רקע
ישראל חיים בילצקי
האנומליה היהודית בעיני סוֹפרי העיירה היהודית

 

א.    🔗

מגמת התפתחותה של ספרות יידיש מסתמנת כבר מראשית הופעתה.

ספרות יידיש נבעה ממעמקי העם. היא קמה בבחינת זרם “מורד” ליד הספרות המסורתית בעברית. הספרות העברית היתה המשכה המסורתי של לשון שנשאה אתה עקבות וריחות של חיי עבר, המשך שהיה דומה רק במעט להווי הנוכחי הקיים של המוני בית ישראל. השפה העברית היתה שפה של תרבות עתיקה. היה בה ריח של ארץ־ישראל חיה. אבל המציאות היהודית הדלה לא פנתה לחבצלת השרון ולארזי הלבנון.

אברהם מאפו גילה בשפה העברית מחדש את יופיים של חיי הטבע המקראיים. בשפת עבר זו הטיפו המשכילים לערכי הציביליזציה האנושית. במראות קסם של שפה עברית עתיקה, ביקשו, אולי שלא מרצון, לחפות על סימן השאלה המעורפל והמר של הקיום היהודי הנוכחי.

אלה שהתחילו לכתוב יידיש לא היתה לפניהם אלא המציאות היהודית בעירומה. הם פנו לאיש העם היהודי הפשוט שבפניו היו שערי גן העדן של העברית נעולים על שבעה בריחים. הם באו אל האמהות היגעות שלא ידעו יותר מ“עברי טייטש” ולנערות יהודיות שחלמו בחשכת העיירות על נסיכים ורוזנים נוסח הנסיכים והרוזנים שבסיפורי שמ“ר. אלה היו סופרים יהודים בלי איצטלא תנ”כית. ביידיש, שבה התחילו את כתיבתם, לא היה מקום לכל אשליה. היא היתה ממש ערומה, דלה ועם זאת מציאותית; אך כיצד תתקיים שפת יצירה ללא אשליות וללא אמונה עמוקה בעצמה? גם לשפת היידיש אין כל ערך כאשר נבצרים ממנה כל האטריבוטים של רוח־האדם. מוכרחים היו ליצור את כל האשליות ואת כל התקוות ואת כל היופי, שהתכוונו להביאם לפני המציאות היהודית.

מנדלי מו“ס המשיל באירוניה הלאקונית שלו את המציאות היהודית ל”יידישע טארבע" “אמתחת יהודית”. היה נחוץ הרבה אומץ לב ודמיון ורצון טוב על מנת להאמין, כי במעמקי האמתחת הזאת גלויים אוצרות של עושר רוחני. יתר על כן, י.ל. פרץ אף התאמץ להוכיח כי טמונים באותה האמתחת גם אלמנטים של גאולת האדם. הוא קידש את השבת שבחולין היהודי. השפעותיו הרעיוניות התחילו לזרוח בהדרגה בשמי ספרות יידיש. ויש לזכור – ומנדלי מו"ס שוב משמש כמיטב ההוכחה – כי אמן יהודי גילה ראשית כל התנגדות במגעו עם “האמתחת היהודית”, התנגדות למציאות העלובה נטולת השרשים. הסופר היהודי כשהתחיל לכתוב יידיש שאל את השאלה: למי אני עמל? מה הוא עשוי להשיג בכך? הדביקו ליידיש את השם “ז’רגון”. ומהו בעצם “ז’רגון”, אם לא לשון בלולה מיסודות של לשונות שונות?

הסופר ביידיש, כבר בראשית דרכו היה חייב להיאבק על כבודה של השפה אשר מדברת לאדם היהודי הפשוט ובאה לתאר את מציאותו נטולת השרשים. אותו י.ל. פרץ, אשר אמר פעם, כי אין ביידיש מילה חכמה לאהבה, שום סגנון ושנודף ממנה “ריח שומן־אווזים”, עשה הכל כדי להעלות את המציאות היהודית מעל פני כל הרקיעים, ולהרים גם את שפת יידיש מעמק הבכא, משפלות, ולגלות בה את חכמת העם, את כל הנוי והעדינות של הקיום היהודי.

בעיני מנדלי ולינצקי נראתה המציאות היהודית עוד יותר נטולת תקוות וסיכויים. הוא הדבר שקרה לגבי שפת יידיש. משפה זו ומסגנונה התאמצו סופריה הראשונים וביחוד מנדלי, תוך כדי תיאורי המציאות, להעלות את השפה ככוח חופר בהליכי העם, ובאוצרותיו. להגיע מנאות מדבר לנאות הברכה, משממה לפוריות.

ספרות יידיש בראשיתה לא התכוונה להוביל המונים לארץ חמדה, לנחלי מנוחות. היא ראתה בראש וראשונה את היום־יום, את היהודי רב התלאות, את משאו ומתנו, את מקצועותיו, את ה“לופט־מענטש” ללא קרקע מתחת לרגליו וחתרה לתמורה. ספרות יידיש ידעה שאין בכחה להחיש צעד, באשר תנאים אוביקטיביים מכתיבים את חייה. האדם היהודי שתול בסביבה עכו"מית, נעקר ממקורות פרנסה והוא נתון בכף הקלע של מציאות קשה.

ספרות יידיש בראשיתה פנתה לחדלונות. צמודה להמוני בית ישראל באשר הם. לא פרשה ולו לרגע אחד מקהל ההמונים, לא עזבה אותו.

ספרות יידיש מימי מנדלי ראתה בעינים פקוחות את האנומליה של חיי היהודים, אנומליה בים חיים זועף, מצליף בגזירות ופוגרומים וסוגר המוני יהודים בתחומי מושב.

מזעם ומרחמים בנתה ספרות יידיש את חייה. בסאטירה ובהומור – משני אלה נחצבו הצעדים הראשונים. פרצוף פנים יהודי מריר ועוקצני של דלות היה מונח לפניהם. ספרות יידיש נאבקה מראשית צעדיה, כיצד לגלות מהמציאות הזו התעלות אנושית.

יידיש הפכה לשפת ההתעלות היהודית, כלי שבו זרמו בעדנתם החיים היהודיים.

בפתיחה ל“בימים ההם” כותב מנדלי: “הנמלה מצווה ועושה תפקידה כשאר בני מינה והיא בבל־תסור מן הציבור ופועלו כחוט השערה. מה שאין כן בבני אדם. מידה אחת שמוטבעת בטבע כולם, ע' פנים לה אצל היחידים, וכל אחד מקיים אותה על פי דרכו, משונה מחברו, כל איש טיבו מתפרש בדיבורו, בשחוק שפתיו ובקריצת עיניו, בהילוכו במאכלו ומשקהו, אף־על־פי שאלו דברים מתת אלוהים לכל המין הנברא בצלם”.

ספרות יידיש לא סרה מן הציבור אפילו כחוט השערה, לא מדבורו, משחוקו, מקריצת עיניו, מהילוכו, מאכלו ומשקהו.

אם היתה השמחה במעונו של האדם היהודי, אתו היה הסופר היהודי.

אם הצער והיגון היו מנת חלקו – אתו היה הסופר היהודי.

היתה קיימת ועד היום קיימת “אוניה פרסונאלית”, איחוד שאין לנתקו בין היוצר לבין גיבוריו היהודיים. מבטי אבות ובנים דבקים אלו באלו…

מנדלי, הסבא של ספרות יידיש ינק את כשרונו מתוך החיים והמציאות. הוא ראה את עצמו כטיפוס יהודי המגלם את הכלל היהודי וכך הוא כותב ב“עמק הבכא” פרק א: "בשעה שאחי יראו אותי, יהיו רואים גם אותם בעצמם; מה שהיו משבחים או מגנים

בי, את זה בעצמו ימצאו גם בם ובהיותי לאספקלריה נגד פניהם, תמונת עצמם הלא יביטו בי".

הווה אומר, כי ספרות יידיש התחילה ביצירה, שכל סימניה, פרטיה ודקדוקיה – היא אנומליה יהודית. זה הרקע שלה הראשוני. זה הרעיון שניקר במוחו של מנדלי, לאחר מכן במוחו של שלום עליכם וי.ל. פרץ. היו הרבה קושיות והם חיפשו תשובות. יש והספק כרסם בלב אם יהיה בכוחה של ה“סוסה” לסחוב במעלה ההר, ויש ונפתחו אפקים, כי לא בכל שולט הסתיו וטוביה במונולוגים שלו יוכיח. יש וחשבון העולם היה קודר ויש והתגלו אוצרות גדולים של גבורי פרץ, הנשמות האלמות, שבהם כיסופים טמונים במעמקי מעמקיהם.

מנדלי ופרץ המשיכו להיות מורי דרך עיקריים לספרות ייידיש והשפעתם עליה היתה רבה. כמובן, שהשפעות אלה נשתנו מאוד בהתאם לתנאים שלאחר־כך ולאופיים האמנותי של הסופרים שבאו אחריהם, ועד כדי כך נשתנו, שקשה היה להצביע אצל סופרי יידיש מאוחרים על השפעתו של מנדלי. אולם כאן מדובר רק בסגנון, בנוסח שלו.

דמיונם של הסופרים, נקרא להם, המנדלאים, הוא בכך שלא ניסו לעטוף את המציאות היהודית בשום הילת רומאנטיקה. הם לא ביקשו לעשות מן החיים היהודים סמל של איזה רעיון מופשט. כמנדלי תפסו את החיים היהודיים, כתופעה, כישות ולא חיפשו שום פטמורגנה צבעונית של עולמות־על, אלא היו הריאליסטים. ראשית חכמה: לראות את המציאות ולתארה כמות שהיא ללא כחל ושרק. ללא פירכוסים. ללא שקר.

היתה גם אסכולה – נקרא לה, רומאנטיקאים, שראו בפרץ את רבם. אלה באו ושאלו: מה טעם המשא הכבד שאנו נושאים על שכמנו! מה ערכם הרוחני של בריות יהודיות המוניות אלה? מה טבעם במישור אנושי גבוה יותר? מה טיבם כחברה, כקולקטיב, כעם? מה ערכם ההיסטורי וכוחם ההיסטורי? מה מהות קיומם הערכית?

וכשנשאלו השאלות היו חייבים הרומנטיקאים להשיב תשובה. תשובתו של י.מ. ווייסנברג לא הספיקה. ווייסנברג בא ואמר, כי די בבריאות פיזית וכי גוף בריא יהודי מעניק לחברה את מלוא ערכי הקיום. ווייסנברג לא בא להשיב על בעיית הערכים המוסריים וההיסטוריים של המציאות היהודית. 

בכך שבמקום קבצניו ובריותיו החלשות והנשיות של מנדלי, העמיד ווייסנברג בשורה הראשונה את הגישה הברוטאלית, בכך לא ריכך את תחושת המרירות של הסאטירה המנדלאית. הופיע שלום אש וכבר בשנת 1904 ב“שטעטל” בעיירה שלו, התייצב בקו האידיאליזציה של י.ל. פרץ.

בפולין נתקלנו בתופעה פלאית ותמוהה של המציאות היהודית: העיירה. בארצות שמחוץ לפולין היו יהודים חיים בגיטאות מבוצרים בערים הגדולות. מאחורי חומות נעולות חיו יהודים בצפיפות ובחשכה. העיירה בפולין היתה מין ארציות יהודית בתוך העולם הלא־יהודי. העיירה היהודית לא היתה בית כלא מאחורי הסורגים, כי אם על אף כל התלאות, צמח אידילי חופשי בשדות פולין, חורשותיה ונהרותיה. בעיירה לא היתה עצבות וחשכה. העיירה היתה מוארת ומבושמת ניחוחות של נוף פולין. העיירה היתה נבדלת גם מבחינה תרבותית; כעין מדינה בזעיר אנפין ובה שכבות ומעמדות. העיירה היהודית בפולין חיה את חייה היהודיים, מלאים ושלמים, עד לחורבן.

העיירה היתה גם המוטיב היחידי שטיפלה בו הספרות היהודית. בספרות היהודית בפולין לא פסקו מעייניה של העיירה מלרוות את כל סופרי יידיש.

בספרות יידיש חסרו גיבורים, שבלעדיהם ספרות אינה יכולה לפרוש כנפיים. לא היו בסביבה היהודית איכרים, ציידים, פועלי מכרות, ספורטאים, פועלי רכבות, מכונאים, אנשי צבא, משטרה; לא היו טייסים, ספנים, מירוצי סוסים, אוניברסיטאות, סלונים ספרותיים וכו' והרי מכל הגיבורים האלה נוצרת ספרות. לשפת יידיש גם חסרו שמות לפרחים, לא רק למונחים טכניים.

נשארו רק שתי ברירות: להלעיג על קבצנסק, להמשיך לטפל בטונאיעדעווקע, בגלופסק, באנשי כתרילעווקע, או לחפש בדלות היהודית את האוצרות, את המקובלים, את הל“ווניקים, את האושר המסורתי הצפון בחיי האדם היהודי. אם להמשיך בלעג שפתיים על גבורי מנדלי, או לצקת תוכן אחר, לגלות כיסופים טמירים, לראות את הנאצל, את האור. ספרות יידיש, עקב המחסור בגיבורים כנ”ל, לא יכלה למצוא דרך אחרת, לא דרכו של י.ל. פרץ, לא להינזר מר' שלמה, מהמקובלים, מגבורי תפארת, משלוש מתנות, להעדיף את “בונצ’ע שווייג” מעל “פישקע, דער קרומער”, לא לראות חיים יהודיים כחלל נבוב, ללא שביב אור, ללא תקווה.

ספרות יידיש חזרה אל חייו ומזוניו של האדם היהודי שנסתאבו בעיירה.

שלום אש בא לאידיאליזציה של העיירה כי לא היה לו מוצא אחר. היו גם געגועים לאינטימיות יהודית, לעדה אחרת, להשתפכות נפש, לשירה, להוכחה ניצחת כי קיים יהודי אחר. יהודי, שאם גם לחמו דל, ומקצועותיו דלים, הוא מקיים שיחה עם האדם, עם האלוהים ופחות עם העולם.

בספרות יידיש אחרי מנדלי הלכה וצמחה האמונה, כי החיים, כדברי טוביה, יסתובבו “נא ליעווא קרוגאם”, ולא רק האמונה והתפילה ישררו תחת גגו של האדם היהודי, אלא גם הסטרוקטורה הסוציאלית תשתנה ובעקבותיה יתגלו חיים אחרים ויפתחו דרכים אחרות ורחבות וכל הכללים הקובעים את חיי היהודים יהיו אחרים. ווייסנברג בישר כי פועל יהודי חי וקיים ויכול לכרות ברית עם הפועל הפולני ולשבות יחד על חיים אחרים. כי הרי אין כלל בלי יוצא מן הכלל. הדברים של ווייסנברג לא היו מופרכים. כי על כן צמחו בתי חרושת יהודים והוקמו בתי מלאכה ונראה היה כי קיים גלגל חוזר גם בחיי האדם היהודי. סביבה הולכת וסביבה באה ו־וויסנברג ראה רוחות חדשות נושבות ובשורות חדשות באות ושבות וגיבורים חדשים באים אל חיקה של ספרות יידיש.


 

ב.    🔗

על העיירה היהודית אחרי מלחמת העולם הראשונה עברו זעזועים קשים אך חרף כל הזעזועים נשארה העיירה מציאות יהודית של קבע. אמנם עברו עליה מהפכות, בכל זאת נשארה יסוד אופיני של המציאות היהודית בפולין. שוב ושוב נשארה העיירה המולדת הסמלית של יהדות פולין.

בעיירה היהודית בין שתי מלחמות עולם, לא רק תלמידי חכמים ולומדי תורה, היוו את גרעין קיומה; לא רק חסידים, “שטיבלעך” ובתי כנסת, פיתחו דעת וניגון ועשייה רוחנית. חשבון עולמה של העיירה היה מורכב פי כמה. העיירה התמודדה ללמד הלכות ברורות ומפורשות, ולהנחיל ערכי חיים לכל המוני בית ישראל ולזכות אותנו בעשייה מעשית, מוסרית ורוחנית. אולם בעיירה היהודית בין שתי מלחמות עולם, נוצרה מציאות שקראה תיגר על גבורי מנדלי. אנשים יגיעי כפיים, אשר עסקו בכל המלאכות, תבעו את רשות הדיבור. טוחנים ואופים, חייטים, סנדלרים ורצענים, זגגים ונפחים, עגלונים וסבלים וכל כיוצא באלו. נאמנים עלינו ההיסטוריונים והסוציולוגים אשר מספרים על יהודים שעסקו בעבודות של יער, בעבודות של מים, קולעי רפסודות ומסיעיהן בנהרות, כפי שמתאר אותם זלמן שז"ר בספרו “כוכבי בוקר”. יהודים רבים שגידלו ירקות, כיוסלה המשוגע אצל נ. סוקולוב. ואף היהודי החנווני היה בחזקת איש עמל, אם גם כל הדרכים לקידומו היו סגורות על שבעה בריחים. אולם היה לחנווני עולם דיבור ועולם מחשבה משלו. היו בו כוחות גנוזים כדי להיאחז בקיום הדל ולהיאבק על פרנסתו.

בעיירה היהודית התהלכו אנשים יגיעי כפיים ושירת עמל בפיהם:

"אין דער קוזניע ביי דעם פייער / שטייט דער שמידער און ער שמידט / ער קלאפט דאס אייזן פונקען פייער שפריצן /

און ער זינגט דערביי א ליד / פון דער פרייהייט, וואס וועט קומען / זינגט ער מוטיק, זינגט ער הייס / און ער פילט ניט ווי עס רינען / פון זיין פנים טייכן שווייס" (ליד האש במפחה, עומד נפח חושל. מכה בפטיש, שביבי אש יותזו. אז שיר ישיר על החופש שיבוא, ישיר בעוז, בלהט, ולא יחוש איך מפניו ניגרים נחלי הזיעה).

ושירתו של ח. ז’יטלובסקי הדהדה בהרבה בתים יהודיים, חרושי עמל:

“און דו אקערסט און דו זייסט / און דו פיטערסט און דו נייסט, / און דו האמערסט און דו שפינסט, – / זאג מיין פריינד, וואס דו פארדינסט / וועבסט דיין וועב שטול טאג און נאכט / גראבסט אונדז אייזן פון דער שאכט / ברעעסט די שפע אונדז אריין / פול מיט תבואה, פול מיט וויין/ שאפט אונדז אוצרות אן א שיעור / אלעסדינג – נאר ניט פאר דיר / און פאר זיך האסטו אין נויט / נאר געשמידט א שווערע קייט / מאן פון ארבעט אויפגעוואכט, / און דערקען דיין גרויסע מאכט: / ווען דיין שטארקע האנט נאר וויל / בלייבן אלע רעדער שטיל” (גם תחרוש וגם תזרע / ותשתול גם תטע, / תחשל וגם תבנה – / ומה חבר, לך תקנה? ידך תשלח גם בכישור / ממכרה ברזל תחפור; לנו שפע תאסוף / דגן וגם תירוש לרוב / אוצרות תיצור לאין מספר, / אך בשבילך ידך תקצר / לך בעוני ומחסור / הכנת חרצובות ובור / עורה, פעלים כביר / כחך כי רב תכיר / ברצות ידך, רבת אונים, ידמו כאבן אופנים).

שירו של ל. מלאך, אשר הפך להיות הימנון בקע מכל בית חרושת, מכל מועדון חלוצי, בונדאי:

"בלאנדדזע מער ניט אין דער פינסטער / וואנדער מער ניט אין דער נאכט, – / פריי און מוטיק פארויס, ברודער, ליכט און ווייסן איז דיין מאכט / ס’וועט די העלע זון באשיינען / און באשטראלן דיר דיין וועג / נאד ניט בייג דיין רוקן ברודער / ניט פארלאז פון האנט דיין שווערד / ניט לאז פון צווייפל זיך באהערשן / טייט דעם יאוש אין דיין ברוסט / פריי און מוטיק פארויס, ברודער / ס’וועט דער קאמף נישט זיין אומזיסט / ס’וועט דיין וועג זיין פול מיט שטיינער / ניט שרעק זיך / ברודער, פאר דער רוט / פאר דער פרייהייט מוז מען קעמפן / ביזן לעצטן טראפן בלוט! (בחושך אל תתעה עוד / אל תנדוד בליל / קדימה, אחים, אמיצים ובני חורין / כוחכם בדעה ובאור / השמש בהירה תזרח / היא תאיר לך הדרך / רק, אחא, אל תכוף הגב / החרב מידך לא תשמיט / אל ישלוט ספק עליך / היאוש בלב כבה / קדימה, אחים, אמיצים ובני חורין / לא לשוא יהא הקרב / דרכך אבני נגף תמלא / אל פחד, אחא, מן השוט / החרות עליה יש ללחום / עד טיפת דם אחרונה).

השירים האלה באים לומר, כי הבית היהודי בעיירה, אשר נאבק על חייו וקיומו, מיוצג גם בשירה שמטרתה היתה לספר לסביבה היהודית, כי קיים גם פועל יהודי, כי קיימת גם שכבה עמלה, שהיא אינה סגורה בתוך החומה הבצורה של שטיבלעך ובתי כנסת. אם גם ידעה העיירה כי באיחוד ולא בפירוד היא תוכל לעמוד נגד כל המזימות והרשע, כי בפגישה ולא בפרידה יחושל הכוח היהודי, הרי גם זאת ידעו: קיימות שכבות ומעמדות בעיירה אשר נאבקים על הגמוניה גם בחיי המעשה וגם בחיי הרוח. כל מעמד ומעמד שובץ במשבצת שלו… יהודים הלכו שפי אל בית הכנסת ובבקרים נפגשו עם עגלון וסבל, עם זגג ונפח שיצאו לעבודה.

וכשנפגשו סיפרו, כי אכן שמעו על שביתה שפרצה בבית חרושת. ועל שירה שבקעה מבית החרושת: “אחים, אחיות, לעמל ולריש, כל הנפוצים והנידחים”…

מנין הגיע השיר הזה לעיירה היהודית? מנין הגיעה השביתה הנועזת של פועלים נגד בעל בית החרושת המקפח את משכורתם? כל אלה הגיעו מוארשה, מהעולם הגדול, מהעתונות אשר סיפרה על מאבקי פועלים.

הנה פוזרו פרוקלמציות, נייר מכוסה באותיות גדולות, בחרוזים ובלי חרוזים עם הסיסמא: “הלאה הקאפיטליזם! יחי הסוציאליזם”.

“מה בצע אחים, בחיים הללו – בחיים של רעב ומצוקה”.

לא פנים שוחקות היו לעיירה היהודית, למציאות היהודית בין שתי מלחמות עולם. תלמידי חכמים מחד ועמי ארצות – מאידך ולאלה האחרונים שר זלמן שניאור ב“נח פאנדרי” את מזמורו, לעגלונים, לטבחים, לסבלים, לבנאים, שבעיניהם הילדותיות און־ החיים השתעשע. אמנם את סידורי התפילה בבית המדרש החזיקו במהופך וגיבורים גדולים באותיות המחוכמות לא היו, אולם היו הראשונים שרצו בכותנתם לעורם בליל שריפה להציל. מזוינים בקרדומים ובקלשונים, כנפילים מדור־המבול. הראשונים שקפצו ללהבה, להציל רכוש ונפש. עמי ארצות אלה, היו ברובם עמלים, שעמדו תמיד בפרץ, הגנו על חנוונים חלושים, אלמנות מרודות, מוכרות דגים ויתומים, ואחרי כל זאת היו מקבלים את הדין והלכו לשבת במאסר.

יגיעי כפיים אלה היו הראשונים שזינקו על בריקדות לשחרור העולם וריוו בכוחם את כל הדור החדש.

את יגיעי הכפיים האלה פגשנו נושאים שקי הקמח מפרכי גוף, סוחבים ארגזים מלאי ברזל, ערימות עץ וקופות אבן; מן המחסן אל העגלות ומן העגלות אל המחסן.

כן, כינו אותם: “עמי הארצות”, ומקומם בבית הכנסת היה ליד הדלת, ליד הכיור. בעליה שמנה בשעת קריאת התורה לא זכו, אולם גבורתם המליחה את היהדות החולה. מי יודע מה היה מראהו של האדם היהודי במציאות הקשה והזעומה בין שתי מלחמות עולם אלמלא יגיעי כפיים אלה, אשר גם כונו עמי ארצות.

מנח פנדרי פחדה גם הסביבה הגויית, פחדו מפני גבורתו המופלגת ועוז רוחו. בן קצבים זה עם מגפיו המבהיקים שהיה נועל לרגליו בשבתות ובימים טובים, כמחאה נגד נעלי הלכה עם מכנסיים מהודקים של בני הגבירים, הציל לא פעם את כבודה של העיירה. מה הפלא שעל סדנו בבוקר, צבאו מדי יום ביומו כל המשרתות הנאות בעיר. הרי הוא בן הקצבים לא ידע תמיד להבחין בין איסור להיתר.


 

ג.    🔗

ששת ימי המעשה – על יד שבעת ימי לימוד תורה, באים לידי ביטוי בספרות יידיש בין שתי מלחמות עולם.

יונה רוזנפלד (1880–1944) מספר על השוליה, המקבל הוראות מהנגר: “אל תרבה בדבק, קח לך מטלית”. הוא זורק את המצבוע לתוך הדבק, מוצא לו מטלית וכורכה מסביב לפניו. הנגר מאיץ בו: “נגב מהר”. השוליה לומד מקצוע: להיות נגר, לדעת להקציע קרשים. להכין רהיטים. השוליה מקנא באלה שהם כבר “פועלים” ממש, והוא רק עוסק במישוש ובדיקה ועוד אינו נחשב “מעשה פועל”.

השוליה הוא צעיר לימים. הוא חייב לתרום תרומה לפרנסת המשפחה. אחרי העבודה הוא משחק עם הילד בן השלוש של בעל הבית. כאן, יש לו הזדמנות לשחק כאוות נפשו. נובח הוא ככלב, מיילל כחתול, גועה כעגל, כפרה, מקרקר כתרנגולת הדוגרת על ביציה.

בודד ועזוב הוא השוליה. נפשו נכספת לאיזו מילת־רוך, לפינוק. כזה הוא השוליה הלומד להיות נגר.

י. י. זינגר (1893–1944) מספר על מאבק. על מה רגשה העיר? הפועלים עצרו את גלגלי בתי החרושת; אבל לא באחד בחודש, כפי שקראו המהפכנים; לא בשלושה בחודש, היום הלאומי של פולין, שהפאטריוטים קראו לו חג. הפועלים שבתו בחמישה בחודש מאי, ביום עבודה רגיל.

לאחר בטלה של קרוב לשנה התחילו בתי החרושת של לודז' פועלים במלוא הקיטור. עתה התכוונו התעשיינים לזכות ברווחים שהפסידו בזמנים הקשים והפחיתו את שכר הפועלים בעשרה אחוזים. הפועלים המורעבים, היגעים מהליכת־בטל ומרעב היו שקועים בחובות עד האזניים. ומאחר שהיו מלאי זעם הן ממצבם והן מן התעמולה והכרוזים – גם של המהפכנים וגם של התועמלנים הלאומיים שבמחתרת, שקראו להתקוממות ולמרד – לא הסכימו לשכר המופחת. הם שבתו ממלאכתם.

לא כולם הפסיקו עבודתם. השובתים הטיפו לעובדים, גידפו אותם, אולם אלה סירבו לזוז מנוליהם. אז סחבו אותם השובתים בכוח. מזויינים במקלות ובמוטות חדרו לתאי־הדוודים והחלו מנתצים את הדוודים. רק אחרי רוב תחנונים הצליחו המעסיקים להניאם ממעשיהם. מאחר שניתוץ הדוודים עלול לפוצץ את בית־החרושת על האנשים שבהם.

אורגים, בנאים, עגלוני בתי החרושת התמזגו עם ההמונים שברחוב ויחד פתחו וצעדו בקצב שירי מהפכה ברחובות העיר. צעדו מבית חרושת לבית חרושת להוריד את העובדים ממלאכתם. המנהלים של בתי החרושת שעוד פעלו, ציוו לשומרים לנעול את השערים, כדי שההמון לא יתפרץ, אבל ההמון הבקיע את השערים ונכנס פנימה. פועלים הניחו מיד מלאכתם, את אלה שסירבו להצטרף היכו שוק על ירך ואנסו ללכת אתם. נשמעו קריאות: תחי אחוות הפועלים, להכות את מוצצי הדם, את העלוקות. הזעירים מבין התעשיינים היהודים ויתרו מיד. הגדולים לא רצו. המשלחת שהתיצבה בפני התעשיינים ביקשה בעצם רק דבר אחד: לא להפחית מן השכר. אחרת אי־אפשר לעבוד.

הטענה בפי התעשיינים מתמיהה: למה אתם מתחתנים ומשריצים ילדים, אם אין לכם במה לפרנסם? בית החרושת אינו מחוייב לשלם בעד זה.

לשמע הדברים האלה, מה הפלא שהפועלים סחבו את המנהל השמן בידיו וברגליו החוצה כסחוב שור עקוד לטבח. הפועלים מסביב צעקו: לשלשל מכנסיו ולהלקותו. כמה פועלים קשישים חבשו שק על ראשו של המנהל השמן וחסר האונים, תחבו מטאטא לידו, ולאחר שהושיבוהו במריצה, שבה מוליכים לבנים ואשפה והובילוהו על פני חצר בית החרושת… פועלים אשר לא יכלו להתקיים בשכר זעום ועוד מבקשים להפחית את שכרם, יוצאים במאבק, פורצים שערים, הורסים מכונות, מכים את המנהלים, מגדפים את מפירי השביתה.

המאבק מגיע לידי כך, שמפקד המשטרה מלקה פועל וכשהגיע לשבעים מלקות חדל המולקה מצעוק, אפילו רגליו לא פרפרו. אולם השוטרים לא עזבוהו והמשיכו להלקות עד מאה כפקודת מפקדם. כשציוו עליו לקום כבר היה מת. הדבר נודע בעיר והפועלים תבעו להוציא אליהם את הגוויה.

פועלים התנפלו על תחנות המשטרה. הזעיקו צבא. הציתו לפידים. הסתערו על הרחובות. השוטרים עולים על באלוט, משכנות העוני של האורגים בבתי החרושת של לודז'. בבאלוט עמדו היהודים על נפשם. קצבים, עגלונים, שוליות אורגים, סבלים ניצבו נגד המתנפלים המזויינים בגרזינים, במוטות ובברזלים והיכו על הראשים. גם דודי מים רותחים שפכו על ראש הפורעים. אחד הקצבים ריסק בגרזן ראשו של גוי לשניים.

תמיד היה המוצא להשתיק שביתות, מהומות – עריכת פוגרום על יהודים. המרדנים עמדו על נפשם בגבורה. הקרב נגמר עם הרבה הרוגים ופצועים.

עם תום הקרבות נפתחו מחדש החנויות היהודיות. זגגים התקינו שמשות; קברנים נסעו בעגלותיהם. רופאים חבשו את הפצועים; הרב גזר תענית ויהודים צייתנים וחוורים אמרו בבתי המדרש “ויחל” בשעת מנחה.

השביתה דוכאה בכוח. הפועלים, נכנעים ואדישים, השתחוו נמוכות במשרדי המנהלים בבתי החרושת וביקשו מן האדונים רבי החסד לקבלם שוב לעבודה. המנהלים ניכו משכרם, משכרו של כל אחד לחוד, ככל שעלה בדעתם.

בתי החרושת בלודז' התחילו לעבוד מחדש ותימרות העשן השחורות התאבכו שוב מארובות בתי החרושת ופייחו את שמי לודז', כמקודם.

השיר אשר חובר על ידי אחד “המנגנים” בחצרות לודז' מבטא את המציאות היהודית שעל יד שביתת הפועלים: 

"שמעו נא האסון האיום / אשר בלודז' התחולל / בראש חודש אייר לאור היום / שוד יהודים החל / פועלים לרוב /

פשטו בכל רחוב / בכל אשר פגשו הרגו, לא חסו, / היהודים על נפשם נסו. / הוי, אלי הטוב, ממרום הבט / את צאן מרעיתך מכים בכל עת / את ימינך אלי נטה – / ואל ארצנו שוב הנחה".

כעדות למציאות הקשה של יהודי מזרח־אירופה בתוך שכניהם נביא שני סיפורים. מספר יונה רוזנפלד על ליל אימים חרדות ופחדים, כשיהודים מתכוננים לפוגרום. ליל שימורים. החצר מנותקת מן העולם. מגודרת מהרחוב. היא חיה את חייה הסגורים ונעולים ואינה יודעת מה עושה החצר השניה, חצר קרובים וידידים, מקורבים ומרוחקים. מבלי להכיר זה את זה, הם משוחחים מפוחדים על העתיד להיות, על הרוחות הרעות המתערבלות בחוצות העיר וחודרות בעד כל פתחי הבתים; משוחחים על חיי ישראל הארוכים והאפלים.

ננעלו דלתות ושערים. הנשים והילדים בבתים ללא אור וללא מים. החיים נחצו בין בית סגור לבין חצר נעולה. דמומים יחדיו וביחידות. מקשיבים לדומיה ולכל רחש הבא מעברו השני של השער. עומדים בצוותא ובמפורד. דוברים ומחרישים. גונחים ונאנחים. בין דיבור לשתיקה, בין אנחה לגניחה, נוקשות השיניים.

החדשות עוברות מחצר לחצר ועם החדשות מצטופפים כל יהודי החצר ככבשים המובלים לבית המטבחיים.

דומיה אילמת.

החדשות מצמררות את הגוף והנפש. מספרים על מעשי זוועה של פוגרומשצ’יקים שזרקו ילדים קטנים לתוך האש; מספרים כי בעיירה פלונית אלמונית אנסו נשים.

השאלה היא: מדוע מחריש האלוהים? מספרים על שכנים נוצריים שציירו צלבים על בתים יהודיים. אי שקט ודומיה בחצר. דלת נפתחת. דלת נסגרת. מישהו יוצא, מישהו נכנס; לאור עששית קטנה יושבים מכורבלים בין צרורות והפחד בעיניהם. ליל פחדים. מקומות הרבה לעמידה ולישיבה ואף לא מקום למנוחה. מתוחים מפחד ובלהות. אין יודעים מה לעשות. יהודים, עמוסי הכנעה יהודית וסבלנות יהודית, המסתובבים רכונים וכפופים בשממון ובצינה, דמומים יחדיו ודמומים ביחידות. הפחד עובר. חדשות עוברות בחצר, כי הפוגרומשצ’יקים הסתלקו. בתחושת פחד שעבר ובלהות העלולות לחזור כל רגע, בחוסר ישע ובאין אונים, עומדים שוב ומסתובבים שוב בחצר בסבלנות יהודית ובהכנעה יהודית, בלבבות לחוצים וברוח נכאה, באברים רצוצים מטרדות ימים ולילות, עומדים ומסתובבים משולבים זה בזה, מובלעים בתוך ערבוביה של יום ולילה. לילה ויום – מין המשך ארוך של סיפור־מעשה־שומם של עם שלם שהוזנח והופקר, הוא ורכושו וכל אשר לו. בחצר עומדת סוכה יהודית לימי חג הסוכות והיא אילמת, בודדה וזרה.

עם שחר, לאחר ליל שימורים, אימה וחרדות, רואה את עצמו היהודי כמסתובב בעולם התוהו, מנותק מהעולם, מבודד מהרחוב. גלמודים יחדיו וגלמודים ביחידות, כפופים ומכווצים, מגובננים מפחד ומצינה – בתוך מערבולת של אתמול והיום. שמיים נמוכים מסתכלים באדישות על בתים, אילנות ועל ראשי יהודים.

לעומתו מספר לאמד שפירא (1897–1980) בסיפורו “הנשיקה” על גויים שהתחילו זורמים לחלונות ולפתחים יהודיים, כדי לבצע פוגרום… גויים לרוב, רובם שקצים צעירים, מזויינים באלות ובסכינים פרצופיהם אדומים ושתויים. יהודים מתחבאים מתחת לספות. תרים אחר מקומות מחבוא, מתחננים בפני הגויים. עם גמר מלאכת הפוגרום החלו עוזבים את הבית בנפצם בדרך הילוכם את הכלים שעדיין נותרו שלמים.

מספר לאמד שפירא, כיצד תפסו הגויים יהודי אחד והוא נצטווה לחלוץ את המגף מרגלו של שייגעץ אחד ועם החילוץ לנשק את המגף. בעל זקן היה היהודי. בעל הדרת פנים. גברתן ובעל בעמיו. לפתע הפליט השייגץ קול צעקה איום וחד. כל אצבעות רגלו של השייגעץ וחלק גדול מהכף נעלמו בתוך פיו של היהודי הגברתן. שני טורי שיניים נתקעו עמוק בבשר המלוכלך והמיוזע. עם כל המכות שהפליאו הגויים על היהודי וקרעו ממנו גזרים וגופו של היהודי רעד, קדח, פרפר והתפתל, אך שני טורי השיניים חדרו והעמיקו בבשר הרגל יותר ויותר. היהודי נרצח אבל פרפר על הריצפה, גופתו התפתלה כנחש ומגרונו פרצו קולות צרודים ותשושים. עיניו האפורות קמו ואיבדו את ברקן, נראה, כי דעתו נטרפה עליו. השייגעץ גסס לאיטו בין שיניו של קרבנו. 

זו היתה נשיקת הנקמה.

כנגד ליל החרדה והאימה, כנגד נשיקת הנקמה, מספר זלמן שניאור, כיצד עמד היהודי הפשוט נח פנדרי נגד כל הגויים שהעיזו להרים יד על יהודים. כשהתנפל הז’נדרם על יהודי, התאושש פנדרי ויצא, לאחר התבערה, מבין קורות הרפת המפורקות. מפוחם היה כמנקה ארובות. לסת אחת שלו פצועה, חוט של דם עובר בלסת השניה. הוא הגיע למקום המעשה, לשריפה, ראה כיצד הטפסר מרים יד על יהודי. האם הוא נח פנדרי, היהודי הפשוט, המגן על כבוד ישראל, האם הוא יראה ויחריש.

יהודים וכבאים נפחדים עמדו מסביב ותהו. אולם הוא, פנדרי, לא חת, בחום לבו, ועמד בפרץ בתנועה אחת קלה דחה את זרועו המונפת של הטפסר. הטפסר נעץ עיניו בפנדרי ובגרזן הכבאים אשר בחגורתו גילה בשצף קצף את שיניו הקדמיות. הוא צווח מגרון השיכור שלו, אולם פנדרי הגן בחמת זעם על כבוד היהודי והוא נאסר. לא יכול היה פנדרי לשאת בעלבון, נחלץ ממגע ידיהם של השוטרים ובו ברגע הוטלו שני השוטרים הגיבורים בפישוט ידיים ורגליים, על השלג הרמוס מזה ומזה. אם גם היהודים מסביב ביקשו מפנדרי כי יכבוש את עצמו, סבב ראשו ולא שמע בקולם. היהודים מסביב מפוחדים, כבר מאשימים את היהודי עליו הגן פנדרי, כי בגללו נאסר פנדרי. אולם היהודי הפשוט נח פנדרי איננו בין הנכנעים ואינו מפחד מחרבו השלופה של הפריסטב.

זלמן שניאור של נח פנדרי שר גם את שירו “אספרתקוס”, שהוא שיר מזמור לגבור אשר בחרבו וברוחו הכבירה זעזע את בטחון העריצים, עם תורת עריצותם והחריד את שוויון רוח העבדים, כי לא ימותו מות עכברים ניצתים ומתעוותים במלכודת גדולה לשעשוע.

לחורש האמיץ הראשון שלחם בעבדות וידע להמריד עבדים שר נכד עַם מנוצח. מנהיג העובדים המתקוממים, שתחת דגלו נאספו כ־120,000 איש בשנת 73 לפני הספירה. אספרתקוס, המנהיג שהביס 4 צבאות רומאיים נפל בקרב המכריע על גדות הנהר סילאריוס בסיקיליה בשנת 71.

כהווארד פאסט, כן זלמן שניאור העלה את גדלותו של המורד ושר לו מזמור. מבקש המשורר למצוא את עקבותיו הכבדים והישרים למען נשק אותם בתודה ובאהבה. כי הרי גבורים כאספרתקוס גדלותם בכך שהם התקוממו נגד עבדות, נגד דיכוי האדם והשפלתו. אותו המשורר היהודי אשר שר שיר מזמור לעמי הארצות, ליהודים הגרומים והמוצקים, ליהודים שריח עטרן ועורות, ריח פטריות ולחם סובין, היה כריח קליפות אורנים, שר גם את שירת אספרתקוס.

משוררים עונים אחד לשני כאריות ביער.

לפני ז. שניאור שר המשורר מוריס וינצ’בסקי (בן נץ), כי הנה ימים באים ורוח סערה תשבור מוטות ברזל של עבדות ויקרא דרור לכל אסיר ועני ואביון יוושעו. סערה אשר תביא לעולם המתמרד את אנקת העניים, אנקת המרודים, דמעת העשוקים, דם חללי רעב. המשורר היידי בא לריב ריב חללי אביונים. הוא קורא למשפט את שלווי העולם, אוכלי בשר עניים ומוצצי דמם. אלה המבזים את העבודה ופושטים על חיל העובד, על האיכר, והם אוכלים את יבולו, ולוקחים את הבנים לעבדים ומעבידים בפרך את הבנות.

על כל אלה, אומר המשורר, אעשה בכם שפטים.

מחכה המשורר ליום הפקודה, ליום נקם וגמול, לנקמת המדוכאים, לנקמת עושקי הדלים והחלכאים; המתמרדים נגד גזל ועושק מחכים ליום הפקודה על החטאים שמבצעים נגדם. מאמין הוא כי יישבר גאון עוזם לנצח, ולא יתנשאו על עני ורש, ולא יאכלו את לחמו של האדם העובד, שהוא הביא הגורנה בזיעת אפים.

את פרי האדמה חייב לאכול האיכר, האדם העובד חייב לחיות על עמלו בכבוד. יוצא המשורר בשירו נגד בוגדים ועושי רמיה, נגד עושקי פעולת שכיר. העולם במשפט יפדה, בצדק ובמישרים.


 

ד.    🔗

ספרות יידיש עוסקת הרבה בעוני של הבית היהודי. כל אנתולוגיה יהודית מתחילה בעוני של הבית היהודי. הילד היהודי ספג לתוכו את צרצור הצרצר. ב“ספורי הלבנה” של י.ל. פרץ ביקש הילד היהודי להשביע את רעבונו בסיפורי מעשיות של האמא ובחלומות. העוני טבע גושפנקה על חייו של הילד היהודי. כשהוא התייצב בשורות השובתים, המורדים, המתקוממים, הוא זכר את ילדותו, הוא זכר את עוויתי הכאב והצער. 

מספר הסופר ז. ליבין בסיפורו “ווען דער פאפא סטרייקט” (כשהאב שובת):

ליל חורף. הקור מציק. מבעד לחלונות חודרת רוח קרה. בחדר הזה גר פועל, תופר מכנסיים. מכל פינה מציצה העניות המדכאת. השובת איננו בבית. הלך לכנס השובתים. האשה על יד התנור מתקנת בגד ישן. גם בשבילה, גם בשביל השכנה תמורת פרוטות, כדי לסייע לקיום הבית הדל.

האש הולכת וכלה. נגמרים הפחמים. הקור גובר. שקט בחדר. רק הרוח המייללת מכריזה על קיומה. הולכת האם לבדוק את מלאי הפחמים. אכן – אזלו…

בחדר – ילדה קטנה, המבקשת מעט חום. מבקשת הילדה להיכנס למיטתה של האם למען יחם לה. כן מבקשת, כי האם תוסיף פחמים. הילדה ניגשה לבדוק את מקום הפחמים ומבינה, כי אכן צדקה האם: אין פחמים.

אמא, אומרת הילדה, תני לי קצת כסף אצא לקנות פחמים. אין כסף, משיבה האמא.

גם לאבא לא? לא. אבא שובת.

אין הילדה מבינה את ה“סיטואציה”. מה פירוש שובת? ואם שובתים אין במה לקנות פחמים? מה הקשר בין שני אלה?

הילדה מבקשת אוכל.

האמא נותנת לילדה לחם צר.

הילדה מבקשת למרוח את הפרוסה בחמאה.

אין. משיבה האם בצער.

הילדה אינה מאמינה. היא ניגשת לארון ובודקת את הכלים. אכן – צדקה אמא, אין חמאה. אין כסף. האבא שובת. אין האמא מצליחה להסביר לילדה: מה פירוש הדברים: שובת.

הרוח מתגברת וטורפת את התריסים.

האם לזה קוראים שביתה – שואלת הילדה.

לא, ילדתי, משיבה האם. לזה קוראים: רוח מייללת.

דומעות עיני האם. דומעות עיני הילדה והדמעה נושרת על הלחם והיא תמורת החמאה החסרה. 



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2739 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!