רקע
אליעזר שטיינמן
מכת האגירה

 

א.    🔗

רצה הגורל, כי ישובנו, הנטע הרך והרופס, יתייסר במשך שנים רצופות בשורה של פגעים ונסיונות קשים, הניתכים עליו בדחיפות כמו מתוך קרן־השפע של תוכחת איוב. עודו מפרפר בצפרני הספסרות בקרקעות קפץ עליו אסון המאורעות, שהמטירו עליו פצצות ומוקשים! עדיין לא שבתה היד המרצחת את בניו בדרכים והמציתה את קמותיו – והנה קם עלינו האויב מבפנים, המתנקש להרעיבנו בעוד המחסנים מלאים כל טוב ולשלח את תבערת השגעון בכל המוחות והלבבות: לאגור! לאגור! לאגור עד בלי די! לאגור בכל המחירים והאמצעים שהם! לאגור בכספים מרובים, המצויים בידי יחידים עשירים ולהכרית על ידי כך אוכל מפיות ההמונים העניים! אין לדבר על חזיון מביש זה במלים של הסברה והערכה או במלים בכלל. ואף אין מעשה עושק זה, הנעשה לעין השמש, נכנס כלל בגדר חזיון צבורי. הפצצת ערים פרוזות תועבה היא גם מבחינת המוסר הדרקוני המקובל בזמני־מלחמה, וכלום מפקיע־שער אינו מפציץ? איש יושב בתחומי עיר שקטה, בעל בעמיו, אזרח הגון, אפשר גם מכובד, ייתכן גם מ“פני העדה”, אין זה מן הנמנע, כי הוא נושא משרה ציבורית ובין העסקנים חלקו, ועם כך הוא, שזכה לבעלות על איזה מלאי של סחורה, שקי קמח, קופסאות גפרורים, פחי שמן, ככרות סוכר וכל מה שהוא מצרך ראשון או שני, מסבב לפתע את הדברים כך, שכל החפצים ההכרחיים האלה נעלמים מן השוק, נטמנים עמוק, עמוק במרתף, ורק שיעורים קטנים מהם נתרמים אט־אט לקהל ובמחירים מופרזים, שהם למעלה מכוח קנייתם של האוכלוסים הרחבים – ובכן מה צריכים האוכלוסים הרחבים לעשות בבקשם דבר מאכל, בבקשם מעט שמן ונפט, גפרור ונעל, סוכר וסם לרפוי? יעשו מה שיעשו, ישתטחו על הקרקע בפישוט ידים ורגלים, יזחלו על ארבע, יעמדו ימים ולילות בתור המוצץ את החיות – למי זה איכפת? לו, בעל המלאי, בוודאי לא איכפת. הוא – לשלו! למחירים המופרזים, להפקעת השערים, להתעשרות פרטית על חשבונו של האסון הכללי. הוא, אדרבא, מכל שתתרבה המהומה יותר, ככל ששגעון ההתרוצצות יגדל וזנבי התורים יארכו כן הוא ממריא על כנפי הדמיון של גזל הציבור וכן המחירים מאמירים והולכים והוא מחביא עמוק־עמוק כל־דבר ערך לתוך המרתף. יתרבו הרעבים – יתרבו! חולים, זקנים, ילדים יסבלו מחסור – יסבלו! רוצח תושבים שלוים ממרומי אוירון כלום יאזין לאנקת הפצועים מלמטה? ועכבר הכסף, המחביא הון הקהל במרתף, המוצץ לאט־לאט חיות התושבים, המרעיב את האוכלוסים והמציג אותם ערומים ויחפים, אף הוא משלח את כלי המשחית בקהל מתחתיות מרתפו. מיום ליום יגביר את עניבת־החנק על ציבור גדול יותר, מיום ליום יוציא מנין גדול יותר של אנשים מתוך העיגול של יכולת הקניה, לעין השמש יטיל מוקשים ופצצות של מחירים שיש בהם משום רצח נפשות ממש. ועם כך הוא יושב בתוך הקהל, מתהלך כאחד מן האזרחים, אף בקומה זקופה הוא מתהלך, עושה מעשי טירור וצועד לבטח בקרב עדת התושבים השקטים. עושק מספר א' ועודנו נראה כסוחר חוקי או כאוגר בדין. די לנו רק להעלות על דעתנו את אפשרותו של חזיון מתועב זה, כי תיתכן מציאות כזאת, שבעל הון אחד יוריד למרתפו גזל רבים, כי פרט עשוי להיות אדון ושליט על אוצרותיו של ציבור, כי קיימים תנאים כאלה, שבהם ניתנת השליטה לבשר ודם יחיד לגזור רעב חלקי או גמור על המונים, בשביל שנבין כמה עמוקה ירידתנו האנושית. אולם מה איומה הזוועה בשעת־חירום, שבה האפשרות הזאת נעשית מציאות ושבה ה“הוא” המדומה מתמחש במעמד שלם של צוברי־הון, פושטי־עור ועושקי הקהל. הוא הסיטונאי והוא הקמעוני, הוא היצרן והוא התווכן, הוא החנוני המקצועי, והוא החנוני משעה טרופה זו, הנספח החדש לעדת העושקים, המנצל את האסון וחוטף וצובר לו מלאי, שמכיון שיש שרפה ורבים מתעשרים יתעשר גם הוא – כולם נותנים יד לפשע הגדול, שאין בינו ובין השמדה גופנית של עיר ומדינה ולא כלום.


 

ב.    🔗

נחטא לאמת, ואפילו להגיון הישר, אם לא נראה גם את השותף השני לפשע הציבורי הזה, והוא הציבור עצמו. העכבר והחור שניהם גנבים. מפקיע־השער והפרט, הלהוט לאגירה יתירה, המחביא פחי־נפט ואיש מן הקהל, התוקף את עגלון הנפט עד כדי לחבל בו, החנוני המתאכזר והלקוח, הרוצה לכבוש את חלקו ביד חזקה, מפריחי שמועות במזיד בדבר הרעב העומד מאחורי כתלינו והנפתים להאמין מתוך קלות־דעת, שאף היא כמעט זדונית, כולם נוטלים חלק בהצתת קנינינו ומתחייבים בנפש ישובנו. בעל המלאי, הרואה המונים צובאים עליו ומוכנים לדרוס אותו ואף לדרוס איש את רעהו בשל זכיה בתוספת מנה בקניה, מסתבר, כי אף בו מתלקח יצר העושק, המפותח בלאו הכי. כאן עיקרו של אותו עיגול־הקסמים, הצפוי להיהפך לעניבת חנק מסביב לצוארו של ציבור, ששיווי משקלו נתערער. הקהל האמיד להוט לצבור כל מה שאפשר יותר מבלי לחוס לא על כספו ולא על יגיעו, הואיל ומכיר הוא בטיבו של הסוחר והחנוני היהודי להפיק רווחים מתוך אסונות: ואילו הסוחר והחנווני מקבלים תוספת גרוי לתאוות־הבצע מתוך שצף־קצף ההתלהבות העכורה של הקהל לאגירה. הלקוח והמוכר מכירים זה את זה בסורם הרע. ולמה נסתיר מעצמנו? חייבים אנו להכיר את קהלנו, זאת אומרת, איש איש מאתנו חייב להכיר את עצמו ואת העדה הזאת, שהוא צמח וגדל בתוכה. חנוונים היינו מדור־דורות; חנוונים הננו עד היום. כדרך שאמר מנדלי כל ישראל קבצן אחד. כך ניתן לומר כל ישראל חנווני אחד. הרי זה ענין שבדם ולא על נקלה יכול עם לעקור תכונה מורשה מקרבו. אפילו טובי בניו נלחמים בה מדעת. כל צרכן יהודי הנהו במדת מה גם תווכן וסרסור וכל לקוח נוהג מעשה־סוחר. יהודי קונה אצל עצמו ואף מוכר לעצמו, היהודי אוגר מטבעו, כלום לא אגרנו בזמן הפרוספריטי קרקעות? כלום לא הפרחנו “תלים” כדרך שתינוקות ברחוב מעיפים למרומים עפיפונים? כלום לא סחרנו בדונמים של אדמה ועוררנו על ידי כך רעבון מלאכותי לקרקע? כלום לא הריקונו את כיסיהם של עולים עניים בשביל למלא בכספים סחוטים מיהודים, סחוטים מתוך זיעה וסחוטים בערמה, את כיסיהם של אפנדים עשירים? ובמה הצדקנו מעשי תעתועים אלה? אמרנו: הננו אוגרים אדמה, וכעת אנו אוגרים פרי אדמה; לחם הננו אוגרים, נעלים הננו אוגרים; ובקרוב נאגור חוטים ומסמרים חלודים, כדרך שעשינו זאת בזמן אחר ובארצות אחרות. בודאי שראשיתה של האגירה נעוצה בדאגה ליום מחר ובחרדה המובנת והמוצדקת לטף, שיבקש אוכל – ואף המבוגר הרעב הנהו בחינת טף. אבל משאלה צנועה זו למעט מזונות נהפכת במירוץ התפתחותה לתאוה שטנית, להב־הב, שאין בפניו מחסום. תחילתה אמצעי כנגד הרעב לאלתר – ובהמשכה תכלית לעצמה, חמדנות נתעבה, משחק אכזרי, אספורט מושחת, בולמוס הנושא עמו סכנה לשלום־הציבור בפועל. חוזר וניעור החוש היהודי העתיק בגלותו בין הגוים לחסוך, להחביא, להכין צידה לדרך, להסתיר מעין זרה, לשלשל את כל הונו, הצפוי לסכנה, לתוך מטמון. אדם־יהודי זוכר: לעולם אין ליהודי אלא מה שהוא חוסך לפיו ומפיו. לעולם יהא יהודי שומר מכל משמר איזה צרור סמוי מן העין או לפחות תרמיל גלוי. הקיצור, דרוש מלאי, מה אתה ומה חייך אם לא הכינות לך מלאי, אוצר גנוז, וכל המרבה אוצרו זה הנהו נבון יותר, שקדן יותר, מעשיי יותר, יהא זה קוצר־ראיה מצדנו אם לא נעמוד על צד המשחק שבאגירה. בני אדם משחקים תמיד, אפילו כשהם שרויים בצרה גדולה, ויהודים על אחת כמה מתחרים זה בזה בכל עת ובכל שעה. דומה, הדברים בולטים ומפורשים: כולנו הננו מפקיעי־שער, סוחרים הננו משנים קדמוניות, אוגרים לפי טבענו, אצים להתעשר מתוך הרגל־מסורה. למראית עין פחד מפני הרעב, ובתוכו של דבר – משיכה אל השורש החנווני. גלוי וידוע, כי בעסקי גזל בידים, שפיכות־דמים, שכרות ועבירות אחרות כיוצא בהן, מצוינים אנו לטובה מעמים אחרים, אבל בשטח של הפקעת־שערים וספסרות וכל מה שריח ממון נודף הימנו, חטאנו, אשמנו, בגדנו מכל עם. אחרים חומדים ממון ויהודי משתכר בממון. אף אחרים אוגרים בשעת חירום ומעלים מחירים כפי הצורך, אבל יהודים אוגרים מתוך שכרון ומקפיצים מחירים ללא מצפון ובושה, ולא עוד אלא מתוך גאוה מקצועית לכך.


 

ג.    🔗

ר' לוי יצחק מברדיצ’ב היה מסתמא מלמד זכות על זרע קודש גם למראה הנגע הזה, אבל אנו לא הגענו למדרגתו של ר' לוי יצחק ואין לנו הכוח ואף לא הזכות להיות מליצי־יושר שכמותו. דומה, עמנו בכללו אין לו כוח, ואף השעה אינה כשרה לכך, לסבול בקרבו צידקות כזו לגבי פושעיו ומחריביו. הישוב בארץ, שלא ידע עדיין אפילו תקופה קצרה של חיים כתיקונם והתבססות יחסית לפחות, כל שכן שלא יוכל להתקיים בתוך אוירת־הזדון הזו. ציבור, שרוב מנינו עלול להיהפך בכל שעה שאינה כתיקונה לעדת סוחרים, לא יוכל להיות בר־קיום. ציבור, הסוחר בשעת שלום באדמתו ובשעת־חירום בפרי אדמתו, ציבור המשחק בכל הזדמנות בצרכי־אוכל ובצרכי־הלבשה כבקלפים – סופו להיעשות לשמצה ולהיות שריקה בגויים. מי שעבר בימים האחרונים, בימי הרעש האלה ממש, דרך ארצות הגויים, אפילו דרך ארצות הנתונות בתחום האש, לא ראה שם אפילו בבואה קלושה מהבהלה הפרועה השורה בישובנו בשוק הכספים, בשטח האגירה ובעסקי מטבעות קטנות. הגויים המגושמים לא יצאו עדיין מכליהם ולא החביאו עדיין את טובם ואכלם בתוך מרתפים, והמוכר הגוי לא לבש עדיין על פרצופו אותו חיוך קמצני ואכזרי. קר ואדיש, שלמי שהנהו מארי דהיטי, מארי דכפתורי, מארי דנפטא, מארי דסוכרא. כגון הסוחר והחנווני היהודי. הצרכן הגוי לא השתרשר עדיין בתורים ארוכים על יד חנויות לנעלים ולתמרוקים בשביל להצטייד בזוגי־נעלים נוספים ובתוספת מנות של יופי. רק עמך ישראל עשו כן. בני ישראל בארץ הקודש רעבים הם: רעבים לשמן ולסכיני־גלוח ולמיני־מתיקה ולתוצרות עור ולעבודות רקמה ולכל המצרכים, העלולים לשמר בקרבם את הערך הכספי, שייפגם אולי חלילה במטבע המזומן. עדת הסוחרים ועדת הקונים עשו יד אחת להמיט עלינו חרפת קלון בעיני עצמנו ובעיני הגויים שכנינו. ואין שוב שתי עדות אלא אחת. הכל סוחרים, הכל מוכרים, הכל קונים, הכל חוטפים, הכל מחביאים וחוסכים כביכול ליום… לאיזה יום? היודע אותו חסכן תמים בערמומיותו איזה יום מצפה לו ומה ילד יום ומה אפשרות שימוש תינתן לו במלאי גזול מוטמן זה לכשיגיע חלילה אותו יום אל יגיע?! האמנם קיימת אפילו אפשרות קלושה שבקלושות כי ביום המר ההוא עוד יסבול ההגיון, עוד יסבול העורק האנושי הטבעי, את החלוקה הזאת לאנשי מלאי ולאנשי אין מלאי, כי אלה יאכלו שמנים ויתהדרו בנעלי־פאר ואלה יתגוללו בחוצות מזי רעב וחשופי שת?! היהיה כדבר הזה בארץ ישראל? היהיה בזמננו באיזו ארץ שהיא? שום שלטון ואפילו השלטונות המרושעים, המולכים כעת בארצות ידועות, לא ירשו הוי מנוול שכזה, ואם כן מה טעם ומה סכוי לאגירה מבוהלת זו? אין טעם וסכוי מלבד תאוות ההתעשרות לאלתר. קונים היום בשביל למכור למחר בתוספת ריווח. עושים מרקחה לספק בתוכה את תאוות הבצע. הסתכל באפייה של אגירה זו ובגלויה והבין – זה השער למפקיעי־שער; רק שליש הימנה מכונס לתוך אפיק טבעי ויש בו קורטוב־מה מן המפרה והמבריא – ושני שלישיו הם מעשי ערמה וזדון או רדיפה אחרי זלילה. אלה, שהרעב דופק על קדקדם באמת, אין להם יכולת אגירה. ובעיקר עוסקים באומנות זו, באספורט זה, בעלי־היכולת, שהם “מאוגרים” משכבר לפחות לגבי העתיד הקרוב. אל תאמרו: אגירה היא זו, אלא אמרו: מסחר קיבוצי. ציבור אנשים הפך לעדת מפציצים בפנים המדינה לא קם כנגדו כלי־הגנה ולא נוצר לו סם מגן. אותו סם רפוי בקרבנו הוא, בכוחנו המוסרי, בכשרון הבושה, שעוד מפעם אותנו במעמקים. קראו נא את האותות של אפינו הלאומי מקדמי הדורות, הלא הם כתובים על ספרי נביאינו וחכמי ההלכה שלנו. האגירה היא חטא יהודי קדמון. קדמוני־קדמונינו צווחו כנגד המוכסים ומפקיעי השערים ומוכרי האביון בעבור נעלים. הם תקנו תקנות חמורות כנגד השודדים אשר בפנים המחנה. אבל מה תקנה לציבור, שרבים מבעלי־היכולת שבו נעשו אוגרים לתכלית אספורט, מתוך רצון להשיג שיא במירוץ־ההתחרות של צבירת הון ואוכל.

ישוב אומלל, גם בעת צרה, גם בשעת־מבחן כה חמורה, גם עתה בעמדך על סף התהום, אתה מוכרח לקפוץ ולהתפתל בעניבות־מות במירוץ ההתחרות! מי גדול ותקיף יגער בך: הרף! עמוד!


ט' תשרי ת"ש.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49374 יצירות מאת 2727 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!