הניגון המתאר    🔗

המלה אינה מספיקה, אינה תופסת את העיקר. לגופי החיים אין לה דריסת-רגל, ואל המעמקים העיקריים לא תגיע. בנקודות-יסוד כאלה אין לה אלא לקרוא לעזרת הניגון, למען יחדור הוא לאותם המקומות, הסגורים ומסוגרים לפניה. על ידי להטו ורעדו של הניגון יכול הסופר לרמוז רמז כל שהוא, למה שהוא מתכוון, לאיזה עומק הוא רוצה להגיע, ואיזה חן, איזו מתיקות, הוא שואף למסור לקורא. כל מיני מצבים פנימיים, כל מיני חוייות עמוקות, שאין בכוח הניב הפשוט לתפוס ולדלות מבפנים, ניתנים להיעלות ולהמסר ללב הקורא באמצעות של קטעי נגינה, של רמזי-זמר וזכרי-ניגון, שהקורא מוכנס על ידיהם אל תוך ספירות החוייה, שהסופר עומד בה, שהסופר להוט להנחיל אותה לשומעי דברו. הסופר הראשון שהתחיל בכך הוא, לפי ידיעתי, מרסל פרוסט באחד מספריו (כמדומני, ב“דרכי אל סוואן”). בשלושים עמודים רצופים הוא מנסה שם לתאר הלך-רוח של שיא-ההתאהבות על ידי תיאור “המעבר הקטן” של איזה פרק-נגינה, שהוא מתאר וחוזר ומתאר בכל מיני אמצעים עדינים ועמוקים, כדי להבליט לפני הקורא את עיקר המתיקות של הרגש הזה, את תכלית החן של האשה הנכספת, את כל עומק החוייה של היופי הזה. ואף על פי שקטע מוסיקה זה לא היה ידוע לי, הבחנתי בכל זאת במה הכתוב מדבר, תפסתי בכל זאת את עצם ועוצם מערך-הלב, שהוא התייגע כל כך להקנותו לקהל-הקוראים. הרגשתי ברור, למה הוא מתכוון, לאיזו מטרה הפעיל את כל המנגנון הזה. מתוך הטורח הכביר שטרח עמדתי על טיב רצינותו של הענין, על גודל חשיבותו האנושית, אם כי פרק-נגינה זה, כאמור, לא היה ידוע לי. על אחת כמה וכמה עשוי להתרשם מזה הקורא, שמוסיקה זו נודעת לו, שיתפוס מיד את כל הפנימיות הענוגה שבדבר, ויבין ללב הסופר הבנה של הזדהות גמורה, של שיתוף נפשי מלא — בזכות הניגון המתאר.

 

לא הניגון מתוק    🔗

לא הניגון מתוק — מתוק הוא תור-הילדות, בו הושר הניגון הזה. מתוק הוא האור, שהאיר אז את שמינו, את חיינו, האיר וחימם את הניגון מבחוץ ומבפנים, מתוקים הם השדות והריחות של העבר, מתוקים כל המראות והקסמים של ימים עברו, פני תקופות השנה, פני הדודים והדודות, שמצאו מסילות ללב הניגון, חדרו למעמקי-מעמקיו, בישמו והרוו את הניגון מיפיים ומנעמם, ועתה, כאשר אנו נוגעים קלות בקצה-הניגון, מיד מתנערים מתוכו כל הבשמים והקסמים, כל המתיקויות הגנוזות, כל המראות והריחות — הכל משתפך לעינינו ועבר גדול יעמוד חי וימלא לבנו פלא-תמהון, רטט-עדנים. ואילו הזר השומע לא יבין זאת, לא ידע פשר-התפעלותנו. קול-דברים הוא שומע ותמונה אינו רואה.

 

“שיבנה בית המקדש” מפי משה קוסוביצקי    🔗

“שיבנה בית-המקדש, במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך” — רק אהבה גדולה, אהבת ציון ואהבת התורה, של הדורות הקודמים, יכלה להעלות ממקורה הטהור נגינה מרנינה כזאת, צלילים לבביים כאלה, היוצאים בעוז ובטוהר מפי משה קוסוביצקי, זה החזן היקר, שמהנה את העם בגרונו ושומר את הנוסח המקובל, ואינו מתעלל בו, בנוסח העממי, ואינו מעקם מסורת התפילה היהודית על ידי סלסולים מיותרים, מופרזים ועל ידי הכנסת חידושים שונים ומשונים, שאין הטעם היהודי סובלם והנפש היפה סולדת מהם כמפני יסודות זרים, הצורמים את האוזן ומבלבלים את הדעת. ולא אני השומע כאן השתפכות מאופקת זו של תפילת הדורות, כי מה אני ומה לבבי לעומת אלה, שאליהם מכוונים הדברים, לעומת אלה, שמלבם יצאו הדברים, מלבם נחצבו המלים האלה והצלילים האלה: “שיבנה בית-המקדש, במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך” — לא אני השומע כאן, כי-אם הם, היושבים פה עמי, אבי וסבי, דודי וחותני, יהודים אלו, להוטי-תפילה ודבוקי-זמרה, שכל חייהם היו בכיה גדולה אחת על גלות השכינה, שמחה גדולה אחת לזכר “הישועה הקרובה לבוא”, אז, בשוב אדני את שיבת ציון — אתי הם כאן, ואני שומע בעדם את מלות התפילה החרדה הזאת, אני דומע בעדם מרוב התפעלותם לשמע ניגון יקר זה, בוכה את בכי-שמחתם, שלא זכו לה, ושפתי חוזרות בלחש על דברי הרינה והתפילה, כדרך שהיו הם חוזרים בלחש, ברטט, על תפילת הש"ץ: “שיבנה בית המקדש, במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך”, והליווי המוסיקאלי הנאה מעלה את הדברים, מעמיק את תכנם ומעשיר את ביטויים, ומעטר אותם עיטור של חגיגיות נלהבת, מרהבת-לב ומרוממת-רוח.

 

ניגון    🔗

כל יסודות היופי והנועם טבועים וגנוזים במהותו של הניגון: רטט האביב וחסד מגע ראשון ביד אשה, רעש גלי-הים ורחש הקמה מלמעלה. וכל ניגודי ההוייה האנושית, כל נפתולי-החוויה, מתיקות צחוק הילד בפטפטו, ומרירות נכאיו של הזקן בהאנחו, צהלת האושר וההצלחה ואנקת היגון והיאוש — כל סולם-הקולות אשר לנשמת האדם!

ואיש איש וניגונו. כל איש בעל שאר-רוח שומר בלבו כסוד חייו הפרטיים מאוד איזה ניגון מיוחד, איזה קטע של מנגינה, שבו גנוז כל יקרו, כל עיקר פנימיותו, ובו הוא מתנחם ומשתעשע בעבור לבו על גדותיו, או בהתעטף עליו נפשו — הכל לפי טבע האדם ומזג רוחו, הואיל וניגון זה תפס אותו ברגע הנכון, בא על נפשו בתנאים נאותים מסויימים ושיכן בה את יפיו התואם לה, הרצוי לה ומקובל עליה לפי הכנתה מתחילת ברייתה. יתכן כי באזני זר-לא-יבין לא ימצא ניגון זה כל חן והלה לא ידע כלל מה טעמה של התפעלות זו, של הנאה עילאית זו שחברו נהנה מצירוף פשוט זה של כמה “תנועות” וסלסולים. אך המבין יבין כי לא בעצם הניגון תלוי הדבר, אלא בגודל ההתרשמות הראשונה בשעת קבלת הניגון, בעומק החוויה עם ספיגת הפלא המוסיקאלי.

ואת הרגע הזה לכל פרטי-פרטיו, אני זוכר כהווה חי וקיים — אף-על-פי שכבר עברו מאז יותר מחמשים שנה.

שתי חוויות-יסוד מילאו את נפש הנער הרך ותססו בה יומם ולילה: פלא המין היפה וצער עם ישראל. שתי אישים אוכלות אלו הצטרפו יחד וצרבו-צרפו את הלב, ריככוהו, זיככוהו ועשאוהו מוכשר לכל מיני שירה וזמרה, רגיש עד כדי כלות נשימה לשמע נגינה, כל נגינה, שהנשמה הצעירה גילתה בה, בדרכים סמויים ביותר, כל מיני חן ועדנים של המין היפה והמון בכיות והשתפכויות על גורל עם עני ואביון. גננדיל היפהפיה, בת הרבי, היתה סמל בת-ציון היקרה, שכל הפגעים והפורעניות שהשתרגו עליה לא עממו את יפיה הגדול, העמוק והמתוק, להיפך, הם עוד הוסיפו לו מין לויית-חן, עד שהוא מכהה בזיוו יפעת כל בנות-הנכר. ואפילו הניגונים הערבים של התפילות והפיוטים היו מלאים רוך נשי מובהק, ורמזים אירוטיים ענוגים היו מסתתרים בקיפוליה החנונים והלבביים, עד שנשמת הנער נתבשמה ונתמלאה שכרון דתי ואירוטי כאחד.

והנה באחת השבתות הטובות, שבת חנוכה או שבת-שקלים, עמד לפני שולחן ה“רבי” חיים-יצחק, בעל הקול הנפלא שאין דוגמתו, וזימר את הזמר “ברוך אֵל עליון” באותו ניגון יקר ונלבב שהיה לאוצר-חיי, לנכס-נפשי, כי בשעה שאזני היתה נטויה לשמוע את הקטע הנהדר והנשגב, שהמלים: “ונגלה להעלותם מעומק בור ודות, כי עם אדני החסד והרבה עמו פדות”, היו ספוגות וקבועות בו כפנינים יקרות במשבצת קטיפה רכה ועמוקה מאוד, תפסה עיני את דמותה של גננדיל, בת ה“רבי”, שעמדה גם היא בין כל הרבניות, כנהוג, על יד הדלת, כדי להקשיב לנגינת חיים-יצחק.

וספינת זיו-פניה של בת-ציון והוד קולו של המנגן הנפלא בבת אחת, בהעלם אחד, אגב התגלות אלהים והבטחתו “להעלות אותנו מעומק בור ודות” — כל זה התמזג ללהב-אש אחד, שלהבת-יה מהתכת שליבנה וריככה את הנפש ויצקה בה לנצח את זו החמדה המוסיקלית, ערב יופי, דתיות ואהבת-ישראל, שהיתה לחוויה הראשית בחיי הנער מאז ועד היום הזה.

 

“שביה עניה”    🔗

כלום אפשר לספר ניגון? לתאר ריח? להגדיר חן? סחור סחור מסביב לעיקר הולך העט, ואל העיקר לא יקרב, לא יגע! מה ידע הקורא על אשדות-הרגש, על חשרת-הנפשיות השפוכה בניגון זה של חסידי רופשיץ: שביה עניה, בארץ נכריה, לקוחה לאַמה לאמה מצריה? מה דמות יציל מהמון-מלים אלה? מה אמת ישיג מתוך תאור קלוש זה של עט-סופר, המעיז לתפוס את הבלתי-נתפס? הן עוד זמן רב לפני שניאור זקס, ברודי וביאליק גילו החסידים את המאור הגדול שבשירת ספרד — לא לשם מחקר וקביעת נוסחאות וגירסאות, אלא בתור חומר לנגינה, בתור נושא להשתפכות הנפש. “שביה עניה”, “גאולה” זו של ר' שלמה אבן גבירול הנאמרת בשבת ראשונה שלאחרי הפסח, בעוד קורי-הזהב של שיר-השירים מרחפים בחלל האויר האביבי, “גאולה” זו שמשה זמר לאחר הסעודה, והפלא ופלא! הניגון אינו נופל במאומה מרוממות-הפיוט, אדרבה, הוא מעלה את ערכו, מעמיק פנימיותו וחושף את שלהבת-התפארת הצפונה במלים חשיפה מרעידת לב. הלא כך מרננת-מנהמת אשה עגונה שאלוף-נעוריה עזב אותה לאנחות ולחרפות, משל ושנינה לרעותיה ומנוד ראש לשכנותיה, והיא, עלובה וירודה, לא תשכחנו רגע, אהבתה אליו לא תיעף ולא תיגע, והמון-מעיה לו לא ישקוט לעולמים. הנה היא מתכווצת בפינתה הנידחת שבפולין, נחנקת בהכרת שפלותה ושכלונה ומזמרת לעצמה, לנפשה, בודדת ואובדת, בקול רווה-כיסופים לדודה הרחוק, קול רוטט מאהבה ומרחמים על עצמה: שביה עניה בארץ נכריה, לקוחה לאָמה אָמה מצריה. כאריות שואגים מתנערים ומתרוננים החסידים מסביב לרבי, היושב ביניהם חבוי ומכונס בתוך עצמו, עונים ומנשאים בקולם האדיר את קולו הרופף של הרבי: שכנתי בגלות, טבועה בבוצי, ואין תופש משוט, אניה להוציא. יהודים עלובים אלו שנתכנסו לכאן מקרוב ומרחוק, מי מחנותו ומי מבית-המזיגה שלו, מי מחמת עניו ומי מחמת צמאו לדבר ד', נתמזגו כאן באישו הלוהט של הניגון לגוף אחד, לחטיבה נלהבת אחת, ולבותיהם בוערים באהבת ישראל, ראשיהם נטויים לאחוריהם, עיניהם עצומות מרוב דבקות וכל הצער הכבוש של גלות-השכינה מתפרץ כלבה רותחת בדברי גבירול: לחוצים, מחוּצים, סובלי מעמס, בזוּזים, גזוּזים, נתונים למרמס… האהבה הבאה כאן לידי ביטוי היא האהבה המופשטת האחרונה, אמה חבת-ציון הממשית יותר, ואמה-זקנתה של הציונות המדינית הפעילה, המגשימה… והחסידים הקרועים-בלויים הללו הם אבות החלוצים הנלהבים, השרים את הניגון הזה ממש באת ובמחרשה, באמת-הבניין ובצינור-השקאה… ואין ספק: אהבת-האבות חוללה את פעולת-הבנים, ולא מקרה הוא שה“הורה” מחפשת לה את נושאיה בקרב ניגוני-החסידים: הנפש נמשכת אל המקור ממנו נקרה…

 

פירוש על ניגון    🔗

צוּר מִשֶּׁלּ, אָכַלְנוּ, בָּרְכוּ אֱמוּנַי,

שָׂבַעְנוּ וְהוֹתַרְנוּ כִּדְבַר אֲדֹנָי,

הַזָּן אֶת עוֹלָמוֹ, רוֹעֵנוּ, אָבִינוּ,

אָכַלְנוּ אֶת לַחְמוֹ וְיֵינוֹ שָׁתִינוּ.

עַל-כֵּן נוֹדֶה לִשְׁמוֹ וּנְהַלְלוֹ בְּפִינוּ,

אָמַרְנוּ וְעָנִינוּ: אֵין קָדוֹשׁ כַּאֲדֹנָי!

הקורא הנבון ובעל החוש המוסיקאלי מתבקש לקרוא את חרוזי השיר, הנאה והנאמן, על פי הניגון המושר ב“קול-ישראל” בפי אברהם ווילקומירסקי, כדי שיהא לו מושג-מה מן הפירוש, שאני עומד לפרש כאן פרשת הניגון, דבר שהוא רק בגדר נסיון, שהרי קשה מאוד לצוד קרני-שמש, לתפוס ריח ולאחוז בכנף-רננים של ניגון, כדי לשימו לפני הקורא. אך לפני גשתי אל עצם הפירוש עלי להקדים הקדמה לא-קצרה על ענין-האכילה. הכל אוכלין — נכון, ואף על פי כן יש הבדל יסודי בין אוכל לאוכל, בין מי שאוכל אכילה גסה, כדי למלא את כרסו, לספק תאוות החומר — ותו לא! ובין מי שאוכל אכילת אדם, שתכליתו בחיים נעלה יותר מזו של החיה והבהמה. מי שבקי היטב באורח-חייה של היהדות הדתית יודע, שיש אכילה לשם שמיים. ואל יחשוב הקורא שבאותם החוגים של היראים והחרדים לא היו נהנים מן הסעודה, מ“בשר ודגים וכל מטעמים”, הנאה שיש בה סיפוק גופני גמור. אדרבה, לא הרבה סוגים של בני-אדם מצאתי בקרב החברה החפשית והחילונית, שהיו מסוגלים ליהנות ממאכלים טובים כמו אלו של היהדות המסרתית; ואולם הנאה זו לא היתה גשמית בלבד. היה בה איזה יסוד אחר, איזה משנה-עונג, שהטיל טעם חדש במילוי-סיפוקה הגס, האנימאלי של האכילה. האיש האוכל אכל על השולחן אשר לפני אדני, ידע את בורא-המזונות, את המקור האלהי של שפע התענוגות, זה הכוח הנעלם, המאכיל ומשקה את הבריות, “שברא אותן לכבודו”, וחלק גדול מהנאת התאבון היה מכוון כלפי “הנותן לחם לכל בשר ומשביע לכל חי רצון”. ולא רק בחוגי הדתיים, מצאתי אחר-כך בגרמניה, בחוגי יהודים בעלי תרבות גבוהה, אותה מידה נאה של אכילה לשמה, של סעודת-שבת, שרוח של אצילות שורה עליה, כפי שידענוה אצל יראים ושלמים. מה שעושה שם הדת, עושה כאן התרבות. והנה עם גמר הסעודה, מתוך רגש של שביעת-רצון, שעלתה מתוך שובע גופני, פונה האדם לאלהיו ומביע לו את תודתו הנפשית על ההנאה החמרית: “ברוך שאכלנו משלו”. וכאן אני בא אל עיקר-הפירוש, אל ניגון זה של “צור משלו אכלנו”, שכולו חדור-ברכה והודאה למי שבורא מיני מזונות. והפלא ופלא: לא רק המלים הדתיות-פיוטיות של הזמר מיטיבות להביע הכרת-הטובה של היציר ליוצרו, אלא גם הניגון עצמו, כפי שהוא מזומר בפי ווילקומירסקי, מלא השתפכות זו של הנפש, המתרפקת באהבה על מיטיבה וממלא-מחסורה. יעלה נא הקורא הנלבב, הזוכר את הניגון, על לבו את הבבא השניה של המנגינה, זו של “הזן את עולמו, רוענו, אבינו”, וכו', למען ירגיש, מה עמוקים רחשי-התודה, המובעים ב“בית” זה, לזה “שאכלנו את לחמו ויינו שתינו”, עם הסיום הנהדר של החרוז, המכריז ואומר: “אין קדוש כאדני!” כאן כאילו ניתק הסועד לגמרי את מעשה-האכילה מן הנושא הגשמי והעלה אותו לספירה אחרת, ספירת הערצה ליוצר-כל. פתח באכילה וסיים בקדושה. שמחת ההנאה הגופנית הפכה להתפעלות נפשית, שמצאה את ביטויה הענוג בניגון נאצל, המתמזג היטב-היטב עם המלים הנאצלות.

 

העם הרואים את הקולות    🔗

הנאת ניגון שלמה כרוכה אצלי בראיה יותר מאשר בשמיעה, היינו, אם בשעת הניגון עולה תמונה לנגד עיני-רוחי, כל תמונה שהיא. בשמיעה בלבד לא סגי לי. ואילו למשמע הנגינה הקלאסית איני רואה שום תמונה, שום דמות. קול-צלילים אני שומע ותמונה אינני רואה. וזה אינו מספיק לי, אינו מספק אותי. המוסיקה האירופית אינה מעלה אתה המון חזיונות וציורים, כפי שעושה זאת הניגון שלנו. לרוב אני רואה כנסת-ישראל שרויה בצער, מתרפקת על דודה, מתייפחת על גורלה. יש שאני רואה עדת-ישראל בתפילתה ובהסתערותה על אלהים, וקול-המונה כקול-היער בנהמו… יש שאני רואה חתונה יהודית בעצבה ומשושה, בצהלתה ויגונה, המשמשים בה בערבוביה, או אשה עוטיה מתאבלת על אלוף-נעוריה ומתגעגעת על אושר שעבר, המון תמונות מבראשית-חיי, ופנים רבים ויקרים של ההווי היהודי העומד חי לנגד עיני — בזכות הניגון, החוצב להבות וחודר לבבות. כי בן אנכי לעם, הרואים את הקולות.

 

הניגון הערטילאי    🔗

הניגון המושר בפי האיש הנלהב, אינו רק ניגון בלבד, הוא עולם מלא, ללא כל מליצה, שהרי כל העולם כולו משוקע ומכונס בו. רוח הילדות נודף הימנו ורוח הנוף הילדותי מנשבת בו. זהרורי בוקר וערב מאירים בין פרקיו ומרחבי רקיע-התכלת בעצם זהרם וטהרם קבועים בחרכיו ומעמקיו. לבוש הוא הניגון הרבה לבושים של זמן ושל מקום, השראות והשפעות שונות כלולות בו, וכיסופים רחוקים ארוגים במסכתו. עטוף הוא עטיפות אין מספר של רחשי-לב וסערות-נפש, ענות והגות של איזה יום נשכח, בכי יאוש רענן של איזו שעה אבודה, וצהלת תקווה מבוהלת של בוקר לא-עבות. כל זה, ועוד יותר, כבוש בתוך הניגון, כל זה גנוז בו לעולמי עולמים. ומדי יעלה זכר הניגון על לב המטפח ומרבה אותו, יעלו אתו ויתפרצו בגלים כל המון המלווים היקרים, ויוסיפו לו אומץ ועומק, להט ורעד.

ואולם האיש השומע את הניגון, שומע רק אותו בלבד, את השלד הריק. אל אזניו יגיע הניגון הערטילאי, הערום מכל לבוש, מכל עיטופים-כיסופים פנימיים, ומכיון שכך, הרי ישתאה וישתומם למראה התלהבות זו, בה יושר הניגון בפי מעריצו הגדול, בפי הדבר בו, ובשום פנים אין הוא יכול להבין, מה מצא חברו זה, שבעל-טעם הוא, בעל חוש מוסיקאלי מפותח, בניגון פשוט ונבוב זה, עד שהוא מזמר אותו בלהט עצום כל כך ובסילודים פנימיים כאלה?

 

הקול לא קול-יעקב    🔗

שדה-המוסיקה זרוע כלאיים אצל כל עם, ואולם אצלנו זרוע הוא כלאי-כלאיים. בשעה שעמים אחרים, היונקים יניקה מוסיקאלית מן השכנים, שומרים בכל זאת את עצמיותם, את מקוריותם מכל משמר — על אף ההשפעה הזרה, הרי אנו מאבדים לגמרי את יחודנו המוסיקאלי, את הטון העצמי שלנו, שגם בלאו-הכי עדיין אינו מגובש כל צרכו. קולנו, הקול-קול-יעקב, הולך ונחבא בין הקולות הזרים, שכבשו כאן את חלל-עולמנו, והרי הם נשמעים, כאילו היו הם קולנו הטבעי, ניגון-נשמתנו. ואין לתמוה על כך: כל שפעת המוסיקה, בין ברדיו, בין בקונצרטים, הובאה אלינו מן החוץ, ממערב-אירופה, על-ידי מוסיקאים, שהם בלי ספק בעלי יכולת מוסיקאלית, בעלי חוש מוסיקאלי נאמן — אבל ללא כל הכנה נפשית יהודית, ללא כל מסורת נפשית יהודית. הם עומדים לפני עולם-הנגינה שלנו, הדתית והעממית, כלפני גן נעול. המקהלות שלנו, זו של נען, של הקבוץ המאוחד, או של קבוץ אחר, שרות כהלכה, על פי כל חוקי הזמרה, אבל שום טעם יהודי, שום יסוד יהודי אין בזמרתן. כך, בדיוק, שרות מקהלות בדרזדן, בשטוקהולם או בקופנהאגן. אין בינן ובין כל מיני “געזאנגפעראיינען” ולא כלום. ההתבוללות הגרועה ביותר, התבוללות שאין כמותה לרוע, מצויה דוקא בשטח פנימי זה. ואל יטעה אדם לומר, שאני מבקש את האנחה היהודית את ה“אוי” היהודי — לא ממנו ולא מקצתו! אינני רואה בהן, בגניחות ותאניות, את היחוד המוסיקאלי שלנו. ואולם את הקול היהודי אני מבקש, את הלב היהודי אני מבקש. איני סובל יובש, איני סובל ריקות הרמונית, סדר פרוסי בנגינה. נפשי סולדת מפני קצב-קולות מסודר, אך מנוער מכל עומק-נפש, מכל לבביות יהודית. ועוד דבר: פרק-תהלים של הנדל, למשל, מכוון בדתיותו המוסיקאלית כלפי “גוי” גרמני, אבל דל וריק הוא לגבי קהל עדת ישראל. “עבדו את ד' בשמחה וגילו לפניו ברננה” של קומפוזיטור זה מספיק בודאי לשאינם בני-ברית, ואולם אותנו אין הוא מספק בשום אופן. אין אנו מוצאים כאן לא עבודה, לא שמחה ולא כבוד-אדני. מתוכן כזה אנו דורשים יותר. זאת צריכים לדעת כל מרביצי מוסיקה אירופית בקרב ישראל. ועוד משהו לא כשורה: מחברי המוסיקה משלנו עומדים ברובם תחת השפעת הנכר, נתונים כמעט כולם למרותו של החוץ. היסוד היהודי ביצירותיהם ובעיבודיהם רופף מאוד. מרוב יגיעה לחקות את המוסיקה האירופית הם נשארים לרוב קרחים מכאן וקרחים מכאן. יוצאים מן הכלל כמה פרקי חזנות (לא כולם, לא כולם, לדאבוננו!) שבהם נשמרים עדיין הטעם היהודי והנעימה היהודית. לטוב ולשבח גדול ייזכר בזה יהויכין סטוצ’בסקי, היודע למסור את הטון הטהור של הניגון החסידי באמונה, לא כרבים אחרים, הנוטלים את נפשו על ידי עיטורים מודרניים. “עבודת-הקודש” של בלוך היא עדות נאמנה לאפשרות של מזיגה יהודית-אירופית לטובת שתי הספירות גם יחד. דוגמה נהדרת למזיגה מוצלחת של רוך-הרגש היהודי עם עוז-הרוח האנושי-כללי הגיש לנו “קול-ישראל” בראש-השנה זה בקומפוזיציה הנפלאה “אדירי איומה יאדירו בקול”, מפי החזן יוסף בלומברג. תרועת מלך כבירה, שכולה רוממות-נפש, נישאה באויר לשמע הניגון, המנגן והמקהלה. מובן מאליו שרשימה חטופה זו אינה אלא נגיעה קלה בקצה הבעיה הנכבדה הזאת, שפתרונה ותיקונה תלויים, קודם כל, בהבנת חשיבותה ובהתקנת מנגנון ציבורי יציב, שיטול על עצמו את התפקיד היקר הזה: להציל את הספירה המוסיקאלית שלנו מן הפסולת ומן הקלוקל ומן הזיוף, ההומים אצלנו בראש-חוצות, לשפר את הטעם היהודי ולטפח את החוש המוסיקאלי הזך בקרב עמנו, חוש וטעם שהם מוזנחים מאז-מאז, מאחר שלא טיפלו בהם מעולם בהבנה שלמה וביסודיות מתמדת. זאת היא עבודה לדורות — יהי נא דורנו זה המתחיל בדבר, כל עוד אוצרות נגינה, דתית ועממית, שמורים וזכורים בלב רבים מאתנו, בלב הדור ההולך.

“אלהי, נצור לשוני מרע - - -”

אֱלֹהָי! נְצוֹר לְשּׁוֹנִי מֵרָע

וּשְׂפָתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה,

וְלִמְקַלְּלֵי נַפְשִׁי תִדֹּם,

וְנַפְשִׁי כֶעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה.

איני יודע מי היה האיש אשר חיבר תפילה זו, שנאמרת בסוף שמונה-עשרה, ואיני יודע מה עוד שירים ותפילות יצאו מתחת ידו של המחבר דנן. רק אחת אני יודע: משורר גדול היה האיש, וגם בעל נסיון רב בכל אותם הדברים הנוגעים בתיקון-הנפש. כי פנייה זו שהוא פונה לאלהיו, שיעזור לו בשמירת הלשון והשפתיים, באה לרוב אחרי הרבה מאמצים פנימיים, להיות אדון על הלשון ומושל בדיבור, אחרי הרבה אכזבות והמון נסיונות שלא הצליחו, ורק אחרי רוב הכשלונות הוא פונה בתפילה לאל-חייו כי יעמוד לו בהשגחת המדרגות, שהוא לבדו לא יגיע אליהן. בראיה ראשונה נדמה שיש כאן תכלית הענווה וההכנעה. ואולם לא כן הוא! כשנעמיק חקר במצב-רוחו של המתפלל הזה, נמצא כי הרבה גדלות כאן, הרבה גאות וגבהות-לב של אדם השואף לגדולות, שאינו רוצה להסחף בזרם העכור של לשון רעה, של דברי-בלע, כשאר הבריות, והוא מבקש לכך סיוע מן השמים. ולא זה בלבד — רוצה הוא להתרחק מן השקר, לנצור שפתיו מדיבור של מרמה, עבירה שכל אדם דש אותה בעקביו, ואילו הוא חפץ להתנשא על בני מינו ולשמור מוצא שפתיו מכל משמר, כדי לעמוד איתן בחיים בכוח האמת, ולהרגיש את נעלותו על חבריו העלובים, שהשקר מרופף את עמידתם בחיים ועושה אותה דלה וריקה.

וגם בשורה השלישית “ומקללי נפשי תדום” אין עניוות יתירה, כי מי שמגיע לדרגה גבוהה כל כך, אין קללות מקלליו מגיעות עדיו, וממילא “נפשו דוממת” לשמע הקללות, שאינן פוגעות בו כלל, שאינן נוגעות בו כלל, כי רם ונישא הוא על כל חפצי רעתו, ואין כל צורך להתאמץ יותר מדי כדי לעבור בשתיקה על קללה מנמיכת-טוס, המכוונת לאדם מגביה-עוף. ואפילו השורה האחרונה, בה הוא מבקש ש“נפשי כעפר לכל תהיה” אינה מעידה כלל וכלל על הכנעה ושפלות. זהו עפר מעפרו של אברהם אבינו, שאמר על עצמו “ואנכי עפר ואפר”, ועל ידי כך הרים אברהם את העפר, כביכול, מעפר-שפלותו ועשה אותו לעטרת-תפארת. ומה תימה שאדם מבקש להדמות לאברהם אבינו, להעמיד עצמו במעלה אחת עם איתן האזרחי, אבי שבטי ישראל, ולעטות גאון וגובה כאבינו הראשון! גא ככל המשוררים היה מחבר התפילה הזאת, שבודאי גם אחרי כתבו אותה לא קיים כמו כל מה שכתוב בה: נפשו לא היתה כעפר לכל ומן הסתם גם לא דממה למקלליו, וגם קצת מרמה עלתה בודאי על שפתיו מזמן לזמן — ואולם בשעה שהגה את הדברים האלה, התרומם למדרגה גבוהה זו ששאף אליה, ובאותה שעה לפחות היה נעלה על שאר בני-אדם. ומטעם זה גדול כל כך הרושם שתפילה זו עושה עלינו. ובשעה שאנו שטופים במים הזידונים של המציאות שלנו עד שאנו נתפסים לגלים העכורים ההומים עלינו מסביב, טוב-טוב לאדם שילחש לנפשו חרש דברי-התפלה הזאת: אלהי, נצור…

 

קונצרט פנימי    🔗

מזמן לזמן אני מכנס אותם, את אהובי נפשי שאינם עוד, שנעקרו מארץ-החיים, את אלה שהניגון היה משוש-חייהם ותאות-נפשם, שהרינה והתפילה היו תענוגיהם העמוקים ביותר. אני מאסף אותם סביבי, כל החדר מלא אותם, ואני שר לפניהם כל ניגון חדש, כל זמר רך וטוב, שנתוספו במשך ימי העדרם… לא רבים הדברים החדשים, אך ישנם ניגונים ותפילות אחדים הנובעים מן המקור המוסיקאלי האמתי, נגינות וזמירות אשר מחבריהן באו בסוד-הנגינה של הלב היהודי. אני שר לפניהם חרש והם שומעים, עוצמים עיניהם ושומעים… אני מכיר כל אותות ההנאה וההרגשה שבפני כל אחד מהם, שבפני כל אחת מהם: את ארשת-העונג הביישנית שבפני אבא, את התלקחות-עיניה של אמא, בשמעה איזה ניגון ערב, את יפייה הגדל והולך של הדודה מאליש, שעיניה מתמלאות דמעות לשמע איזו רינה ואיזו תפילה. ואת עיניו הקרועות לרווחה של חותני, עיניים מלאות בהלה של התפעלות, של עונג מבוהל. בשעה שהוא מאזין לנגינה חדשה ונלבבת. אני שר לפניהם חרש והם שומעים, עוצרים נשימתם ומקשיבים. האור השפוך על פני כל האחרים מעיד על מתיקות היצירה, והנאתם החשאית הנלהבת שופעת הכרת-טובה למארח הנדיב, נובעת רגש-תודה על העונג הרוחני… עם גמר הקונצרט נעלם הקהל היקר, המזמר נשאר לבדו, עייף עד עומק נשמתו מחמת רוב התאמצות בשעת ביצוע קונצרט כזה.

 

הכנות גדולות    🔗

ניגון דוחה ניגון, דור דוחה דור — ואין מעמד. ולו גם ייף הניגון מאין כמוהו, ולו גם יגדל הדור במאוד מאוד — אין עמידה לפני כסא-כבודו. בררן גדול הוא יוצרנו, יוצר כל: טועם ניגון ובועט בו, בוחן דור ובוחל בו — לא ניחא לו. “הן בעבדיו לא יאמין”, “וכוכבים לא זכו בעיניו”. ניסויים רבים הוא מנסה ביצרו הכביר ובלהט-רוחו יצמיח עתידות אין-חקר. מעלה נעימות ומבטלן, בונה עוצמות ומחסלם — לא ישרו בעיניו. ואף על פי כן — בקרב כל ניגון וניגון יגלה ניצוץ נצחי, ובכל דור ודור יחשוף משהו נצחי, תמצית של טעם אמתי. מן הניצוצות האלה, מן התמציות האלה, כנראה, יכין אלהים את הניגון הנצחי הגדול, את הדור שיזכה לחיי-עולם.

 

דור דור וניגונו    🔗

אטומה אוזן הדור משמוע את ניגוני — ידעתי. הסביבה חרשה, מסרבת לקבל את נעימת הניגון שלי — ואתה לך ושיר חי וקיים! הקצב אחר, הטון אחר והתרועה החדשה עוברת ודורסת את ניגודי בלי רחמים: כלה את שירך וצא! ואולם אני את שירי לא אכלה. אני אשיר שירי עד תומי, עד הסוף. נגינתי אנגן על אוזן הדור — אם ישמע ואם יחדל! כי לבי חס על עמלי, על עמל הדורות שקדמו לי, לבי חס על כל הכוחות הפנימיים, הפניניים שהושקעו בניגון שלי. אני על ניגוני לא אוותר! על שערי לבבכם אדפוק יום ולילה ואבקש רשות-כניסה לצלילי נשמתי, לדפיקות לבי, להלמות לב הדורות המפעמת בנגינותי, ולא אזוז משם עד שאשמע הד כל שהוא ממעמקיכם הנבוכים. כי ניגוני לא סתם ניגון הוא — חבור אהבים הוא, כליל כיסופים נצחיים, פרכוסי לבבות יהודיים, מייחדי שם אלהים וזורעי אמונה בעולם הזה ובעולם הבא — השומע ישמע והחדל יחדל! אני תפילה, אני שירה, אני שליחו של ציבור שעבר ובטל מן העולם, אך ניגונו לא יתן מנוח לי, ניגונו הנלבב נאחז ונדבק בניגוני, והוא מבקש תיקון והשתרשות בנפש הדור. יאטום הדור את אזנו, יקשיח הדור את לבבו — אני שליחות ציבורית זו אמלא עד נשימה אחרונה.

 

גולדפדן    🔗

בימיו עוד לא היו תקליטים, ואף על פי כן נשמרו שיריו וניגוניו בפי העם עד היום. חרותים הם על לוח-לבו של העם. לוח-לבו של העם שימש תקליט נאמן ליצירתו המוסיקאלית, השופעת חמימות לבבית ורגש לאומי חזק. עד היום מושרים בפי כל שדרות העם שיריו, המפוזרים באופירות העממיות שלו: “שולמית”, “בר-כוכבא”, “עקדת-יצחק” וכו': “צימוקים ושקדים”, הרועה", “בכינה ונהינה בנות ציון!” ושאר זמירותיו, שכבשו לב צעיר וזקן מאז ועד עתה. אך הדור הצעיר פה בארץ — זרו לו ניגוני גולדפדן, מאין כל מאמץ לקרב אותם אל לבו. ואולם ראוי הוא הקומפוזיטור הלאומי שלנו, שיתנו לשיריו “מהלכים בין העומדים האלה”, שיבצרו להם מקום בנפש הבנים-הבונים, על ידי תרגומים מעולים, מכוונים היטב לקצב הניגון ומתוקנים קצת (רק קצת!) לרוח הזמן ולטעם הדור.

איזהו עם חכם? שאינו מאבד נחלת אבותיו, אלא משכלל אותה, מוסיף את הנופך שלו לירושה הנאה שירש מן הדורות הקודמים, ואינו בועט במה שיכול להעשיר את רוחו ולרומם את נשמתו.

כינור היה נתון בידו של אברהם גולדפדן, בן-בנו של אותו כינור, שהיה תלוי למעלה ממטתו של דוד, בו היה נוגע בנימים הנסתרות שבנפש האומה, ומדובב אותן בכוח רב — אל נא ייאלם קולו ואל נא יאבד רינונו. ייעשה נא משהו להצלת ירושתו הנלבבה של אברהם גולדפדן.

 

ביני ובין הניגון הזר    🔗

הניגון הזר בא להזמין את לבי, אך לבי אינו הולך אחריו. לבי אומר: אין אתה מדבר אלי, קולך אינו מכוון אלי, הוא זר לי — ולמה אלך אחריך? וכאן עומד הניגון וטוען: אלפי בני-אדם, אחיך בני עמך, רצים אחרי, נהנים ממני ומתפעלים מן הקונצרטים שלי, ואתה דוחה אותי! הטוב טוב אתה מהם? וכי מבין אתה יותר מהם? ואולם לבי עונה לעומתו: אל נא תכה אותי בשבט-הרבים! אין אני אחראי לשום אדם. ייתכן שרבים נהנים ממך, ייתכן שרבים מבינים אותך, מרגישים אותך — אני לא! האם עלי לעשות שקר בנפשי ולהעמיד פנים של מבין רק על סמך זה שאחרים מתפעלים ממך? זו ראשית — ושנית, בינינו לבין עצמנו: איני מאמין להם, לאלפים ורבבות אלה, שנוהים אחריך, שהתפעלות אמתית היא. אולי יש ביניהם מעטים, שנתחנכו על ברכיך, שספגו אותך בילדותם, שהיית להם באביב-חייהם לחוייה מוסיקאלית גדולה, יוכל היות שהללו נמשכים אחריך באמת ובתמים, אבל הרוב הגדול אינו כן. הרוב הגדול מושפע מן הסוגסטיה הכללית, והוא אומר “אמן והללויה” לאשר רבים אומרים “אמן והללויה”. הנה אני רואה אותם בקונצרטים, יושבים בסבלנות מרובה ומחכים בעיניים כלות לגמר-הנגינה. פניהם מלאים שעמום, שעמום, שעמום אין קץ ומבט-עיניהם קופא מתוך טמטום גמור. הם יודעים כי מצווה עליהם לשמוע מוסיקה קלאסית, כי איש החברה הטובה חייב לילך לקונצרטים. אבל לי אין הנגינה חובה חברתית, לי הניגון צורך נפשי עמוק! אם כן, שואל הניגון הזר, איך אתה חי בלי מוסיקה? לא, ידידי! אין אני חי בלי מוסקה! פרקי הרינה והתפילה של קווארטין, של יוסלה רוזנבלאט, של הרשמן, של משה ודוד קוסוביצקי, של פינטשיק ושל לייב וואלדמן, מהנים אותי, מעניקים לי עונג רוחני לא-יתואר, שהרי הם שרים לי, הם שרים אותי, מתוך גרונם שרה נשמתי, שרים כל עצמותי, כל מעמקי-חיי משתפכים בקול-זמרתם, זמרת-יה! על גחלי-אש-נגינתם נצלית נפשי — להנאתה, להזדככותה, והתלהבותה אינה נופלת מזו של מעריצי בטהובן ומוצארט. מהם, ממניעמי-זמירות אלה, אני יונק חיונה מוסיקאלית מעודי ועד היום הזה.

 

היכל התפילות שבלב    🔗

היכל התפילות שבלב נפתח לרווחה עם בוא חודש אלול. העבר הרחוק פורץ ממחבואו ועובר ושוטף כליות ולב. ניגוני תפילות ופיוטים, פזמונות וסליחות, עולים מבפנים ומשתפכים בשפע וברגש-קודש, ועמהם עולים ימי הילדות הנפלאים — הצרורים וגנוזים בהם כריחות טובים בבשר פרות בשלים, השכל המתון, ההגיון המיושב והקר, והמבטא הספרדי הצח והיבש, עומדים מרחוק ומסתייגים לגמרי מכל ההמון הנסער הזה, מתייחסים בביטול לעדת המתפללים ההומים בקולי-קולות, בערבוביה ובמבטא האשכנזי המרושל והחביב. לא נאה להם להתערב עם שונים ומשונים אלו, והם נזהרים מלבוא בקהל פרוע זה. ואולם קהל הרגשות המתרוננים אינם משגיחים בהם בקרירי דעת ויהירי מחשבה אלה, אלא מושכים בנגינות ומסלדים בחילות ותפילות מכל מה שיעלה הגרון והזכרון, למן “הנשמה לך והגוף שלך — חוסה על עמלך” שבליל-הסליחות עד “הושענא, ציון המצויינת!” שבהושענא רבה. אך במשוך הקולות ובעלות הלהב הנפשי ומתוך המקהלה יישמע פתאום קול אבא תמים, מכוסה כולו בטליתו הישנה מחמת רוב בושה מפני אלהים ואדם, בענותו בקול יבבה חנוקה אחרי החזן עם תפילת נעילה:

אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה,

בִּרְאוֹתִי כָּל עִיר עַל תִּלָּה בְּנוּיָה,

וְעִיר-אֱלֹהִים מֻשְׁפֶּלֶת עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּיָּה,

וּבְכָל זֹאת אָנוּ לְיָהּ וְעֵינֵינוּ לְיָהּ!

וסר פתאום הלגלוג הדק מבין ריסי עיניו של המבטא הספרדי, וההסתייגות הגאה של השכל וההגיון תפוג לאט לאט ותסתלק. קרירות הדעת תימוג וזחיחות התבונה תישה, מעט מעט יתקרבו אל עדת המתפללים, לשמוע אל הרינה ואל התפילה של “עמך”, של ההמון הפשוט של הרגשות, שאינם יודעים חכמות, ואינם מעמידים פנים של אדישות ושל זרות מתרברבת, אלא אוהבים את עמם בפשטות, בלב שלם, וזוכרים באהבה את תפילותיו היקרות. אלו התפילות שהיו לו ללב ליסוד מוצק בימי הילדות הרופפים, למקור נחמה בשנות המבוכה של העלומים ולמען התחזקות והתרעננות במצור ובמצוק של מלחמות ומהומות אין קץ. השכל סובר ומקבל את התלהבותו של הרגש, ההגיון נכנע ונסחף בזרם התמימות והחמימות שבלב, והמבטא הספרדי בעל-כרחו עונה אמן אחרי תפילתו של המבטא האשכנזי, וכולם יחד יתמזגו עם הקהל הרוגש והנרגש שבהיכל התפילות אשר בלב.

 

נאמנים עלינו החסידים    🔗

הם לקחו להם ניגונים מכל אשר בחרו, זכו בשדה-הנגינה מן ההפקר: “סחבו” מן האוקראינים, מן הרומנים, מן האונגרים ומן הפולנים, ואולם בדבר אחד עלינו לסמוך עליהם — בחוש היהודי שבהם, בטעמם היהודי. הלה הוליך אותם בדרכים נכונות ולא נתן להם לאסוף קש וגבב, דברים רחוקים מן הלב היהודי. ניגונים לועזיים אלה — שרשים עמוקים היו להם בנפש ישראל, בלבב עמם. לולא כך לא היו מושכים את לבם של החסידים, שהיו רגישים ביותר ומפונקים מאוד לגבי כל הנוגע לטעמה ורוחה של היהדות, לגבי כל הנוגע לקצב-נשמתו של ישראל. הבחנתם הפנימית לחשה להם מה לקרב ומה לרחק בשדה-הנגינה. את התוך הקרוב ללב העם אכלו, ואת ה“קליפה” זרקו. נאמנים עלינו החסידים בפתחם שערי בית-הכנסת לפרקי-נגינה זרים.

לא כן רוב המלחינים היהודיים שבימינו. אין לסמוך על טעמם היהודי בשום פנים ואופן. כאשר אתה שומע חיבוריהם המוסיקאליים, אתה מרגיש עמוק-עמוק כי יצירות אלה לא תהיינה לעולם קנין-העם, לא תהיינה לעולם נחלת האומה. הנפש היהודית, האוזן היהודית, לא תקלוט אותם. בשמעך ניגון סלאווי, קטע הונגארי, זמר וולאכי, אתה מבין ויודע, מה טעם הכניסוהו החסידים לבית-המדרש, מה טעם צירפוהו החסידים ל“מנין” וקבעו לו מקום באוצר הרינה והתפילה שלנו: “הם תיקנו” את ה“ניצוצות” שבו, זיככוהו מן ה“קליפות” והכשירוהו להיות נושא רגש הלב היהודי, להיות כלי-מבטא להתפעמות רוחנו. ואילו החיבורים של הקומפוזיטורים המודרניים שלנו יישארו תמיד קנייניהם הפרטיים של מחבריהם. העם לא יעלה אותם להיכלו, לא יקדש אותם בהנאתו, כי למען אזניים אחרות נוצרו, למען לבבות אחרים נתחברו, זרים הם לרוחנו, מהיותם שאובים ממקורות לא לנו.

 

בחוט של ניגון    🔗

לתומי, להנאתי ולרווחתי, הרימותי את חוט-הניגון, שנמצא לי בדרך-טיולי בשדות-הזכרון, והנה — כבודה מרובה נמשכת אחריו: עיירה שלמה על רחובותיה ויושביה, על נופה הריחני והמונה הרוחש, צרורה בכנפי הניגון, כולה שרויה באפילת ליל-השבת, זרועת אור-כוכבים ואור נרות-השבת. עולם מלא כרוך בחוט-השני של ניגון-הזמירות:

"מַה יְּדִידוּת מְנוּחָתֵךְ,

אַתְּ שַׁבָּת הַמַּלְכָּה,

בְּכֵן נָרוּץ לִקְרָאתֵךְ,

בּוֹאִי, כַּלָּה נְסוּכָה,

לְבוּשׁ בִּגְדֵי-חֲמוּדוֹת,

לְהַדְלִיק נֵר בִּבְרָכָה.."

ריח שדות-הסביבה והמיית עצי-היער כלולים בו, בניגון-מזמור זה לכבוד יום-שבת. וכל העדה, כל העיירה מרננת-מרטטת את שיר-השבח לקראת שבת מלכתא. עדת קדושי-עליון תלויה על בלימה, ברומו של עולם, מסלדים בדבקות את המנון-השבת. פניהם קורנים בזיו יום השביעי, עיניהם עצומות ואזניהם קשובות בעונג אין-קץ לקול פיתויי-אלהים, הניצב אליהם, ומדבר על לבם ומשדל אותם באהבה:

"יוֹם שַׁבָֹת אִן אִם תִּשְׁמֹרוּ,

וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה,

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹרוּ

וּבַשְּׁבִיעִי נָגִילָה…"

גלוי-עיניים, שכור-חושים, רואה-הוזה הנער בן-השבע את אלהים. לא מראה, לא תמונה, זולתי קול. העולם הגדול, הקוסמוס היהודי, ניתן זה עתה אל לבו, והוא עד-ראיה לזיווג אלהים עם עמו, והוא קונה את העולם באמצעות הניגון והחרוזים, הספוגים קדושה, המלאים התרפקות וחדורים חיבת אין-סוף. והדברים נבלעים בדמו, נחתמים בלבו הרך לעד ולעולמי עולמים. הנה מפרט אלהים, בפי משוררו מנחם, את האסור והמותר בשבת לפני זרע אברהם אוהבו:

"חֲפָצֶיךָ אֲסוּרִים,

גַּם לַחֲשֹׁב חֶשְׁבּוֹנוֹת,

וְהִרְהוּרִים מֻתָּרִים,

וּלְשַׁדֵּךְ הַבָּנוֹת

וְתִינוֹק לְלַמְּדוֹ סֵפֶר

לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת,

וְלַהֲגוֹת בְּאִמְרֵי-שֶׁפֶר

בְּכָל פִּנּוֹת וּמַחֲנוֹת".

לתומי, להנאתי ולרווחתי, הרימותי את חוט-הניגון, שנמצא לי בדרך-טיולי בשדות-הזכרון, והנה — כנסת ישראל כולה תלויה בתקות חוט-השני הזה!