א    🔗

אי עוד צמד־מלים, האוצר בחובו בפי יהודי עוז־נועם, יגון־חרדה, מתק־אהבים, מגד־שמחות וכסופי־עולמים, אין משלם בכל מה שיבוטא בשפת אנוש, כמלים ארץ־ישראל? פשוט מאד: ארץ־ישראל. ארץ זו, אשר יובלות על יובלות היה כל יהודי באשר הוא שם, ממזרח ועד מערב, בארצות ערב ובמדינות הסלבים, בבירות אירופה ואמריקה, בין שבטי הודו וסין, ואף בקרב יושבי־המערות, פורש בשמה בדביקות עילאה. יום־יום, שעה־שעה היו דורות מישראל הוגים ומבטאים ברטט נאמנות, כבשפת שרפי קודש: ארץ־ישראל. בתלמוד תורה, בעיון תפילה, במדרש אגדה, בשפך שיח, בתחינות ובסליחות, בעסקי דרך ארץ, באגרות ידידות, בשעת צרה ובעת שמחה, בהקיץ ובחלום, תמיד ארץ־ישראל. אבות לבנים בפרקי מוסר והדרכה, אמהות לילדיהן, בשירי ערש ובסיפורי מעשיות, מורים לתלמידיהם בעיון לימוד דרך ניגון, הנחילו את זה השם, את צמד המלים הרנוניות האלו. יהודים מבני דלת העם ויהודים רבי עושר, יהודים שרי־כספים, האוחזים בהגה המדיניות בחצרות מלכים ושרים ויהודים לומדי התורה, העורכים תיקון חצות בלילות, רוכלים ומחזרים בכפרים, הצפויים למוראם של כלבי ה“פריצים” המשוסים, ובעלי־אומנויות, העושים בכל מלאכה קשה, נשאו במסתרי נשמתם חקוקה בכתובת קעקע ארץ־ישראל. יהודי אפילו לא שינן את שם הארץ בתורה ביטא אותו בתפילה; ואף בשעה שלא נתפלל על ארץ אבותיו הגו בה מעיניו; ואף אם הסיח את דעתו הימנה שוקקה היא בדמיו. אפשר מזכרונו השתכחה אבל לא מהגותו הנעלמה. בבלי דעת נשאה עמו בחובו. ארץ־ישראל. לא רק זו הארץ על הריה, מֵימיה, נופיה ושמיה, אלא היא גם בטופס עליון, חזיון יחיד ומיוחד, אשר רוחו של עם מראשית הקורות ועד זמננו הרה והגה אותו בתבנית כזו. לא היה עוד כדבר הזה, כי עם אחר על פני כדור העולם יברא את ארצו בריאה כה נאצלה, ירוממה לסמל העולמות, יעמידה במרכז הקדומים, ישבצה כאבן־חן במעלה כל הדמיונות, יהפוך מולדת לנשמה חיה, יראה בספר ארצו תרומת הבריאה, חזות הכל. כי יהודי, אפילו שרוי בקצהו הנגדיי של העולם, היווה חטיבת ארץ־ישראל, פירור מולדת חי, הנע ונד בגולה, משל לאחד מסלעי יהודה. מידרדר בארצות, משל לכף מעל שפת ימה של ארצנו, לבוש גוף ונשמה ומשוטט בין הגויים. ארץ ישראל וישראל חד הוא. כל מקום שרגלו של יהודי דרכה שם לא הרגישה בטחון תחתיה אלא אם כן נעמדה בו ברגע בחזון גם על אדמת ארץ־ישראל. כל פעם שיהודי היה מכוון את ראשו למזרח שמש ראה אור השמשות הזרוע על ציון ארצו. הקשר בין ישראל לארץ הוא קשר עולמים, תו קדומים, לא יינתק לא במסיבות זמן, לא בכוח המעשים, ואף עמוק בתוך ההגיון האנושי מעורה הוא. מושכל ראשון. ארץ־ישראל כמו מאור הנר, חום השמש, משב הרוח, משק הגל. ישראל שר את ארצו כצפור את שירה. ישראל צומח מתוך ארצו כמו הפרי מתוך הפרח. יהודי בכל מקום שהוא נולד מעפר ארץ־ישראל נילוש גופו ולעפרו של ארצו ישוב הוא, לפי אמונת המסורה, דרך גילגול מחילות. בכל מקום שישראל הלך בגולה ארצו פרחה אחריו וכאילו התפשטה עמו בכל הארצות עם ריח פרחיה, מראה נופיה, מתק מימיה וחליפות תקופותיה ותמורות רוחותיה ובשורת גשמיה ותפילות לטלליה. רק זו ארץ־ישראל הדמיונית, הנעה ונדה בגולה, היתה שמורה בלבלובה ובברכת תבואותיה ובחן יעריה ובהדרת בניניה, ואילו ארץ־ישראל הממשית התעטפה בשממונה כאלמנה בבגדי אבלותה, שמיטות על שמיטות ערכה את האבלות. רק דמיון היהודי שמר על דמות־הכלולות שלה וגנזה עמוק בתוך בית־היוצר של נפשו במלוא תפארתה, הוא בשירותיו ובזמירותיו, ולא מספרם הדל של תושביה החיים על אדמתה חיי־עצלתיים, עשה לה שם בגויים, שם הנהגה בעוז, שם נאדרי בכוח הרוח, אשר לא ידמה ולא ישווה לו שם אחר אשר לאחת ממעצמות הגויים. כי לחוש לחשו כל גויי הארצות: אין זאת כי קסמים צפונים בארץ הזאת, אשר אצלה כוח חיים כזה לעמה הגולה והנודד, כוח־חיים אשר לא יבול ולא יפוג גם בצרות ובפורעניות האיומות אשר השיגו את היהודי על כל מדרך כף רגלו. לפיכך נהרו גויים רבים לארץ־ישראל לחזות באורה, לשאוף את אוירה, לשאוב מתוך מעינות־המסתורין שבה עוז ותעצומות, מנת חלקו של היהודי. ידעו כל היצורים האנושיים בעולם, ידעו, כי זה פשוט מאוד: ארץ־ישראל! ארץ אחת בעולם, גוי אחד בארץ הזאת, הוא – היא, היא – הוא. כוח אחד עצור בשניהם. כל יהודי חי מתמצית ארץ־ישראל, מתוך מעינה הוא שואב את כוחו הכביר; בה יהגה תמיד; היא שלו; הוא שלה. הוא והיא גם בגלותו מעליה לא נפרדו. את שברי חורבנותיה נושא היהודי בגנזי נשמתו כשברי־לוחות של ארון הקודש. ככל הדברים, אשר יצאו כרוכים זה בזה מששת ימי בראשית, כן נולדו היהודי וארצו צמודים זה בזו. צמודים בקורותיהם. צמודים בגורלותיהם, צמודים במהומות ובמהפכות המתרגשות על שניהם חדשות לתקופות, צמודים בהליכות־רוחם ובשטף התמורות אשר בתכונתם, צמודים בטבע הסער והגעש בקרבם, צמודים ברוח המסתורין החופפת על פני שניהם מקדמות הימים, צמודים בקסמים הנסוכים בשניהם עד כדי להכות גויים בתמהון למראיהם, ועל הכל צמודים ואחוזים זה בזו באירושין־לעולמים, נכתב ונחתם להם באגדה, אשר מהימנותה גדולה לאין ערוך משל דבר המציאות. כך הוא: מעשים, תבניות, נתונים בעין, אפשר כי רק מראיתם נכונה היא, ואילו תוכם כזב. אולם אשר תספר לנו האגדה אמת היא לעד. ודבר האגדה נאמן ופשוט מאד: ארץ־ישראל!

ב.    🔗

מחדש חרשנו בתקופת זמננו את האגדה הזאת באצבעות גורלנו, בדמינו לשנוה, עד שעשינוה לחטיבה של מציאות. ארץ־ישראל – לישראל. פשוט מאד: זו הארץ בממשותה, בתפיסת קרקעותיה –בניר, ברגב, באילן – בנופיה של מטה, בסדרי בניניה ומטעיה, באוכלוסיה הגדולה של יהודים עליה, במפעלי תרבות ואמנות בתחומיה, בכל אשר בה מתהומות אדמתה עד רום שמי תכלתה. זהו צו הזמן, שהתלכד באופן פלאי, לאחדים עם צו עתיק־היומין. מדינה ליהודים. מה שהוא בחלקה של כל אומה, מה שנתון בחזקת קדומים לכל שבט, אף לפראי אדם, שהיה משולל מעמנו בתוקף עוול משווע. עוול זה דין הוא שיתוקן. שטר חוב יש לנו על כך על גויי כל העולם. הכל עשו בנו ובארצנו שמות והכל חייבים ליתן על כך את הדין ולסייע בתיקון המעוות. מה שבמשך דורי דורות הבענו בתפילות, בתחינות, בהגיגי־כסופים, בהמיה חרישית, בפרישת כפים כלפי מרום, הננו תובעים כעת בקול רם ואדיר מכל דרי מטה: את זכותנו למקום תחת השמים האלה ועל האדמה הזאת, שאף פעם לא נותקנו מהם, אף אם נתלשנו מעליהם. אנו תובעים בכוח ההגיון של המציאות האיומה מסביבנו ובזכות נועם־מתקה ועוצם מעופה של אגדת הקדומים, בתוקף רגש הצדק והיושר ועל סמך האמת של הקורות בדורות ועד היום, מפאת מוראם של הכוחות המחבלים אשר השתלטו בעולם, העושים את כל המוני עמנו בתפוצות פליט אחד, אם בפועל ואם בכוח, אם לאלתר ואם לאחר זמן, ומטעם לחצו של מצפוננו הלאומי, ששוב אינו יכול כבני הדורות הקודמים לצאת בחזון ידי חובת מציאות ולשלם בתפילות ובגעגועים תמורת חיים ארציים וממשיים, כל כוחות חוץ ופנים כופים עלינו את ביסוס ישובנו והרחבו בארץ. כל החוקים האלהיים והאנושיים משמשים לנו מליצי יושר. לנו אין ברירה אחרת. אף לארץ הזאת אין ברירה אחרת. אין לה דורשים טובים מאתנו. אין לה בנים בונים כמונו. אין מי שיתן כמונו עליה את בשרו ודמו, את מיטב חזונו, את עוצם שאיפותיו, את מרבית נסיונו. אחרים רוצים בהויתה כמות שהיא, ורק אנו להוטים ונכספים להפרחתה. אחרים רוצים להחזיק בה מפאת הרגשת רהב, לשם עסקי תחרות, לסגור עליה חולות ומדבריות, גם לי גם לך לא תהיה, להשתלט על שוממותיה, ורק אנו באנו לחונן אותה, לרצות את עפרה, לרצות אותה אל עמי העולם ואל תולדות הזמן, לסלול בה מסילות תרבות ודעת, להחיות אותה ולהחיות עם רב עליה, הן את העם אשר נולד בה והן העם הנישא אליה כצפרים מעבר לים העפות מקניהן השרופים. הוא הדבר: לא ניתנו לפנינו שתי ברירות, שאפשר לוותר על האחת. אי אפשר לוותר. מה שבמשך דורות צפינו לו מתוך ענוה נגזר עלינו לקחת כעת ביד העובדת, באת העובדת, באמת הבנין, ואף בחרב־מגן. גוי שומר אמונים האמין לתומו בחזון אחרית הימים, בתקומת מלכות הצדק, בפיוס אשר יינתן לו מאת העמים עושקיו מקץ הזמנים, בתשובה שלימה אשר ישובו מנדינו ועוכרינו להנחם על אשר הם עוללו לנו. הוי גוי תם! הנה לך אחרית הימים. כזו היא אגדת המציאות השחורה, אשר שום דמיון נוכל ומשחר רעות לעתיד לבוא לא פלל לה. העוות לא תוקן, אולם הכרח שיתוקן. לא יהי השקט בשום חבל ארץ בעולם כל זמן שלא יתוקן חטא הקדמון זה. פשוט מאד: מדינה ליהודים! בשם ובמלכות. כל אלה שפחדו, שלא העיזו, שלא נתאוו, בעבר הקרוב, לבטא את שם המפורש הזה, עכשיו שוב אי אפשר להבליע אותו בכל מיני תארים וכינוים תחליפיים. לא בית בלבד, לא ישוב סתם, על אחת כמה לא ציבור של מיעוט חס וחלילה, אלא רשות עברית מיוחדת, תחום מבוצר, מצודת ציון לישראל. אין מוּצא אחר. וכל הפתרונות האחרים בתחומי מכורתנו הקדומים הם שוא ושקר, הם עלולים לשמש עילה לסכסוכים ולמהומות לאין־שיעור לדורי־דורות. לא מן החכמה היא לאדם לומר: “אם לא עכשיו אימתי” או “או לאלתר או לגמרי לא!” אבל כל האותות מוכיחים כי ימים אלה, שנים אלו, הם לאמיתו של דבר תקופת מפנה בגורלה של ארץ זו ובגורלו של העם המיועד מששת ימי בראשית לשבת בה, לחסות בצל שכינתה ולהשרות מרוחו ומגאונו עליה. הארץ הזאת מגיעה לנו בפועל. היא מגיעה לנו לפי כל חוקי הצדק והיושר. הארץ הזאת היא לא רק אדמתנו, היא גם השמים שלנו; היא אוצר רוחנו. על פני כל אבן, על גבי כל גבעה בכל מורד הר, בכל חורבה חרותים השמות המפורשים של הויתנו. כל הצפרים פה שרות בשפתנו הקדומה; גלי הים משקשקים בעברית; הרוחות מנשבות בשפת חוזינו; הכוכבים בשמים הם אותיות לשוננו; ובבטן האדמה גנוזות עתיקותינו. גם משום שאין לנו ארץ אחרת וגם משום שיש לנו ארץ זו, שאנו שלה והיא שלנו ואנו והיא הננו זיווג מן השמים. משום ומשום ומשום. ומשום שאין הדעת סובלת רשע־כסל כזה, שיחביאו קרקעות ריקות ושוממות בתוך הכיס לזכותם של דורות באים, של נפלים שלא ראו עדיין אור שמש, ולשלול אחיזת קרקע מפליטי עולם, המשוועים לפדות מתופת, הצמאים לחיי עמל ישר, וכי משום שקומץ בעלי זרוע אוחזים ביד להם הצדק, להם היושר, להם הגבורה, להם משפט לאומים. להם בת־צחוק החנופה של מושלים אדירים. הארץ תחנף תחת עיוות משפט כזה; העולם ייחרב; הגויים העצומים האלה יפלו לתוך הבור הזה, אשר הם חופרים ליושר. הכל ייהפך לתוהו ובוהו, כל החיים לא יהיו כדאים לשום אדם בעולם, שהזיק האנושי לא כבה בלבו, כל אותו חלק אנושי, המכונה דימוקרטיה, יפול כשכור אין־אונים. מלא כלימה. הוא יקוצץ כענף רקוב מעל האילן האנושי מפאת הסתירה האוכלת אותו כעש. ולא יוותרו בעולם אלא רשעים, מחבלים, לסטים בין־לאומיים, תותחנים, תווכנים פשרניים, חנפנים ורמאים וחיילים אף עבדים נרצעים – וזו תהיה לכם אנושות. אנושות כזאת האדמה לא תישא אותה. היא לא תסבול עצמה. היא תשתגע. היא לא תרגיש שום טעם בחיים. אם לנו לא תהיה הארץ הזאת לא תהיה כל עיקר, קברים תֵּחָרש; המדבר יכסה אותה; שבטים נודדים יתפשטו עליה. עריצי גוים יכבשו את תושביה לעבדים ולשפחות. אנו הופענו בארץ מכורתנו כגואלים אשר קמו לה, כגואלים אשר קמו גם לעם האחר הישוב עליה, אשר בתקומתנו יקום גם הוא.

י“ב אדר, תרצ”ט