בימים אלה זימנני המקרה לעבור סמוך לחצות באחד מרחובותיה המרכזיים של תל־אביב וראיתי שם… מה ראיתי? ראיתי בית־משפחה שלם בסך ארבע נפשות. אם ושלשת ילדיה, שוכב על המדרכה, כל הנפשות משולבות ומכורבלות זו בזו על גבי מצען המשותף, בכר ובשמיכה כנוהג בעולם, והן ישנות שנת ישרים. אלא שלצופה בתמונה הזאת לאור הפנסים הדולקים, הירח והכוכבים, שהפיצו את אורם הנעים והמשקיט ממרומים, לא ניתן הסיכוי לעלות גם כן על משכבו ולנוח עליו בשלוה. קול דפק בלב: הנה לך בית ישראל נבנה על ידי עם ישראל בארץ הבחירה שלו! בית לאומי, בו מספר מחוסרי־גג אינו כלל כמות מבוטלת; בו אם וילדיה מסתופפים בליל־קור במרכזה של עיר ואם בארץ ישראל תחת כיפת השמים; בו נפשו של “משיח” אחד קפא מכפור באחד הלילות בעבר הקרוב ותעף בו בלילה מעמק הבכא זה לחסות בצל שדי; בו אבות העיריה חותרים בתכסיסים חוקיים כביכול, לשבור בכוח השליט הזר את החוק המגן על הדיירים, שלא יהיו צפויים מדי יום ביומו ממש ל“תשליך” מפנות מגוריהם. ואנו הרי התפללנו במשך דורות “ותחזינה עינינו בשובך לציון”, “בנה ביתך בקרוב במהרה בימינו”. האם על זאת התפללנו, שתחזינה עינינו משפחות מבני עמנו מתגוללות בערינו בלילות־קור ואחים דלים משלנו יהיו צפויים לשרירות לבם של בעלי בתים סרוחים ברוב טובה על ערשותיהם, אשר עליהם צעקו חמס נביאינו הקדמונים? האם לשם כך שפכו דורות את לבבותיהם בשיחה ובתפלה וקרעו רקיעים ודפקו בשערים, להשיב עם גולה לבית מולדתו, שיהיו חלקים מן העם השב לארצו נתונים בגולת ציון, בגולת האיש מעל ד' אמותיו, בגולת הראש מעל הכר, שיהיו האיש ומטתו פורחים פה, תוך ארצנו, בקרב עמנו, באויר? כלום יכול היה להיות אפילו מן המשוער אצל קווי גאולת ציון, שיהיה מעמד שלם מבני ישובנו נע ונד עם אמהותיו, ילדיו ומטלטליו, ללא קורת גג? הגידו אתם, צללי המתים בארצות גלויותינו, אבותינו הטהורים והתמימים, שהתפללתם כה טוב, כה לבבי, שפרשתם את כפיכם לעיר דויד ולכותל המערבי, ולקבר רחל וליבנה של ר' יוחנן בן זכאי, שעמדתם בנסיון צרות ופורעניות נגד כל הגויים, אמרו נא, האמנם כל יסורי הגיהנם שלכם בעולם הזה לא היו אלא הקדמה למספר בעלי נכסים, שיבואו לארץ־ישראל לרשת מגרשים ריקים ולסחור בהם?

אלה היו ההרהורים המרים, שנתעוררו מבלי משים בלבו של הצופה בתמונה ההיא. והם שנקרו במוחו בצעדו ברחובות העיר אל מעון משכבו, ולא פסקו מלנסר שם. גם בעלותו על מטתו לא שכב לבו. יש שהלב, הוא גופו, נהפך למן יתוש עוקץ. והוא, מקשן טרדן, שאל: עם ישראל, מה פירושו? סוף־סוף יש להגדיר בדיוק מאימתי מתחיל עם ישראל ומה שיעורו של קבוץ אנשים, הראוי להיקרא בשם עם ישראל. הרי עם אינו במשמע עשרים, חמשה עשר או עשרה מיליונים דוקא. שכן בתקופות ידועות של ההיסטוריה היהודית לא הגיע מספר היהודים אפילו לכדי מיליון. ואם פחות ממיליון? אם רק רבבות, או גם מנין של יהודים – כלום אינם ראויים לתואר עם? לדידי אפילו אשה זו עם שלושת ילדיה, זו בלבדה, המוטלה כעת מושלכה באחד מרחובותיה של תל־אביב, מהווה מעין עם ישראל בזעיר אנפין. אפילו נפש אחת עם הוא. וכבר שמענו פעם מימרה, הנוקבת לעמקה של ההויה האנושית, שכל נפש מישראל עולם מלא. שם באחד מרחובותיה של תל־אביב מוטל עולם שלם מושלך בחוץ והיכי תמצא, שתהא שקט על משכבך? עם ישראל מתגולל בחוץ ואתה מתפנק בפנים ביתך תחת קורת גג? אין מחזה מחפיר מיהודי מושלך מביתו בארץ־ישראל ואין מציאות נעווה ומנוולת מזו, שהמוני ישובנו נטולי זכותם הטבעית האנושית: קורת גג לראשם. הרי זה מעשה המתנגד לכל הפרשה הקורותית של עם ישראל בנכר, העושה פלסתר את כל שאיפותינו, תפילותינו ויעודינו במשך דורות. על מנת מה נדדנו בגויים? על מנת שנשוב אל ביתנו! לא כן? והנה פה שוב המוני נעים־נדים, עורכים גלות בארץ־ישראל, מחוסרי בית, משוללי זכות־אדם וכבוד־אדם? הייתכן? שום נימוקים כלכליים, ישוביים ומדיניים, כביכול, אינם יכולים לטשטש את מראה הנגע הזה של התהוות מעמד שכנים בארץ, הרועד תמיד לשלום פינתו, המשולל שלות הגוף והנפש מפאת ההכרה שאחר הוא אדון לד' אמותיו, שהאחר הזה יכול לעשות בו, בנפשות התלויות בו, במטלטליו, במעט המרכולת, המשמש מקור לפרנסתו, מה שלבו חפץ, שהוא יכול להשליכם, להניח עליהם אדרכתא. האלה פיגול הם לטבע האנושי בכללו לרגש המוסר, אפילו לחוק המעשים התבונה בכל מקום אחר בעולם. אבל מיאוס הכפול ומכופל יש בהם משהם מתחוללים על אדמתנו, תחת שמינו אלה, בתוך הישוב הזה, שכל עיקרו תומך את אשיותיו על הכוח של הזכות, על ההכרח שבצדקה, על שלטון הרוח ועל הממשיות שיש למשא־נפשו לחלום הגאולה. האם על מנת כך אנו באים בשטר־החירות, מורשה בידינו מדורות, שנהיה משעבדים כלל העניים ומנצלים מעמד מחוסרי־גג? אומרים אנו: אלהינו בחר בנו ונתן לנו את הארץ הזאת! ובכן, למי הוא נתן אותה? לקומץ בעלי נכסים בלבדו? מכריזים אנו בפני כל העולם: התנ"ך הוא בסיסנו, עליו נעמוד ולא נזוז! אבל כיצד לא נזוז? הרי כבר זזנו, הזזנו. את העניים הזזנו, הזזנום מעל כריהם, מעל ד' אמותיהם; והננו מזיזים אותם החוצה. אם לא נשאל ליושר, נשאל לפחות: איפה כאן השכל? שכל יש לבניו של עם חכם ונבון או גם שכל אין? בדרך שאנו מיחסים מציאות של מצפון ללב כך על כרחנו קובעים אנו מקום למצפון גם בתוך מדור התבונה. והיכי תמצא שיהא יהודי מכובד בישוב מדבר רתת על חיבת ארץ־ישראל, על גאולת העם, על גאון העבר ויעודינו הנבואיים ובה בשעה יצביע בעד ביטול חוק הדירות? הכיצד אפשר לדבר בלא לב ולב על תחיה אם יהודים מתים אצלנו בארץ לעיני כל בחירי עמנו, ראשי עשיריה ודברניה, מתוך חרפת רעב, מחמת חבלי גלות בלילות, ללא כר תחת הראש? המתים האלה כלום יחיו לפנינו?

משכבר חפצתי לשאול מה פירושו של צירוף־מלים זה, השגור בפי רבים מדרשני התחיה בכמה עתונים: סוציאליזם נבואי. רבותי, השוקדים על חכמת היהדות, הסירו בבקשה טיבו של אותו סוציאליזם נבואי, המתנגד כאחד עם זה לכל צורת ארגון מצד הפועלים להטבת מצבם, המקושר קשרי־כיסופים עם כל מארגני כוחות הניצול למיניהם? סוציאליזם נבואי בכפיפה אחת עם הטפה לעושק דלים, לזכות האגרוף, לסיסמאות לאומניות, ליהירות של אתה בחרתנו, לשנאת הזר ולהערצת עריצים – איזה מין סוציאיליזם הוא זה והיכן פשפשו הללו ומצאו נביאים משונים כאלה, הקרובים קרבת רוח לשונאיה של ההומניות האנושית, הנותנים את ברכתם למדים צבאיים ולשואפי כתרים, העומדים בשיתוף של שני בשני עם דרבונותיהם של גינרלים, רומסי חירותם של עמים ומעמדות? אין זאת אלא שקיים מין תנ“ך מיוחד, עשוי לפי השקפת עולם גינרלית זו, תנ”ך של כיס שמן, תנ“ך של חרב שכירה, תנ”ך של בעלי בתים, המשליכים את דייריהם ממעונותיהם. בכוחו של תנ"ך כזה ונביאים מותאמים כאלה אפשר לבנות, כמובן, גם ארץ־ישראל של כיס, ארץ־ישראל בעל בתית, לאומונית, שובינית, ממונית, ממונתית, גבאית, נהוגה בידי ראשי קהל הרוכבים על ראשי המונים ואדונים בעלי בתים, המשכירים בחסד לדייריהם כמה וכמה אמות בית לכך וכך ימים, מעט אויר לנשימה לכך וכך שבועות.

ברוך השם: רק תנ"ך אחד יש לנו. הוא פתוח לפנינו וכל איש יכול לקרוא בו. מן הראוי לקרוא בו. במיוחד בפרקי הנביאים שבו. שם כתוב אחרת. שם נאמרו דברי תוכחה עזים כנגד בעלי הבתים, אשר בנו להם בתי גזית. כנגד השאננים בציון, “השוכבים על מטות שן וסרוחים על ערשותם ואוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק”. כנגד אלה, האומרים לקנות בכסף דלים ואביון בעבור נעלים, “האוצרים שוד וחמס בארמונותיהם”. שם בדברי הנביאים עמוס, מיכה, הושע ואחרים, הדברים מפורשים בפשטות הדרושה בשפה סוציאליסטית ממש, לא דרך הדרש, אלא כפשוטה ממש. הסוציאיזם הנבואי אינו שונה לחלוטין מאותן השאיפות האנושיות הצודקות והנבונות, המפעמות כל אנשי החזון והמפעל הסוציאליסטי הישר בזמננו. על כל פנים לא מוכח משם, שהזכות נתונה לאיש מכובד בעמיו להסתופף בארמונו וליהנות מהון ומעושר ולהטיף כאחד עם זה מין סוציאליזם נבואי, שעל פיו ניטלה זכות הארגון מן הפועלים ומן הדיירים ומכל שאר המקופחים בחלקם. אם להבין את מוסר הנביאים על דרך הפשט, הרי מין סוציאליום נבואי כזה, המחובב כל כך על כל הדוגלים במרכז רוחני, אינו אלא צביעות, שגם עליה הרעים הנביא את קולו לאמור: “והארץ חנפה תחת יושביה.”

והארץ חנפה תחת יושביה – אם בארץ הזאת תתגוללנה אמהות עם ילדיהן בלילות־קור על המדרכות. זכרו זאת השאננים בציון, בינו זאת בעלי־בתים וכל בני לויתכם המטיפים בפה ובקולמוס, שההשראה הביאה אותם במחיצתכם. נפלא הדבר עד כמה חושם של נביאינו ניחש להם את הקורות לעמם, שיהיה נודד בגויים עד שובו לארצו, שהם, הנביאים, כינו את העם בשם בית ישראל ואת ארץ־ישראל בשם בית חיינו. המלה בית עוברת כחוט השני דרך כל מליצותיהם הנשגבות של נביאינו, בנשאם חזון על ישראל ועל ארצו. דומה, המלה בית משוקעת ביסוד מהותה של היהדות. אין ארץ־ישראל אלא בית לישראל. אין עם ישראל כולו אלא בחינת בית. לא יכלו חוזינו לתאר לעצמם יהודי משולל בית כל זמן שישראל שרוי בביתו. יהודי העורך גלות בארץ־ישראל הרי זה סתירה מינה ובה. זו היא מציאות אנומלית, שכחשה מקופל בתוכה. או שאין ארץ־ישראל מציאות ממשית בתוך עולם ההויות או כל יהודי הגר בארץ הזאת שוכן בה לבטח, נאחז בה, בנוי לתוכה. משל היהודי גופו הוא בית לעצמו. כיצד להסביר את ההרגשה הזאת? כיצד להחוירה כך, שתהא מובנה בתכלית הפשטות? כיצד? כוח ההסבר מסתלק מאתנו משהננו מגיעים לפרשה מרה ומחפירה זו. השליכו יהודי מתוך מעונו בארץ־ישראל – הרי יש להרעיש על כך את הרקיעים! יש להרעיש על כך את כל דברי ימינו ואת דרך העינויים הארוכה של עמנו. כל נביאי ישראל מימות עולם ישימו כשופר קולם למראה האשה הזאת על שלושת ילדיה, שנגלתה אלינו בלילה אחד על מדרכת העיר העברית בארץ־ישראל. עושקי האדם בביתו, האזינו!

כ“ח אדר, תרצ”ט