אילו ניתן להרגשות כוח־נפץ כלאבק־שריפה היו נחשולי־הזעם, שנצטברו היום הזה בלבות אלפי אחינו בני ישראל, מספיקים לפוצץ את המזמה הרעה, שהודגרה בתיקי־הפקידות של נחשיך הגדולים ושועליך הקטנים, הה, אנגליה המעטירה, ולהדוף ידי זדים, המתנקשות בבבת־עינו של עם עני ואביון.
אילו שנאה היתה כלי־זין יחיד ראוי והוגן להגנה עצמית של החי על היקר והקדוש לו ביותר, הרינו מעידים על עצמנו שמים וארץ, כי מוטב היה לנו לכוונה כלפי אלה מנציגיך, מבעלי־טובותינו המדומים, מאשר כלפי שונאינו בנפש הגלויים מבני העמים הטורפים הפומביים. שכן האחרונים הורגים בנו את גויותינו ושולחים בפעוטותינו את סכינם הארוך והמגואל בדם; ואילו נושאי דברך המעורפל, המבטיחים ומכזיבים בדבור אחד, רוצחים חזון עם מדורי־דורות ומשחקים בנפש אומה דווּיה ובתקוות גאולתה ואת גחלת התקוה היחידה הם מתנכלים לכבות.
אילו היתה עוד אוזן קשבת בעולם מסוכסך זה לצעקה, העבודה כי מיליוני נפשות מעמנו בפה אחד היו משוועות צעקה גדולה ומרה להחרדת מוסדי תבל על העוול אין מָשלו, שנעשה לנו לעין השמש בידי האוחזים בהגה שלטונך, הה, בריטניה הנאדרה בכוח, ולהוקיע בתוקף הצעקה הזאת את מושליך־מתעתעיך אל עמוד הקלון של כל הדורות,כי מיום קיום עמים וארצות ומיום בגד בוגדים טרם נעשה מעשה־בגידה מחפיר שכזה.
אולם הרגשות פועלות, אמנם, אבל לאט־לאט ובמחתרת הזמנים. ושנאה זו משאתה מותחה יתר על המידה ועושה אותה מקור־יניקה יחיד לנפש הריהי נהפכת לכוח ארסי והרסני לגבי המשתעבד לה גופו; וצעקת הנגזל האחד בתקופה של שוד קבוצי, בשעה של מדבר עמים, תוך אטימות כללית, מה כוחה כי תזעזע עדת החֵרשים? על כל פנים היא גופה אינה דיה. אם כי אין היא פעולה נפסלת כל עיקר בשום זמן, שכן היאך שהוא אי־אפשר ששוועת עם גדול, עם בעל כובד ועומק ובעל משקל־ערך ויוצר ערכין לא פחות ממך, רבתי במדינות, לא תחלחל לתוך לבבות ולא תעורר בהם חרדת המצפון הבלתי־שליו.
חוש שמירת הקיום, אף השכל הישר וכן כל המסיכות בכללם מצווים עלינו פעולות מתונות, אבל עקשיות, לסיכול המזמה, אשר חרשו עלינו באי־כוחך הזמניים במדיניותך, הטבועה חותם הזמן הפחדני. המניעים הללו הם שמדריכים אותנו גם כן לריסון געש זעמנו, לעיצור פרץ השאגה אשר בפינו ולגיוס כל הכוחות של מתינות וישוב־הדעת בקרבנו. אנו מאמינים כי גזירת־השמד על חלום תחית עמנו לא תקום וכי אותן הידים, אשר השחירו עצמן בשחור הבגידה, בחתמן על דפי הספר הלבן, תהיינה קצרות מדי להשיג את נשמת תקומתנו הלאומית, אם כי בזכרון הדורות הבאים הן תשתרבבנה ארוכות למדי בשביל להגיע לדרגתן של ידי קין. קין רצח את הבל אחיו על שום שאלהים רצה את קרבנו. ואף תנועת ההתישבות של גולי עמנו על אדמת אבותינו נמתח עליה פסק־דין של רצח על שום שארצו רצתה את קרבנות מתישביה. אשר שבו אליה כבנים אל קנם להפריח את שממותיה,להפרות את מדברותיה, לגאול את חולותיה ואת סלעיה. לגאול אותה ולהיגאל על ידה ואף להחיות ולהעשיר את התושבים האלה מלפנים, אשר אמנם ישבו בה גם קודם לכן, אבל לא הושיבו אותה ולא הפריחוה במדת כוחותיה הצפונים בה, על שום שלא היה להם הכוח ולא הרצון לכך. ועל שום שיצר העצלתים כאחד עם יצר החבלה חוברו יחדיו בכמה מראשי מנהיגיו של העם הנחשל והמותעה. רצה הגורל, כי בשעה מכרעת כזאת יעמדו בראש ממשלתך, עם אנגלי נאור, קברניטים דלי־חזון, קצרי־ראות, קטני־נפש וקטני־העזה. והם שנתנו את ידם לכהני־השממה ולגבורי־מדבר. הם הגישו אל פיהם של רוצחים מן המארב, הורגי נשים וילדים, את הגביע לקדש בו על דם חזוננו השפוך. אנגליה רמת־המעלה, את שפכת את הדם הזה! את בגדת את המעל הנורא הזה! את אשר קראת עלינו את נחשי המדבר הלזה! הלא תודי: את אשר קראת לנו לפני מספר שנים בפי נציגך לקום ולעלות אל הארץ הזאת. הבטחת ואישרת הבטחתך זו ושנית ושילשת אותה. זה היה דבור שלך כתוב וחתום. ועל יסוד הדבור הזה עלו אלפי רבבות עולים מאחינו, תקעו יתדות תוך שממון, הושקעו אלפי נפשות מישראל ביבוש ביצות, נבנו מאות אלפי קיומים אנושיים, נפעמו לבות מיליונים יהודים בכל ארצות תבל, הושרו שירים, תינוקות יצאו במעגל, נתרעשה כוורת יהודית בתוככי ארץ הבחירה, הוקמו ישובים לאלפים וכמטה אהרן פרח אילן־התקוות בישראל. והנה, את, בריטניה. ערבת לחיים האלה, על מצפונך נערם כל משא־הנפש הזה, ממך יבוקשו הנפש והרכוש האלה. יצר־מלכות רדום מדורי־דורות נתעורר בקרבנו למראה חלום שיבת ציון אשר קם ונהיה. אף את הנך הגורם ליקיצתו של יצר זה, שאין לו תקנה אלא סיפוקו. את הנך בין ראשי גורמיו. במו פיך בטאת אותו לא פעם באזני כל המלוכות. כל עולם האנשים שמע זאת; חמשים ושניים מגויי הארצות ענו אמן לבשורת המלכות בישראל. ילדינו הרכים והרגישים הקשיבו לה ביתרון עירנות והתפעמות־לב והם ספגו את הבשורה הזאת עם חלב־אם, בשירים ובזמירות, מתוך אמונת־אומן של אישים קטנים, שאינם מבינים עדיין מעשי־ערמה של גדולים וקבלו אותה בלב ובנפש, בשכל ובחושים. הם אינם מבינים כעת אחרת ותובעים בכל הצדק להגשים את החזון הזה, שנעכל לתוך דמם. הם אינם מבינים אחרת ואינם יכולים אחרת. ואינם ראויים לאחרת. לא הם ולא אנחנו כולנו, בני עם גולה ואסיר־גאולה, לא אנו מתי מעט היושבים בציון ולא רבבות אלפים הדופקים בשעריה ולא כל מיליוני אחינו הנפוצים בעולם. אנו יודעים, אמנם, מה ערך יש בחברה של עכשיו לתביעות הבנויות של כוח הצדק ועל יסודות היושר. אבל לא לעולם מעל. גם שעה חצופה זו עלולה לעבור בקרוב. לא לזמן רב עוד תהיה הנהגת העולם מסורה בידי רשעים גלויים ונסתרים, בידי בריונים מדיניים והנגררים אחריהם, או בידיהם של אלה, שהזכות היחידה שאפשר ללמד עליהם היא זו, כי הם במחילה פחדנים. בקרוב־בקרוב יחזור גלגל המדיניות לצד מעגלות היושר, או שלפחות בני אדם יתביישו להיות לסטים בפרהסיה ורבים מן העיוותים הנעשים כעת בשדה המדיניות יתוקנו מסתמא. ואילו המעל הזה אשר קברניטיך, אנגליה בשנת תרצ"ט, מוגי־הלב, זוממים לבצעו בארץ הקדושה, עלול להיות נמנה בין אותם העיוולים, שאינם ניתנים חס ושלום לתיקון לעולם. אמנם, חזקה אמונתנו בקרבנו, כי העצה הרעה הזאת תופר וכי כל הגזירות הקשות עתידות להתנדף על שום שאינן עומדות לא בפני היושר ולא בפני ההגיון של המציאות ואף אינן הולמות אפילו את טובתם של יריבינו, אשר על תקנתם שוקדים כביכול רבי־המרמה. כן, החוקה העלובה, אשר הותקנה בקולמוסיהם של מכתבי־השוא למדיניותך ההפכפכה, תאבד, ואילו כתם בגידתך יעמוד לעד. הוא ייחרת בשמך ובבשרך, וודאי גם בגורלך לכל הזמנים.
כמה קל להקל־ראש בעצומותיו של גוי, שאינו עז ועצום לכאורה, שאין ציים וצבא חיילות עומדים לשימושו, שכתר המידות הטובות הענוד על ראשו מדורי־דורות ורגש־המוסר המפותח בקרבו ואנושיותו היתירה, שנהפכה אצלו למעין יצר קדום, מונעים אותו ממעשים־תעתועים, הנהוגים בידי יריבו, לזרוע שוד ורצח מן המחתרת ולכנף כנופיות, השופכות דמי־נקיים. אבל מן החכמה המדינית, שלא להקל ראש יותר מדאי בכובשי־יצר שכאלה. הפורע לפי טבעו מסוכן הרבה פחות מזה, שנוסף על הגבורה הטבעית, המפעמת אותו לשעת ההכרח, באין ברירה אחרת, הנהו מחונן גם כן בגבורה של כיבוש עצמו כל זמן שיש לו ברירה אחרת. רוצחים משתוללים וסחטנים מומחים סופם שהם מכוונים את מלאכת הרציחה שלהם גם כלפי בינם לבין עצמם והם עצמם נעשים מסוחטים וממוצים עד מהרה. אולם גורו לכם, השאננים היום, מפני אנשי־ישוב נבונים, הנאלצים לתבוע לעצמם דין־ צדק בכוח. כוח, אפילו חלש למראית עין, הנשען גם על ההכרה של יושר, סופו לנצח. אפילו עם עני אינו עני. אפילו ציבור מחוסר־נשק אינו משולל כלי־זין כל עיקר. כל מיני סכסוכים ודיונים אפשר לדכא בכוח הזין או הערמה ובכל מיני הנפתולים המדיניים, מחוץ לאלה, שיש בהם משום תביעת אויר לנשימה לעם שלם. ואנו – ישוב ארצנו הוא אויר נשמתנו. על שיא נעלה מעל כל שיאים תלינו את חזון תקומתנו, פה בארץ בחירתנו. לא רק תקותנו הלאומית אלא חיינו כולם תלואים לנו פה מנגד על התקוה הזאת. האם לא אתם, רבי אנגליה, שיתפתם עצמכם בהצהרה חגיגית רבת־הבטחה ורבת־אחריות, בהאדרת התקוה הזאת ובהרמתה למעלה ולמעלה עד כי היתה לנס? האם יד זו, שהשיאה את תקות עמנו, תיהפך לתלינה? פה זה, שביטא את שם המפורש של בית לאומי לעם גולה, יתכחש באופן כה נוכל ומחפיר להחריב את הקן הזה, אשר רבות כבר עמלנו עליו ועוד רב מזה לאין שיעור הוא העמל החמרי והרוחני, אשר עמנו מוכן ומזומן להשקיע בו בעתיד?!
אנגליה, חזרי בך, החלק הנאור באנגליה, עמוד על המשמר ושמור על שמה הטוב של המעצמה בריטניה. שם טוב אינו קישוט בלבד. הוא גם מבצר־עוז במלחמת־הקיום, מבצר־עוז לכל בר־דעת, לכל יחיד, לכל ציבור, לכל עם וגזע. קל וחומר לך, מעצמה בריטית, שכולך אחויה ותפורה טלאי על גבי טלאי ועיקר כוחך הוא במידת האשראי של אימון, שזכית לה בעולם. יוודע נא אל נכון מה שרבים מרננים אחריך מאז ומשכבר, כי מאזני כנען בידך, וכי את אלבּיון בצירוף כנוי־הלואי שלו, והרי את עצמך חותרת תחת קיומך כקהלית־עמים. שאלי נא את טובי הוגיך, את מדינאיך אלה, שיצאו מכלל רוכלים בין־ארציים והתרוממו למעלת מדינאים ראויים לשמם, שאלי את קרליל, את גלדסטון, אפילו את בולדבין זך־הרעיונות, ותשמעי כי עצמתך תיכון רק על ישרך והן־צדקך. לא לך, מכבדת המסורה, לחקות את מעשיהם של קופצים־לשלטון קיקיוניים, בועות־קצף בשעת־שצף, סיקריקין של מאַת העשרים, הנוהגים כשודדי־ליל בחלוקת שלל ארצות ועמים, לא תהיה תפארתך, בריטניה, על הדרך הזאת; חיל לא תעשי באפני־מרמה שכאלה. ולא עוד אלא אף לא תחזיקי מעמד לעתיד הקרוב בכוח התנהגות שכזו. עם אבדן שמך הטוב יפנה הודך. יפנה זיווך ותחלוף כל יראת־הכבוד מפניך, יראה זו שבזכותה את קיימת כמעצמה. ולא אשמתם של אלה, אשר סובבת אותם בכחש וגזלת מהם את תקותם הלאומית, כי אף הם יסייעו ברצון וממילא להעברת קלונך בעולם ולפרסום רפיונך.
נכתבים הדברים ביום דין גדול ונורא לעמנו, יום שחור מני ימים בקורות אומתנו, יום פרסום הספר הלבן המביש. לב כל יהודי בארץ הזאת ובכל הארצות מלא געש וחרון־אף, תחוור שפת אנוש להביעם. אילו ניתן פה כלוע הר־שריפה לכלות בניבים את הרישעה! אילו נתלכדו כל עשוקי־עולם כאיש אחד למגר את ממשלות־הזדון, המסכסכות בין עמים! עוד יבוא יום. ועד בוא יום־פקודה שובו, קברניטי בריטניה, אשר בידכם נתון מלוא גורלו של העולם, מדרכיכם הנלוזות. אל תאמרו: “אנו האדונים, ומי ידון לנו?!” יבוא מי שידון יורה־יורה, ידון־ידון. יש גמול ושילומים; יש עין צופיה בעולם. כל פרט וכל צבור סופם לשלם בעד התבערה שהם מבעירים. את, בריטניה, אשר שתית ממעינות ישראל הקדומים, אשר רבות ירשת מעמנו, הזהרי שלא ייאמר עליך: הירשת את ישראל וגם רצחת את חלומו? השוחט מספר נפשות מעם־הורג רק מספר נפשות ממנו; אולם השולח את ידו בחלום־דורות של עם–דינו כמי שבא לעקור ולהשמיד את האומה כולה. ודעי לך: אלהי ישראל קנא ונוקם. נוקם בגבורים עוד יותר מבחלשים, כמה שנאמר “משגיא לגויים ויאבדם”. גבור ותקיף כשהוא נופל מפלתו קשה ביותר. משיח ישראל הוא עני ורוכב על החמור. מי שמפיל את משיח עמנו עדיין לא הנחיל לו תבוסה גמורה. ואילו את בריטניה, המעצמה האדירה, הרוכבת על פיל גדול בענקים, את כי תפלי מעל שיאו של הפיל… הזהרי!! תצנחי לתוך תהום רבה ותתרסקי.
כ“ט אייר, תרצ”ט. יום השבתון.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.