמצאת לך כשרה לפרקי לימוד?! אף אתה ענה לו: ואימתי תלמד? לכשתפנה מן הצרה בוודאי לא תהא שעתך פנויה ללמודים. אם לא בשעת חירום, בשעת רווחה קל וחומר לא. שכן אז כל אחד מוטרד בעשית חיים, ברווחים ובכיבושי עמדות. ואם כך, אימתי נלמד את שיעורנו מפי הגורל?

המכים בלשון    🔗

משהנך מטה אוזן לשיחת יושבי קרנות בימים האלה – ומי מאתנו אינו נמנה כעת עם יושבי־הקרנות? – אתה תוהה ומשתומם על רוח הבקורת האכזרית שתקפה את צבורנו ברובו. הכל מבקרים את סדרי־הישוב, מונים פגמים במעשים, חושפים את מומיהם של העושים, ממטירים שופכין של חירוף וגידוף על המנהיגים, הכל כמעט ספוגים רוח מרדות ותובעים שידוד המערכה ושינוי ההנהגה. אם גם נניח, כי המבקרים המרובים האלה בקיאים בענינים ממקורותיהם; אינם סתם טוחנים סברות והשערות, אלא דנים על יסוד עובדות ומסמכים; אינם נגררים, חלילה, אחרי מפריחי שמועות והולכי רכיל ומשקרים במזיד, אלא בוחנים ובודקים כל פרט במאזני ההגיון ומתחקים אחרי מדת ישרו של כל בעל־דברים; אף אם נניח זאת – אי אפשר להבין מניין מרדנות יתירה זו אצל קהל אזרחים, שבדרך כלל אינו להוט אחרי שינויים והפתעות ונוח לו בחיי שיגרה וכרוך מטבעו אחרי המוסכמות. ואילו כאן בארץ כל יהודי מן השורה הפותח פיו בעניני היום, הרי לך ברז של שצף־קצף מכוון כלפי הפרנסים והמנהיגים, עדת רשעים, שהתקהלה עליו לעשות בו נקמות. וחובתו לפרסם את החנפים.

רינון־ריטון־ריגון זה, שהנהו חזיון נפוץ בקרב ישובנו, שרשיו נעוצים בחישתו היתירה של היהודי, ושל היהודי העולה להתישב בארץ בפרט, הרואה עצמו מקופח, מרומה, ירוד מעל מעלת החשיבות שנועדה לו, מנושל מעל כסא כבודו, שנמצא תפוס על ידי אחר, שלא בדין, ללא ספק. ואם בשנים כתיקונן מרירות זו שבנפש מחריפה את מדת הבקורת כלפי פני העדה, שלא עלו, לפי השגת היהודי, למקומם בזכות מפעלם ועמלם, אלא קפצו ותפסו להם עמדה בראש, על אחת כמה בשעת צרה, שאין לך שעיר לעזאזל טוב מן המנהיגים. בידוע, שהם, עניי־מעש, גרמו לכל הצרות האלה. הם, הבוגדים, הפוסעים על ראש הקהל; הם המתעשרים על חשבון הצבור, המתרפסים לפני השררה; ואינם יודעים לדבר נגידים עם אנשי השלטון, הם ש… ומה שאינו יכול לפרש בקול רם, הוא סח בלחש. וקהל האזרחים מטה אוזן, מקשיב, צד כל שמועה והשערה, וכל אחד מוסיף נופך משלו. צבור האנשים הקטנים, שכל אחד מהם בד' אמותיו אוהב שיגרה, נוהג במתינות, מבין בחושו המעשיי, כי החיים הם סך הכל של ויתורי־גומלין בין אדם לחברו, הרי הוא בשטח המדיני והיחסים בין עם לעם מהפכן נורא. תובע גבורה, קומה זקופה, אגרוף.

האמנם צבור גבורים הוא קהל האזרחים הזה? גבורי לשון בוודאי. מכיון ששעת צרה התרגשה ובאה והמכות ניתכות על ישובנו ובראש הכל על ראשי המנהיגים, שלוחי עם עני ואביון, הסובלים צרות וגם עלבונות במשאם ובמתנם עם שליטי הגורל, מכיוון שהמכות מבחוץ כה תוכפות והולכות, מדוע לא להכות גם בלשון את המוכים ביותר?! נבין נא את מקורה של מרדות זו. אין זו רוח שואפת לגדולות, אלא שואפת לנקמות. מיעוט אבירות, מיעוט נדיבות־לב, רישעות יש בריגון זה לגבי קומץ האישים, הנושא כעת בטורח ישובנו. מדה נכונה היא לבקר, אף קשה, את המנהיגים בשעת אשרם והצלחותיהם ולמנוע מהם שבט לשון בעת צרה. די להם שהגורל מכה אותם וכל חרחור־דברים ושיחות בטלות אינם אלא מגדישים את סאת הפורענות.

רוממות גבורה בפי חרדים    🔗

המכיר מקצת את דברי ימינו בתפוצות הגולה יודע מסתמא את הפלוגתא הישנה, שהיתה רווחת בין שלומי אמוני היהדות החרדית ובין המתקדמים והחפשים, בדבר היחס אל החיים המדיניים ואל הכוחות הפועלים בהם. הראשונים התפללו תמיד לשלומה של מלכות תפילת “הנותן תשועה”, גזרו הכנעה גמורה ל“דינא דמלכותא”, אסרו לעלות בחומה ולדחוק את הקץ והתוו ליהודי, עתים מתוך חוש נאמן ומלומד נסיון הדורות, אורח־חיים של ענוה, מתינות ואורך־אפים. ואילו הנאורים בבני ישראל. לפי שמאסו בחיי גיטו ופרישות ובמנת כלב בזוי, לפי שביקשו להיות אזרחים שווי־זכויות כבני כל העמים ונשאו את נפשם למאמץ יצירה בכל שטחי הפעולה האנושית, תקעו בשופר הקוממיות ודרשו ניתוק מוסרות, שינוי ערכין, דיבור רם – עתים גם במוגזם – ועמידה של תקיפות. היינה, לאסאל, ביקונספלד, היהודי זיס, עמנואל נוח, ברנה ואף הרצל לא היו נאמני־דת. קומתם היתה זקופה על שום רוח החופש שפעם בקרבם. ואילו מקרב חוגי היראים במיוחד יצאו אותן סיעות שתדלנים, שפעלו בשעתן גם כן פעולות מועילות ומקילות, אף כי לא מאסו בשפת תחנונים לעת הצורך. נוכח קדרות האופל העוטה בדורנו ארצות ועמים אין אנו נוטים כעת לזלזל במפעל השתדלני, שהיה בו משום פיקוח נפש. הוא פיתח בעוסקים בו חוש בינה והסתגלות אל המציאות. משום כן תגדל ביותר הפליאה, כי בקרב עדת החרדים בארץ מצויים במיוחד חסידי התפאורה הגבורתנית, התובעים תקיפות במשא־ובמתן ומגנים את הפשרה והם עוטים קנאות לאומית, שאף חוט השערה אינו מפריד, כמדומה, בינה ובין בעלי ההשקפה הלאומתנית. והרי לא במקרה ולא דרך עראי מזדמנים אצלנו על הרוב אנשי הדת ויראת השמים במחיצה אחת עם אנשי המדים וגבורי־החיל והראשונים מברכים את האחרונים בברכות כהנים. ואילו חלוצי הרוח החפשית והחיים החילוניים בישובנו חדורים יתר מתינות ואין הם מסיחים אף לרגע את דעתם מכך, כי לא נוכל לבנות את חיינו בארץ אלא על בסיס של הבנת־גומלין ושיתוף־פעולה כאחד עם יתר הגורמים, החולשים על גורלה של הארץ הזאת.

אבל עיין ותמצא, כי הסתירה מתישבת כל צרכה. רבי הדת לעולם מדברים בשם האמת המוחלטת; כל מה שהם אומרים אמור מפי הגבורה. ומן הדין הוא שהם יפסקו הלכות בתוקף ובקנאות וכל הפורץ גדר ישכנו נחש או יהא מוחרם בחרמות ובשמתות. אלא ששם, על אדמת הגויים, היתה שכינתא בגלותא, נגנז הארון, כביכול, נתקפל דגל מחנה הקנאות ואי אפשר היה לנהוג רבנות ברמה אלא בתחומיה הצרים של הקהילה היהודית, בשטח חיי הדת המוגבלים, במקום ששם עוד הותרה הרצועה הרבנית. ואילו בעולם חוץ, שיד עשו היתה תקיפה, פסקה הקנאות החובלת במנוגע בה יותר מבזולתו, וגברה התבונה המעשית ועל הכל המציאות המתנכרת. וכלום אין זה טבעי שאותה אש דת קודש העצורה מדורות תפרוץ ביתר תוקף כאן במגע ראשון עם חיים מדיניים עצמאיים, למראה כלי־שלטון בבית, המבטיחים לאוחזים בהם עוז משרה ושפע השפעה? רק הריחו הרדים עם אלהי ישראל ועם תורתו ריח שלטון רודנים בעם מיד התלקח בהם הניצוץ הקדמון – וכל אימת שהם רואים לעומתם איזה רודן קטן המעווה העויות של גבור גדול, הריהם מכוונים כנגדו כווני־חן ומוכנים לכרות עמו ברית בשביל לדכא בכוחות משותפים את ניצני החופש הישר והעמלני על אדמת ארץ ישראל. משיבה זו מצד עדת קנאי־הדת אל עדת המתפקדים למדים ולנערי הקצינים – אינה מקרית, אינה בת־חלוף ואינה בלתי מעורה ביצרי קדומים.

גורו לכם מפני ה“נערים”    🔗

אנשים טובים בערך, בעלי מדות ישרות, המעורים בעולם־השקפות בעל־ביתי מהוגן, שעודם מחזיקים לתומם בהלכות מוסר ודרך ארץ, הכתובות ב“שולחן ערוך” הישן, נוהגים לבטל את הריתוי, שנתבלט כבר אצל מעטים, בעלי חוש־ריח מפותח, מפני הבריונות היהודית, במלה קלה אחת: הנערים! ופעמים הם מוסיפים: אֶט, הנערים! רצה לומר: מה יש כאן להגזים על הפחד? הרי אלה הם רק נערים, ואם הם מבצעים פעם ביובל איזו פעולה של שובבות, או מתהללים בגבורת־שוא, אין זה אלא מעשה־ילדות.

עד כאן. ולואי שתהיו אתם, המעווים את שפתותיכם בלגלוג קל, החכמים, ואנו הטפשים! כן, כן, נערים משחקים במדים, בחרבות־נייר, במיפקדים. במיסדרים, במיסקרים ובדיבורי־התרברבות. יבושם להם. הם ניהנים ממשחקם, אתם מחפים עליהם בחסות אבהית שלהם, בפסוקים מאחד־העם, בפסוקי־פיוט משל משוררי התחיה שלנו וכיוצא בזה – והכל בסדר גמור. אבל, אם, חלילה, נכשלתם בקוצר־ראיה, נבונים מהוגנים שכמותכם, אם בשגגה או בקצת פחות משגגה הנכם מתעלמים מאותו נחשול עכור ואיום, הנגרש ובא עלינו, ואין אתם רואים מחמת עיוורון את חם הקם עלינו באהלו הרעוע של שם ואין אתם מבחינים במנוול הקופץ מקרבנו, מקרב כל אחד ואחד מאתנו – אם נכונה החזות הקשה של המעטים – הרי אותם ה“נערים” במקרה של כשלון, חס ושלום, מחמת חוסר זהירות ואי־עמידה על המשמר, מצד הכוח הבונה היחידי הקיים כעת בעמנו, אותם ה“נערים” עלולים לצוף למעלה־למעלה בצירוף־תנאים מתאים ולהיגלות בכל פרצופם העשוי, השדיי, המצוי באחיהם ברוח אצל כל הגוים.

אותה שעה ארורה אל תבוא ואל תהיה:

ה“נערים” – ופלוגות סער;

ה“נערים” – ומחנות הסגר;

ה“נערים” – ושריפת ספרים;

ה“נערים” – ועריפת ראשים;

ה“נערים” – והשמד כל ערכי הרוח, התרבות והחופש.

ה“נערים” – ועשיית פלסתר כל כיסופיהם של דורות יהודים מקדשי השם על טהרתם של הרעיון, של האמונה, של העקרון העליון והנשגב, עליו נלחמה היהדות מאז ומקדם:

לא תרצח!

שאננות־שוא    🔗

ומניין אותה הרגשת השאננות אצל אלה, המכירים בטיבו של השד המחבל, הפורץ בכוח־איתנים, הניזון מיצרים אפלים, המסתייע בהמון אנשי־בינים צרי־עין, היודע להתלבש גם באיצטלא של מסורה ולכרות ברית עם אנשי מסורה, היונק יתרון חיזוק לעצמו מצרות עמנו, המצויות כל כך בשפע – מניין שואל אני, אותו בטחון עצמי וביטול היש של הצד שכנגד? נערים? מעטים? מחוסרי־רעיון? פגומי שכל? כלום המגרעות האלו משמשות רק מניעות ולא גם מעלות ביום פקודה?! האין מדרכו של ההמון לעשות עגל ולהתפעל כעגל ממעשי שוטים ומתעתעים מחבלים?! לא, אין זה כוח אמתי, אבל אף האיולת כוח היא להרס.

צאו משאננותכם! שימו עין! עמדו הכן!

כינוס הסופרים בצל השתיקה    🔗

כינוס הסופרים ואנשי הרוח לעניני השעה, שנתקיים בתל־אביב, ראוי היה לתהידה הוגנת לו בצבור, אילולא אותה מחלת ההסתיידות, שפגעה לדאבוננו באיזור הקרוב ביותר לנשמת העם. נוהגים סופרינו לשתוק על כאבים שבלב. ונוהגים הם להשתיק כל מה שעומד במגע עם זה הכאב. והמשמשים בהיכל עתונותנו רואים בסופרים ששתוקיים הם, הרי אף הם מגבירים את האֵלם מסביב למחנה הזה. מובטחני, כי אילו היה מתקיים כינוס כזה אי־שם בספרד, ברוסיה או במדינה אחרת, היו כל עתונינו מעתיקים דינים וחשבונות מפורטים מהמדובר שם ואף מקיפים אותם בעיטורי־פירושים ובהערות של דרושים. אבל מכיון שזה פה, בתוככי תל־אביב, בין אנשים אחים – מה שייך… ינסרו להם הסופרים כלבבם.

אמנם, הרבה ממה שדובר בכינוס ההוא לא ניתן לפרסום. אבל אם לשיקוף הלך־הרוחות בקרב צבור הסופרים והקרובים למחיצתו – היה זה כינוס מוצלח במדת־מה. שם נגלה בעליל כי צבור הסופרים משמש אספקלריה לקהל בכללו. לא רבים גם בקרב הצבור הזה הצופים לאותות הזמן, אלה הרואים בעינים פקוחות את סכנת ההרס הצפונה לערכי הרוח והתרבות שלנו בהלך־רוח בריוני. אבל כנגד זה מרובים המשלים עצמם, כי השחור לכל הגויים לא יהיה שחור אצל אחינו בני ישראל או שיהיה אפילו כגוון תכלת השמים. אכן, בשעה טרופה גם החכמים מאבדים את יושר הגיונם.

ח' אב תרצ"ח