רקע
אליעזר שטיינמן
פצצות והלצות

 

א    🔗

בפעם האלף נשתכנעתי באמתות הכלל “סדן העולם חד הוא” משקראתי ב“יומן מספרד” מאת מ.קולצוב (“מבפנים”, חוברת ג–ד) באיזו קלות־ראש, שיש עמה בידוח־הדעת, מתיחסים תושבי מדריד וברצלונה אל משלוחי־המנות בדמות פצצות ורמונים המגיעים אליהם ממרומים, מתנות האויב. “פצצות בנות מאה קילוגרם” – מוסר מחבר ה“יומן” בשם התושבים, שלמדו מקצוע זה על גבם ועל גבי אלפי קרבנותיהם – אינן מסוכנות כל עיקר. פצצה בת מאתיים וחמשים קילו – הרי זו בעצם מהתלה ולא יותר. אפשר יהיה לדבר, אולי, על אֶפקט כל שהוא, אם תזרקנה פצצות בנות חמש מאות קילו לפחות. המקומות שם נפלו הפצצות מגודרים. הדם כוסה בחול: ההמון אוסף למזכרת רסיסי ברזל. פלדה וזכוכית. כולם מלהגים ומפטפטים בעירות על פצצות. דעתם היא, כי פצצה בת חמשים קילוגרם איננה לכבוד למדריד ואינה יאה לה. מיני “אבטיחים” כאלה יזרקו להם על איזה קלמוצה. המלצר בבית־הקפה, בהגישו את כדורי־הגלידה, מוסיף בהלצה: “כדורים. כל אחד בן עשרה קילו, מתפוצץ, שוקולדה עם אננס”. מצחצחי הנעלים פוגשים בברכה: “סלוט ובומבס”. משקראתי זאת נתפָּס לי ביתר בהירות טיבו של אותו מצב־רוח בדחני, המשתלט והולך גם על ישובנו פה, כזרם מקביל לחרדה הגדולה, המסעירה את הרוחות בהתאם לחומר השעה. חשתי משכבר, כי איזה הלך־נפש מוזר, שאפשר לכנותו בשם חימוד־לצון או בולמוס־היתולים, תוקף לעתים יחידים וקיבוצים במסבותיהם בחודשי המאורעות המרים. אלא שחששתי לבטא זאת, שלא אתָּפס להפרזה, או אולי כל ההשערה הזאת מוטעית היא ביסודה. אכן, לא לחנם נאמר הוי גולה למקום תורה, כי על הרוב אין לך אומץ־לב לקבוע איזו הנחה על יסוד מה שמתחולל בסביבתך הקרובה. ואילו משאתה גולה למרוחק ממך, ששם נעשית אורח ער־חושים, נוח להתרשם, הנך רואה לפתע גם את הדברים הקרובים אליך באורם הנכון. ובכן, קראתי מעשי ספרד ומצאתי בהם הוכחה נוספת לנכונות הניחוּשים ההם: הימים הנוראים האלה, ימי דם ואש, פצצה וסכין, מוקש ואקדח. הם ימים, שבהם בני־אדם מרבים גם כן בדברי־ליצנות ובמילי־דבדיחותא.

אין צורך להיות צדיק ואוהב־ישראל כר' לוי יצחק מברדיצ’ב בשביל למצוא צד־זכות לכך. וכלל אין מכוונתי לחפש זכויות. איני מליץ־יושר, כשם שאיני קטיגור מושבע, כפי דבת רבים עלי. אבל יש להבין חזיונות: לראות, להאזין ולהבין – אלו הן שלש מלאכות שאדם חייב בהן תמיד. והרי זה כה מובן: מה יעשה בר־נש, מה יעשו המוני־עם במדינה זו בה בתקופה, שזורקים עליהם פצצות ממרומים, או מן המארב שמאחורי הגדר, או באיזה אופן אחר, אם לא למלא את פיהם צחוק כנגד הבלות שכזו? ואלא במה אפשר להגיב על מעשי־תעתועים שכאלה? להשיב לרוצחים כגמולם? אבל איפה הם בני־פורת אלה? כלום הם עומדים במערכה גלויה שאפשר יהיה להשיב להם מנה אחת אפים? הרי הם גבורים פחדנים ומסתתרים. הרי אין למוד להם במדתם ממש. שאילו הם משליחים כלי־משחית על ערים פרוזות, על תושבים שלוים, על בתי־כנסיות לתפלה, על בתי־חולים, על גני־ילדים. וכל מי שאין ברצונו ולא ביכלתו לההפך לבן־בליעל משולל צלם אנושי כשונא בנפש שלו, וכל מי שאינו רואה בתכסיסים אלה איזו דרך תשועה ואף לא קש של הצלה לעמי, מה יש לו לעשות בבין־הזמנים,שהאויב הזומם חבוי אי שם בתוך חגויו, אם לא להשתאות ולהשתומם על עומק השחיתות האנושית הזאת, שהורידה סיעות אדם לנוולות של אורבים לדמים, מתחבאים לצוד נפשות חיות נפשות בחורים וזקנים, ילדים ונשים?! יש דרגה של תמהון שבה אלם הפה. אין מלים. אזל יד. אזל ניב אזל הגיון. אתה רואה בחוש: כאן טירוף. נשתגע בריון שכור־הדמים. הוא חסר־דעה וכל שולחיו ושוכריו ומנהיגיו ומשסיו, כולם יצאו מדעתם. וכל פעם שחבורת אנשים שפויים מתכנסת לספר במעשי־הרג אלה אי אפשר לה שלא לראות מתחת לכל המוראות האלה גם את המגוחך שבהם, את הצד הלא־אנושי, את ה“מצחיק נורא” שבהעדר־רחמנות זה, את החוכה ואיטלולא שבתאות־ההרס הזאת, את גודל המהתלה שבהתנהגות זו. כל רוצח, על אחת כמה מן המארב, מלבד שהוא פושע הנהו גם מוקיון. פרא־אדם, בריה שאינה מן הישוב, וכל אימת שאנשי־ישוב נותנים את דעתם על צרור מעשי הדמים ותעלולי גבוריהם הרי הם נעשים מוכי־תמהון ומתחילים לצחוק; סופם שהם מתבדחים גם כן על חשבון האסון. ועם שהם מבכים את מתיהם הריהם מצחקים את רוצחיהם ועושים היתלולא בכל מה שקשור עם אומני־יד פושעים אלה, שתאוות־הרצח בוערת בהם בלי הרף והם מתנהגים בשגעון, משברים, מהרסים, שורפים ועוקרים חיים, מטעים ובנינים כאילו נכנס לתוכם דיבוק. שכורי רצח, עבדים נרצעים לאדון הרס, המעביד אותם בפרך יומם ולילה. פושעים תמימים, גם את חיי עצמם הם מקריבים, גם את נשותיהם יאלמנו ואת ילדיהם ייתמו. מעוצם התאווה לשפיכת דמים נעשו כסילים גדולים, ובה במידה שאף רוצחים הם מזרע האנוש הרי קלון רשעים על ראש כל מין האדם יחול. כפצצה זו שרסיסיה מתפוצצים לכמה צדדים ויש שהם קוטעים גם את היד הזורקת ננעצים בלב כולנו. לפיכך פוצחים מצחצחי־הנעלים במדריד בפזמון עליז: “סלוט ובומבם!”


 

ב    🔗

וכלום אין זה גלוי וידוע משכבר, כי כל אסון צופן בחובו לבני־אדם איזה נופך של צהלה מחמת שיתוף־המהות שבחג ובחגא? אותו קורטוב חגיגיות שבשריפות ובכל יתר הפורעניות האנושיות משמש מסתמא אחד הגורמים לחורבנות. האסון הוא, שיש לבריות תמיד חלק בסיבות לאסונותיהם ובכך שהם מתקינים עצמם לצרות הם מחישים את התחוללותן. בקרב כל יצרי היקום מחלחלים בנו גם יצרים להשמדה עצמית ותאווה לאסונות. רק בכך אפשר להסביר אותו חשק הדוחף אותנו להגזים על כל מקרה אסון, לנבא תמיד רעות, לנחש צרות ופורעניות, ולהתפאר לאחר מכן מי ניחש אותן בשלעבר, ביתר פקחון. באהבת הצרות אפשר לנמק גם את העובדה הזאת, שבני אדם אוהבים להגביר בדמיונם את כוחו הממשי של אויבם. ללעוס כל כך הרבה פעמים את פרטי הפרטים של הצרה ולהתנפל על שמועות רעות כעל מאכלי־תאוה ולנפח אותן ולהעמיד במרכז תשומת־הלב את הנפחים המומחים שלהן עד כי כל שעת־חירום, שעה של סערת־הרוחות וריבוי־הסכסוכים ובלבול־המוחות מקימה מיד גבורי־שפתיים ובעלי־דמיונות המפליאים לעשות בספורי מעשיות ובהגדשת צבעים, על מאמר החכמים “ראשונים היו מחבבים את הצרות” אפשר להוסיף: לא רק ראשונים, גם אחרונים. מכיון שהצרות נותנות לבני־אדם פתק־שחרור מסדר־החיים ומתכנית העבודה והעמל הקבועים. משל לדרדקאים הללו, שממלאים פיהם צווחה ורנה כשהרבי חולה או לרגל כל מקרה אחר, המעניק להם יומא דפגרא, פרק זמן נוסף למשחקים קלים ולבלוי שעות וימים בלא־כלום. הגדולים כקטנים שואפים בסתר־לבם ללא־כלום, לבטלה נעימה או אפילו מרה; ובלבד שתהא בטלה, שבה אפשר, או גם הכרח, להתקהל, להרבות במסבות משוחחים, לצפות לבעלי־שמועות ולמפיצי חדשות. והרי מטבע החדשות שהן מתישנות מהר ואי אתה יכול להרגיש בהן כוח מגרה בממושך, לפיכך תובעת כל חדשה שיתבלו אותה בפלפלא חריפתא, באיזה רמז דו־משמעי, במשהו מצחיק מאד. הרי הצחוק כהרי החדשה, שאף הוא אינו נותן ספוק גמור וכל כמה שאתה משביע אותו אינו שבע והנך נתבע לחדשו בלי־הרף באמצעות מצבים מצחיקים מחודשים. לפיכך ניחשו קדמונים וזיווגו תמיד את הצחוק עם קלות־הראש, שהראשון גורר אחריו את האחרונה כהכרח. נאמר צחוק בכל מופעיו וגלוייו ואפילו הצחוק, שהוא פועל־יוצא מאסון גדול. וכיוצא בזה מתפרשים לנו בשימוש הלשון גם הצחוק והליצנות כשמות נרדפים כמעט. וכשם שאין אדם חוסך מפיו צחוק בשעת־צרה, כך אינו חוסך ממנו בשעה זו גם את הליצנות. תאווה בוערת: לצחוק! ואין לך עדות נאמנה לקורת־רוח מכך, שהנה צחקנו עד כדי להתפוצץ. להתפוצץ מצחוק! כפצצה זו המתפוצצת לכמה וכמה רסיסים. איזו קורבה פאַטאַלית בין הפצצה ובין אומנות הצחוק, שבני אדם כה להוטים אחריה. ואם יעז מי בחברה הגונה להטיל דופי בטחינה ליצנות מיד משתקים אותו כמי שעינו צרה בשעה של קורת־רוח, לבני־אדם מסכנים. ואם בשנים כתיקונן כך, בשעת חירום הרי צריך אדם להיות רשע מרושע בשביל שיתריע כנגד מעט ליצנות, שבו מפצים עצמם הנתונים בצרה וביגון.


 

ג    🔗

כי שעת־חירום אינה מחוייבת לעורר בלבבות הרהורי תשובה דווקא אלא זיווגם עולה פעמים יפה גם עם דברים שבקלות־דעת ועם מעשי הוללות ואפילו פשעים גמורים – זאת יכולים אנו ללמוד שוב ממה שכתוב ביומן, האמור לעיל. מחבר היומן מספר כמה פרטים על מלחמת השוורים, הנערכת באותה עיר ספרדית, בה משתוללים מלאכי־החבלה במרומים ומפילים חללים ברחובותיה. “מלחמת השוורים השבועית, מסיח הוא לפי תומו, אספה בכל זאת עשרים וחמשה אלף צופים ובמחירים גבוהים. אמנם, במטרת צדקה – לטובת ה”עזרה האדומה“. אמנם, מצביעים בנוסח “רוט פרונט”, בשעה שההרולדים עוברים עם חצוצרותיהם: הטוררו לבושים לפי מיטב המסורת – אלא שכובעיהם פרולטרים. והם מנופפים במטפחת האדומה להרגיז את השור”. על טוררו אחד מסופר שם, שהוא זכה לתשואות מרובות על שום שהוא מקדיש את השור למפלגה הקומוניסטית. כשהוא מדביר את השור הרי השתוללות שמחה, תשואות פראים, התזמורת מנגנת אינטרנציונל, ואילו אחר תקע בגבו של השור כידונים אחדים, פגע בריאה, הדם זנק והציף את עיניו. השור כורע תחתיו ופסק מלהגיב כליל. הקהל צורח: “בוז” “לא יצלח!” שריקות וצפצופים. שכן אין זה בטעם המסורת הנאה לקצר את ענוייו של אותו בעל־חיים מסכן ולברור לי לפחות מיתה מהירה, שייפטר מחבלי־גסיסה ממושכים. לא כך צריך לעשות: להוציא ממנו את הנשמה לאט־לאט, בתכסיסי־נוי. לפי כל חוקי הדקדוק של רצח אטיי. מה שאין כן זה שעושה את מעשי־הענויים כהלכה. הוא זוכה לתרועות הקהל. “התפעלות כללית, שותים לימונדה, משוחחים בהתלהבות באכסטאזה”. אם כי, נאמר שם ביומן, “הנשים אינן מרוצות גם ממנו, בשל תלבשתו הגרועה והמרושלת של הטוררו שאינה מסרתית”.

לא נבוא לשפוט על יסוד האמור – מרחוק אסור – את העם הספרדי כולו, השותת דמיו למען חירותו. מגיני החופש בספרד כבר קנו להם שם עולם במלחמתם הנועזה על קידוש מפעלם הצודק, אבל אסור להתיחס במשוא־פנים אפילו למי שנתון בצרה גדולה. בעיר נצורה זו, הצפויה מדי רגע לאבדן נפשות, נערך מדי שבוע בשבוע חג־דמים בין האדם ובין הבהמה, המושך אליו עשרים וחמשה אלף סקרנים, משתתפים במחזה הדמים וכל חום החושים, בתאוות יצרים, בשכרון משתוללים. לא די להם בדם הנשפך בידי האויב, הם שואפים עוד לדם השור, וקשה מזה, למשחק הדם. הם מכריזים ומודיעים במצהלותיהם הפראיות, כי דם עונג, דם חומר למשחק, כי הזבח חג משפחה והוא “מצחיק נורא”. אכן, בכל עם קיימים, כנראה, שני עמים, אחד פועל בשדות הקרב האמתי לשלומו של האדם והישוב; ואחד חומד לו בה בשעה עצמה, שהבנים הנאמנים שופכים את דמיהם, משחק ולצון. ואולי אין החלוקה נעשית באופן זה כפי שיש לשער בין העומדים בחזית ובין היושבים בעורף, אלא הכל מפולג לשתי רשויות. ויש שהנאמנות והליצנות גרות יחד בשכנות וכך אתה רואה שהטרגדיה לעולם אינה צועדת לבדה בלי הקומדיה, בת לויתה הנצחית. אותה שעה, בה נכשל הטוררו ולא התנהג עם השור כפי המסורה מספר הסופר, המומחים המובהקים שבקהל הצופים קוראים תגר, דרך הלצה, כמובן, על מחלל קודש זה, שאינו יודע לפעול בהתאם לגודל השעה. “ואחרים קמים ומסתלקים לאות מחאה”. וסברה היא, שהלצה בדבר “חילול הקודש” היא מסוג דברי־ליצנות ומילי־דבדיחותא, המשתלבים כאילו בהכרח לתוך הדמים בכל מקום שהם נשפכים.


 

ד    🔗

אין בינינו טוררו. מנהג מלחמת השוורים לא היה מקובל אצל ישראל עם קדושים, ואין להעלות על הדעת, כי דבר־מה מכגון זה ימצא לו מהלכים בקרבנו. אבל גם עמך ישראל אינם מלאכי השרת, אינם נזירים מקונדסיות, ממעשי־ליצנות ומדבורי־ליצנות. אפילו מי שאינו נתפס לשימוש הדיוטי במדע הפסיכואנאליטי להסברת חקרי־נפש אי אפשר לו שלא יראה בהלצה היהודית העשויה תמיד בעודף ובמוגזם, שורש מאותו יצר ההתפרקות וההתפקרות, הפועל בעם זה, שקבע לו מקדמת הימים חג הפורים להתנקם בו בהמנים הרשעים. צרה באה על עמנו מיד רבים מאחינו בני ישראל נהפכים ליושבי־קרנות ולמבדחי בדיחות, למפריחי שמועות ולבודי דמיונות. עמנו הקים מקרבו בכל הזמנים גבורים, קדושים, נביאים, מחרפי נפשם על מערכות ישראל. אף דורנו, אף שעה זו ממש, אינם עניים חלילה מגבורי־עלילה, מקימי־חומות, מסכני עצמם למפעל ההצלה, ההתגוננות והמשך הבנין, אבל איוולת תהא זאת מצדנו אם בשל צד הגבורה נתעלם מצדדי־החולשה המתרוצצים בקרבנו. נטיה מורשה בנו להתקהל ולהרבות בליצנות בצבור; טחינת־פה היא אחד מגלויינו התדירים. הננו אוהבים לערוך לנו פורים פתאום לפתע באמצע השנה, כל פעם שיש הזדמנות לכך. ואימתי יש הזדמנות נאותה מתקופה הרת־אסונות. בשעה כזו טבעי הוא, שבני אדם מבקשים לפרוק מעליהם עול נימוסים, עול עבודות חובה, ועול הרצינות לא כל שכן. כל המתבונן לכמה תהליכים תרבותיים כביכול, המתגבשים, או מחפשים להם דרכי־גיבוש, בשנות המאורעות, שעוד מעט מספרן יגיע לשלוש, אי אפשר לו שלא יתחלחל למראה, כי בשטחים רבים, בשטח הבטוי הספרותי והתיאטרוני, באופן הנאום וההטפה, בדרכי ההוראה לערכי תרבות, בבחירת הערכין האלה ובסדר ההדגשה עליהם גובר אצלנו הצד הליצני, ויסודו של חזיון היא אותה קלות־ראש, שבני אדם מתירים לעצמם במיוחד בתקופה של חירום ומהומה. אי אפשר להיות אכזר כזה להעמיס על בני אדם הסובלים בלאו הכי פגעים קשים, גם עול של מחשבה רצינית, לימוד מייגע, כובד מחשבה, חיי תרבות בכללם, שהם לעולם סרח־העודף. הלבבות אטומים, הלבבות ממולאים עגמת נפש, ואתה בא להעסיק אותם בעיטורי־חכמה ובתביעות להעמקה ולחשבון־הנפש. ענין אחר מעט שיחת־חולין, קצת ליצנות, בתי־קפה אמנותיים, ריקודים סיניים, כל מיני פרפראות שיש בהן להפיג קצת עוצם המרירות. כזה הוא הלך־הרוח המכריע, אם איני טועה, כעת בישוב, אפילו מבוטא ומטופח רק כעין הוראת שעה, אבל יש הוראת שעה, שסופה ליהפך בכיה לדורות, ומה גם שמאורותינו אינם ארעיים ביותר. בינתים תהליך הדלדול הרוחני צועד אלינו בעקב הימים הנוראים ומאיים עלינו גם בחורבן נפשי. אמור מעתה: יש לעמוד על נפשנו בכל המובנים.


תרצ"ח


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48626 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!