רקע
מאיר מוהר
בהיכל-החן


 

המשורר הטוב והאשה היפה    🔗


מה שהיא משיגה כלאחר-יד, אגב אורח, דרך טיול: הכרה, הוקרה, חיבה והערצה, אותו ישיג הוא, המשורר הנאמן, רק לאחר עשרות שנות עמל, מאמץ-לב ויגיעת-רוח. המשורר הרע ישיג את כל זה קודם, מאחר שאין הוא יושב בחיבוק-ידים, אלא עושה משהו לטובת כבודו ופרסומו. הוא טורח הרבה, להשיג את נצחיותו מיד, בעולם הזה, ואינו מחכה באפס מעשה לעולם-הבא שלו, שאין הוא בטוח בו כל עיקר. מבחינה זו דומה הוא לאשה המכוערת, שבנוגע ליופי טבעי אין לה על מה שתסמוך, והרי היא משתמשת בכל מיני אמצעים מלאכותיים ותחבולות פסולות, כדי לעורר על עצמה שימת לב הבריות, כדי לזכות לקצת הכרה מצד הקהל — והיה מה! אין היא מפונקת, אינה בררנית; מבט חטוף, שימת עין כל שהיא, שבח מגומגם, ומצא לה. גם המשורר המפוקפק אינו בררן גדול — לו אך… ייזכר שמו בשפה רפה, לו אף יזכה לדברי שבח תפלים, לפיטומי מלים סתמיות, פרי ידידות אישית וניצול יחסי חברות, מטופחים לשם שמור לי ואשמור לך.

יופי ורוח! שונה הוא הגורל, שמינה אלהים לשני קנייניו היקרים ביותר. היופי, המנצח מיד, ואוכל את חלקו בעולם הזה יום יום ושעה שעה, אין לו כל חלק לעולם הבא. עבר זמנו — בטל עניינו, ואין לו כל זכר בקרב החיים. ברבות הימים נשכח יופיה של האשה היפה ושמה לא ייזכר ולא ייפקד — עמה ימות יופי. לא כן המשורר הטוב — חייו נמשכים גם לאחר מותו (“גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם”) הדורות הבאים יתחשבו אתו, יתווכחו אתו, יחיו על דעותיו הישרות והנרגשות וייהנו מחכמתו, אשר לא תמות עמו, ויראו אותו כאילו הוא חי וקיים. על כן עליו לוותר על הנצחון הקל, על ההישג המהיר, ויש שהמשורר הטוב נטפל אל האשה היפה ופורש את כנפיו עליה, כנפי גברותו וכנפי רוחו, מכניס אותה לתוך יצירתו הפיוטית ומעניק לה חיי נצח, כאחת הדמויות העולמיות הגדולות של היופי הנשי השלם, אז יתמזגו השניים להרמוניה אחת, ונישא היופי הזמני על כנפי הרוח הנצחי.


 

אשה מטיילת על שפת הים    🔗


היא אינה רואה את הים, כשם שהים אינו רואה אותה — שתי רשויות הן, שתי מלכויות שאינן נוגעות זו בזו. היא רואה רק את רואיה, את המסתכלים בה — וזה מספיק לה לגמרי. די לה לדעת כי יפיה אינו מפוזר כאן לבטלה, אינו מוטל כאן הפקר. די לה לדעת שיש כאן עין רואה ובוחנת, לב מבין ומעריך ונפש מסתכלת ומתפעלת. אם הללו כאן — הכל כאן! היא לובשת את הים כמו שהיא לובשת שמלה. ויש להודות: הים נאה לה, הים הולם אותה. צבעיו מתאימים לה, מבליטים את גזרתה הנאה ואת דמותה התמירה: רקע כחול עם סלסלות משי של קצף לבן בשוּלי הלבוש המתנפנף ברוח. גלי הים הומים ורוטטים לרגליה, וגם גליה היא הומים ורוטטים, ועומדים בהתחרות בלתי פוסקת עם תופעות ים, שהרי רוב העינים מוסבות אליה ולא אל הים, ורוב הדעות מוסחות מהמונו של ים ומופנות דוקא אל זו המטיילת על שפתו. בתנועת-גוף חיננית השירה את שמלתה הקלה מעליה, השילה את סנדליה ונכנסה אל המים — מלכות אחת נוגעת בחברתה, בשר-ודם ומשברי-ים נפגשו ויופי ביופי נשקו. גלים עזים-חצופים נחפזים מכל צד לחבק את ברכיה ולנשק חלקת בשרה. גאה, ישרה ואמיצה היא ניצבת מול הים, מאושרת לאין קץ בהרגשת בריאותה ורעננותה, שיכורה מהכרת יפיה ותפארתה. מסורה לגלים המגפפים אותה מלפניה ובטוחה במבטי-ההתפעלות המלפפים אותה מאחוריה. ככה עומדת היא, אשת-החן, בין לב-הים הגועש ובין לב הגבר התוסס, כנקודת חמדה מרכזית שבין הטבע והאדם.


 

דמות האשה בספרות היפה    🔗


דמות האשה בספרות היפה מסולפת בתכלית הסילוף, הואיל והגבר רואה את האשה ראיה לא-נכונה, לקויה בהפרזה לטובה או לרעה, כי להט הרעב המיני, הבוער בדמו ובחושיו, מסמא את עיניו מראות נכוחה. הסופר רואה בה מהרהורי לבו. את הסיטוּאציות האירוטיות, שלא זכה להן במציאות, הוא מעביר אל שדה-הרומן, וכאן חוגג דמיונו חגיגות התאווה הגסה כנפשו שבעה. הלהיטות של האשה, למצוא חן בעיני האנשים, מתפרשת בעיני הגבר כרדיפה אחרי תענוגות בשרים, וזה אינו! מתשוקה זו של בת-חווה, להיות נאהבת, לעורר התפעלות ביפי-תארה, עד התאוה המינית, רחוקה מאוד הדרך. טועה הוא הגבר בחשבו את חיוכה של האשה כסימן הסכמה לדבר-עבירה. מן החיוך המלבב הזה עד ההתמסרות הגופנית עדיין מהלך רב. אלא מה? הגבר בהפקרות האשה ניחא לו, ומשום כך הוא נוטה להאמין בפריצותה של האשה ולתלות בה כל מיני גנות ודופי. ביחוד אשמים בזה הסופרים הצרפתיים, שדמיונם הקודח וטבעם הרותח הציגו את האשה לראווה בספרותם כסמל התשוקה הסכסוּאלית, כתהום לא תדע שבעה. אחריהם נגררו סופרי עמים רבים והשפיעו השפעה מזיקה על המון הקוראים. שפריצותה המוסכמת של האשה גורמת הנאה גם להם ומחזקת בלבם את האמונה בשפלוּת האשה — לאשרם ולטובתם. האמת היא שהטבע חילק את התפקידים בדברים שבינו לבינה ביד נבונה ומחושבת להפליא: לגבר ניתנה התאווה התוקפנית, המחוצפת, ההעזה האירוטית הכובשת, ולאשה — השאיפה הכבירה לשאת חן, לקחת לבבות שבי ביפיה הגופני ובקסמה הנשי, ולהיות מאושרת ברגש-כיבוש זה גרידא, בהנאה זו בלבד — וחסל! כוונת הטבע היא, כמובן, לתוצאה הסופית: לקיום המין. זהו החשבון הפרטי של ההשגחה האלהית. אבל ביסודה, בעצם מהותה, הרי היא האשה צנועה בהחלט. צניעותה, רגש-הבושה שבה, טבועים עמוק-עמוק בסתר-ישותה, ושום סופר אמיתי לא יוכל לכחד אמת זו תחת עטו. ידע זאת טולסטוי, ידע זאת גורקי — דוקא הסופרים הרוסיים, שראו את המין החלש ראיה נאמנה יותר, משום שחושיהם היו בריאים יותר, טבעיים יותר, וקרובים יותר אל המציאות החושנית של האשה. ועתידים הם הסופרים ליתן את הדין על שהם מגרים את יצרו של הדור הצעיר, בעוררם בנפשו את האמונה בקלות-הנצחון על האשה, ואת הבטחון בהישגיו האירוטיים. אמנם יש שחוצפתו של הצעיר עומדת לו — חוצפה אפילו כלפי שמיא מהניא! — והוא מצליח למשוך ברשת תאוותו את זו, שליבבה אותו בחסד-חיוכה, על אף כל הבושה הוצניעות! אך העובדה עובדה קיימת היא ושום מקרה לא יערער את קבע-הטבע שבה. רק נגע אחד הוא כקוץ ממאיר בתכונתה של האשה: שנאתה לבנות מינה. כאן עיקר-שפלותה ועיקר-גנותה המוסרית. למן ה“צרות” הראשונות, התנ“כיות: שרה-הגר (“גרש את האמה הזאת!”) רחל-לאה (“המעט קחתך את אישי!”) וחנה-פנינה (“וכעסתה צרתה גם כעס, בעבור הרעימה”) עד ה”צרות" האחרונות, עד היום הזה, אין שלום בין אשה לחברתה! אין יכולת פנימית לזו לראות יפיה של אחרת בלי צרות עין. אין כשרון שכלי להודות ביתרונה הגופני של השכנה, כשם שגבר מוכשר להודות, שחברו עולה עליו אם בכוח או ברוח!

“אין אשה מתקנאת אלא בירך חברתה”, ידעו כבר חכמי התלמוד, וקנאה זו אינה סימן לחירות-דעת כלל וכלל!

ויש כאלה שרוצים להטיל גם את האשמה הזאת על שכם הגבר, מאחר שהוא נותן את היתרון רק לאשה גדולה בנוי, ולבו נפתה תמיד אחרי כל יפהפיה, והוא בורח מן היפה פחות כבורח מן העבירה ועוד ועוד — אבל טענה זו אינה טענה. אסור לו לאדם שערך עצמו יהא מותנה על ידי גורמים הבאים מן החוץ. אסור שדעות זולתנו תהיינה קובעות בנוגע לאפיינו ומכוונות את יחסנו אל עצמנו. מכאן צריכה האשה להתחיל בתיקון אפייה וטיבה, בזיכוך טבעה ורוחה, כדי להיות עצמאית בערכה הפנימי, כשם שהיא עצמאית ביפיה החיצוני.


 

בסוד המין היפה    🔗


“הוא רגיש מאוד לגבי המין היפה”, אומר פלוני על אלמוני, ורוצה להעיד בזה על עצמו, שהוא גופו, האומר, אינו להוט אחרי ההבלים הללו, אינו נתפס כלל לדברי-שטות כאלה, אלא עומד מעל ל“חולשות” אנושיות ממין זה, על כן רשאי הוא לדבר מגבוה על אותם הגברים, העמוסים נטויות חולניות, רחמנא ליצלן. והרי אין לך גניבת-דעת גדולה מזו! ספר-הספרים שלנו, שהוא לכל הדעות יסוד המוסר האנושי ושורש כל תרבות דתית, אינו שוכח להדגיש את יפיו של האמהות ושל הנשים הגדולות בישראל. ואם אדון הנביאים לקח אשה כושית — “כי אשה כושית לקח” — נענש עליה אהרון, נענשה מרים, אך לא משה רבינו, “אשר תמונת ד' יביט ובכל ביתו נאמן הוא”. אין התנ“ך מתבייש כלל לספר על יחסו של דוד המלך אל המין היפה, ועל התוצאות הבלתי-נאות, שנבעו מכך, מתוך הרגשה נאמנה, ש”נעים זמירות ישראל" ימצא הבנה לרגשותיו וסליחה למעשיו בלב אלהים ואדם. וכאשר “בירך אדוני את אחרית איוב מראשיתו”, לאחר שהפליא את מכותיו בידו הגדולה והרחבה, אנו קוראים בסוף הספר: “ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ!” הנה הגמול על כל יסורי איוב. כל חיי-הרוח של האדם מבושמים מהוייתה של בת-חוה. הדת על פי דרכה (בששה סדרי משנה הוקדש סדר שלם ל“נשים”), הקבלה על פי דרכה, והספרות היפה שבכל הלשונות על פי דרכה. במסכת עבודה זרה מסופר: מעשה ברבן שמעון בן גמליאה שהיה על גבי מעלה בהר-הבית, וראה נכרית אחת נאה ביותר, אמר: “מה רבו מעשיך אדוני!” (בירושלמי מנוסח הסיפור באופן אחר: מעשה ברבן גמליאל, שהיה מטייל בהר-הבית וראה אשה אחת גויה נאה ביותר, ובירך עליה “ברוך שכך לו בריות נאות בעולמו!”).

ואם בספרות ישראל כך, בספרי אומות העולם על אחת כמה וכמה. כל חוזי חזיונות ראו בה, באשה, אחת הפליאות היקרות ביותר, שברא אלהים בעולמו, והנה בא איזה פיקח שוטה, ורוצה לעורר בנו את האמונה, שהוא חפשי מן השעבוד הנפלא הזה, פטור מן ה“עבירה” הזאת, ובלבו אין שום התפעלות מן המין היפה. אל נא בחפזה, רברבן! של נעליך בעמדך לפני הסנה הבוער הזה, שאלהים מתגלה בו בכל עצמו והדרו. טהר מאוד מאוד את עיניך. למען תזכה לראות בזיוה של בת-חוה, וליהנות מיפיו האלהי של בשר-ודם. אז תדום גם אתה כאשר ידום הפייטן מרוב תמהון כליל — הערצה למראה החן המשכר, הלבוש גוף-אשה המתהלך בינינו כפרח חי, כריח ניחוח ערטילאי, שנשאר מגן-העדן האבוד.


 

“כי תהיין לאיש שתי נשים”    🔗


(עשרים וחמישה אלף יהודים בעטו באזרחות ישראל)

כל איש יהודי, השרוי בחוץ-לארץ, דומה למי שיש לו שתי נשים, האחת קרובה, מצויה אצלו תדיר, והיא ארץ-גלותו, והאחת רחוקה, מעורפלת, נכספת — ארץ-ישראל. והנה, לפי הנוהג המקובל בעולם, צריך היה לשנוא את זו שהוא חי אתה יום יום, את האשה החוקית, הרשמית, ולאהוב את זו הנמצאת במרחקים, השוכנת בערפל והקוסמת לו בזוהר של אגדה, כדרך הגבר ביחסו אל האשה שנישאה אליו כדת וכדין ובלהיטותו אחרי האהובה, שהוא עומד במגע אתה — מחוץ לחוק. ואולם בנידון דידן רואים אנו את ההיפך: לזו הרחוקה הוא מתייחס כלאשה חוקית, בעת-צרה הוא נמלט אליה כל עוד נפשו בו, חוסה בצלה כמי שכפאו שד — עד יעבור זעם, וביום טובה הוא זוכר אותה מרחוק, פוטר אותה בכל מיני מתנות: מגביות, מלוות, סקריפים, ודוקא עם זו המצויה אצלו תדיר, עם הגולה, הוא חי באהבה ובדבקות ושש עליה כמשוש בוגד בחבקו חיק נכריה. אכן, כך הוא הדבר באמת: ארץ-ישראל היא עד היום בבחינת האשה הנשואה-השנואה והגלות היא האשה הזרה, המצודדת נפשות בקסמיה ולוקחת לבבות בכשפיה היפים, ועד היום היא עדיין בבחינת “מים גנובים ימתקו”. ומשום כך מחפש לו היהודי כל מיני תירוצים, כל מיני “היתרים של מאה רבנים” להמשיך אתה בחיי נישואים ולדחות את הזווג עם אשת-בריתו האמתית עד שיבוא אליהו. מזמן לזמן הוא פוקד אותה ב“גדי עזים”, מפייס אותה בביקור של כמה שבועות, שולח לה דורונות ונשבע לה אמונים באסיפות ובמסיבות, מתגעגע עליה מרחוק ומשתפך באהבתו אותה, אהבת ציון, בהמון מליצות נאות, חוצבות להבות אש, אבל את חייו הממשיים, את ראשית ואחרית אונו, הוא נותן לזו שהוא מסתופף בצלה כל הימים, זו שסובלת אותו בקושי בשנים כתיקונן, ובשנים של פורעניות מוסרת אותו להריגה, להשמדה ולשבעה מדורי גיהנום. כי אוולת נוראה קשורה בלב הנער הנצחי — כי נער ישראל — והיא לא תסור ממנו לעולמים. ואפילו אלה שמחמת המציק שבו לגבולם בעל כרחם, יושבים כאן כעל גבי גחלים ועיניהם ולבם אל דלילה, אל אדמת נכר. שמחים בצאתם לאיזו “שליחות” שהיא וששים בבואם אל ארצות הגויים, מחוז חפצם, נאות חרפתם ותבוסתם. בדמיונם עדיין “שוגים הם בזרה ומחבקים חיק נכריה”.

"כֵּי נוֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה, וְחָלָק מִשֶׁמֶן חִכָּהּ;

וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה, כַלַּעֲנָה, חַדָּה כּחֶרֶב פִּיוֹת".

שי פסוקים אלו שבמשלי פרק ה', כשם שהם מתאימים לאשה הזרה, כך הם מתאימים לגלות המרה — ועל שתיהן לא יצלח כלי-זינו של השכל.


 

איש-הרוח ואשת-החן    🔗


את שניהם עשה אלהים יפה בחכמתו כי רבה, זה לעומת זו ברא אותם, זה ברוחו וזו בחן שלה, שני צדדים של מטבע אחד, שואפים זה לזו ומשלימים זה את זו. ואולם בשעה שהם בוגדים בטבעם ומחליפים תפקידיהם, הרי הם פוגמים בעצמיותם ומקפחים את תעודתם האלהית-אנושית. גבר מתגנדר ביפיו ומתגאה בחיצוניותו אין הדעת סובלתו, וכן אין רוח בעלי טעם נוחה מאשה מתחכמת, מתגנדרת ברוחניותה ולמדנותה, במקום לטפח יפיה וחינה, כפי שנצטוותה מאת הטבע הנעלה, שעשה הכל יפה בעתו ובמינו, אשה העוזבת קו-יעודה שהותווה לה מאת ההשגחה הרי היא כמעט עוברת על לאו מפורש: “לא יהיה כלי-גבר על אשה”. יש, כמובן, יוצאות מן הכלל, אשר החקירה טבעית להן ואהבת-הלמודים טבועה ברוחו, רוח-גבר, והחן והיופי בעיניהן שקר והבל. אבל סתם אשה היא סמל-היופי, התגשמות תפארת החיים, ודוקא איש-הרוח להוט אחריה תדיר, חרד לקרבתה וצמא למעייניה, מעיין הברכה וההשראה, עד זקנה ושיבה. הוא רואה בה חזות הכל, והיא מרגישה בו את המבין הגדול של ערכה הנפלא, את המעריץ הגדול של חמדתה הגלוייה והסמויה. דוק ותמצא אצל יעקב קלצקין, איש-הרוח מאין כמוהו, את האהבה הצמאה הזאת לאשת-החן, שעוברת כחוט-שני מבהיק בכל יצירתו ההגותית-פיוטית, ותעמוד משתאה ומשתומם על תופעה מופלאה זו של זיקת איש-הרוח לאשת-החן, שרבים ירגישוהו ואף מעטים לא באו עד חקר-תעלומתה.


 

שמחה יהודית במחצית המאה העשרים    🔗


הכלה היתה מבולבלת, ואין תימה: עריסתה עמדה בברלין, בחרותה גמלה בקפריסין וחופתה עומדת כאן, ברחוב פינסקר שבתל-אביב, ללא הורים, לא מצד החתן ולא מצד הכלה — חתונה יהודית טיפוסית במחצית המאה העשרים. רק שתי אחיות, אחות לכל “צד”, הותיר אלוהים לפליטה גדולה, כדי שתוכלנה להיות שושבינין לזוג הנחמד. שתיהן היו עסוקות ביותר בקבלת פני האורחים ובהדלקת נרות לכבוד החופה. רק החתן בלבד החזיק מעמד. איתן, ישר, עמד תחת חופתו — הוא התבייש להתבייש והרגיע את הכלה הנבוכה במבט עיניו הטובות. הרב הזקן, שסידר את הקידושין, דיבר אידית מרושלת, מתובלת עברית משובשת. וכשסיים את קריאת הכתובה הגביהה הכלה את זרועותיה לחבק את החתן ולנשק לו — אך הרב הזקן גער בה וקרא: עוד לא! היא נתבלבלה ונתביישה עוד יותר ונסתמקה לכל מלוא פניה הנאים והרעננים, וזרועותיה רפו: איזה “אוסט-יוד” משונה! בקול רם ובחגיגיות רבה אמר הרב את שבע הברכות, הדגיש את המלים: “ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין”, והקהל המנומר, המבודח, שחציו ראשיהם מכוסים כיסוי ארעי במטפחות מקושרות, ענה אמן על כל ברכה וברכה. והנה, למראה הזוג הנלבב והפורח, העומד לבדד תחת חופתו, מוקף ענני עשן של ליל ל"ג בעומר, באין אבא-אמא לא מצדו ולא מצדה, זוג בודד וצולח, נתרכך לבו של המסדר קידושין הותיק, שנהג עד עתה בחומרה יתירה והקפיד על כל תג ועל כל מנהג, שיהא הכל כדת משה וישראל, האיר פניו אל הנשוּאים המאושרים, השקה את החתן יין ושידל אותו שיגיש גם לכלה את כוס הברכה, ולבסוף הפטיר מתוך בדיחות וזחיחות הדעת: “עכשיו קענט איהר אייך קוּשען עד עלות השחר!”


 

האדם היפה    🔗


לא האשה, לא הגבר, אלא סתם האדם היפה, הוא הנעלה, המאושר, שהטבע חונן אותו בהרמוניה הנאה של הגוף והנפש, הדמות והתואר, במראה פנים מפיקים חן ושכל טוב, במבנה גוף שלם, אמיץ ועדין, בעור פנים צח ורענן, עד שכל העינים מתענגות על יפיו, מתאוות לראותו, כראות פלא מפלאי הטבע. כאן נפתח לנו פתח צר, להסתכל בנויו של אדם לשם נוי בלבד. כאן ניתנה לנו אפשרות דקה מן הדקה, להבדיל בין הנאת היופי הטהורה לבין להיטות התאוה הגסה, המשועבדת לחומר העכור. אם אפילו הנשים מפנות את ראשן, לזון את עיניהן מן החן שלבש צורת אדם, מן היופי הודאי של בת-מינן, ליהנות מן ההילוך המלכותי והחיוך השמשי, השופע חום וזוהר מול כל מי שנפגש בדרך, אם גם בנות מינה של זו היפהפיה מתפעלות מן הגילוי הנהדר הזה, סימן הוא, שהנאתן כשרה. והוא הדין לגבי הגבר, המביט בהתפעלות אחרי האח המורם מעם ביפיו ובהדרו, אחרי בן-מינם, הזורע קסם מסביבו ומבטו נח על הכל כאור עלי עשב, כטל עלי שדות. התפעלות זו היא בת ההנאה הטהורה, שאינה אלא הודאה עמוקה על מציאות התפארת, הכרת טובה פנימית, טבעית למקור היופי האלוהי. אכן, יש גבול בין הרדיפה אחרי תאוות הבשר ובין ההערצה רבת-הדבקות למראה התגלות הנוי העליון בגופו של בשר ודם.


 

בעלת ההווה    🔗


כמעט כל הגברים בעלי דמיון הם, או שהם שוגים במה שהיה, או שהם הוגים במה שיבוא — להווה הם מקדישים את ידיהם העושות במלאכה, או את שכלם המעשי, השואף להעשיר, בעוד שלבם מרחף בעולם-העבר הנהדר או מתפנק בתענוגי-דמיון בתפארת העתיד. מעטים מאוד זוכים להשתחרר משעבודו המסוכן של הדמיון, להתמכר אל ההווה ולהפנות אליו כל חפצם ומרצם. רובם נתונים הם תמיד באיזה ערפל דמיוני, באיזה לא-כאן, פרושים מן המציאות האמתית. רק מצב אחד ישנו, שבו יסתלק הגבר מדמיונותיו, ינער הזיותיו וישים מעייניו במה שלפניו: בשעה שהוא מצוי בקרבת אשה. לנוכח יפיה אין לו צורך בשום דמיון משעשע, בשום שגיון רחוק, אינו מוכרח לתור לו במקום אחר ובזמן אחר מעט יופי לנפשו הצמאה — היא, האשה, הנה לו התגשמות נפלאה מכל מה שהוא מבקש. בממשותה ההווית היא מטעימה אותו מכל מנעמי העבר והעתיד. וזהו, לדעתי, סוד-קסמה העיקרי של האשה: היא גואלת את האיש מחיי דמיון כוזב ומקרבתו אל המציאות הטהורה, אל נפלאותיו של ההווה היקר.


 

תרצה    🔗


תרצה בת שבע שנים היא. על חשבון היופי הגדול, הנכון לה בעתיד, קיבלה רק מפרעה קטנה: עור פניה כהה, דהה, עינה כעין האגס, וכל גוייתה דלה ודקה, רק עיניה, עיני חתול ירוקות-ירוקות, מעידות על היופי הגנוז. כשהיא פוקחת אותן ונותנת אותן בפני מישהו ופירכס לבבו למראה האש המאירה, וידע עם מי יש לו פה עסק. אך היא ממהרת להוריד את עפעפיה — אל נא יציץ זר לתוך גנזי נשמתה. כאותה גברת המורידה את הוילון — לבל יביט מישהו אל תוך חלונה. אמה אמרה לה שתלך ללוות את האדון המפקח, שאינו בקי בסביבה, אל השיכון הסמוך. הקטנה לא מעט השתוממה על אמה, המוסרת אותה בימי חירום כאלה לידי גבר זר, לאחר מה ששומעים יום יום על מקרים נוראים — אך היא לא סירבה, אבל הלכה מתוך היסוס, בריחוק של הסתייגות, ואף על פי שהשתדלתי לבוא אתה בדברים בשעת ההליכה, לא הצלחתי — על הכל ענתה בשפה רפה, בלי לשאת את עיניה: אל נא יחשוב האדון המפקח שמתעניינים בו כאן. אך כששאלתיה, מי היא תלמידה טובה יותר, היא בבת-הספר, או אמה בשעורי הערב? כאן פקחה את עיניה הנפלאות וגל צחוק פרץ מפיה הנחמד. ברגע אחד שכחה את כל הזהירות ואת כל האדישות המעושה, נוגה רב נשפך על פניה הקטנים למשמע השאלה המשונה הזאת, והתחילה לספר על למודיה, ועל הסיוע שהיא מסייעת בידי אמה, להכין את השעור, ועוד ועוד. אך עד מהרה חזרה בה, הורידה את הוילון והצביעה בזרועה הזעירה קדימה: הנה שם השיכון הקרוב, ואמרה לברוח ולחזור הביתה. כדי להשהות אותה עוד קצת בחברתי, העמדתי פני תם, פני איש אובד דרך, והפצרתי בה שתלווני עוד קצת: אני יכול עוד לתעות כאן ושודדים עוד יתנפלו עליה, או שאפול לתוך הים. שוב1 צחקה בקול גדול: הים הוא בצד אחר לגמרי — שם! ומתוך עיניה המחייכות ניכר היה שמבינה היא את כל הערמומיות שבדברי. טוב, אמרתי, אולי מצד הים אין כל סכנה, אבל, לפני כמה ימים קראתי בעתון כי באחד המקומות כאן התנפלו על איש, שהלך בלי ליווי, ולקחו ממנו את כל כספו. פני הקטנה הרצינו, עיניה העמיקו, והיא נאותה ללוותני עוד כברת דרך: סוף סוף, אי-אפשר להפקיר בן-אדם, שאינו בקי בסביבה. כשהגענו לשיא הגבעה, הראתה לי מרחוק את השיכון המבוקש, אמרה שלום בשפה רפה והלכה לה. שעה קלה הבטתי אחריה, מתוך תקוה שתסב אלי את ראשה — לא מיניה ולא מקצתיה! כגברת מלידה הלכה לה ישר בלי להפנות את ראשה אף פעם אחת — אל נא יחשוב האדון המפקח, שמישהו חושב עליו כאן. הוי לבי, לבי לאותו בחור שיפול פעם, כעבור עשר שנים, ברשתה של זו, אם לבה הקטן יודע כבר היום איך להתהלך עם עם-הגברים, איך להעמיד פנים של אדישות לעת הצורך, ואיך ללבוש קרירות, למען הראות לאדון הזר, ששום גברת אינה נותנת כאן דעתה עליו. ידע נא שכל הליווי הזה מצדה לא היה אלא מילוי חובה של בת מקשיבה כלפי אמה, השולחת אותה בימי חירום שליחויות משונות כאלה.


 

בין יופי ליופי    🔗


אם יהיו כל מיני יופי שבעולם בכף-מאזניים, ויפיה של האשה בכף שניה יופי-האשה מכריע את כולם. עובדה זו נתונה לשיקול דעתו של כל איש ואיש, לפי מדרגתו הרוחנית. לדידי, טעמה של עדיפות זו הוא בכך, ששאר מיני יופי רשות הם, ואילו יופיה של האשה חובה, שהרי יופי זה כולל בקרבו כוונה אלהית ברורה: כורח-הזיווג לשם קיום המין האנושי. קסם אצבעותיו של היוצר, שעיצב הודה והדרה של בת-חווה, טבוע עדיין בסימני החן והחסד של האשה. נשמת שדי תחיה יפיה וחוקיו הנמרצים והנלבבים חרותים ביצורי גווה הנחמדים.

פי אלהים מדבר אל האדם מתוך הסנה הבוער של האשה. בה הוא מוסר לידו רזי-עולם ועתידות עולם, ומפקיד בידו את האחריות הגמורה לגורל היצור והיצירה. ועד היום, עד היום אין איש יודע, כמה קרוב הוא לאלהים, כמה רב חלקו בקיום העולם ובעיצוב פני החיים. ביום שהכרה זו תתנחל בלב האדם, יחדל זדון, תחדל רשעות, ותמו קטנות ושפלות מקרב המין האנושי. כי גדול וטהור יתהלך האדם בארצות החיים — כראוי לשותפו הנאמן של יוצר בראשית.


 

המטפחת הדתית    🔗


היא אשה דתית, כפי שמעידה עליה מטפחתה, המכסה את שערות ראשה. ואולם קצת חשוד הדבר: המטפחת הצבעונית היא נאה יותר מדי, חיננית יותר מדי, והיא קשורה לראשה במין אמנות מחוכמת, מחושבת להפליא, ודוקא שנים-שלושה מתלתליה הכי נחמדים פרצו גדר ונחלצו במקרה, כביכול, ממיצר הכיסוי הדתי, האחד מעל למצח, והשניים מזה אחד ומזה אחד, משני צידי הפנים החינניים, וכל זה עומד בניגוד גמור למגמה הכשרה של המטפחת הדתית, המושכת על הנושאת אותה את כל העינים ומגרה את יצר רואיה, כמטלית אדומה זו שמעוררת רגזו של תרנגול-הודו. הלא אין כל ספק, שבלי קישוט נחמד זה, כלומר, אילו היתה מגלה לגמרי את שערותיה, כדרך שאר הנשים, היתה מקיימת מצות הצניעות באופן יעיל יותר משהיא עושה זאת על ידי כיסוי ערמומי מלא חן, וזולת זאת: עצם פניה המלבבים אינם מתאימים כלל להשקפתה הדתית. היופי שבאשה חפשי הוא, אפיקורסי הוא מטבע ברייתו, לא עלינו, והוא מתנגד לכל רוח של אדיקות וחסידות. מטעמים דתיים יאה לה לאשה להיות מכוערת כהלכה, ולא שתנקר עיני הגברים ביופיה המחוצף. או — או! או שתמצא חן בעיני ה“שולחן ערוך” בכיעור תארה ועליבות-מראיה, או שתשא חן וחסד בעיני כל רואיה בהוד-יופיה ובתפארת גופה. להסביר פנים לכאן ולכאן, לאחוז גם בזה וגם בזה, גם בשולחן-ערוך וגם ביצר, זה לא ייתכן. אמנם, אשה זו שלפנינו אינה מסקרת עינים לכל עובר ואינה מתכוונת להכשיל את מישהו. אדרבה — היא משפילה עיניה כשמסתכלים בה, ולחייה הענוגות, מסמיקות עד תנוכי אזניה, אך אוי ואבוי להסתמקות זו, להשפלת עינים זו! דוקא אלה אינן עשויות לקדם את הרגשות הדתיים בלב רואיה ולהרחיקם מעבירה. להיפך, במקום לנטוע מסביב רגשי מוסר ויראת שמים, כראוי לבת נאמנה ל“אגודת ישראל”, הרי עלולות הן דרכי צניעות אלו להעלות יופיה וחינה בלב כל עובר ולסייע בידי עוברי עבירה, שמזינים עיניהם ולבם בקלסתר פניה, ונמצאת מכשילה את הרבים בסממנים הנלבבים דוקא, שבהם אמרה למנוע מהם כל מכשול, כפי שמעידה עליה מטפחתה הדתית, המכסה את ראשה — לטובתו ולהנאתו של היצר.


 

תנחומים    🔗


מן הצד הן עומדות, היפהפיות של הדור הקודם, המחוללות של זמן עבר, בשעה שבנות-החן של ההווה יוצאות במחולותיהן הסוערים, הומות ומהמות, שמחות ביפין וששות ברעננותן, בלי שים לב לאותן העומדות מן הצד, הלביאות שבחבורה בימים עברו, בלי תת דעת למשמרת הזקנה, שנדחקה הצידה, נסתלקה מעל הבמה, ועיניהן רואות וכלות, ולבותיהן קוראים תגר על הבגידה הנוראה, הבגידה הכפולה, הן מצד הזמן והן מצד עם-הגברים, השוחר תמיד לטרף חדש, המוכן תמיד לחזר אחרי כל “פרפר חדש”, “ואחר כל ירוק ידרוש”.

אל נא ברוגז, נושאות היופי שלעבר, תנוח נא דעתכן, בנות החמדה של תמול-שלשלום! לא בודדות אתן במערכה — גם מעריציכן מאז עומדים מן הצד, גם הם נדחקו הצידה, הדור הצעיר הגה אותם מן המסילה, וכבש את כל המבואות ואת כל הלבבות, בלי תת להם כל דריסת רגל לגן הנעול. והנה הם ניצבים כאן ממולכן, מביטים אליכן בחן וברחמים, וזוכרים באהבה את חסד-נעוריכן, את היופי הגדול והטהור, שהיה שופע מכל ישותכן הנשית התמימה, את החן הרענן שהיה מלבב את העין ומענג את הלב בימים הטובים ההם. כלום אפשר לדמות את זה היופי החשוף, החצוף, הרוקד כאן לפנינו, לאותו יופי שלכן אז? כלום אפשר להשוות את מזמוטי האהבה שבהווה לאותה התרפקות-הלבבות, לאותה חרדה אירוטית גנובה וגנוזה שבימים ההם? אל נא בקצפכן, אהובותינו היקרות מאז! מעריציכן נאמנים לכן, עיניהם נשואות אל שרידי היופי שבפניכן, ולבותיהם פועמים באהבה ובאמונה לזכר החסד הרענן שהרנין את בוקר חייהם. יופי לכן, יקר לכן! אלופי נעוריכן, היורדים מעל הבמה, נושאים אליכן כוסם, כוס ברכה והודאה על מתנת היופי שעבר!



 

מפרקי בראשית    🔗


מעבר למדבר-שממה של ימים ושנים, כבדי-תלאות ורבי-פחדים ופלאים, משתרע ליל-קיץ גדול וטהור, ליל-הקיץ האמתי, השלם, אשר כל אלה שבאו אחריו אינם אלא בבואתו, צלו וחיקויו, זכר לו ורמז. ירח כביר שופך עליו אורו ממעל — הירח הממשי הראשון, זה שכל הירחים שנגלו אחריו אינם אלא דמות-תבניתו המופשטת. בזיוו הלבן שרויה עיירה, העיירה שבה נברא העולם, בה התהלכו “אבות” ו“אמהות”, והסנה הבוער של אדון הנביאים יצק מסביב אור-יקרות… בחלל-הלילה הזה תלוי קול נגינות כלי-זמר. מאחד הבתים הקטנים — השומעים אתם? — בוקע קול-תוף וקול כנור, קול חליל משתפך בסלסוליו וקול בטנון הומה כדוב, שמגדילים את קסם-הלילה במוסיקה הענוגה, כי ליל-כלולות הלילה ושמחת-חתונה עוברת שם על גדותיה. שמחה זו שמהממת לב צעירי המשפחה ונוסכת עליהם מין שכרון תוסס, מפעים, מבלבל. בני-הנוער מרהיבים בנשף-חשק כזה להתקרב זה אל זו קרבה יתירה, לעבור את הגבול. עיניהם וידיהם נעשות קלות יותר, נועזות יותר, והמבטים והמגעים האסורים נעשים כהיתר, והם מגבירים עוד יותר את שכרון-הגיל, את ההנאה הנבוכה, הנפלאה. הגבור הראשי של ליל-קיץ זה אינו יכול לשאת עוד את הצהלה הסובבת אותו ואת התרועה הפנימית, והוא עוזב את המחולות והמחוללות ויוצא החוצה — לנשום לרווחה ולהנפש קצת ממנה, מן היפהפיה שבמשפחה, זו הנפש הראשית, שכל החיים מסביב אינם אלא עיטופים לגופה וכיסופים ליופיה, והיא הרוקדת עכשיו את ריקוד-הרוגז, כולה להב של התפעלות ריתמית, ככוהנת זו בשעת הפולחן האלילי, כולה בושה וכולה חוצפה: הנה הם עומדים כולם, גם הוריה בתוכם, וצופים ביופי זה הרוקד כאן לעיניהם. הניגון ידוע, עד שכל השומע אותו מצרף את המלים למנגינה: “ביסטו מיט מיר ברוגז”… לא! אין הוא יכול עוד לשאת את כל החן הגופני הזה, שלא נתגלה כאן אלא למענו, שלא נתכוון אלא לקחת את לבו ונפשו. רק למענו נתגלתה כאן בכל עומק חמדתה ועוצם הוד-נשיותה. כי מתי תהא לה, לזו הצנועה, הזדמנות להראות לו את רטט חמוקי-ירכיה הנפלאים ברקדה, את תנועות גווה הנהדר — והרי היא מנצלת שעת-חדווה זו לגלות לפניו צפונותיה היקרות, עד שלא עמד בו לבו עוד, ויקם ויברח החוצה, אל זרועות הלילה הצונן. בדמו מנגנים עדיין הכנורות הערבים, ובלבו מתופף התוף החזק את דפיקותיו העזות והנמרצות, ודמותה של הרוקדת קבועה בעיניו, בפניו ובכל יצורי גופו.

ואולם זו הרגישה מיד שהעיקר חסר מן הבית, זה אשר בשלו כרכרה את כל כרכוריה הנחמדים חלף הלך לו. בסערת התלהבותה שכחה בושה, שכחה זהירות ותצא אחריו, היא ואחוזת מרעותיה, להיות לה לכסות-עיניים, כדי לבקש ממנו “דמי-מחול”, שנקרא “איינווארפען”, והפלא ופלא: הוא אשר מעולם לא היתה פרוטה בכיסו, מעולם לא חש צורך להחזיק כסף, שם ידו לתוך כיסו והוציא משם כתר, כתר שלם, מתנת שלל רב, הואיל ונהוג היה לתת מעה, לכל היותר מעתיים. כנראה שהיה מוכן לכך מבעוד יום, שלבו ניבא לו כי היא תתבע ממנו דמי-ריקוד. מוכן היה לתת מיליון, מיליונות לזו עומדת כאן ותובעת. “מדוע יצאת?” רק שתי מלים, אבל רטט-שפתיה דיבר עולם מלא. רגע אחד עמדה לפניו והישירה מבטה בעיניו, ותהי נראית לו כמלכת הלילה, לבושה אטלס לבן, ופרח אדום בשערה החום-הכהה, וכולה נושמת אהבה חמה, כולה נושמת ליל-קייץ. רגע אחד — ושוב נכנסה למעון-השמחה, והוא אחריה, כנמשך בחבלי-קסמה העז, המשכר והמשעבד בכוח שאין לעמוד כנגדו. ושוב היא רוקדת, בחן, בקלות — תאוה לעיניים, עד שכל התאוות והחמדות שבאו אחר-כך היו רק מעין-דמעין תאוה זו, היו רק בבואה דבבואה של הנפש הראשית הזאת, הרוקדת עדיין בצל כנפי הלילה, ליל-הקייץ, הקיים ועומד עדיין במלוא טהרו ויפיו, משתרע מאחורי מדבר-שממה של ימים ושנים כבדי עמל ותלאה, לא נגרע ממנו אף תג אחד, ולא נעדר מאומה מהדרו הטבעי הכביר. כל היופי שבא אחריו הוא רק נאצל ממנו, הוא רק חיקוי דל ועלוב לטופס הראשון, הבודד במועדו, היחיד בחד-פעמיותו, לא אח לו במרוצת הימים ולא חבר בחליפות העתים. אשרי העין שראתה ראיה ראשונה כזאת, ואשרי הלב, שפעם פעימת-פלאים כזאת בראשית חייו!


 

האהבה הגדולה    🔗


האהבה הגדולה בלבד יש בה כדי לנחם, כדי לחזק את היד הרפה, כדי לרפא את הלב הנשבר. יש בכוחה לחבק את הצער הבוער, ללטפו, לפייסו ולהרגיעו בחיקה החם והטוב. אף במקום שאין תנחומים, אף בצרה שאין לה עוד תקנה, גם שם יכולה היא להיות אחות לצרה, לפרפר יחד עם הלב הנואש, להשתפך יחד עם הנפש הנענה, עד שזו תרגיש את קרבתה החמה והמגינה, ולא תראה עוד את עצמה עזובה ועלובה כל כך. אך דא עקא! האהבה הגדולה כה נדירה, כה רחוקה היא, עד שלשוא נבקשנה בעת צרה, לשוא נגיש את לבנו השותת דם למגע ידה הנדיבה והענוגה, לשוא גם נחפשנה בלב רעים וידידים, בלב אחים ואחיות — אהבתם לא תעמוד בנסיון, שלהבת נשמתם תכזיב, לא תעצור כוח, והלב הנכאב והנכלם נרתע לאחור, נאסף אל תוגתו ובדידותו ומתעטף במחשכיו. כי רק אבא-אמא הם בעלי האהבה הגדולה הזאת, רק הם אוצרים בקרבם את החרדה הגנוזה הזאת — והם אינם! הלכו להם ואינם. אירופה של המאה העשרים לא הסכימה לקיומם, לא אישרה את חייהם, ומי איפוא ינחם? מי ירפא? מי ישתתף בצערנו השתתפות אמת?

שהרי האהבה הגדולה של היוצרים, של המשוררים, של הגאונים, מופשטת היא ביותר, כללית היא ביותר — מגעה המיטיב אלינו לא יגיע, כנף-חסדה לא תסוכך עלינו, לא תחמם כאבנו הממשי, האישי, וטללי-אורותיה נישאים גבוה גבוה ממעל לנו. רק ביום טובה מסוגלים אנו ליהנות, מאהבתם הגדולה, מתוך נחת, מתוך שלווה מוכשרים אנו להרגיש בה ולהתענג עליה, ואילו ביום שואה ומשואה היא נראית לנו זרה וקרה. ודווקא אבא-אמא, אלו היהודים הפשוטים והאנשים התמימים, יתר-עוז ויתר שאת לאהבתם מאשר לזו של טולסטוי וגיתה, של רומן רולאן ותומאס מאן. ויפה יפה חש בכך זה האחרון, ויפה כיון בחות-דעתו החותכת, כי האדם הטוב ביותר והשלם ביותר הוא האדם הבינוני, זה הנוצר בלבבו את אוצר-החיים, את האהבה הגדולה, בשלמות, בתמימות, בלי חיטוטיה ההרסניים של הגאוניות, ובלי התחכמותו המכרסמת של האמן.


 

אשת פינחס    🔗


אפילו את שמה אין אנו יודעים, כי בתנ"ך היא נקראת על שם בעלה, פינחס בן עלי, שכפי הידוע לא היה מן הצנועים ביותר. ואולם ארבעת הפסוקים שהוקדשו לה בסוף פרק ד' בשמואל א', מפיצים אור-יקרות על כל חייה ומעמידים אותה לפנינו בכל גדלה הלאומי ויפיה האנושי. והנה כאן ארבעת הפסוקים: “וכלתו אשת פינחס הרה ללדת, ותשמע את השמועה על הלקח ארון אלהים ומת חמיה ואישה, ותכרע ותלד, כי נהפכו עליה ציריה. ובעת מותה ותדברנה הניצבות עליה: אל תיראי, כי בן ילדת! ולא ענתה ולא שתה לבה. ותקרא לנער: אי-כבוד, לאמור: גלה כבוד מישראל על הלקח ארון האלהים, ואל חמיה ואישה, ותאמר: גלה כבוד מישראל! כי נלקח ארון האלהים”. אנו רואים את האשה הנאצלה הזאת בשני הרגעים הנוראים ביותר: ברגע לידתה וברגע מיתתה, והיא לא תשית לבה לא לחבלי-הלידה ולא ליסורי הגסיסה, כי בשעת משבר כפול זה דעתה צלולה עליה מאוד וצערה צער לא-מזה. נפשה מתעטפת עליה מרוב יאוש על הכבוד שגלה מישראל, “ותקרא לנער אי-כבוד” — עוד הספיקה לקרוא את בנה בשם, ושפתיה המחוירות רוחשות חרש: גלה כבוד מישראל, ביטוי שאין כמוהו מביע את עומק הטרגדיה של עם, שכבודו ניטל הימנו. ועד היום, עד היום, למראה כל תופעה של התנונות, של שפלות, של רקבון, אין אנו מוצאים ניב אחר לתיאור המצב ולדכדוך נפשנו כביטוי כבד-אנחה זה, ירושה לשונית זו שהניחה אחריה אשת פינחס, אשת תרומות יחידה במינה ובחינה, ובכל הזדמנות שכזו אנו עונים אחריה, אחרי שלש מלים אלה שנאמרו מתוך כלות נשימה ויציאת נשמה: גלה כבוד מישראל!


 

אשה    🔗


היא היתה מכוערת. לסתותיה היו בולטות ביותר, חטמה רחב, גוּשי, שקוע למעלה וזקור למטה. הנחיריים מפושקות, מעומקות יותר מדי, והשפתיים עבות, בשרניות, ללא כל חוט של חן נשי, ללא כל רוך ועניגות. היא היתה מכוערת.

ואולם דוקא כיעורה זה משך את הלב ואת העין, דוקא בכוח גסותו השלמה של זה עוררה סקרנות, גירתה ולא נתנה כי יעברו עליה ללא שים-לב. איזו אוירה של תאווה גשמית היתה מרחפת סביבה, מלפפת את כל יצורי-גופה המלא, הדשן, המוצק, מין נשיבת-חמדה מהממת, משכרת. עיקר כוחה וקסמה כבוש היה בעיניה עינים בוערות, יוקדות, נוגעות בלב הגבר כשתי גחלים לוחשות. כל מה שמנע ממנה הטבע בתחום היופי מילא, כנראה, בתהום עיניה. סוד-האשה היה מציץ מתוכן גלוי, חצוף, בלי מסווה, בלי בושה. עיני האשה היפה נאות הן, נאות וקרות, ריקות, שקטות, שבעות, בטוחות יותר מדי, שהרי לחמה האירוטי מצוי לה תמיד בשפע. ההכרה המנוסה, שכל האנשים להוטים אחריה, שכל העינים מביטות בה בחיבה, בתאוה בהתפעלות, שכל הגברים מוכנים ומזומנים לה תדיר, ששים ושמחים על כל רמז קל מצדה, הכרה זו משאננת אותה, נוטעת בה שיווי-משקל מוסרי ויוצקת לתוך עיניה קרירות טהורה, שלוה משעממת. עיני האשה היפה גאות הן ושום זיק של חשק לא ילהט את מבטן… ואילו זו עיניה שפעו כיסופים חצופים, כמיהות כמוסות, ובכוח עינים אלו, היינו, בזכות אוירה אירוטית זו שהיתה שורה סביבה, חדלו הגברים לראותה מכוערת, אדרבה, התחילו לגלות בה סימני-יופי צפונים, ליבובי-חן מגרים, העולים על כל חמודותיה של היפהפיה הרשמית. הנה כי כן הצליחה יד-הטבע להשיג על ידי כיעור, כלומר, על ידי יופי מוּסווה, אותן התוצאות שהיא משיגה בדרך הישר של היופי הגלוי.

ואמנם, זכתה אשה זו לבעל נאה, גבר חביב וזריז, שאלה אשר ראו אותה פעם ראשונה לא יכלו להבין, כיצד זה דבק איש-חמודות כזה במכוערת שכזו. ואולם הוא ידע ערכה, תפס את הנוי החבוי בגופה התוסס, כיבד אותה והעניק לה שפע של נחת חמרית ורוחנית, השכין אותה בספירה מלאה עדנים ועגבים, ובהשפעת התנאים הטובים והנוחים, ומרוב אהבת הבעל אליה, החלה האשה לפרוח מבפנים, ללבלב ולהפיק מתוכה עתרת אהבה ורעננות. הכיעור נשאר אמנם בעינו, ואולם הוא מתרכך כל כך, נתעדן כל כך, עד שהרהיב את העינים והלהיב את הלבבות בעוצם הניגוד המגרה שבו: כיעור עוטה חן, גשמיות עטורת נוי. הנימה האירוטית שבה, הענוגה והגסה כאחד, האצילה להוייתה הבריאה מין קסם נשי חריף שאין למצוא דוגמתו בקרב הנשים היפות. הללו חדלו לרחם עליה, לבטל אותה, כדרכן של נשי-החן לגבי בנות-מינן המכוערות, אלא התחשבו אתה וזיכו אותה בשנאתן ובקנאתן הנודעות לתהלה, כאילו היא אחת משלהן, כאילו על דרגה אחת אתן היא עומדת, ואין בינה וביניהן אלא שינוי איכותי שביופי בלבד.


 

ביד האשה    🔗


ביד הגבר הפקיד אלהים את כל כוחו הכביר, את רוחו השואף לגדולות, ואת לבו המלא שירה כים. כל גליו ומשבריו החמריים והרוחניים שיקע בו, כביכול, לבל ינוח, לבל ישב בחיבוק ידיים, כי-אם ירדוף וישיג, יאחז ויחזיק, יסק מעלה מעלה, ויבנה עולמות, ויחריב עולמות כדוגמת יוצר בראשית. ואלו ביד האשה הפקיד אלהים רק את יפיו בלבד, את רוך-השושן וזוך-הטל, את עדינות האביב הרענן ועניגות הבושם המשכר, לקח ועשה בהם את לחייה ושפתיה. ממיטב קרני השמש לקח וטבל אותן בעומק התכלת, ויצר את בת-השחוק אשר בפיה. ובתוך עיניה שיכן את תפארת ההפתעה אשר לזריחת החמה. כי בכל שעה שהיא פוקחת אותן תפתיע את לבנו כזריחה שטופת זיו… באחת — את כל חכמתו האלהית בפרשת היופי בזבז עליה ויעטר אותה בשבעה מיני חן. והיא? בקלות צעד ובקלות דעת נושאת היא את הסגולה היקרה הזאת, ואינה חוששת כלל ליום מחר, ואינה דואגת כלל ליום-פקודה, ליום בו ישאל אותה פי היוצר:

“אשה, מה עשית ביופי שהשקעתי בך?”


 

אגדת החן והחסד    🔗


“בי החן ובי החסד” אמרה האשה, והאיש האמין לה והלך אחריה, ישב בצלה ימים ושנים, ובבוקר-עבות אחד קם ושאל: “ואיה החן והחסד?” צחקה האשה בקרבה וענתה לו בקול: מאחר שאתה שואל, אות הוא, שאין לך מה לבקש עוד ממני, סימן הוא שהגיעה שעתך ללכת. האיש עזב אותה ויצא לדרכו, לחפש את החן ואת החסד. ויהי בלכתו וימצא את הספר, וישמח עליו כעל כל הון, כי בו מצא את אשר ביקש: את היופי הנלהב שבפיוט, את החן הנאצל שבאמנות ואת החסד הנצחי של השראת היצירה. ימים רבים דבק בספרו זה ויראה בו חזות הכל ויהגה בו מתוך אמונת אומן כי הוא הוא תכלית ההנאה ומקור החן והחסד. ואולם באחד מערבי הקיץ החוננים והרוננים, הגביה ראשו מעל הספר וישתאה וישתומם: הלא טעה טעה! הלא כל הימים מילא את נפשו מלים, מלים, הזין את לבו שמות מופשטים ותארים מופשטים, בשעה שמחוצה לו המו החיים האמתיים, הממשיים בכל מלוא תפארתם ועצמתם! מה לו ולפרחי-הנייר הללו, לשדות המפוייטים הללו, הגנוזים בין דפי הספר? הלא עינים לו לראות את הטבע ממש, חושים לו לחוש את דפקו הנאדר, ליהנות מיפי הנוף הממשי, להתענג על הדר המציאות של ההוייה האמתית, לא המדומה והמפוייטת, זו שמשתרעת תחת שמי אדני באמת! עד מהרה הניח ידו מן הספר ויצא אל החיים, לחסות באורם וצלם, ולשאוב ולרוות ממקורם הברוך, המפכה בעוז ובהדר. אז עלה הרים, ירד בקעות, הריח ריח כל פרח ויצהל למראה כל אילן נאה — והנה — הפלא ופלא! מכל עבר וצד, באשר יביט, תציץ לפניו דמות האשה בכבודה ובהדרה הראשון: ירך-העבים רמזה לו על חמוקי ירכיה, לבנת הציצים הרכים הזכירה לו פיטמות שדיה הצחים, הענוגים, ובאוושת היער הרוחש דימה לשמוע קול צעדיה הטופפים, המגרים ומבטיחים עדנת קרבה משכרת. מאין מנוחה ומאין ברירה חזר למקום שבא משם: אל אוהל האשה. וכאן, ליד פתח אהלה, מצא אותה עומדת ומחכה לו, ניצבת ומצפה לו כמו תמיד, כמו אז, בדמות תמר אורבת ליהודה אשר בספר בראשית. כמו סולבייג לפר גינט במחזהו של איבסן. והיא חייכה לעומתו בחן לא יתואר: ידעתי כי תשוב, אלי תשוב, כי בי החן ובי החסד, שבלעדיהם חייך אינם חיים. אלא שחן וחסד אלו אינם קבועים ועומדים, אינם מתרחשים בכל יום או בכל לילה. צריך לצפות להם כמו שמצפים לנס, למתת אלהים. כל הקובע עתים להם — את נפשם הוא קובע. חלילה לך מלדרוש את קיומם יום יום ולילה לילה. צריך להיות מוכן להם, מוכשר להם, צריך להעלות אותם מן החולין בכוח החגיגיות שבלבבכם, בזיו השכינה שבקרב נשמתכם, ולא להטיל את התרחשות הפלא עלינו, הנשים, בלבד.


 

פני אשה    🔗


טיפה של כחול בעינים, ברק נוגה שחור בבת העין, קצת אודם טבעי-מלאכותי על השפתיים, ובזויות הפה זכר של חיוך שעבר או רמז לחיוך חדש — מי חכם וידע. המצח חלק ועינו כעין לבנת השן רחוצת טל. הלחיים מזה ומזה עוטרות את האף הישר, המחוטב לנוי כערוגות חמד מסביב לפרח נהדר. שתי נקודות האופל העמוק של נחירי האף מבליטות עוד יותר את זיו הפנים המאירים ומדגישות ביתר שאת את לבנת הספיר של קלסתר-הפנים. היא מביטה בך ואינה רואה אותך — עיניה הנפלאות נשואות אל עולם אחר, שאליו מכוונת גם בת-השחוק החולמת. החום הגדול ביותר, אפילו השרב החמור עד מאוד, אינו נוגע לרעה ביפי הפנים הללו — אינו מעיז לפגוע בהם. הפנים הללו אינם מזיעים — החום והזעה אין להם שליטה כלל על היופי השלם הזה. השרב ירתע לאחור מפני הוד המראה — ואולי גם מפני להטי התמרוקים הטובים, היקרים, שהיא משתמשת בהם כדי להגן על חלקת עורה הנהדר מפני ההשפעה המשחיתה של החום. גם הקוסמטיקה המושלמת מסייעת בידה לשמור על יפיה הנדיר מפני פגעי האקלים והזמן. יש שהיא מחוננת אותך במבט רואה, מבט מכוון — והרי אתה מרגיש: הנה היופי שאלוהים בחר בו למושב לו, כאן הוא שוכן כבוד ומכאן הוא שופך את ממשלתו על חיי אדם ועם. ועת יעלה הרצון מלפניה לנדב לך חיוך. נדבה שבאה כגמול-חסד על איזה מעשה טוב שעשית, שרשמו חרות על פניך, וידעת שהנה שלח אלהים את מלאכו הטוב לגמול לך את הגמול היחידי שיש לו ערך עמוק, עילאי, ואמרת לנפשך: אכן יש שכר לפעולתנו, עוד משלם לאוהביו ויראי שמו בבת-שחוק של רצון מפי אחת היפהפיות שלו, שחסך אותן ליום טובה ונחמה, לעת רצון וקורת רוח.


 

מפתח שלום-הבית    🔗


אדמה וולקאנית תחת רגליהם והם לא ידעו. למראית-עין רפודה היא דשא-עשב רענן, ציצים ופרחים יכסו פני השטח ושבילי-עונג מתפתלים בו לכאן ולכאן בהרחבה, ואולם שינוי קל במצב-הרוחות, תנודה קלה באקלים הנפשי — והאדמה תרעד ותגעש תחתם, פה ושם נפער לוע, יורק אש אוכלה, ותהומות חימה ומשטמה פורצות למעלה — לכלה ולהשחית. אבודים ונואשים הם ניצבים מול השואה הסואנת, חייהם בוערים באש — המדון והזדון ואין מכבה. מאיין יבוא עזרם? עזרם מעם האשה הנבונה, אשר בידה לכבות את האש — תחת ללבותה. האשה הנבונה צריכה להבין, שפרח-האהבה ושושן-התאווה אינם ערובה להרגעת הסביבה הוולקאנית. ישנו ציץ אחד, ציץ הידידות, שכוחו גדול יותר מזה של פרח האהבה ושושן-התאווה גם יחד. את הציץ הזה צריכה האשה לנטוע על כל צעד ושעל, לכסות בו כל משטח-חייהם. בלי הפסק ובלי ליאות עליה לטפל בו, לגדלו ולסעדו, להשקותו מטל-בינתה ולהרוותו מאור-סבלנותה, עד אשר יגדל וייף וישלח שרשיו עמוק עמוק באדמת הר-הפרצים, שהם דורכים עליו. אשרי הזוג, אשר ידי אשה משכלת הצליחו לנטוע את שדהו ציצי-ידידות סביב סביב, זה הנטע הנפלא, שיש בכוחו להפוך קרקע וולקאנית לגן פורח שלום ושלווה.


 

פנים    🔗


כאן, בשטח צר זה של פני האדם, שיקע היוצר את כל רוחו האלהי, את כל חכמתו הקוסמית. כאן, בטפחיים על טפחיים אלו של הפרצוף האנושי, ריכז ממיטב אוצרו הנפלא, מיקר סגולותיו: עומק תהומי וגובה שמימי, נוגה חכלילי של הזריחה ורוך העדנה של הפריחה, זעף גלי הים בהשתוללם וארשת הנחת והנדיבות של הנוף ההררי בשלות-הערב — כל מכמני היופי הטבעי כלולים ואצוּרים בקלסתר-פניו של האדם. הצחוק השמשי שבפני התינוק, ליבוב-החן שבחיוך פי-האשה הנאה, עוז-פניו של הגבר המבוגר והמפואר וחכמת-האדם המאירה את פני הזקן ענוגי-הבינה וספוגי-הנסיון, כל אלה הם עמוקים מכל יכולת של ביטוי, בלתי ניתנים לתיאור על ידי עט סופר. עלינו רק לחדד את חושינו, לחנך את עינינו, כדי להעמיק ראות את היופי הגנוז בקווי הפנים, ולהאדיר את רגש-ההנאה מן הצמצום האמנותי הנפלא שגילה אלהים בזיו-האיקונין של נזר-היצירה, שנברא בצלמו. לדעת רודין אין פנים מכוערים כלל. במקום שאנו רואים כיעור, רואה הוא, המחונן, המאוהב בקלסתר-פניו של היצור, יופי חדש, אחר, מקורי, הואל וכל פרצוף חד-פעמי הוא, דבר-חידוש שלא יישנה עוד לעולמים, הריהו חשוב עד לאין ערוך, ומטעם זה בלבד עלינו להוקירו, להעריצו, לעמוד לפניו כלפני פלא נדיר, שיפיו בו, על אף כל הלקויים, אי-ההרמוניה, שאנו מגלים בו, ברוב בערותנו ובחוסר כל בקיאות ברזי היצירה האלהית. כמה שגב, כמה הוד אנושי-טראגי הוא מגלה לנו ב“איש עם החוטם השבור”! או בשאר הטיפוסים הגסים, כביכול, שהוא מעצב את דמויותיהם באהבה רבה כל כך! וכמוהו כל שאר אמני הפיסול והציור, החיטוב והרישום — אין לפניהם כל כיעור וכל פיגול, הכל כשר ונאה לעלות על הבד, על הגליון, להיות חרות על הלוח וחצוב בשייש הטהור. ואף זאת: היד הנעלמה שעיצבה דמותה ענוגה של הצפור, שגיוונה את כנפי-הפרפר הנהדרות, השכילה עוד יותר בעיצוב קלסתר-פניו של האדם: היא הניחה כאן מקום לצייר למלא את המסגרת הקבועה תוכן עמוק עד כמה שאפשר, חיים רבים עד כמה שאפשר, להוסיף נופך, ויותר מנופך, על מה שקבע היוצר בדפוס הפרצוף. להרבות חן על ידי עומק-ההרגשה, להגביר ביטוי על ידי תוקף-החוייה, אומץ-המחשבה ולהט החדירה וההשגה. מקום הניח אלוהים לאדם להתגדר בו, להתעלות בו, למלא את הפנים ארשת חכמה וגבורה, רוח בינה ואצילות, ניצוצות ממקור התפארת העליונה, לא לחינם נתייחסה חשיבות מרובה כל כך למלה זו בשפתנו. פני אלהים הולכים אתנו בכל אשר נלך, לחם-הפנים הוא לחם-הקודש וה' יכול לתת פניו במישהו כדי להענישו או לשאת את פניו ולסלוח לו. פני-הדור הם הקובעים צורת הדור. אנו מחלים את פני האדון, עורכים קבלת פנים לאורחים חשובים ומקבלים אותם בסבר פנים יפות. כמים הפנים לפנים כן לב איש לרעהו, שבעים פנים לתורה, וכאלה רבות. ללמדך, כמה הכירו קדמונינו ואחרונינו ערך הפנים וכמה שימושים נאים הפיקו ממלה זו שהיא רבת צדדים וגדושת משמעויות, ממש כעצם זה שהיא באה לתאר.


 

על הלחם ועל החיוך    🔗


נאום הגבר

"כן, גברתי, לא על הלחם לבדו יחיה הגבר, כי-אם גם על החיוך שבפי האשה, המגישה לו את הלחם, על מאור-פניה המלבב ועל קסם-החן שבזויות-שפתיה. חיוך זה הוא העושה את הלחם למאכל-תאווה והופך את הארוחה הפשוטה לסעודת מלכים. בלעדי חיוך זה לא ינעם לחכו אף הנתח הכי טוב ושמן, ופרי-מגדים לא יטעם לו כלל וכלל. כי זה הוא חלקך, גברת נכבדה, ויותר מחיוך זה אין לך. כל שאר חמודותיך לא שלך הן, של אלהים הן, של הטבע, ואין את אחראית להן ואין את שלטת בהן. שהרי כולך את כוס-זהב ביד היוצר כל, כוס אירוס וארס, בה ימזוג את יין-הנצח לשם קיום המין. רק נופך זה יש בידך להוסיף על מתנת אלהים, בושם של בת-שחוק, תבלין נפלא ללפת בו את הפת, לתבל את האוכל ולעטר את השולחן עיטור של אשת-חן. ולא טוב בעיני המשרד שאת עובדת בו, הואיל ואת מפזרת שם את שחוק-פיך לאחרים, לזרים, ולי את מביאה הביתה פנים דהים ולאים ונפש עייפה ויגעה. והעייפות אינה מניחה לחייך. היא מכבה את זיו-הפנים ומפיגה את הרעננות שבישותך, והרי בלי הזיו הזה מה טעם לחיינו? להנאתנו? ואני מאוד מאוד הייתי רוצה לברך אותך אחרי הארוחה בנוסח הברכה של יהודי אדוק: “ברוך אתה אדוני על הארץ ועל המזון” וללחוש לך חרש בדחילו ורחימו: ברוכה את, רעיתי, על הלחם ועל החיוך!



  1. במקור נרשם בטעות – שום – הרת פב"י  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47464 יצירות מאת 537 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!