(בשנת מות הרצל, תרס"ד)
אחות גדולה לי, המבולבל, וכוס-היסורים שמה.
ועומדת כוס זו במעמקי המעמקים, בפנים שפנים, בקודש- הקדשים שׁבחָזי, חֲזֵה נודד, תועה ומבולבל.
מזוגה היא עומדת, מזוגה ומלאה, ונִסכּה עולה על כל גדותיה.
והנה כל מרור-המרורים, כל אסון-האסונות, כל עינויי-התָּפתה, הנכלמים מפני עצמם, – כל זה יבוא ויתערב בנסכּה של כוס זו המזוגה והמלאה…
וטיפה אחת ישנה לכוס זו.
קטנה היא אותה טיפה, זעירה, בלתי-ניכרת; אפס כי מרירה היא עד לעילא מכל אומר ודברים.
מצעָרה היא טיפה זו, אפס כי היא גדוֹשׁ תגדוֹשׁ את המלא והישׁפך תישׁפך מעל השׁולַים; היא תדכא ותכבושׁ ותשׂים מתג ורסן בסאון-הרוח; היא תטמא ותחלל ותעכיר…
זו הטיפה מעכירה את קוּבּעת-התרעלה…
ושַׁמה ושׁאיה יוּכּת הלב!
––––––––
יום-קיץ לוהט.
חוצות הגיטו שבמזרח-לונדון מזיעים מחום מעוּפּש ומעבודה קשה. הגסות, הזוהמה, המהומה והרעבון נישאים על כנפי ההבל הכבד מנשוא; הם באים ועולים מן הסימטות הצרות, מאבני החצרות המטונפות, מאשנבי החומות המוּשחרות; הם באים ועולים וזוחלים ומשתפכים…
תינוקות מזרע אברהם, יצחק ויעקב יוצאים מחוריהם, סובבים ונרמסים ברגל העוברים והשבים; יהודוניות מליטא ופולין, גליציה ורומניה, בכובעי-גברים קטנים ועגולים וב“סמוֹכטוֹת”1 נאלחות ממהרות אל ה“ליין”2, והן עוברות וממלמלות בז’ארגון המשונה שלהן על כל המעשים הנעשים ב“סטריטיהן” – מבואותיהן וב“רוּמיהן” – דירותיהן, על ה“דינֶר” וה“סַפֶּר”, ארוחת הצהרים וארוחת הערב, העולים ב“צרות גדולות”, על עולליהן שב“סקוּל”3 ועל בעליהן שב“ווֹרקשופּ”4… ועל ה“ירוקים”, אורחיהן וקרוביהן הללו, שבאו מארץ-מולדתם להיות תלויים בצואריהן של הני נשי, יוצאות ליטא ופולין, גליציה ורומניה…
בחורות עבריות, בעלות-מלאכה והולכות בטל, עוברות במהלכן הזקוף והנחפז ובמלבושן הצעקני והמחוצף, ומאחוריהן – בחורי ישראל, אנגלו-דז’וּאים, בצוארונים מגוהצים וגבוהים, בנעלים צהובות בעלות-שרוך ובמכנסים צרים וקצרים… וכולם, גם הבחורים, גם הבתולות, גם התינוקות מעקמים את פיהם, דוחקים בלשונותיהם, מתיזים בשפתותיהם ומדברים “שפת-הארץ”…
ויהודי שׂב בעל-פיאות וזקן יוצא לקראתם מן ה“קוֹרנר”5 אשר על יד “מחזיקי הדת” והוא נושא סל על זרועו:
– ששה בפּני6; רקיקים חמים; ששה בפּני; רקיקים חמים…
ואין קץ למנגינה!
ובצדי הדרכים, סמוך למודעות המשונות והגדולות, המודבקות לאורך כל הכותל, על דבר כל מיני מֶס-מיטינגים (אסיפות-עם) ו“פּוּבּליק-לקטשוּרס” (דרשות בפומבי), ע“ד אסונות-היום ונפלאות-היום – עיקר-התוכן של העתונים המקומיים, – ע”ד קופסת הטבק ששוויה עולה למאה ועשרים ליטרה שטרלינג ועל זקנה בת שמונים ושלוש ששיסעוה כלבים… וכיוצא בזה וכיוצא בזה – עומדים וניצבים גרי-ה“איסט”7 מבני עם-הארץ, מדוכאים ומחוסרי-עבודה, ועיניהם מביטות אל ההמון הזר, המלוכלך, הנתעב, המחקה כקוף, הנלעג בלשונו ורוחש בלונדון הבירה ו…מוציא טרף מבין השיניים!…
ובנות-הארץ, עלמות ה“איסט”, השחופות והצנומות, בשלמותיהן הפשוטות והמשמשות גם לתקופת טבת וגם לתקופת תמוז, ובפניהן האדומים והשובבים, יוצאות מבתי חרשתן והן נפגשות בבנות ה“בּלַדי דז’וּיז” (כלומר, היהודונים הנבזים), המקושטות והמלאות…
והמון יהודים כפופים רצים ומובילים על “בֶּרוֹת” (עגלות קטנות) איזו סחורה: איטון, שקים, נייר, פירות, ועיניהם תרות אל עברי פני השוטרים לבל יכירו בהם…
גרֵייפּס… גרייפּס… גרייפּס…. – משׁמיעים מוכרי הענבים.
אִיטשׁ א פֶּני… איטשׁ א פֶּני – מקדמים הנערים הקטנים והמגודלים את פני כל עובר במטפחות הלבנות שבידיהם, אשר כל אחת מהן נמכרת בפּני.
תְּרי הֵפֶּנס אַ פוּנד, – מכריזים האחרים על תפוחיהם.
הוא-הא; הוא-הא; טאראראם; טאראראם; אותה חיה מגואלה, שאינה יודעת למה היא באה ועל מה היא נענית, סואנת את סאונה ורועשת בדרכה.
ונושאי העתונים מכריזים על מאורעות המלחמה וחלליה הרבים והעצומים.
ואני, המבולבל, מתנהל לי לאיטי באיזה “רוֹד”, אשר לדעת את שמו אני נותן את לבי בזו השעה, מסתכל בבני עמי המתנוולים והמתנוונים וחושב את מחשבותי המבולבלות…
ומן הארץ אשא עיני השמימה… אכן השמים כאן אינם שמַים כלל, השחקים לא שחקים והשמש לא שמש…
השׁמשׁ – איזו בֵּיצה נרפשׂה, שׁלוקה ואדמדמת….
אכן, לא לנו לונדון, לא לנו… זרים, זרים, זרים…
ואני חולם חלומות בן-הגיטו – – – ופתאום לפתע…
אותיות שחורות באלכסון על פני כל מודעת העתון, שהודבקה זה כרגע…
האותיות חולפות, עוברות, ואני מתנהל לי לאט…
ועוד פעם מודעה. ושנית עומדות האותיות וצועקות…
הטראמוואי מצלצל. מה זאת? מה קרה? יד אוחזת בי והודפת. מה אני ניצב באמת באמצע-הדרך? ושׁוב תּצַלנה אזני…
אה, כן, הלא ניתּז הראש… משעיפים, מחזיונות-לילה…
ונדהם אני בא עד אותו בית, בית-העקד של החברה הקולטורית הציונית; ושולָל ונדהם אני פותח את הדלת… אמנם! קלסתר-פניו של ההוא גברא עטוף שחורים כהלכה. הוא מת!.. וקבוצות-קבוצות עומדות: אַ-אַ-אַ… “כהרעים הרעם ביום בהיר”… “מי מִילל, מי פילל”…
אני ניגש עד החלון. מה זאת? הם עודם מדברים" וכל-כך? איככה?
אַ-אַ-אַ… – מוסיף המיוחד שבהם להרעים פניו – מיתה מוקדמת כזו! אבידה שאינה חוזרת אָבדה לציוניות! שבר גדול הָשׁברו הציונים!
בלי דעת, בלי משים, בלי מחשבה, אני ניגש אליו, אל ראש המדברים ובתנועה מכונתית של הרגיל לקדם את פני חברו בשלום, כשהוא נפגש אתו, הרי אני מושיט לו ידי…
בפניו, פני המיוחד, פני ראש-המדברים, מסתמנת התנפחות מיוחדה של גאוָה.
אָבֵל אנכי! – מסלק הוא את ידו – כל בית-ישׂראל יבכּו את השׂריפה! אני, בתור ציוני אמיתי, לא אתן שׁלום ולא אחזיר שׁלום כל שׁלושׁים ימי האבל. כל ציוני אמיתי אָבֵל הוא כל הימים האלה. יתומים היינו!.. ואני יודע, מי אשם במיתה זו. אני אגיד לכם, על ראש מי תחול האשמה של מיתת מנהיגנו! אוי, אומר אני לכם, שנתי תדוֹד בלילה הזה! הכדור ניפץ את גולגלתי ביום בהיר בשחקים! מנהיגנו הלך למנוחות ואותנו עזב. – – –
פרשתי לקרן-זוית: הטיפה השתפכה…
––––––––
…יום-חורף מעוּנן; אד-ערפל ממעל ובוץ-צחנה מתחת. אני יושב כבר בחדר אחר, בחדר-המקרא ה“חפשי” של הביבליותיקה הרוסית החפשית…
אני יושב בתוך החופש, סמוך אל המודעות המבשרות שיעורים ונאומים על “המצב הפוליטי” וכו' וכו', אשר, יודע אני, אחי בני ישראל הרוסים שבכאן ינהרו למו באלפיהם וישתום בצמא.
ככה ישבתי בחופשה, בחופשה – ומסביב-סביב לי המון יהודים נודדים, צעירים, זקנים, אסופי חוץ.
אסופי חוץ… המון “ירוק”… ופניו של כל ההמון הירוק הזה – כשחוֹר שולי קדירה.
כי עברו הימים ותשועות בל נעשו.
לא נעשו תשועות לא בחייו של אותו איש ולא במותו. חלום-חייו לא עמד לגמדים לתת להם שיעור-קומה וצער-מיתתו לא ברא כנפים לזוחלים.
והפורענויות מתגברות. בראש-הומיות נפול יפלו בני-נשי. באד-הערפל יתעו בני-גולה, יתעו, יתעטפו,ילינו… קדרות על כל פנים וגם פנים לא היו. הרוח, מקור הפרנסה, של עם-הגלות, הלך לבלי שוב עוד. רוח אין, אין, אין. וצורת בן-אדם, צורת עברי, עוד אינה. והאזנים תִּצַלנה: פרעות, פרעות, פרעות…
ועומדים להם יהודים פליטים שונים שם בפינת הביאה, לא רחוק ממקום “הדיסקוסיות הרותחות” על תיקון-העולם ומלכות-השיתוף, שבין אחיהם הצעירים מהם, והם מספרים פעם בהלכות סטרטגיה ובכוחו הגדול של הכדור, פעם בכל הנסים והנפלאות שנעשו להם שם בימי התוכחה, איך ניצלו חייהם ואיך נשארו לפליטה, פעם ב“יציאת מצרים” ובכל הקושי של קריעת ים-סוף, כלומר: האגנטים ועבירת הגבול, ופעם בכל ההרפתקאות שעדו עליהם כאן מפאת חוסר-העבודה וחסדם של בעלי הטובות…
– אתמול עבר מקצה לונדון ועד קָצֶהָ – מספר על אודות עצמו יהודי נמוך בעל זקן שחרחר ופנים מקומטים ונוחים – איפה לא היה? בסיטי, במערב-העיר, בטוטנהֵים, בדלסטוֹן, בהרי-חושך! מה לעשות! אומנותו אינה נצרכת כאן…
ואילו היתה נצרכת, מה בכך? – מפסיקו אחר, בעל פנים זועפים ביותר, שטרח כל העת לדון דין קשה גם את הסדרים שב“מלכות-אֶנגלנד המקוללה” ואשר לא רצה בשום אופן להודות על איזה קוּלות וטובות שב“פולטיקה דכאן” – נצרכת לא-נצרכת: אטריות קרות! הנה לאומנותו של פייטל בן-עירו יש מהלכים פה, אבל כל הענף הזה בידי האנגלים. אמת, לו, לפייטל, לכל הפחות, יש קרוב ..
– ואני… – ממהר בעל הפנים הנוחים לתפוס את מקומו בשיחה ולהמשיך סיפורו – ואני, כמו שאתם רואים, ברדת י מן האניה היו בכיסי שלושה רובלים וששים וארבע קופיקות בכסף מדינתנו. טוב, והנה. שלשום אני מקבל מכתב משם… נוּ-וּ – המספר מרכין ראשו במהירות ומעווה שפתיו בצחוק – אוי ואבוי לי מקבלת מכתב כזה!.. טוב… לקחתי ושלחתי שׁני רובלים לשׁם. שׁילינג חסר פֶּני לקחו ממני בקונטורה דמי משלוח…
– שׁילינג חסר פֶּני?! – קופץ בעל החימה ואומר לגבות מזה את חובו ולהוכיח גם מעובדה זו, עד כמה מקולקל הכל ב“מלכות-אֶנגלנד המקוללה”…
– ובכל זאת, – מתעורר גם פייטל, זה שיש לו פה קרוב וגואל, ש“מחלק אתו את פרוסת הלחם האחרונה”, בכוונה לנחם ולעודד את חבריו, והוא מביא ראיה לזה שצריך להתעודד מ“דברי האשכנזי”. איך אומר האשכנזי? “ממונך אבד – לא הכל אבד; אומץ-רוחך כי פג – הכל אבד…”
–…וככה אני יושב במרתף כל היום… – בוקע ועולה מעבר אחר קול מספר – סכנת נפשות! מה יֵעָשׂה שׁם – איני יודע: מרתף, ואין דבר נשמע. אבל לבי צועק לאמי: גוואַלד, סכנת נפשות, איפה נחבאה? וככה אני יושב לי בלי נוע: חושך, מורא, אימת מוות ממש! מכיוָן שאני מקשיב איזה זעזוע, הריני אוחז מיד בצד החבית של הקישואים החמוצים. אתם צוחקים? חבית של קישואים חמוצים היתה במרתפנו… במלה אחת: דממה, פחד, אימת-מוות….. זו-ו-ו… זו-ו-ו… סכנת נפשות! וככה כל היום. כפוף וקפוא ישבתי. עד… אשר לא אדע בעצמי מה. בינתיים לא נשמע דבר. בקיצור, סוף-כל-סוף קצרה רוחי ואגש על בהונות-רגלי אל הדלת ואַט אוזן. אין קול. לילה. סיכנתי נפשי לבוא הביתה. והנה גם אמי יורדת מעל המעקה. שׁם מצאה מסתר תחת העורות הלחים. קַצב גר באותו בית מעל המעקה; לפיכך היו תמיד עורות מתוחים. “אַי-אַי!”, קולות, יבבות. אשה – דבר ידוע. “הסי! – אני צועק – אל תצעקי, מי יודע, סכנת נפשׁות!” ורק כשראינו, יתברך השם, שהבית עומד על מקומו…
– ובכן לא השיגתכם הרעה? – פונה פייטל אל המספר בחיבה והשתתפות…
– בחסד-אלוהים! גדולים מעשי אלוהינו. זכות-אבות… משפחתנו, ברוך-השם, אינה מן האחרונות בוואסילישוֹק. עצם המאורע היה ברחוב-הפוליציה, סכנת נפשות, ורחוב-המקולין, שבו התגוררנו אנחנו, היה מן הצד, ונס גדול נעשה שם; אלא – הוא מסיים באנחה – מה בכך?
– איך, מה בכך? – אינו מבין בעל-הפנים הנוחים.
– פשוטו כמשמעו! – מה בכך שלא היינו לבז? להישאר שם לא היתה אפשרות שוב. עולם מת… ובכל שעה ושעה אימה ופחד… בכל שעה ושעה סכנת נפשׁות! והלחם מאין יִמָצא?.. אין מִחיה!.. לך וגשׁשׁ את הקירות!..
ובפנים הביבליותיקה הרוסית החפשית אין מקום פנוי מיהודים!
ואני יושב ורואה לפני כל היום את זה הערב-רב היהודי-הרוסי המשונה, את זה הערב-רב, שאין דוגמתו בעולם, את זה הערב-רב הנובל, העקור משם והמסוער מפה, הקשור אל ארץ-מולדתו ומוכן ומזומן להיות הכל…
ואני יודע כי רבים-רבים מן המחנה הזה, רבים-רבים מאלה בעלי הדברים המשונים והדעות המשונות והחיים המשונים, דבר אין להם לישׂראל וידוע יֵדעו רק למסור את נפשׁם שׁם על חשבונות-שוא ותקוות-תוהו…
ולנגד עיני יקום ויתייצב אותו ה“מורא”, אשר שם במרתף; ולאפי יגיע ריח-הקטב, ריח הפחדים והאבק והרקבון העולה מחבית-הקישׁואים, זו החבית, שׁצִדה משַׁמשׁ חסות לתולעה נרמסה…
ואני יושב מחריש, משתאה; לבי מטומטם.
ורואה אני, המבולבל, שכבר כלו כל הקצין, שהשמים נופלים על הארץ, שננעלו שערי רחמים, שהכל אבד לנצח, שכבר אין מזור ותרופה לעולמים…
ושויון-נפש עולה ומשתטח על הכל ונושם ברקבונו הקריר. אין כל! כל הבדלים, כל מחיצות, כל חילוקים, כל שינויי-ארצות, כל סגנונים אנגליים, רוסיים, עברים – אין כל! אין כדרך הטבע ואין שלא כדרך הטבע, אין “דרך העולם” ואין “לא דרך העולם” – הכל אחת… הס… שתיקה ארוכה, זוּ-וּ-וּ…זוּ-וּ-וּ…
“כי מעוף השמים ועד בהמת הארץ נדדו הלכו”. הס כל בשר…
“ואשר לרעב לרעב, ואשר לחרב לחרב ואשר לדבר לדבר ואשר לשבי לשבי”…
הס כל בשר…
אפס כי הנה אחד מן ה“דיסקוּטאנטים” המובהקים שבביאה, אחד הצעירים התקיפים מאד בדעותיהם ובחשבונותיהם, ששנו מבּרוֹשוּרות בנות פרוטה, עומד וקורא “רוּס”…
הוא עומד וקורא ושוהה יתר על המידה, ומסביב לו ניצב המון גדול ומצפה לגליון…
ההמון ניצב ומצפה. ההוָיה המונה והמראה את הכל, תמיד, זורמת עדיין גם בעורקי הערב-רב הלז. והוא עומד ומצפה. הוא מלא עדיין תוחלת, תוחלת עולמית…
– מה נשמע שם? מה חדשות מרוסיה?
– ההיו עוד פרעות?
– שאלה היא! איככה לא?
– היו? ואיפה?
– איפה? הי-הי… עד שאתם שואלים “איפה היו עוד”, מוטב שתשאלו: “איפה לא היו עוד?”
ואולם העינים הטיפשיות והעקשניות של הדיסקוּטאנט, הקורא-השוהה, אינן רוצות לסור בשום אופן מעל ה“רוּס”; ורק לשונו, לשון-דיסקוטאנט, אינה יכולה שלא לקשקש…
מן העתון אינו סר ופיו מתחיל למלל, להוכיח, כי ערך הפרעות הוא רק ממדרגה שניה; לדרוש בהאשמות השונות והמקובלות, ובביאורים השׁונים והמקובלים, המעַוותים את הישרה, המעקמים את האמת והעוברים מיד ליד ומפה לפה כהלכה למשה מסיני. –
הכוס נעשית צרה מהכיל את כל הרעל המתכנס לתוכה!
נזול תזל הטיפה!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.