א    🔗

האולם בנוי בלב הגיטו. על קירותיו תלויים: דגלים שונים, אדומים, פרצופיהם של קארל מארכס ופליכאַנוב ופסוקים מרוקמים מן הקומנונה הפאריזית הגדולה. יש לאולם זה: פונוגראף, במת משחק, קיתון של מים רותחים וחדר-מבשלים… ונקרא הוא: “בית-העם”.

והעם הממלא את האולם הלז יום-יום עד חצות-הלילה – רובו ככולו מפליטי רוסיה ופולין. עדר גדול. קרועים-בלויים. מטונפים ומשונים. צער אשר אין כמוהו מששת ימי בראשית וגועל-נפש אשר אין כמוהו בכל מקום. פנים חמרמרים וגוססים. צורה שׂבעה – חזון לא-נפרץ.

צורה שבעה ובריאה למדי, אמנם, חזון לא-נפרץ הוא גם בין ה“תושבים”, כלומר, בין אלה שכבר עברו עליהם שנים אחדות בכאן ועדיין, על פי מצב-הענינים, יש להם איזו שייכות ל“בית-העם”…

ואולם אם שביעה גמורה אין גם בצורות-ה“תושבים”, הנה, לכל הפחות, הזדקפות הקומה, התפארות במידה מרובה יש בהן. מתי מספר הללו ניכּרים, למצעָר, ביותר ומסומנים ביותר בתוך כל הקהל הרב הנאסף, מין-הילוכם בשעת טיולם ארוכות וקצרות על פני ה“פוֹרֵנירס” ¹ מצטיין באופן מיוחד. העניבה, אשר בצוארוניהם, בולטת ביחוד – לפי מנהג המדינה – ומשמיעה ברמה:

– ראו, אנו כבר מתאנגלים!…

תחת אשר ה“פוֹריינרס” גופא, כלומר, הזרים, הנודדים, החדשים מקרוב באו ואשר הם המטרה לאותה הבעת הבוז והקיקלון, כמעט שאינם מטיילים כל עיקר, אלא יושבים להם מסביב לפתח חמרים-חמרים ודוממים. מי שהוא עשיר בפרוטה שותה,“קוֹפּה-טי ²ולועס פרוסת לחם, ומי שגבולו לא רחב כל כך,יושב “כך”. אוהבי השיחה שבהם יש, אמנם, אשר ימצאו להם ענין לענות בו כדי לגרש את השממון ולשכוח את הידיעה, כי אין מקום לפנות אליו, והם מספרים זה לזה בפעם המאה על כל הנודע להם היטב מתמול-שלום. הם מתארים זה לזה מחזות מלימודי הצבא ומעלים בשויון-נפש את זכרון-המהלומות. אז יתעסקו גם בפרקי-”כיצד" – כיצד היו הפרעות, כיצד היו השביתות, כיצד היו שפיכות-הדמים – ומה יש לקוות… ואולם על כל זה ממעל, ובפרט בשעת הסתכלות של קנאה בתושבים – המתאנגלים, ש“כבר יש להם לאֵלה פה ולשון” – מרחפות שתי מלות של יאוש קר:

– אנו, הירוקים…..

– – – – – – – –

ערב. האולם מתחיל להתמלאות. אלה מבעלי המלאכה הרוָקים, שהיתה להם במקרה עבודה ביום, באים – אחרי הרחצה והשפשוף ממלאכתם – לסעוד את לבם בנתח דג-מלוח מבושל, חתיכת צלי יבש, פתותי “פודינג” – כל אלה המאכלים שנותרו מארוחת הצהרים. בחורים העוסקים בטובת הכלל עוברים על פני כל הנאספים ובידיהם מיני קונטרסים שונים, תמונות של גדולים, ציורים של “לוחמים”, כפתורי קדושה ומחטי ריבולוציה – הכל למכירה בחצי הפֶּני והכל לצרכי ציבור. בתולות פרוצות וצדקניות, בלות ואידיאליות, שה“מרה-שחורה” מבצבצת כבר לפרקים באפר-עיניהן ובחגווי שפתותיהן, מסתובבות סחור-סחור, משמיעות קולן, צוחקות… וצחוקן גם הוא מלא קמטים-קמטים.

והספסלים והכסאות אשר במעמקי האולם, סמוך אל במת המישחק, זרועים כולם גופים וראשים. זהו ההמון הגדול המתעניין, המוחא כף, אשר אליו ידברו. העינים מבולבלות והאזנים נטויות.

ומעל הבמה תישמע צוָחה בלתי נפסקת. שם עומד איזה שלד-אדם, אשר עצמות-לחייו שופו וכל שיניו רקובות בפיו, והוא מתנועע, מניע את ידיו, דורש, נואם וצועק בקול ניחר:

– שמעו! אין אנכי בא אליכם בשם איזו אידיאלים, אין אני מדבר אליכם מיטאפיסית, אין… שמעו… אין פראזות רמות על בורז’וּאים על שפתי! שמעו! אני מדבר עליכם בשם הקיבה… אני… לאכול אנו צריכים! רעבים אנו! רעבים וצמאים! אין כל דבר, כל… מה משאת-נפש בשעה שהקיבה חסרה?! והדבר בידכם הוא! התאחדו! התאחדו – ולא תדעו מחסור! התאחדו ולא תרעבו! התאחדו – ותתענגו על רוב טוב… שמעו! התאחדו!! התאחדו – ואכלתם ושתיתם!..

והקהל הגדול אינו נותן להמשיך להלן ברוב התלהבותו. וַיָנע שׂפמו העבה שׁל פליכאנוב מקול-הקורא ו“בית-העם” מלא מחיאת כפים אין קץ. נפלא! הנה רק זה מדבר מה שצריך…

העינים הקטנות והמלאות מוגלה של איש-הבמה בוערות. שומעים יש לדבריו…

ואולם עוד דברים אחדים יוצאים מפיו – ומכל עברים יחלו ראשי המדברים הנשארים להפסיקו ולהתנפל עליו בפירכות, בהשגות וזלזולים.

כי אם טובה היא האכילה בלי כל ספק, אם הכל מודים בנחיצותה וכולא עלמא לא פליגי, הנה בנוגע לשאלה “כיצד משיגים אותה?” אין מחסור בשיטות משיטות שונות, ובפרוגראמות מפרוֹגאמות שונות, הנלחמות זו בזו באף ובחימה ובקצף גדול.

אין מחסור בפרוגראמות ואין מחסור גם בדברנים; אין מחסור בהולכי בטל ומחוסרי חיים המספיקים לקרוא ב“חדר-המקרא החפשי” במשך יום תמים שורות מספר של איזה קונטרס כדי לשפוך את תורתו זו בערב לפני הקהל.

וחברי השיטה האחת, מכרי הדברן וביחוד מכרותיו, מחזיקים ומחזיקות אותו, את בעל-דבָרם, במחיאת כפים ובצעקת: “היר, היר!” והנואם בעלותו הבמתה סומך גם הוא על אנשי בריתו, שיעמדו לו בשעת דיבורו, ולפיכך בכל מלה אשר תעל על לשונו, קולו בוטח…

Hear, hear! פשיטא… ודאי… подгадит! О, гриша не –

ואבן-הבוחן של כל ההוכחות תלויה רק באחת. זר הדפנים ינחל רק זה, אשר יעלה בידו להראות, כי שיטתו רחוקה מכל “אוּטוֹפיזם”, כי שיטתו מטריאליסטית היא, אקונומית ואינה מדברת, חלילה, בשם היושר, הצדק, התפארת, רגשי הלבב, וכאלה, וכאלה “ענינים מיותרים ובורז’ואיים”. גבוה מעל גבוה יהיה רק זה, אשר ירבה לקרוא “קלאַסן-קאַמפף, קלאַסן-קאַמפף” ואשר יוכיח, כי הפרוגראמה שלו אינה מתרוממת מעל אינטרסי-המפלגות, כי הפרוגראמה שלו כוּלה פרוליטארית, כי הפרוגראמה שׁלו נקַלה היא, מוכרחה היא, מתימטית היא!

אין חרפה יותר גדולה מן התואר “אידיאליסט”!

אז יחָלק העם ב“בבית-העם” לשלושה: קוראי ה“ניצוץ”, קוראי ה“מהפכה” וקוראי ה“ידיעות”, ואיש את בשר-רעהו יאכלו.

ועל פני כל אנשי העתיד האלה יתעלה ויתרומם עשן הפפירוסים הנמכרים בידי הבחורים העוסקים במצוות, וריח הדגים והצלי המבושלים מבעוד יום. וכל זה מהול באד העולה מכוסות-הטה, בחום הנודף מאורי-הגאז ובבאשת-הזיעה הנשפכת על פני הגויות הנרפשות, המדוכאות, הצפופות…

 

ב    🔗

וגדולה היא התכונה ביותר בכל ימות החורף הזה.

גדולה היא התכונה ב“בית-העם”, העומד בטבור הגיטו המזרחי! עושים ומעשים…

ובכל הרחובות הסמוכים ל“בית-העם” הזה עוברים במהירות יהודים צעירים פרוליטאריים ועוסקים במכירת פירות רקובים.

ויהודים בני שלושים ובני ארבעים, בעלי פנים של זקֵנים והולכי שחוח, מתנהלים כפופים תחת סבל משא כבד.

ונערים מבני עם-הארץ רודפים אחריהם להבזותם ולהתעמר בהם –

ובתולות מבנות עם-הארץ, מבנות דלת-העם, חוטפות בתנועות-ידיהן את הכובעים מעל ראשי ה“דז’וּאים” העוברים, מוסרות מיד ליד, אשה לרעותה, ממעכות את הקרעים בידיהן ומשליכות אותם בצחוק אל עבר פני השוטרים הגבוהים והמתונים…

ופתן-המשטמה הולך הלוך וגדול; וחריקת-השינים הולכת הלוך וגדול – הוי, קראו לבעלי פרוזה ויבואו!

ואתם, העיורים ההולכים בחושך, בואו בצור והיטמנו בעפר וקללו קללה נמרצת את כל יושבי תבל, אם יש עוד מלה בלשונכם, אך את הדברים כהוָייתם דעו!

מחוץ ומבית –

כי בתים הסמוכים ל“בית-העם” הזה מתרוצצים חייהם הפנימיים של יהודי הגיטו…

ובבתים הסמוכים האלה אין כל נוי, כל תוכן, כל ענין של אדם.

בבתים הסמוכים האלה אין חיים אלא שפלות, אמונות תפלות, פראות וזימה.

בבתים הסמוכים האלה אין ליושביהם כל דבר מלבד ה“פּאטייטֶס” אשׁר הם אוכלים ומלבד ה“טשֶׁסטֶר” אשׁר הם לובשים.

בבתים הסמוכים האלה מתגוררים גברים עם נשים, העוינים איש את רעהו שנאת מוות ואשר אין להם דבר בהדי-הדדי בלתי אם המיטה שעליה הם ישנים.

ריקות, ריקות נוראה שוררת בבתים הסמוכים האלה!

ישנו, אמנם, עדיין המספר המסוים של הסוחרים ביראת שמים, של כלי-הקודש הרשמיים, של מחזיקי הדת האופיציאליים.

ואולם מהמון הבתים הסמוכים כבר נגוזו ועברו מבלי כל זכר אותם צללי-הקדושה, ששכנו לפנים במשכנות-יעקב.

עוגות-מצות בפסח; יום-הכיפורים; אחרים נוהגים עדיין גם למלוח בשר.

דומן, דומן-ה“יהדות”… ואולם אמונה בכל טהור אין להם… וחמלה אין בלבם ורחמנות אין בעיניהם… וצרה עין זו בלא-אחיהם הנס מנוסת חרב… ומשיח אין לנפשם הגסה, וצורך אין לה במשיח… וכי תגיע אליהם השמועה על אֵליאן בּיל, ולא יֵדעו את המלות “גזירת רעה” ורחקו גם מאחיותיהן: “מסירת נפש וקידוש השם”… וכי יסופר להם על המקומות והרחובות, שסכנה היא ליהודים לעבור בהם, והיה הדבר הזה תלוי רק מעל לראשיהם למזכרת-עוון…

ובנות ישראל גדלות שם בבתים הסמוכים, אשר לא היו עוד כמותן בבנות שרה אמנו למן היום אשר יצאו אבותינו מארץ-מצרים; והיה כל הרואה אותן ואמר: “רק עם שָמן ותאוותני, שחצני ומנאף הגוי הנתעב הזה!”

ולבחורי ישראל אשר בבתים ההם אין כלום מן העוז והאומץ, כוח-החיים וכשרון-המעשה, גאון-לבו ורום-עיניו של הצעיר האנגלי הזקוף, אשר ארץ-מולדתו היא בריטניה הגדולה וחוזה-חזיונותיו ויליאַם שקספיר… והיו כל חייהם של ה“אנגלו-דז’ואים” הללו רק רדיפה אחרי ה“בֶּלים” ,והמשׁתאות, רק פתגמים משובשים ומעשי-קופים, רק קנאה זוללה ורוק-הפה של האנגלית הדקה והרמה; וקללו במולדתם ואלוהים, אשר אין להם ואשר לא יוכלו הצפינם – גם יחדיו.

והילדות, אשר בבתים ההם, לומדות את מנהגי-האמונה אשר למוריהן ולמורותיהן האנגליים.

ועל רבים מן הילדים אשר בבתים ההם מוטל ללמוד “עברי”מוזרה, אחרי בואם מבית-ספרם; והמלמדים הנשכרים לתכלית זו, המלמדים הנבערים והצבועים בעל-כרחם, משניאים מאד את ה“אסון” הזה על הנפשות הצעירות והמקולקלות-כבר של חניכיהם.

ואשרי הילד, אשר לא ידע גם מ“עברי” זו!

שם בבתים האלה… הוי, אלהי ישראל!

ירידה, ירידה,ירידה בבתים האלה! קץ מכוער, גויעה נרפשה, יציאת נשמה… ואוי לעינים הרואות יציאת נשמה כזו!

וכאן… כאן, בזה האולם, ב“בבית-העם”, שוררים בטחון גדול, שמחה גדולה, פרץ וצוָחה…

כל אלה ה“אידיש שפרעכענדע גרופן” וה“רוסישע סעקציאנען” רועשים וחוגגים וניבּאים ורואים חלומות באספמיא וסומכים בכל עת על השמועות הקלוטות מעתונים ושופטים ומאריכים לשון ונעשנם לבעלי-עצות ל“אחיהם” אשר שם… בשדה המערכה..

וימות-החורף עוברים והדרשות-ההבטחות באות לילה-לילה. לעת-עתה “חולה הפרוליטאריאט משלטון הקאפיטאל”, לעת-עתה" מעוּנה הפרוליטאריאט על-ידי הקריזיסים האקונומיים" לעת-עתה – – – אפס קרוב היום!

ויש אשר תפולנה תגרות נוראות בין ה“אידיש שפרעכענדע רוסישע גרופן”: כיצד צריכים חבריהם שם להתנהג ומה צריכים הם לעשות שם?… ואז בשעת החירום תרב התכונה עוד יותר: ים זועף, מרקחה; מגילות עפות, חירופים, גידופים, בלבולים, וגם הידים מורמות… ואולם הידים הנן ידי עקב: דקות וחלשות ורק להתנועע תדענה.

והשלום ישוב על מכונו. זאת אומרת: הים ישקוט ופולמוס-הדברים מתחיל לשטוף רק כמי הניֶבה. ואולם הפסקה לוּ ליום אחד אין לו לעולם. בני בניהם של ברוכי-בלעם גדול כוחם בפה.

 

ג    🔗

חדשה נפלה באולם. רינה עוברת בכל המחנה. אלו אל אלו ממללים. המבט סוער וצוחק.

לא, לא, לא על החדשות האחרונות – – –

על אלו דיברו אתמול וידברו גם מחר. היום אחרת. ענינא דיומא. רק נוגע הוא בחדשות האחרונות… ואיך שיהיה והדבר מעניין… חה-חה…

– בערב הזה?

– כן, דבּאטה…

– ציונית?

– כן, עם הציונים…

– עם אחד מ“פועלי-ציון”…

– מאי “פועלי-ציון”… אחת היא…

– אה, הציונים… האומנם עוד ישנם בעולם.

– בלוֹפֶר! ³

– ומהיכן יודע זאת מיסטר סיימון? – נשאל מן הצד היהודי המגולח ועבה-הכרס, אשר כינה את כל הציונים בשם “אנשי מרמה” ואשר חזותו הוכיחה עליו שלא חדש הוא בכאן ודרכי דיבורו היו של מבקר תמידי ב“בית-העם”.

– מהיכן אני יודע? ומי זה יודע? אתה? יודע המיסטר השׁואל, כמה שׁנים הנני כבר בלונדון?! (עיני הדובר רָבות זיקים) אחת-עשרה שנה כיום אחד! יותר משש שנים הנני “אֵ טרייד-יוּניון-מאַן”⁴! “מֶנטלמייקר”⁵ אנכי! יודעים אתם, אנכי כבר מבין מה זה “בלוף”! אני אינני “גרינֶר”! מה לי לבקש ציוניזם-פיזם? יודעים אתם England is a free country.⁶

ואולם הויכוח המוקדם נפסק מאליו. השעה השמינית. מתחיל-הדבּאַטה כבר בא. ההבל והצחנה שוררים בכל האויר.

על הבמה עולה הנואם ה“פועל-ציוני”. כחוש, ממוצע-הקומה, פנים חיורים ונובלים, ולמרות זאת עדינים וכמעט נעימים. ספיח-שיער שעל פאת הלחיים והסנטר.

הוא אינו מסיר את הבגד העליון הישן והממועך שעליו, יתר-הפליטה מהוראת-שעותיו באותה המדינה, ואינו מכבה גם את הפפירוסה המחניקה שבפיו.

הוא מתייצב ומתחיל לדבר. למרות מנוחתו החיצונית והרגילה, מנוחת דברן תדירי, חולף על פניו גם מעין צל של התרגשות והתביישות בפני כל העדה הרבה הזאת, שלא די שאינה סוברת כמוהו, עוד היא מערבת אותו והדומים לו עם כל הציונים וחושבת גם אותו לטועה ולריאקציונר! מה גדול הכאב!

קול הנואם מזדעזע ועושה רושם נעים. הברתו מוטעמה ומודגשה, ורק “השפה היהודית” שבפיו קרובה יותר לז’ארגון רוסי מאשר לאשכנזי. אור הפפירוסה שבפיו הולך הלוך וכבה.

ראשית – הוא אומר בפתח-דבריו – העד יעיד בכל הקהל הזה לבל יחרדו מפניו, פני ציוני, ולבל יֵרתעו לאחור מהמלה “ציוניות” אשר בפיו. את הציוניות הבורז’ואית, את הציוניות-הציונית הוא נלחם עוד יותר מן הסוציאליסטים-הסוציאליסטים. בשאיפתו שלו לטריטוריה הוא יוצא רק מאינטרסי הפרוליטאריאט. הט-רי-טו-רי-א-ליז-מוס שלו הוא רק лрогресса! имя во הציונות שלו היא רק אמצעי לסוציאליות.

– כן, רבותי! אל תצחקו… אל-נא תסקרוני במבטיכם… אני הנני סוציאליסט! ואתם – אל תהיו-נא אֶנתוזיאסטים ביותר! אילו היתה האסימילאציה דבר אפשרי… אף-על-פי… עבדות… בכל זאת… כן, אזי לא היה איכפת לי כמוכם! ואולם… אל תהיו אֶנתוזיאסטים!

ואחרי הדברים האלה הוא מתחיל להוכיח עד כמה נורא מצבו של הפרוליטאריאט העברי, עד כמה אין היכולת בידו להיות פרוליטאריאט אמיתי, עד כמה הבורז’ואזיה וגם הפרוליטאריאט האינו-יהודי בעצמו אינם מניחים לו, לפרוליטאריאט העברי, להיכנס לפאבריקות. אמת, הוא, הנואם, אינו מאשימם. לעובדה זו יש סיבות אקונומיות שונות. ודאי שכך הוא הדבר, ואולם איה המוצא?! באופן הזה הלא מונח הוא הפרוליטאריאט היהודי, שאינו יכול להיות לפרוליטאריאט, כאבן שאין לה הופכים על דרך האינדוסטריה, וכיוצא מזה, גם על דרך התגלמות הסוציאליות!!!

– הביטו וראו אל כל מדינות-ארץ וארצות-תבל! שאו עיניכם אל אנגליה, אמריקה, גרמניה, פרַנציה… איטליה… התבוננו אל החיים! סוציאליסטים מחויבים להתבונן אל המציאות הממשית, אל המציאות הריאלית, אל… הן אני לא באתי לשיר לכם שירות יפות… הן אני איני מדבר את הדברים הנאים של הבורז’ואים האידיאולוגיים… הן…

ואולם כל זה – כל ההסכמות, כל ההוכחות, כל התחנונים – הועל יועילו כמו הקזת דם למתים. ולא עוד אלא שכל הדיסקוטאנטים ובעלי הדברים, המתנפלים עליו תיכף ומיד מכל צד ועבר, מתחילים כולם בקול לועג ומיוחד, בקול מבטל לחלוטין, בקול של “הרי אין על מה לדבר”….

רבים הם הדיסקוטאנטים-המתנגדים ושונים. והכל מסכסכים ומסרסים את דברי הנואם ומשתדלים להקל את נצחונם בחידודים על-דבר ציון הקדושה, אעפ“י שהציוני הנואם בעצמו המטיר עליה זפת בוערה… הכל מרעימים פניהם ומוציאים עליו ערעור ולעז על אמרו שלעת-עתה אין לעשות כלום במדינות ידועות, אעפ”י שהוא, הטריטוריאלי בעצמו, חצב להבות-אש על נחיצות ה“קאמפף” עם כל ה“קלאסן” האחרים…

ושוים הם לו רק באחת: גם הם כמותו קוראים:

– וגם באנגליה אנו רואים כדבר הזה… גם באמריקה, איטליה, פרנציה… גרמניה…

והם מנצחים…

 

ד    🔗

ומעשה בפועל-ציוני ארץ-ישראלי, שהיה גם הוא באותו מעמד ב“בית-העם” בערב ההוא.

והיה האיש ההוא מר-נפש למאד מאד. כי אמר אמוֹר: “שובו! שובו!… בלי שיבת ציון אין חיים עוד לעמנו! בלי שיבת ציון – אחרונים אנו, צעירי בית-ישראל!”

ואולם, בכל חיפושיו הקשים, לא ראה ולא מצא שום רצון בבית-יעקב לשוב לארץ-אבותיו. ורק רגש של עריבוּת גדולה היה בלבו הוא; ואחריות רבה – חש הוא תמיד – מוטלת עליו…

ואֶנתּוּזיאסט היה האיש ההוא. דוקא אֶנתּוּזיאסט. ולפיכך יש שהיה מתגבר גם על יאושו…

ועמד אותו פועל-ציון כל אותו הנשף והאזין לתוכחת “חברו” על ה“אֶנתּוּזיאזמוס” של הסוציאליסטים ועל ה“פטרָנוּת” של ה“קלויזניקים” המדברים בשם האומה, וראה שאין בין הראשונים ובין חברו ולא כלום…

וידע, כי אם מעט, מעט מאד, הוא מספרם של הציונים, הנה גם מספר הגיבורים אשר למדו לשונם לדבר: “טריטוריה, טריטוריה” ולהילחם ב“הברייאיסטן” וב“קלויזניקעס” – נער יכתוב…

ועוד ראה, כי למרות כל התאמצותו של ה“טריטוריאליסט” להרבות בלעג ובוז מול “הציוניות של הלל, של שיר ושבחה”, הנה הבתולות העומדות בכאן רואות חובה לעצמן להביע אי-רצונן גם מול הציוני המתאמר ל“סוציאליסט”!

– הסוציאליזמוס הוא דבר טוב, ועל כן גם אלה רוצים להתהדר בו…

– לא, אנחנו נלך יד ביד עם הפרוליטריאט של כל העולם…

שחורות השינַים ורקובות…

אך הנה אחת בינותן….לחיים מוארכות ופורחות, עינים שחורות ונוצצות, שמלה ישנה, צנועה תנועות רכות, טובות – חן-כלה… כנראה, לא רבים ימי שבתה פה…

והסיח אותו איש את דעתו ממנה בקושי רב. רגעים אחדים רצופים לא יכול להסיר ממנה את עיניו התרות ולבו החומד. הוי פה מדברים בגורל עם שלם, בגורל אומה נענה ואובדת, והוא יהָנה בשעה זו מאצבע קטנה שׁל אשׁה?!

הס! יושב-הראש בעצמו ניצב להשיב על דברי הציוני. הרבה ראיות לדבריו של המשיב מהחיים הפוליטיים של אנגליה ואיטליה. זכוכיות-משקפיו מטושטשות. הקומה ננסית. שערות אדומות אחדות על הסנטר. בזכות היותו בעצמו יושב-הראש ולאיש אין רשות להניאו מדבר כחפצו, הוא שוכח שעה שלמה לסגור את פיו. לשונו מגומגמה קצת, אך הוא מרבה להשתמש במבטאים: אַי תִּינק⁷, בִּילִיו מי⁸.

הוציא אותו נכה-רוח הפועל-ציוני פיסת-נייר ועט-עופרת מכיסו והתחיל לשרטט קצת מקוטב טענותיו של המשיב.

“בִּילִיו מי, אנו, בתור סוציאליסטים, איננו נותנים לבנו ליסורים סתם: לנו העיקר המצב האקונומי, ובזה ידידנו הציוני פסימי הוא ביותר. אַי תִינק, שמצב היהודים טוב בכל הארצות ממצב-האזרחים. אוֹו קוֹרס⁹, מעולם לא שמענו שתגיע העניות בין היהודים למצב כזה שאנו רואים באיטליה. חוצפה היא. סֶרטיינלי¹⁰, חוצפה גמורה לערב ציונות בסוציאליות”.

פניה של אותה עלמה היו רצינים.

עלָה אחר:

“אין שאלת יהודים. היהודי שנולד באנגליה כל השערים פתוחים לפניו. יתר על כן: אי-אפשר כלל להבדיל בינו ובין בני הארץ. וברוסיה לא יארך גם שם המצב כמו שהוא עתה. ואיך שיהיה, האֶמיגראציה מכל הארצות גדולה מזו של היהודים. היהודים נודדים לא לבקש עבודה אלא לעשות ‘ביזנס’. הציוניות אינה דרושה לשום איש. כל מה שניפטר ממנה במוקדם – יותר טוב לנו. אין צורך לנו ללכת לארץ-ישראל ולאכול שם קוּגל”…

הפסקה ארוכה ברעם של מחיאת כפים. התלהבות אין קץ. הקוּגל כובש את כל הלבבות.

“שם, הציונים – חוזר הדרשן – תאכלו קוּגל ותשירו על הרצל… ואולם הטרם תדעו, כי במות הרצל מתה גם הציוניות עמו? אין ציוניות… עובדה היא”…

– Bravo!

– היא מתה עוד מקודם לזה! – השמיע ה“טרייד-יוֹניוֹן-מאן” הגלוח ועבה-הכרס בתוך סער המחיאות.

וגם כפיה הנאות של אותה עלמה התדבקו בשמחה.

אך הנה עוד אחד. זקן קטן, צהוב, פנים אוויליים וערמומיים, דיבור מתון, ארסי, וכמעט בלחישה, ופתאום – התפעלות נוראה. ז’ארגון טהור, נקי, בתבלין ובמבטאים עממיים.

“גענאסן! ידידנו הציוני הבטיחנו פה לבל נפחד ממנו. מכלל אזהרה זו אנו למדים שבאמת יש ממה לפחד, ובאמת יש ויש. סכנה גדולה כרוכה בציוניות, בטריטוריאליות – הכל אחת. לא לחינם מתייחס עמנו אליה בשנאה כזו. קול ההמון כקול שדי. הציונים מתנגדים לשיווי-זכויות. קראו ב”פריינד". הפרוליטאריאט העברי אינו רוצה בשום שטרי-חובות ישנים ובשום דיפלומאטיות חדשות!

"גענאסן! ידידנו הטריטוריאליסט הבטיחנו, כי הם בעצמם נלחמים עם הבורז’וּאים הציונים, ואולם לא נאמין להם. אסור להאמין להם. הם הולכים יד ביד עם הבורז’ואים, ואם רוצים אתם לדעת את הפרוגראמה האמיתית שלהם, שמעו אלי ואגידה לכם הכל על הסדר. אני קראתי. שמעו אלי!

“גענאסן! אוסישקין ב’הפרוגראמה שלנו' דורש מכל הציונים שיהיו מתגנבים לארץ-ישראל, שינשלו את הערבים מעל אדמתם ושיקחו עובדי-חינם… התדעו מהיכן? מצעירי בני ישראל אשר בכל הארצות. שומעים אתם? אוסישקין רוצה לא פחות ולא יותר אלא ב’ווֹאינסקי פּוֹבינוֹסט', ב”וואינסקי פובינוסט' חדשה!"

ה“עולם” גונח מרוב אימה. רבים מנענעים בראשם. רבים באים לידי התפעלות מן ההגיון של הנואם, ורבים מן האמת וההבנה העמוקה שבדבריו. ה“טרייד-יוניון-מאן” קורא “היר-היר”, כלומר שומע אני ומסכים, וגם היא, העומדת לא רחוק ממנו, ממלאה אחרי דבריו. וקולה מה נרגש, מה רענן, מה צלול ומה נעים!

ואולם הנה ה“טרייד-יוניון-מאן” בעצמו בין הדוברים. מטפחת-המשי הלבנה אשר על צוארו מוסיפה גאון וגאוָה על גאונו וגאוָתו:

– מיסטר טשֶׁרמן, ליידיס אֶנד ג’נטלמן!

והלשון משתקשקת. זה שש שנים הוא ב“מנטל-טרייד” ואין כמוהו יודע את התנאים מפני מה אין מקבלים את היהודים לבתי-החרושת – – –

ונשתקע אותו ציוני בהרהורים, וכשנתעורר והנה היא צוחקת בחדוָה: Мистер Саймон не подгадил!

אז התבונן אליה מן הצד וַירא את לחיה האחת וקצה-חטמה הצוחק. מתחת לו היה איזה מין חריץ ואור-הגאז נפל עליו… ויהיו קווי הצחוק למכוערים ובזויים…

– את היהודי לא יוכל בן-עם-הארץ לאהוב – המה בתוך כך קולו של מיסטר-סיימון – שאלו אותי! מֶמבֶּר הנני גם ל“אַמֶלְגֶמייטֶד סוֹסייאֶטי אוֹו טיילוֹרס”! היהודי עובד בחצי-חינם! ליהודי אין צורך בשׁום “פּלֶז’וּר”. רשׁות לכם לקרוא לי אנטיסמיט, ואני אומר “חזיר הוא היהודי”…

–חי-חי… – צחקה העלמה היפה.

– – – – – – – –

ובא אותו מר-נפשׁ ונכה-רוח למעונו הבודד ושַׁועה אחת נוראה ואיומה היתה בפיו כל אותו הלילה: צוענים אנחנו. צוענים ולא בני-גולה, צוענים מקוללים…

וביום השני לא השכים אותו אדם למלאכתו, אעפ"י שפועל-ציון הוא. ורק…

בטרם יאיר הבוקר לקח את התמונה של הירשנברג הגדולה והנאדרה בטרגיותה, “גלות”, אשר היתה תלויה מעל לראשו, ויקרענה לקרעים קטנים: צוענים אינם בגלות.

[“הזמן,” אדר ב' תרס"ה; החתימה: י.ח. ברנר]