אותו זמן התחילה תקופה התסיסה אצלנו, ותוססים היינו ברחוב הארוך במסבאה, בחדר מיוחד מסביב לשולחן־קבע עגול. שתינו בירה, אצל המלצר היה לנו אשראי, והיינו מדברים על אמנות, על החיאת האמנות וכיוצא באלה.
כסא אחד עמד במשך זמן מסויים פנוי. משורר צעיר נעדר. בכל ערב צפּו לבואו: הוא מוכרח לבוא. בהגישו את הבירה, היה המלצר שואל: עדיין לא בא האדון המשורר הצעיר שלנו? ולפני הכסא הפנוי העמיד, אף־על־פי־כן, כוס. גם הוא יודע היה, שהמשורר הצעיר מוכרח לבוא.
ואמנם פעם אחת, כבר בשעה מאוחרת למדי – הוא בא!
הכול קפצו ממקומם, כל הידים נשתלחו אל כובעו, אל המעיל, וכל הפיות שאלו:
– יצרת משהו?
– רשימה?
– צרור שירים?
– פואימה?
– רומאַן?
בטוחים היו, כי איזו “עבודה” עצרה אותו בבית.
אבל הוא משיב:
– חטיבת חיים חייתי!
הדבר נעשׂה מעניין עוד יותר. מביטים בו, אל פניו:
– כמה נשתנה…
– עינים מוזרות קבּל…
– קמט חדש במצח…
– חיור –
– העוָיה מוזרה מסביב לשׂפתים…
– חוט של כסף משוך בשׂערות…
אך מישהו שואל:
– עם מי?
מתכופפים אליו:
– שחרחורת? בלוֹנדינית?
והקרוב אליו ביותר:
– אני אינני מכיר אותה?
– חברים – מגביה הוא את הגבות – לשם מה לשאול? לא פעם ולא שתים פגשתם אותי מהלך עמה; בירכתם אותי, ואליה לא שׂמתם לב כלל… לא היה לכם מַפתח אל דמותה! בשבילכם לא היתה ולא כלום, בשבילי – הכול…
הוא מתכופף מעל למשען הכסא:
־ עניה מדי, אחים, היא לשון בני־האדם; אין בה שם והגדרה לדבר הזה. עז מאהבה, דק ורך מידידות – –
“זה היה יום חג!”…
“לא חמה של תמוז שהוצאה מנרתיקה, ולא…”
– בין שתי שורות של ברושים שקטים שטף לו, הפלג, – למעלה מתנשקים ראשיהם מתחת לשמים טובים, משתפלים; למטה – שלל של זרמי אורות, המשתפכים על פרחים, על שׂדות־בושׂם מסביב…
הייתי צריך רק לאחוז בידה, לעצום העינים –
– ומה?
– והיא ברחה…
שואלים:
– אל אבא־אמא?
– אל הבעל?
– אל הילד?
– היינו הך! לברוח מוכרחת היתה…
ושוב בנעימה של חזון:
“אני לא עכּבתי אותה”…
– השעה היתה שעת־ערבּים. בחוץ שוקעת החמה וזהריה האחרונים משׂחקים על־פני הקירות מסביב. היא הולכת – הם אחריה… הם פורשים מעל הקירות ונמשכים אליה ונעלמים, ואותי מקיפה אפרוּרית, אפרוּרית… עצמתי את העינים…
אני יושב ומרגיש, שעוד מישהו הולך אחריה – הנשמה־יתירה שלי… טוב…
– לכי – מהרהר אני – עמה יחד! אצלי שוב לא יהיו לא שבת ולא יום־טוב – –
הוא משתתק. מישהו קפץ ממקומו וכוס מלאה בידו:
– לחיי השבתות והימים־טובים שלנו!
ובדחקו את הכוס אל תוך ידו של המשורר:
– עשה הבדלה, אֶחא!
– – – – – – – – – – – –
המלצר התחיל מכבה את המנורות.
– – – – – – – – – – – –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.