רקע
נורית גוברין
ויכוח שאיחר לבוא – פולמוס מ. י. ברדיצ'בסקי ויעקב קלצקין

חכמת הפרצוף - תמונה 3.png

א. פולמוס ופולמוס שכנגד    🔗

אחד ממאמרי הפולמוס האחרונים של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, אם לא האחרון שבהם, תחת הכותרת העוקצנית והמבזה “חושב העט”, כוּוַן כנגד “מחשבות זעירות” של יעקב קלצקין.1 המאמר פורסם יחד עם רשימות ביקורת נוספות במדור: “ביבליוגראפיה” בסדרה: “משדמות השירה והספרות” ב’התקופה' ט' (תשרי־כסלו תרפ"א).2 במאמר זה ביטל מי"ב, למעשה, את ערכו של הכותב, בשפע של אפוריזמים, שהיתה בהם פארודיה גלויה על כתיבתו של קלצקין הוא ראה בה “עלים” ללא “פרי”, גיבוב של מחשבות ללא מחשבה של ממש: "לך הרבה ניתן ואף לא מעט' "; ניסיון סרק של חידוש; “זה מחדש ואין בדבריו חידוש”; אחיזת עיניים: “זה מתראה כנוקב מרגליות ובידו רק ילדי זכוכית”.

אין ספק שקלצקין המותקף לא יכול היה להישאר חייב לאחר התגרות בוטה זו. נראה שהגיב עליה מיד, אולי עוד לפני רצח ברנר (2.5.1921). חודשים אחדים לאחר מכן, נפטר גם מי"ב (י“ז בחשוון תרפ”ב, 18.11.1921). כשם שקשה לדעת מדוע לא ראו דברי קלצקין אור מיד לאחר כתיבתם, כך קשה לדעת מדוע ראו אור כשלוש שנים לאחר מכן (פסח, תרפ"ב, אפריל 1924) בשתי במות שונות כמעט בעת ובעונה אחת.3

תגובתו של יעקב קלצקין לאותה התקפה של מי“ב עליו, התפרסמה לתוך אווירה שונה לחלוטין, בשעה שנדמו כמעט לגמרי הדי הוויכוחים הקודמים על דעותיו של מי”ב, חשיבותו ומעמדו היו ללא־עוררין, ומקומו ב“כותל המזרח” של הספרות העברית נקבע סופית. מיתוס מי"ב התחזק וצבר תנופה, ונעשה חלק מן המורשת והזיכרון הקולקטיבי.4 בשתי הבמות שבהן פורסם המאמר, לא נזכרה העילה לכתיבתו ולא נזכר תאריכו הראשון, שנרשם בשולי כינוסו בספרו ‘תחומים’.

כצפוי עורר מאמרו זה של קלצקין סערה עזה, ורבים ממעריצי מי“ב יצאו לתבוע ממנו את עלבונו. ביניהם: ה. ייבין, יצחק למדן, מרדכי קושניר [שניר] וצבי ויסלבסקי. יש לשער שרבים זכרו את רשימתו של מי”ב (ומרדכי קושניר אף הזכירה במפורש) אבל למרות זאת, לא נתנו לו את “זכות התגובה” וההתגוננות, ויצאו כנגדו בשצף קצף על פגיעתו הרעה בנערצם. הקהל הרחב שלא ידע, בוודאי כעס עליו שבעתיים.

קלצקין החזיר למי“ב באותו מטבע והתקיף את מי”ב באותו טון ובאותו סגנון שהאחרון התקיף אותו. הוא הפריד בין שני סוגים של סופרים ואנשי רוח, האמיתי והמדומה, ושייך את מי“ב לאחרון. במסגרת הניסיון הכולל לערער את “החזיון הספרותי כולו”, גייס קלצקין את המאפיינים הקבועים שליוו את מי”ב מראשיתו, ודרש אותם לחובה, ובראשם את תכונת “ההפכים”. הוא ראה בו “בעל מלאכות הרבה” ובעיקר “רשם שקדן” ככותרת מאמרו ב’העולם', תכונה המעידה על “עצלות נשמה”. אחת לאחת ניסה קלצקין להפריך כל אותן תכונות חיוביות שמנו מעריציו במי“ב וקשרו להן כתרים, ביניהן “הקרע שלב”, הצניעות, הענווה והמוסר האמנותי. לדעתו, אין למי”ב “קרעים של עומק”, אלא “קרעים של שטח” בלבד; נשמתו “אין בה ממדת הענוה, שכן מרובה בה הגלוי על הכסוי” ו“עיסוקה בביוגרפיה של עצמה”. אבל במיוחד “יצא חוצץ” כנגד “הבדידות”, אותה תכונה של מי"ב שמעריציו הרבו לשבחה ולהתרפק עליה:


נשמה זו אינה יודעת בדידות, שהרי אינה יודעת זקה והריון. [־ ־ ־] אינה מתיחדת עם עצמה ואינה מצפה לגלוי־שכינה [־ ־ ־]. כשם שאין זו בדידות כשאדם פורש מן הצבור ומסגיר עצמו שעות בחדר הטלפון של הבורסה כדי לשקוד על עסקיו באין מפריע, כך אינו ראוי להיות קרוי בודד זה הסופר השטוף בכתיבה ומתיחד כל ימיו עם עטו, מריק את נשמתו ופורה. הלה סופר שקדן, החס על פכיו הקטנים, אבל בודד איננו. אין לה לבדידות נגוד קשה משקדנות זו, ומזריזות זו, שאינה יודעת צער הריון וכבוש צורה ובטלה של שעת הסתכלות (מובא מתוך ‘תחומים’).


אולי קשה יותר מכל לאוזן של הקורא בן־ימינו, ההאשמה שהאשים קלצקין את מי"ב בכך שהוא “האשה שבספרות”, וייחס לו כל אותן תכונות סטריאוטיפיות שליליות, שדבקו בנשים במרוצת הדורות:


קסמיו קסמי אשה, וכלי־זינו כלי־זינה של אשה: רכרוכות, רגשנות, בכינות. זה חנו – גלוי־לב של דברנות, הלוחשת לנו סודות חייו וחושפת לפנינו את נגעיו וקרעיו ומשתפת אותנו בכל דדוי ודגדוג של נפשו היפה. והקורא העברי עדין נהנה מן התמסמסות זו, חביב עליו הפתוס הסנטימנטלי ואינו חש בעלבונו של הסופר המערטל את נשמתו ומתהדר במערומיו.

[־ ־ ־] וגדולה סכנתו של יסוד־נוקבא זה ביחוד לספרותנו אנו, ספרות התחיה, הזקוקה לתגברת שביצירה ולמידת הגברות של אמנות תקיפה (‘תחומים’).


סיום הרשימה ב’תחומים' (שהושמט משני העיתונים, או שנוסף לאחר מכן), כרך יחד את ההולכים בעקבותיהם של ברנר וברדיצ’בסקי כאחד, שבשביל הכותב נעשו “שם דבר” ל“רפרופיות מתפלספת ולשטחיו גאוותנית”:


צא וראה, מה נתרבו בספרותנו זריזי־העט, הלקויים אותו לקוי מוסרי־אמנותי (ברדיצ’בסקי וברנר אינם אלא דוגמות מעולות להברדיצבסקים והברנרים הקטנים, שפרו ורבו בספרותנו). צא וראה כמה נתרבו אצלנו הכתבנים החיים על אותה אמונת־העט, שהנמיכו את קומת הז’ורנליסטיקה הנפשית של בית־רבם והעמידו אסכולה לרפרופיות מתפלספת ולשטחיות גאותנית.


ב. בין היוצר למבקר    🔗

התגובות החריפות לא איחרו לבוא. מרבית הכותבים “נטפלו”, בגלוי או בסמוי, לתואר הד"ר של יעקב קלצקין, שבו נהג לחתום על דבריו, ותבעו את עלבונו של איש־הרוח, כנגד איש־המדע. בדרך זו, נהפך הוויכוח גם לחלק מן ההתמודדות הקבועה עתיקת־היומין בין הסופר לחוקר.

יהושע השל ייבין, מעריצו של מי“ב, היה ככל הנראה, הראשון שהגיב ב’העולם' שבו השתתף דרך קבע בסדרת מאמרים על ספרות, תחת הכותרת הלא־מחמיאה: “בעל־ביתיות מדעית. (למאמרו של הד"ר קלצקין – רשם שקדן)”.5 בהתאם ל”אופנת הכתיבה " של קודמיו, חילק גם הוא את הקוראים לשני סוגים ל“הדיוט” ו“איש המדע” כשהיתרון ניתן לראשון. לשני נדמה,


שבהשפילו את ערכם של יחידי־סגולה אלה, [־ ־ ־] בדכאו אותם הוא בעצמו כאילו מתרומם על ידי זה. ומשום כך אוהב הוא בהנאה מיוחדת ל“הוריד” כשרונות, והוא עושה זאת בלי כל פקפוק – אותו הפקפוק של הידעות שהיה מתעורר בלי כל ספק בלב ההדיוט; בלי כל היסוס בלב הוא בועט ברגלו בארי המת.


אין כמדומה צורך לפרש ולומר, שבכינוי “הארי המת” רמז הכותב להספדו המפורסם של ביאליק על יל“ג, ובכך המשיך צמד זה של היוצר החשוב המת ומספידו החשוב לא פחות. שמו של מי”ב נזכר אמנם פעם אחת בלבד ובסוגריים, אבל ברור לכל שאת כבודו הרמוס בא הכותב לתבוע, בשם העיקרון של סוד־היצירה “הצד המִסטי של ההוויה”, כנגד “הכללים המדעיים” כביכול.

כשבוע לאחר מכן פורסמה תגובה נוספת, בארץ־ישראל, מאת יצחק למדן (בשם העט שלו י. לביא) תחת הכותבת “קצף”.6 הכותב ראה בדברי קלצקין חוסר “אֹֹמץ־רוח” כיוון שלא העז לצאת כנגד מי“ב בחייו, ובעיקר חוסר רצון “של הערכה ישירה” ועניינית, כיוון שמטרתו היא “אחת”: “לגנוז את ברדיצ’בסקי. לא פחות ולא יותר.” את כל המגרעות שמנה קלצקין במי”ב הפך למדן למעלות והדגיש את ה“דווקא”:


אבל מה לעשות והקורא העברי הותיק מוקיר דוקא את ברדיצ’בסקי הסופר־האדם אשר ללב ידבר ועל האדם ידבר, כי את צער האדם בו בעצמו ישא.


בסיום תגובתו האשים למדן את קלצקין, שהקנאה מדברת מגרונו:


מאמרו [־ ־ ־] שכלו הוא קצף־קנאה כלפי סופר־אדם ואמן־יוצר כמיכה יוסף ברדיצ’בסקי… קצף אין־אונים.


יום לאחר מכן, תבע גם מרדכי קושניר [שניר] את עלבונו של מי“ב, ברשימה ב’קונטרס', ביטאונה של מפלגת “אחדות העבודה”.7 קושניר, שכוחו לא היה דווקא בפולמוס חריף ומבריק, העמיד במרכז תגובתו זה מול זה את דברי קלצקין ההופך “בנפשו של ברדיצ’בסקי” מול מה שכתב עליו בזמנו מי”ב עצמו, כדי שהדברים ידברו, כביכול, בעד עצמם וכל קורא יוכל לשפוט בעצמו. אבל המסגרת העוינת שבתוכה הובאו הציטטות כיוונה את יחסו של הקורא והשפיעה עליו. תחילה השמיע קושניר דברי זלזול כלפי קלצקין, “בעל ה’קרעים' שבנייר”, ולאחר מכן ניסה, שלא בהצלחה רבה, להתמודד במישרין עם “טענות הגברוּת” שלו. אין מנוס מן ההערה, שלקורא היום, גם “הגנה” זו, כביכול, נשארת בצרימתה, כיוון שגם היא מבוססת על אותן תפיסות סטריאוטיפיות ורק מרככת אותן במקצת:


ומה נאמר לטענות הגברוּת המוּשׂמת בפיו של י. קלצקין?

ודאי שגבר שכחו במתניו ואימתו על אשר מסביבו חסר, חסר לה לספרות העברית. אַף גם מסופר אמת מיסוד האִשוּת לא היתה ניזקת. אימת־השממון מפילים בעלי המסות האלה לכשהם מתעטפים בטלית של גברוּת ועולים בהרחבה לדוכן.


חודשים אחדים לאחר מכן פורסמה גם תגובה כוללת של צבי ויסלבסקי: “טִפולוגיה שלא הצליחה”.8 הרשימה כוונה כנגד שלוש המסות שכתב קלצקין על שלושה סופרים עבריים, בעוד שבדרך כלל המעיט לכתוב על הספרות העברית בכלל: סוקולוב, ביאליק, וברדיצ’בסקי. בכולם, לדעתו, טעה. אבל אם בשתי מסותיו הראשונות לא היה “כדי לפגוע פגיעה קשה” הרי לא כך עשה בשלישית. והפגיעה היא בכך ש“ברשימת החטאים הארוכה שפרט לפנינו במאמר קצר זה, לא הוכיח את מציאותו אף של אחד מהם.” גם לדעת ויסלבסקי, צורת התקפה כזו כשהמותקף שוב אינו יכול לענות, איננה הגונה ואיננה מוסרית, ובעיקר הוא מאשים אותו “שהשנאה לחיזיון זה העבירה אותו על הדעות המקובלות גם עליו”. מכיוון שהמאמר בא לגנות את המבקר בלבד, השאיר הכותב פתוחה את השאלה “מי היה באמת ברדיצ’בסקי?” שבה חתם את דבריו.


ג. מציאות של אֵיפָה ואֵיפָה    🔗

בוויכוח השתתף גם נתן גרינבלט [גורן] ב’הד ליטא' (קובנה).9 הוויכוח על הגנת שמו הטוב של מי"ב כנגד מחללו, שימש לו עילה, כדי להבליט את המציאות של איפה ואיפה בספרות העברית, שבה סוערים על הפגיעה באחד, אבל שותקים על הפגיעה באחר, לא פחות חשוב ממנו.

ברשימה בעלת טון אירוני, “דרכי ספרותנו”, מציב הכותב את עצמו בעמדה אובייקטיבית, כביכול, “ואין אני בא לדון כאן על עצם הדברים של קלצקין ומתנגדיו”. הוא מתאר את “השערוריה” ב“קרית־ספר שלנו”, תוך שהוא מרוצה, כביכול על ש“יש הד בספרותנו לדעות ומחשבות, להערכות והשקפות, לעלבונות וקובלנות, יש ויש!…” אבל, מסתבר, שמה שחורה לו היא העובדה, שבעוד שהפגיעה בברדיצ’בסקי הביאה לתגובות רבות של הסופרים שראו את עצמם פגועים ממה שכתב קלצקין עליו, לא הביאה פגיעה אחרת בסופר חשוב ונכבד לא פחות, שגם הוא כבר נפטר, לשום תגובה, ואיש לא יצא לתבוע את עלבונו. להוציא את “מאמרו המנומס של י. ח. רבניצקי ב’הארץ'” (2.4.1924).10

הכוונה ל“מאמר הגנאי המופרז” כהערכת המערכת, מאת א. ל. מינץ: "דוד פרישמן (שרטוטים לצורתו הספרותית) שפורסם ב’השילוח' (תשרי־אדר שני תרפ"ד )11 ושבו “קבע” הכותב כי דוד פרישמן לא היה מספר, לא היה משורר, לא היה מבקר; לא היה בעל סגנון והיה חסר אישיות. פרישמן היה “חסר מקוריות”; “סגנונו עני בצבעים ובצלילים”; והביא לידי “שעמום”. פרישמן “חסר את האישיות” וצפה על המתרחש בציונות ובתחיית הלשון “מן הצד, שׂחוק של מפיסטופל על שפתיו והוא מוצץ את הסיגרה שלו…” וכן הלאה וכן הלאה.

לדעת נתן גרינבלט, המאמר כנגד דוד פרישמן נכתב:


בטון צורם את האוזן, פגע דוקא בכבודו, חלל יצירה ומסירת־נפש של ארבעים וחמש שנות־עבודה, עבודת־הקודש של כהן ששמש בספרות. והדברים היו מזויפים, מטומטמים, קלוקלים, סברות הכרס בעלביתיות ספרותית מן המין הגרוע…


למעשה, תגובתו של י. ח. רבניצקי כנגד ההתקפה הקיצונית והפרועה על פרישמן לא היתה “מנומסת” כלל וכלל, כקביעת של נתן גרינבלט. רבניצקי כינה את המאמר “רקיקה גדולה”, והאשים את הכותב שדבריו אינם “מנומקים” ואינם “מיוסדים על הוכחות וראיות, אלא סתם דברים של בטלים ושל בטול גמור כעפרא דארעא בעקימת שפתים וברקיקה גסה ונמרצה”. הוא ראה בכותב “איזה ‘חובב’ מן הקוראים הותיקים”, וביטל לגמרי את חשיבותו. ובעיקר יצא רבניצקי כנגד ‘השילוח’ ועורכו על שנתנו מקום למאמר כזה, בירחון מכובד שאיננו “עתון יומי קלוקל, הרודף אחרי כל מיני ‘סנסציות’”, וגם “הערת המערכת” אינה יכול לכפר על כך.

לכן, באווירה עכורה כזו, אין נתן גרינבלט מתרגש ממה שכתב יעקב קלצקין כנגד ברדיצ’בסקי, ואף ניסה להקטין את חשיבותו – “מאמר קטן” – ואת עצמת הפגיעה: “והמאמר מכוון לערטל את שרשי היצירה של המנוח, להציץ לתוך איזה לפני ולפנים, להגדיר ולקבוע דמות וכו' וכו'”. כל זאת בניגוד לפגיעה הגדולה והממשית בדוד פרישמן שאותו הוא מתאר באותה אירוניה המאפיינת את רשימתו: “שגם הוא קצת גדול, קצת יוצר, עשה קצת בשביל הספרות העברית”.

למעשה, יותר משבא נתן גרינבלט לתבוע את עלבונו של מי“ב, שלו קמו מגינים, בא לתבוע את עלבונו של דוד פרישמן שהופקר. הוויכוח הקשור במי”ב משמש לו עילה להגן על כבודו הרמוס של דוד פרישמן. שכן בניגוד לתגובה הנמרצת של מעריצי מי"ב ותומכיו, המאמר שבו נעשתה “ההתקלסות בכבוד המנוח הגדול”, “לא הטיל שום סערה, שום איש מהעומדים אצלנו על המשמר לא נע ולא זע ולא תבע את עלבון המנוח מפי איש שבא לידות אבן על קברו…”

ממכתב של יעקב רבינוביץ לפ. לחובר מתל־אביב, מיום ח' אייר תרפ"ד,12 מתברר שגם הכותב וגם אשר ברש התכוננו להגיב, אבל איני יודעת אם אכן עשו זאת. באותו מכתב מעיר רבינוביץ על הכותרת “רשם שקדן” ב’העולם': “(אגב, שלונסקי אמר, כי נדמה לו שכתוב ‘רשע שקרן’ והשתומם על שבאה החתימה בראש המאמר.)”


* * *

תגובות נסערות אלה מעידות על החוג הקטן אבל הקבוע של מעריצי מי“ב, שהתגבש והתחזק עוד יותר בארץ־ישראל לאחר מותו. הם שמרו בקנאות על כבודו ועשו מאמצים כדי להרחיב את מעגל האוהדים, ובעיקר כדי להנחיל את מורשתו לאחרים. הכרת מי”ב והערכתו לא פסקו בשום דור, אבל בכל דור היו נחלתם של מעטים, נבחרים בלבד.

ויכוח זה היה אפילוג מאוחר לוויכוחים הסוערים שליוו את פעילותו של מי"ב בחייו. מכאן ואילך שוב לא היו אישיותו ויצירתו שנויות במחלוקת, וחשיבותן הוכרה ללא עוררין. הביקורת והמחקר עסקו מעתה בפרשנות של יצירתו, וכל דור חוזר ומתמודד עמה מחדש.


תשנ"ז



  1. נראה שהכוונה ל“מִנְיַטורות”, שפורסמו ב‘מקלט’, כרך שלישי, ספר שמיני, אייר תר“ף, עמ' 258–263; ובכרך חמישי, ספר שלושה עשר, תשרי תרפ”א, עמד 109–116. ייתכן שמי"ב הגיב רק על החלק הראשון.  ↩

  2. נכלל ב‘כל מאמרי מי"ב’, עמ רס"ג.  ↩

  3. “צער נְפָלים”, ‘הארץ’, גליון חג הפסח, 18.4.1924: “רשם שקדן”, ‘העולם’ְ 24.4.1924; שני הנוסחים זהים. המאמר חזר וכונס “בתחומים”, ברלין, תרפ“ה, עמ' רכ”ה־רל“א. בשוליו נרשם: תרפ”א. נוסח זה רחב ואף חריף יותר מנוסח העיתונים, ובמיוחד בולטים בו כמה קטעים קשים ובמיוחד הפיסקה המסיימת, שלא פורסמה בשני העיתונים. יש לשער שנוספה מאוחר יותר עם הכינוס.  ↩

  4. נורית גוברין, ‘“מבוא” ל’מבחר מאמרי ביקורת על יצירת מי"ב‘, עמ’ 36־38.  ↩

  5. ה. ייבין, “בעל־ביתיות מדעית. (למאמרו של הד"ר י. קלצקין – רשם שקדן)”, ‘העולם’, שנה יב, גל‘ י“ח, כ”ח ניסן תרפ"ד (2.5.1924), עמ’ 357–358.  ↩

  6. יצחק למדן [חתום: י. לביא], “קצף”, ‘הפועל הצעיר’, שנה 17, גל‘ 28, ד’ אייר תרפ"ד (8.5.1924 ) עמ' 13.  ↩

  7. מרדכי קושניר [חתום: מר“י], ”השגות“, ‘קונטרס’, כרך תשיעי, קונטרס קעא, ה' אייר תרפ”ד, עמ' 10–11.  ↩

  8. צבי ויסלבסקי, “טִפולוגיה שלא הצליחה. (למאמרו של הד“ר י. קלצקין על ברדיצ‘בסקי ב’העולם' גליון י”ז, ברלין)”, ‘העולם’, שנה 12, גל‘ כ"ז, ב’ תמוז תרפ"ד (4.7.1924), עמ' 537–539.  ↩

  9. נתן גרינבלט [גורן]. פנקס ספרותי, ‘הד ליטא’ (קובנה), גל‘ י“ד, י”ד תמוז תרפ"ד, עמ’ 14 [מס. 1017 בביבליוגרפיה של דן אלמגור]. תודתי לרפי וייזר, על ששלח לי את צילומה של רשימה נדירה זו.  ↩

  10. י. ח. רבניצקי [חתום: י. ירחי], “שיחות קלות”, ‘הארץ’, כ“ז אדר ב' תרפ”ד, (2.4.1924) עמ' 4.  ↩

  11. א. ל. מינץ, “דוד פרישמן – שרטוטים לצורתו הספרותית”, ‘השילוח’, כרך מ“א, תשרי־אדר שני תרפ”ד, עמ' 562–566  ↩

  12. גנזים 11186/82.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47464 יצירות מאת 537 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!