רקע
ישראל חיים בילצקי
זכות ראשונים

הוויכוח על זכות ראשונים, היינו: מי קדם למי – מתקיים לאורך כל מחקר ומחקר, אם בשדה השירה, הפרוזה, האמנות וכו'.

לכל תקופה שהתבלטה בחידושיה, בערכיה, היו מבשרים, גששים, מחפשי דרך. היו סוללים, שללא כל ספק הם ראויים לתואר: אב הרעיון, מחולל השיטה.

כל רעיון חדש אשר מופיע על הבמה זקוק להריון ממושך, לחבלי לידה, לגלגולי לבוש. לכל רעיון יש מיילדים רבים, עד אשר הוא הופך לכוח מניע לבבות, ממריץ, מכין את ההמונים לחרישה, לזריעה, להשקיה וכו'.

ניקח, למשל, את החסידות. היא היתה גנוזה כבר בספרי יראים, באגדה, בדרוש, בזוהר, בקבלה, בספרי החסידים, בספריו של ר' יהודה החסיד, בפסוקים רבים בתהילים. בא הבעש"ט והמשיך את האותיות לתוך החיים ושיקע את הלבנים בבנין.

הבעש"ט אגר בגורן שלו את כל הזרעים שזרעו קודמיו. בתורתו החסידית מהדהדים כל המבשרים, כל אלה שקדמו לו.

גם לרעיון העבודה בספרות העברית ובספרות היידיש היו קודמים, מבשרים. רעיון העבודה בשתי הספרויות שלנו, לא היה רק נכס יצירתי בין שתי מלחמות עולם, לרעיון העבודה היו גלגולים רבים.

בפתח מסתו “רעיון העבודה בשירי טשרניחובסקי”, שפורסמה בקובץ “אחדות העבודה”, בשנת תרע"ט, סיכם י.ח. ברנר בצורה תמציתית את גלגוליו של נושא זה בספרות העברית למן ספרות ההשכלה ועד לשירת התחיה:

“ההטפה לעבודה – בזה התחילה ספרותנו החדשה (ריב“ל ב”תעודה בישראל" על פי דרכו ומאפו בתיאורי חיי הכפר שב“אהבת ציון” על פי דרכו) – ובה כוחה. ספרותנו הלאומית – גם בתקופת ההשכלה שלה – תפסה אל נכון, ששאלת קיומנו הלאומי היא שאלת תגבורת העבודה בין בני עמנו. ראשית עבודתה של ספרותנו במאה האחרונה היתה לגרש מתוכנו את קולטוס־הבטלה, שהספרות הרבנית במשך מאות בשנים וספרות החסידות במשך דורות היו לה לפה, ולהעמיד את רעיון נחיצות־העבודה, במרכז שאלות חיינו. רעיון העבודה של משכילינו היה שהעבודה היא יסוד החברה, שמי שרוצה ליהנות ממנה צריך לשרת לה. הם פנו בהטפתם לפרט, וכאילו דאגו אך להצלחת הפרט, אבל נגד עיניהם היתה עם זה תועלת החברה. עבודה קראו לסיכום כל הפעולות המכוונות ליצירת הדברים הנחוצים לחיי החברה. לכתיבת ספרי פלפול ולאמירת תורות חסידיות אי־אפשר היה לצרף את שם הכבוד הזה, כמובן”.

את רעיון העבודה בספרות העברית נשאו אברהם מאפו, אשר קרא “לחיי כפר ועבודת אדמה לחיי פשטות ותום”; יהל"ל (יהודה ליב לוין) היה מאלה שלא נתנו מנוח לנפשם מחמת העוול הגדול שבחיי החברה, המיוסדת על ניצול ועל שלטון האדם באדם לרע לו; אהרון ליברמן אשר הניח את היסודות לסוציאליזם היהודי, נחשב למבשר הסוציאליזם בספרותנו. סיסמתו היתה: “כי המלאכה היא יקר האדם, היא תכונן ארץ ויושביה וממנה ונושאיה תצמח תשועת ישראל ותשועת כל אדם יחד”; מ.ל. לילינבלום בחיבורו “משנת אלישע בן אבויה – מסכת ישובו של עולם”, מספר, כי אחר היה בא לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ואומר לתלמידים העתידים להיות תנאים מבלי עולם, והולכי בטל על חשבון הציבור: מה אתם עושים כאן? עד שאתם עוסקים בהלכות הפורחות באוויר, הררים התלויים בשיערה, שאין להם על מה שיסמוכו, לכו ועיסקו בישובו של עולם שאתם חיים בו וצריכים לו: צאו והיו בנאים, נגרים, ציירים וכיוצא בהם.

בין נושאי רעיון העבודה בספרות העברית היה י.ח. ברנר, א.ד. גורדון, בוקי בן יגלי, חיים נחמן ביאליק, שאול טשרניחובסקי, מיכה יוסף ברדיצ’בסקי ואחרים. הם היו בחזקת מבשרים. גיבורו של ברנר, אברמזון, הוא גיבור עובד את אדמתה העבריה ב“יזע על המצח”. “ארורים המסתכלים גרידא”; “באי־עבודה חטאנו ובעבודה, בעבודת עצמנו כל התיקון, בה נוכל להיגאל”, כך משמיעה יצירתו “מכאן ומכאן”. 

קרקע. מהפכה יסודית. עבודה – זו תמצית כל יצירתו של י.ח. ברנר. ח.נ. ביאליק עבר בשדות גויים וראה כי אין לו יד וחלק בעבודה הרבה שהצמיחו השדות:

"בעני אעמוד לפני הוד הקמה המאירה ושמחה

ואדע אך עתה את עניי מה רב, הה, אך עתה אראנו!

לא ידי עצבוכן, שבלים, לא ידי קומתכן טפחה,

לא כחי פזרתי בזה, לא אני אֶצברֶנו.


לא רסיסי זעתי את מגרפות אדמתכן השחורה הרטיבו,

אף לא תפילתי הורידה את מטר השמים על נירכן,

לא עיני הרהיבו מלואות ראשיכן, לא לבי הרחיבו,

אף לא הידד שירי יזעזע מנוחתכן ויפול על קצירכן.

האיש אשר אין לו חלק בעבודה, אינו יכול ליהנות מפרי־העבודה. מיכה יוסף ברדיצ’בסקי זעק: “צריכים אנו לחדול להיות יהודים בעלי יהדות מופשטת ולהיות יהודים עצמיים, בתוך עם חי וקיים”; “אם חרות כלכלית אין, אם חיי עבודה ויצירה עצמיים מאתנו והלאה, אם כל קיומנו בנס, שוב אין כל נס ופלא בזה שתרבותנו מתמוטטת ועמודיה יתפלצון”. שאול טשרניחובסקי אשר שר על יופי, על אהבה, שר גם על טבע, על עבודה, על ממשות של חיים. הוא ביקש לראות את העם כ“עץ על אדמתו וכפרודה על תלמה”. קרקעיות, ארציות בולטות בכל שיריו.

מספר ביאליק כיצד הוא התבונן אל העובדים ועיניו לא שבעו מראות:

“שעות על שעות עמדתי על עמדי / אצל הפרצה בגדר הרמה / צופה ומביט בכל העבודה, / יפה מסתכל בעמל הרב:/ איך שהתחילו לכבד הגורן / טאטאו אותו במטאטא של זרדים / סֵחו מאבן, הישירו, בוססו; / כיצד עג עוגה האיכר הזקן / גדולה ורחבה – הקרקע לדוש / כיצד נכנסים קרונות־סולמות / מלאים הדגן עודנו בשבליו / איזה הדרך פורקים הקרונות, / תופסים המלגז זה ארך המוט”.

מבשרי רעיון העבודה היו מבשרי נוף חיים אחר בחיינו, יניקה אחרת שמקורה בעבודה. מבשרי רעיון העבודה היו עוד פרקי המקרא:

“ויקח ה' את האדם, ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה”.

שמעון הצדיק ידע, כי העולם עומד על עבודה בצירוף לתורה ולגמילות חסדים.

גם לרעיון העבודה בספרות יידיש בין שתי מלחמות עולם היו מבשרים, שמגיעה להם זכות ראשונים אלה היו: דוד אדלשטאט. יוסף בובשובר. מוריס רוזנפלד. מוריס וינטשבסקי.

לא נקפח את אליקום צונזר שבמשך המחצית השניה של המאה ה־19 הצליח להעלות את מקצוע הבדחן לרמה גבוהה יותר. אליקום צונזר כתב את שיר “המחרשה”. שיר זה נכתב בהשפעת תנועת חיבת ציון ובו המשורר מהלל את ערך עבודת האדמה: “המחרשה / היא אבן הראשה / במחרשתי / כל אשרי ירשתי”

הוא הטיף לשיבה אל עבודת האדמה.

אם תעסוק בעבודת האדמה, היא תציל אותך מכל הצרות, לא תצטרך לשלם שטרות, אפשר יהיה להשיא את הבנות כשנדונייתן איננה אלא שתי עזים; תחדלנה הנשים לעסוק בכובעים ושאר עניני אופנה. עבודת האדמה נותנת טעם לחיים.

“בגרני כבר הוכנה / תבואה לכל השנה / אזרע, אקצור ברננה / חפשי ושלו. / אם תִמָטֵר אדמתי / אז נמלאה ברכתי / אשכיר את תבואתי לתבל פִדיום / לחורף מוכן כבר / האסם מלא בר / קצרו ידי ולא זר / פה על ארץ רבה / בתת יה גשמי ברכה / מלאתי הצלחה / אלומותי אוליכה / להחיות עולם”.

לקוחות שירתו היו המעמד הבינוני והבורגנות הזעירה. ב“מחרשה” מדבר החנוני הקטן, המאחר תמיד בתשלום השטרות, שקשה לו להשיא את הבנות, כיוון שאין ידו משגת לתת להן נדוניות הגונות, שאשתו מבזבזת מעל ליכולתם.

לצונזר יש חלום, חלום על פיסת קרקע משלו, על פרנסה מעמל כפיו, פטור מן הדאגה על פרנסת יום המחר:

"בקר כי אשכימה / נפשי לא תהימה / ממחסור, מלווה, כלימה / ודאגה בלב, / ובקומי משנתי / לא תבוא דאגתי /

לבקש את מחייתי / על צרכי יום הבא". 

אליקום צונזר הקיש על דלתו של האדם היהודי אחרי הפוגרומים: “עורה ישראל, הקיצה! כבר היום גדול, כל העולם כולו כבר ער, רק אתה עודך ישן”.

צונזר היה משוררו של הבורגני הזעיר.

זרם ההגירה אשר החל בשנת 1881 ונשא מאות אלפי יהודים לארצות הברית של אמריקה, גרף עמו גם את המשורר העממי. משנת 1889 ואילך חי אליקום צונזר בניו־יורק, שם רכש בית דפוס ועליו היתה פרנסתו. הוא שיבח את המדינה שנתנה מקלט להרבה אומללים מבני כל העמים.

בהשפעת הרעיונות הסוציאליסטיים הנפוצים בגיטו היהודי בניו־יורק מתח ביקורת על שלטונו הכל יכול של הדולר ועל ניצול העמלים על ידי בעלי ההון.

אולם שירים אלה, בהם מתח אליקום צונזר ביקורת חמורה על משטר של מנצלים ומדכאים לא זכו לאותה מידה פופולאריות כשיריו שלושים שנה קודם לכן.

התנאים החדשים הקימו משוררים חדשים ושירים חדשים. הבולטים בהם: כאמור: דוד אדלשטט, יוסף בובשובר, מוריס רוזנפלד, מוריס וינטשבסקי.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47463 יצירות מאת 537 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!