כתב־התעודה לכשרון ההנהגה המדינית של אנגליה חרות על פני כל היבשות והימים, שנכבשו על ידיה ברחבי תבל בכמות כזו ששום מעצמה מימות עולם לא הגיעה אליה. אף־על־פי־כן לא עמדה לה חכמתה לקיים את ההגמוניה שלה גם בארצות הברית, שהיו נתונות תחת חסותה עד סוף המאה השמונה עשרה. אנגליה התוחבלנית, הזהירה, המתונה, המחוננת בחוש־מדה להפליא, נהגה בכל חומר־הדין לגבי אמריקה הגדולה, הרחבה, הפתוחה, ילדת־הפלא של העתיד. הכבידה עליה עול מסים, הציקה לה בתואנות שונות, גרמה לה עלבונות, צמצמה בזכויות ילידיה מתוך עיורון עקש. עד שפקעה סבלנותו של אותו עם צעיר מתחיל, בעל כוחות ענק רדומים, ובשל מס ששה עשר אלף לירה לשנה, שהוטל עליו מטעם המטרופולין על התה, יצא מכליו ופרק מעליו עולה של האם החורגת. ודאי אין להטיל במאורעות מדיניים את הדגש החזק על סוף־פסוק בלבד. קדמו לששה עשר אלף אלה סיבוכים וסכסוכים רבים. אבל ששה עשר אלף לירה אלה שימשו גפרור אחרון לפרץ הדליקה. ואין לזלזל בתפקידו של הגפרור לגבי ההכרעה אפילו במעשים רבי־ערך. דוקא מקום שמצויים בו חמרי־דלק יש להזהר בגורם מצית. ואילו רבי־המדינה של אנגליה באותו דור לא השכילו להזהר ובשל סכום דל של ממון הפסידו ארץ גדולה. ומה חכמה מדינית היתה בכך?

אין חכם אשר לא יעשה פעמים שטות. ואין לך טיפש, שאינו חכם לעתים. ובכן, מה בין זה לזה? האם רק הבדל בכמות המעשים המחוכמים והטפשיים יש ביניהם? לא הוא. השוטה אפילו חכמותיו נזקפות לטפשותו. ואילו החכם אפילו נכנסה בו רוח שטות אנו דורשים אותה לשבחו. אמנם, רגש היושר שבלב מתקומם על עיוות־דין זה. אבל מה נעשה וכך הוא. משול החכם למוצלח. אף בר־מזל לא כל השעות משחקות לו ומטבעו שהוא נוחל גם מפלות. אף־על־פי־כן שם המוצלח הולך לפניו. והכל זוכרים לו רק את נצחונותיו. ובזכות מוניטין המנצח שיש לו הוא זוכה לכבושים נוספים. כוח מוליד כוח. מי שיש לו משלו אף אחרים מעניקים לו. לפי שאוהבים לתת לעשיר. במה דברים אמורים, שלא יצאו עדיין עוררין על עשרו ותקפו של זה. אולם אוי לעשיר ולתקיף, שהתמוטט אף לרגע בלבד. ייתכן, כי בו ברגע תבוא יד הגורלות ותדפדף בספר הזכרונות של הלה ותעלה לעינים אותם הדפים המטושטשים, הנעלמים, בהם נרשמו הכשלונות, שלא ניתנה עליהם הדעת בשעתם. לפתע מתברר, כי אותו עשיר עשה גם הרבה עסקים רעים וכי אותו חכם הנהו במחילה גם שוטה גדול לעתים מזומנות. ומכיוון שלשונות רעות מתחילות לדבר הריהן עלולות להלעיז, כי אולי העושר או תואר החכם שייחסו להלה, לא היו אלא שקר מוסכם. בסיכומו של דבר, אין לך כשלון או מעשה־שטות, שאינם מצטרפים סוף־סוף לחשבון לגבי זה, שאינו יודע לשמור על שמו הטוב בעיני הבריות.

הרבה עושה טעות בשיקול־הדעת. הרבה גורם עיורון־לרגע. אבל מצד שני הרי גם הטעות אינה תאונה מקרית אלא יש לה מסתמא שרשים בנפש, ואף עיורון לרגע קו הוא באופי. כל מה שהפרט או הכלל עושים מותנה בחוקים פנימיים. וכשאתה מעיין באותו קרע התה בשווי ששה עשר אלף לירה, שהתחולל בין האם ובין הבת, על כרחך אתה בא לידי הרהור, שמא אף מקרה זה מחוייב היה בשל אפייה המיוחד של אנגליה זו, היודעת להתהלך עם עמים פראים, עם שבטים ברבריים, עם גזעים ירודים בעיני עצמם, אבל אין היא יודעת, כנראה לקשור ידידות אמיצה עם עמי־תרבות, הדומים לה במעלה יש טוב לעניים מרודים, אבל אינו סובל במחיצתו אנוש כערכו. יש אוהב ללטף כושלים ונופלים, אבל קשה־לב הוא כלפי בעל קומה זקופה. אפשר לא בגלל ששה עשר אלף לירה הדיחה אנגליה את בתה מעליה. אלא מחמת חוש שלחש לה, כי בת זו עתידה להיות גם כן אשת־חיל, תקיפה ומצליחה. ואין מוצלח אוהב מוצלח וכיוצא בו. והרי אומרים כי אף החכמים אינם מחבבים זה את זה. לא בת־חסות אלא בת נעוות המרדות נראתה אמריקה לאנגליה. לפיכך נזדרזה האחרונה להפטר מן הראשונה, מאחר שלא יכלה לדכאה בתכסיסי־חלקות אלה, שסייעו להצלחתה במשאה ובמתנה עם ארצות נחותות־דרגה.

ראוי להסתכל יפה־יפה בהילוכה של אנגליה על במת ההיסטוריה ולהתבונן באפיו של עמה. יש עידון רב בהילוכה; צעדיה חרישיים. היא אוהבת כבושים, אבל לא נצחונות. ולעולם אין היא מנצלת את נצחונה עד תומו. להיפך, היא משיירת משהו ממנו גם ליריבה, או שהיא מחלקת אותו למראית־עין עם איזה שותף, אפילו אם אין חלקו של הלה גדול בו. לפי שנצחון גלוי מרבה שונאים, הרי היא פועלת בסתר. וכמה חכמה בשלטון ללא חיילים, באימפריאליזם ללא צבאיות, בכוח ללא אגרוף, והיא יודעת שאפשר לעשות גם חיל בכוח הרוח. אין היא בזה לשום דבר. אבל היא בזה תמיד מעט־קט אפילו לידידיה; על אחת כמה לעניים שבהם. שום אנגלי לא חיבר המנון “אנגליה על הכל” – אבל, דומה, אין לך אנגלי, שאינו רואה עצמו בן לעם נבחר. עמו נבחר ולא שום עם אחר.

קיימא לן: אין איש אנגלי שונא בגלוי, אבל כנגד זה יודע הוא לטפח שנאה בצנעה. שונא הוא במיוחד את המתייהר. האנגלי, כמדומה, שונא באמת רק שני עמים. אחד הוא שכנו הצפוני, בן־שחץ בלונדי, המהווה בנימוסיו המדיניים הצעקניים את היפוכו של הארי הבריטי הזהיר והנחבא – והריהו צועק בקולי־קולות על רבוניותו הגזעית ועל עוצם כוחו. נושא שני לשנאתו הטמירה הוא אותו עם עתיק־יומין וחלש, שעם כל היותו מפוזר ומפורד, מוכה ומשופל, הרי הוא בכל זאת נבחר, נבחר על אף הכל, נבחר לפי כל חוקי השמים והארץ.

אין דומה לעם האנגלי בחכמת הלקיחה. האנגלי לוקח ונראה כנותן. ואף אם נותנים לו אינו לוקח אלא אם כן מפצירים בו. ולא עוד אלא שמעמיד פנים כאילו טובה רבה הוא עושה לזולתו בלקיחה זו. הוא לוקח אדמות, לוקח כתרים, לוקח מלים מכל הלשונות שבעולם, לוקח נכסים גשמיים ונכסים רוחניים. את התנ"ך, כבשת הרש, סיגל לעצמו עד שהלה נראה לו וגם לאחרים כקנינו ממש.

קרליל, כהן דת העבודה במקדשה של האומה הבריטית, מוכיח באותות ובמופתים, כי אומה זו היא כבשׂה אלמת לגמי חכמת הדיבור. האנגלי, אומר הוא, הנהו אלם וגמגמן כל זמן שהוא שרוי בעולם הדיבור, אבל חכם וחרוץ מאין כמוהו בעולם העשיה. חרוץ בעולם העשיה – על כך אין חולקין. אשר לחכם אולי כדאי להחליף תואר זה במוצלח. אבל יש לערער הרבה על תכונת־האלם, שקרליל מבקש ליחס לעמו. אומה שהוציאה מקרבה מליץ נשגב כשכספיר, לא בין האלמים חלקה. אף קרליל עצמו, שחיבר, כידוע, שלשים כרכים בשבחה של השתיקה, אינו משולל כשרון הדיבור. אפשר לטעון, אמנם, כי נציגיה של אומה אינם מלמדים על תכונתה אלא דווקא על יקר־המציאות שבה. אבל הרי כמדומה הכל יודעים, כי הנאומים המחוכמים ביותר נשמעים מעל במת בית־הנבחרים הבריטי. לאמתו של דבר, אין שום עם עולה על האנגלים או יכול להשתוות אליהם באמנות הדיבור, אם לכלול לתוכה גם את השתיקה במידה הדרושה או את מלאכת הגמגום, שאף זו עשויה לשמש תבלין נאה לשיפורו של הדיבור ואף להציל עתים את הדובר ממצבים בלתי נעימים.

מעלתו של הגמגמן, שאינו מהיר בדיבורו, פיו אינו פולט שטויות דחופות, הוא משופע באתנחתות, המאכסנות בקרבן פנאי לישוב הדעת, לחרטות, לשיקולים ממושכים ולדבורים המשתמעים לכאן ולכאן. וצא וראה, כי חתוך־הדיבור של השפה האנגלית מחייב מעצם טבעו את הגמגום. כל עם יוצר לו מלשונו את סולם־הקולות הדרוש לו לשם הצלחתו היתירה במלחמת קיומו.

וויליאם האזליט, סופר אנגלי בהיר־מחשבה, שמעטים כמותו בסופרי הדורות ליופי הניב, כתב בספר המסות שלו, שהופיע לפני מאה שנה בדיוק, פסוק זה: “אני משעשע עצמי, שאנחנו הננו כמעט העם היחידי בעולם, האוהב את השטות להתענג עליה”. פסוק־גלוי; פסוק־ודוי. מדרך בני אדם לדבר הרבה ולהגיד מעט אמת. ואף הסופרים כך. ורק לעתים רחוקות גולש מקולמוס הסופר רעיון אמת. והחצוב מתוך גנזיה של נפש האומה. וכזה שמענו מפי האזליט במאמר המובא לעיל. שום סופר בעולם לא שכלל כשכספיר את דמות השוטה והליצן, לא העלה כמוהו את המוקיון לדרגת אישיות מרכזית, לא נעץ אותו כמו הדרמטורגן הבריטי בתוך־תוכם של הבריות ולא הסמיך אותו כמוהו אל המלך או אל הנסיך. הליצן של שכספיר שותף למאורעות הדור, כוח פועל הוא במעשים. מתהלך כחבר עם אישים רמי־מעלה, יודע הכל ומסבב הכל. ללמדך, כי לעולם יש במדיניותה של אומה זו לא מעט מן ההעויה הליצנית. ניתן לשער לא ליצנות לשמה, אלא כסממן, בחינת אותה סכלות מעט, ששום חכם שבעולם אינו יכול שלא להסתייע בה בשעת הצורך. יש אומות אוהבות ראווה ויודעות תרועה, ודבריהן חוצבים נאומים אדירים. ומנהיגיהן פועלים בכוח התוף והמגלב. והנה לך עם הכובש ארצות באמצעות שיחות נאות, שיחות שהאֵלם מרובה בהן על הדיבור. ואף האמור הנהו מגומגם מאד. ולעולם אי אתה יכול להבחין מה בשפתו מחמדת־לצון ומה בה תוקף דבר מלכות.

אותו וויליאם האזליט, פייטן גדול בפרוזה, חכם עתיק בשיחה, רבן המסות, שמעטים כמוהו בדורות. בנפשיותו ובזוך דיבורו הוא עולה אפילו על מונטין, דבריו שנכתבו לפני מאה וארבעים שנה, שופעים חן ורעננות, כאילו נכתבו על ידי אחד מגדולי בעלי־הסגנון בימינו, אבל שמו לא יצא מתחומי מולדתו. חושבני, שהוא לא ניתרגם לשום לשון, אם כי סופרים רבים, בני עמים שונים, פחותים ממנו במעלה, זכו לשם עולמי. ואף זו מידה היא באנגלים, שלא לפרסם את אמניהם וסופריהם הגדולים מחוץ לארצם. אין הם להוטים אחרי כבוד סופרים ואמנים בקרב עמי העולם. די להם שלצִיָם ולסחרם יצאו מוניטין בין גויי הארצות. פרט לספריהם של שקספיר, ביירון ושל מילטון במקצתו אין ספרות אנליה ידועה בעולם, דומה, כוונה יש בדבר. אומה בריטית זו חסכנית היא מטבעה, שומרת לעצמה את עשרה הלאומי ואין היא רוצה, שגם אחרים ייהנו מנכסיה הרוחניים, על כל פנים לא משופרא דשופרא שלה. קולרידזש, וורסוורדט, טניסון, וויליאם בליק, ועוד לפניהם צוסר וספנסר ורבים לאחריהם עד הרדי, נשתקעו בתחומיה של הספרות האנגלית. אף שלי וקיטס לא יצאו מכלל זה. כל שאמן אנגלי יונק יותר ממקורות מכורתו, כל שהוא נפשיי ולאומי יותר, כך נהוג עליו ההסגר האיי. אלא מה שכספיר? אין מקשין על גאון כזה, שפרץ את הגבולין על כרחם של השומרים הלאומיים. ביירון? הרי זה היה בן סורר ומורה, בן־פרצי, שפרש מנימוסי עמו ומגינוניו. אפילו למות לא רצה בקרב עמו השנוא עליו. ולאמיתו של דבר, אף עמו לא החשיב אותו ואינו מחשיבו עד היום. בספרי הלימוד לתולדות הספרות, הכתובים כולם על טהרת הרוח הבריטית, תופס ביירון מקום פחות במעלה הן בכמות והן באיכות. כזמורת זר נראתה שירתו לאנגלי המסורתי, כמעין טריפה־פסול, כמים המאררים, בחינת פסלתן של לוחות. ולגבי פסולת זו לא היתה השגחה חמורה, שלא תצא חלילה מגבולות המולדת. אדרבא, רעל זה יטעמו ממנו גם עמים אחרים, ישתו את התרעלה, אף לגבי דברי־הספרות הפסלניים של אוסקר וילד וברנרד שאו ושל כיוצא בהם לא נהגה אנגליה עין רעה והתירה אותם לבוא בקהל הגוים.

אגב, אוסקר וילד וברנרד שאו קשורים בקשרי קריבות מצד האבות שלהם. אביו של שאו עין אחת שלו היתה כפוזלת לצד ימין, ואביו של וילד, שרופא היה, ריפא עין זו עד שהתחילה לפזול לצד שמאל. ותכונה זו של פזילה לאחד הצדדים, פעמים לכאן ופעמים לכאן, עברה לבנו של שאו הפוזל. מבחינה זו אפשר לומר, כי ברנרד שאו הסופר מבטא את רוחה הלאומית של אנגליה, אם כי אין להסיח את הדעת כי שאו הוא אירי. כלום מי יודע דרך הרוח ואת גלגוליה?

ט“ז אייר תרצ”ט.