רקע
נורית גוברין
מכתבי סופרים כפתח הצצה לעולמם – “המכסה אני מברנר…?!” (עגנון לברנר, ברלין 1913)

חכמת הפרצוף - תמונה 4.png

הכותרת “המכסה אני מברנר” לקוחה מגלויה ששלח עגנון לברנר מברלין מיום 10.7.1913 ויש בה כדי להעיד בעצמה רבה על אחד התפקידים המרכזיים שיש לחליפת מכתבים בין ידידים: האפשרות לגלות את סתרי הלב בפני הזולת, הרֵע, לשפוך את הלב, להתגבר על הבדידות. נוסף על השימוש בצורת השאלה הרטורית, הארכאית משהו, שיוצרת אפקט חזק של הדגשה וחגיגיות, יש לניסוח זה מקור מקראי המחריף את עצמת גילוי הלב עוד יותר. מקורו, כידוע, בדברים שאמר אלוהים לאברהם (בראשית פרק י"ח פסוק 17): “ויי אמר: המכסה אני מאברהם אשר אני עושה?” אברהם נבחר להיות איש סודו של האלוהים, לו מגלה האלוהים את תכניותיו, ובמקרה זה את הטוב ואת הרע כאחד: בשורת הולדת הבן וההודעה על חורבן סדום ועמורה. זהו אחד מפסוקי הבחירה והקירבה הגדולים ביותר האפשריים, ולכן כשכותב עגנון לברנר במטבע לשון זה, מודעים שניהם לעצמתו. לחשיבותו ולקירבה הגדולה ביניהם. עם זאת, גם שמץ מן האירוניה העגנונית מפעפעת בו, בעצם ההשוואה בין הנפשות הפועלות במקרא לבין המכותבים בהווה, ולא פחות בין הבשורות כבדות המשקל, שמגלה אלוהים לאברהם, לבין העניינים הפרטיים המעסיקים את הכותב.

לדור שממעיט לכתוב מכתבים, ואת מקומם תופסים אמצעי תקשורת אחרים פורחים באוויר, פחות מחייבים וקצרי מועד, בעיקר הטלפון, הפקס, הדואר האלקטרוני ואחרים, קשה לא־פעם לתפוס את התפקיד המרכזי שמילאו המכתבים בעולם במשך דורות רבים. מרגע שמעלים מחשבה על הכתב, היא מתחילה לחיות את חייה העצמאיים, גם אם היא רק אמצעי להעברת אינפורמציה. הדברים על הנייר קיימים, נצחיים, ואי אפשר להשיבם אחור. הם יוצאים מרשותו של הכותב, עוברים לרשותו של הנמען, ואת המשך חייהם ותפקידיהם בעתיד אי אפשר לשער מראש: בין כליה מידית לחיי נצח, בין זריקה לסל הניירות או לאש האח, לבין עיבודם בידי חוקר מקץ דורות, שיגלה בהם שבעים פנים.

בהערה מוסגרת מן הראוי לציין, שלמרות הקינה על מות האיגרת, אין הדבר כך, ואנשים ממשיכים לכתוב מכתבים, אם כי מייחדים אותם לתחומים מסוימים בלבד, בעיקר אישיים. ואילו בתחומים האינפורמטיביים הרשמיים והעסקיים, המכתב כאילו מיותר. זאת ועוד, דווקא האינטרנט והדואר האלקטרוני מחזירים את נקודת הכובד למילה הכתובה, למכתב שפשט צורה ולבש צורה.

אבל נחזור למכתב ה“קלאסי”. עצם העובדה שמעלים מחשבות ואינפורמציה על הכתב, בשביל הזולת, ושולחים את הכתוב עם מעטפה ובול למרחקים, משפיעה על כל המערך הנפשי של הכותב וגם של הנמען. יש אחריות במילה הכתובה ולמשתמע ממנה: למה שכתוב, למה שלא כתוב ולמה שנמצא בין השורות. הכותב צריך להיות ברור, מובן, מדויק, מסתיר ומגלה במידה הרצויה לו. הוא צריך להיכנס לעורו של הנמען ולשער את מידת הבנתו. אין לו אפשרות להסביר אי הבנות מתוך מראה העיניים ובשפת הגוף, כמו בשיחה פנים־אל־פנים, או בהתאם לתגובת הצד השני כמו בשיחת טלפון. גם העובדה שהמכתב אינו מגיע בזמן אמיתי אל מקבלו, אלא בזמן מושהה: שעות, ימים, שבועות או יותר, יש לה השפעה, שכן בזמן שעבר הכל יכול להשתנות.

כל אלה הם בבחינת המובן מאליו, שבדרך כלל אין נותנים עליו את הדעת. הם חלק מאמצעי התקשורת בין אדם לאדם וחלק מן המרקם המורכב של החברה האנושית מכל הבחינות האפשריות.

כשמדובר במכתבי סופרים, יש להוסיף עוד מאפיינים, בשל היותה של המילה כלי־הביטוי והיצירה של הכותבים, ורגישותם אליה, ודרך השימוש שלהם בה, מחודדים יותר. לכן, תשומת הלב למכתבי הסופרים, כגילוי של עולמם הפנימי ושל תהליכי התרקמות היצירה, צריכה להיות חזקה ומוקפדת במיוחד.

הנחת היסוד היא, שהיצירה הספרותית איננה נוצרת בחלל ריק, וכי הקשריה ההיסטוריים, החברתיים והביוגרפיים חשובים להבנתה. הנחת יסוד נוספת היא, שהכרת חיי היוצר איננה ערובה להבנה טובה יותר של היצירה, אבל בלעדיה (כלומר ללא הכרת הביוגרפיה שלו) תהיה הבנתה של היצירה לקויה. כלומר הכרת ההקשרים הכוללים מסייעת להעמקת הקשב ביצירה, בתנאי שמשתמשים בהם במיומנות ובמלוא הזהירות הראויה. וכך, חיי היוצר, הם לא רק אמצעי להבנה טובה ומלאה יותר של יצירתו, אלא הם גם מטרה בפני עצמה.

הביוגרפיה היא אחד הז’אנרים העתיקים בספרות העולם, ולה חסידים נלהבים בכל הדורות. הנכנס לחנות ספרים באירופה או בארה"ב נפעם מול שפע הביוגרפיות המתפרסמות חדשות לבקרים, וביניהן גם של יוצרים וסופרים. כל כמה שנים יוצאת ביוגרפיה חדשה של סופר מוכר, הבודקת מחדש את מעמדו, את תדמיתו ואת הידוע עליו. חליפת המכתבים של האיש, משמשת נדבך מרכזי בביוגרפיה זו. כך במדינות מתוקנות, ובתרבויות מבוססות, לא כך אצלנו. עדיין מעטות מאוד הביוגרפיות של היוצרים ובכל פעם שיוצאת ביוגרפיה כזו, במקום לקדמה בברכה ולעודדה, מתווכחים ברבים אם בכלל יש צורך בביוגרפיה של יוצר, ועל אופן כתיבתה. לביוגרפיה צורות רבות ומגוונות: החל בביוגרפיה “יבשה” של חוקר מובהק, המביא את העובדות והמסמכים, מעמיד את התאריכים, המקומות והעובדות, ומציב את הבסיס לביוגרפיה (נורית גוברין: ג. שופמן, ‘מאופק אל אופק – חייו ויצירתו; דן לאור: ‘חיי עגנון’, הוצ’ שוקן, 1998) וכלה בביוגרפיה “ספרותית” שבה הכותב ממלא פערים, משלים מדמיונו, ויוצר יצירה ספרותית שבה היוצר הוא גיבורו הספרותי והמכתבים הם “חומרי הגלם” שלו, שהוא עושה בהם כמעט כבתוך שלו (דן עומר, ‘דניאל איש חמודות’, על אהרן ליברמן 1845־1880, הסופר הסוציאליסט הראשון, עורך כתב העת ‘האמת’, הוצ' פרוזה, 1981). דרך ביניים היא זו של חיים באר, למשל, שבנה את “מערכות היחסים” בין עגנון, ביאליק וברנר, ודובב את המכתבים ואת הזיכרונות (גם אהבתם גם שנאתם. ביאליק, ברנר, עגנון, מערכות יחסים‘, הוצ’ עם עובד, 1992). כאמור, אי אפשר לחקור את חיי היוצר בלי להיזקק לחליפת המכתבים. המדובר בחיי היוצר החיצוניים, כלומר בעובדות, במקומות, בתאריכים, באנשים, אבל לא פחות גם בחיי הנפש הפנימיים שלו, כלומר, רגשות, דמיונות, שאיפות, חרדות. אי אפשר לחקור את היצירה הספרותית, התרקמותה והתקבלותה ללא עיון בחליפת המכתבים של היוצר עם נמעניו ואפילו של בני דורו בינם לבין עצמם.

מכתבי סופרים הם אחד האמצעים המובהקים ביותר להכרת היוצר ויצירתו, ובלעדיהם הכרה זו תהיה בלתי־אפשרית או פגומה. כך הדבר בימינו, וכך הדבר ביתר תוקף בדורות הקודמים, דורות שבהם עצם כתיבת המכתב היתה חלק מאורח החיים, ותוכן המכתב, מבנהו וצורתו היו בבחינת מלאכה שצריכה לימוד, והגיעו לגדר אמנות. אין ספק שאצל יוצרים לא מעטים, המכתבים הם ענף מענפי יצירתם, בצידם של ז’אנרים ספרותיים מקובלים, כגון: שירה, פרוזה, מסה. לא רק המקבלים והקוראים חשבו כך, כמו ביחס למכתבי ברנר, למשל, אלא גם הכותבים עצמם, כמו דב סדן.

גם בגלל אמצעי התנועה המוגבלים של הדורות הקודמים, כשהנסיעה ממקום למקום היתה קשה, ארוכה ויקרה, היו המכתבים הקשר המובהק ביותר בין קרובים שנתרחקו, בני משפחה ולא פחות – אחים ללב. המכתבים שימשו כאמצעי קשר להיכרות הדדית, להתקרבות (או להתרחקות), להחלפת דעות ורגשות, לשיתוף פעולה, לגילוי לב, לצורך בווידוי, לקבלת עצה, לביקורת, לכל אותה פעילות נפשית שבין אדם לחברו.

מכתבים לנפש קרובה מילאו גם תפקיד של כהן־וידוי, של פסיכולוג, או של שיחת־נפש פנים־אל־פנים, שלא תמיד היתה אפשרית. מכתב הווידוי שחרר את הכותב, נתן לו פורקן, הרגשה של שיתוף, הוצאת הדברים החוצה והשמעתם באוזני ידיד.

סופרים שלא ראו זה את זה מעולם, הרגישו קירבת לבבו זה עם זה, באמצעות המכתבים. ולא אחת כפי שקורה ברומנים של מכתבים, דווקא כשנפגשו, לא עלתה הפגישה יפה, וקירבת הלבבות התחדשה עם ההרחקות הגיאוגרפית באמצעות המכתבים (שופמן וברנר; ברנר וגנסין). אחד התפקידים המרכזיים של מכתבי סופרים, בין אם לסופר עמית ובין אם לידיד קרוב שאינו סופר, הוא בהיותם הטיוטות של המחשבות באותה עת, ולכן גם הטיוטות של יצירות הספרות. כשהסופר עסוק בכתיבת יצירה מסוימת ובאותה עת הוא כותב מכתב לחברו, הוא משתף את נמענו בהתלבטויותיו, בהלך נפשו, באהבותיו, ואפילו בניסוחיו. הקבלה בין מכתבים ליצירות מגלה צפונות אלה, ומקרבת את הקורא להבנה עמוקה יותר של היצירה.

ברור שיש הבדל בין סופר לסופר, מבחינת האופי והביוגרפיה. יש סופרים הנוטים למכתבים ארוכים וחושפניים, ויש הנוטים למכתבים קצרים, יבשים וענייניים. הדבר תלוי גם בנסיבות חייו של הסופר. אם הוא יושב במרכז ספרותי, יש לו פחות סיבות והזדמנויות למכתבים ארוכים עם ידידים, שעמם הוא יכול להיפגש.

סופרים לא מעטים חשו בתפקיד החשוב של מכתביהם, ואף ניסחו אותו במפורש, כגון שופמן שראה בו טיוטות של מחשבות. הגדיל לעשות מ. י. ברדיצ’בסקי, שעבר טלטולי מחשבה ורגש אינטנסיביים ביותר, וכל מכתב הנציח את מצבו הנפשי, מחשבותיו והרגשתו באותה עת, שהשתנו זמן קצר לאחר מכן. לכן, ביקש מנמעניו בחזרה את מכתביו, כדי שבשעה שישב ללטש את סיפוריו, יוכל לשחזר באמצעות מכתבים אלה את הרגשתו באותו זמן. למכתבים אלה שהחזירו ידידיו לפי בקשתו קרא “נחזרים” והם שמורים בארכיונו ב“בית דבורה ועמנואל”, ב“גנזי מיכה יוסף” בחולון, עליהם מופקד אבנר הולצמן.

מכתבי סופרים מגלים את “מאחורי הקלעים” של העשייה הספרותית: אהבות, שנאות, הסתייגויות, הערכות, רכילות, “חשבונות”. גילויים אלה, חשובים להבנת הדינמיקה של החיים הספרותיים, של הוצאת כתבי־עת, שיתופם של סופרים מסוימים ואי שיתופם של אחרים; מניעים לביקורת משבחת או מגנה ועוד כיוצא באלה.

גם אם מדובר במכתבי “חשבונות כביסה” כפי שקוראים להם בלגלוג כל אלה המנסים להרחיק את היוצר מיצירתו, ותובעים להתעסק ביצירה עצמה ולא ביוצר, יש להם חשיבות. גם מכתבים אינפורמטיביים הקשורים בענייני יום יום, בחשבונות שכר סופרים, במחלות, בתודות, במשפחה וכיוצא בזה שפע פרטים המעסיקים כל אדם גם כשהוא סופר, גם לאלה יש חשיבות כשהם נופלים בידו של החוקר המיומן. לא פעם דווקא מכתבים יבשים אלה, מגלים עובדות בלתי ידועות, שיש להן חשיבות בבניית הביוגרפיה של היוצר, ומשלימות את הבלתי ידוע על התהוות יצירותיו. ממכתבים אלה מתגלות התשובות לשאלות כגון: מתי והיכן שהה היוצר במקומות מסוימים? מתי והיכן נכתבה יצירה מסוימת? מתי והיכן נדפסה? מה קרה באותו זמן? עם מי נפגש? אלה הן רק חמש שאלות מתוך רבות מאוד, שחליפת מכתבם מעוררת. כך, למשל, מתגלות יצירות בלתי ידועות הנזכרות במכתב בשל קבלת שכר סופרים בעדן, וכך, מתפענח שם־עט של סופר, ומתגלה יצירה בלתי ידועה שלו. כך, מתבררים תאריכי כתיבת יצירות מסוימות ורצף כתיבתן ומתגלה ההתפתחות מיצירה ליצירה היכולה לשנות את הידוע והמקובל כמו גם את ההבנה הנכונה. הוא הדין בעניין השפעות של ספרים ויוצרים (האם הכיר מי"ב את פרויד? האם קרא משה סמילנסקי את ספרי המערבונים של הסופרים הגרמניים?)

למכתבים עצמם, אישיים ככל שיהיו, יש נוסחים קבועים, הקשורים לא רק בכותב ובנמענו, אלא גם בנושא. כך, למשל, מכתבי עורך המחפש כותבים לעיתונו ופונה לסופרים, יש להם מתכונת כמעט אחידה, שאני קוראת לה “מכתבי שידול”. כך, למשל, מכתבי סופרים כתגובה על יצירה שאהבו או שלא אהבו; מכתבים של דיווח על מחלות (וכאלה רבים מאוד מאוד); מכתבי התנצלות על שלא נשלח כתב יד בזמן או שלא נשלח בכלל, ועוד…

צורת הפנייה של הכותב לנמענו מגלה את טיב מערכת היחסים ביניהם, ומעקב אחריה מגלה אם התקרבו זה לזה או התרחקו, או היחסים נשארו כשהיו: פנייה רשמית, פנייה בשם, פנייה בכינוי, פנייה בכינוי של חיבה ועוד הרבה. יש מסורת שלמה של צורת הפנייה של בן דור מבוגר לצעיר ממנו ולהפך, של שווים במעלה ובדרגה, של סופרים “פתוחים” ו“סגורים”, של מכתב ראשון ושל מכתב אחד מני רבים, ועוד כיוצא בזה פניות וסיומים, שהקורא המיומן יכול לשחזר מתוכם מערכות יחסים מלאות.

ובעיקר מן הראוי לזכור, שסופרים כותבים מתוך מוּדעוּת מלאה לכך שמכתביהם ייקראו גם על ידי אחרים לאחר מותם. לכן הם כותבים עם מודעוּת אל הפרסום, אל העתיד, אל השם והשארית. סופר שרוצה שמכתביו לא יישמרו, מצווה על כך בגלוי את נמענו, ופועל לשם כך. את המכתבים שהוא מקבל, ואינו רוצה שאיש מלבדו יקרא בהם הוא משמיד. כך, למשל, נהגו דבורה בארון ובתה צפורה אהרנוביץ, שביקשו בחזרה את מכתביה של דבורה בארון והשמידו אותם, ולא נשארו אלא אלה שהן רצו שיישארו, או כאלה שנותרו במקרה. מכתבים בלתי רצויים נשמרים רק במקרה שהכותב או המקבל לא הספיקו להשמידם. מכתבים שנגנזו על ידי המקבל, כמו גם כתבי יד של יצירות מסוגים שונים, יודע הכותב או המקבל, שהם ייפלו בידי אחרים, וישמשו חומר לחוקר, לביוגרף, למבקר. לכן, לא פעם מכתבי סופרים, גם אם הם אינטימיים ומיועדים למקבליהם בלבד. נכתבים עם הפנים אל הרבים, עם הפנים אל הפרסום, אל הנצח, מתוך ידיעה שיתפרסמו ביום מן הימים, עם כל הכרוך בכך: עמידה על המשמר, חוסר ספונטניות, הירואיות, לשון נקייה או להפך ועוד ועוד. כל מה שהכותב יודע/ רוצה שיתגלה אי פעם.

בדברים אלה שלי, כמעט ללא דוגמאות, שהן העיקר והן המרתקות בכל הצצה לרשות היחיד, מאז ומתמיד, לא הבאתי אלא מקצת חשיבותם של מכתבי סופרים כפתח הצצה לעולמם. להלן כמה דוגמאות למידת החשיפה וגילוי הלב שהרשו לעצמם סופרים במכתביהם לידידיהם הקרובים.

הראשונה מעולמו של עגנון כפי שהוא מתגלה בכמה ממכתביו לברנר (מצויים שבעה עשר מכתבים של עגנון לברנר בשנים 1909–1920). דוגמה זו מגלה וידוי אישי של גבר צעיר בתחום האינטימי של היחסים שבינו לבינה.

השנייה, מעולמו של יצחק למדן במכתבו לביאליק (אגרותיו של למדן, פורסמו לאחרונה, בהוצאת גנזים, תשנ"ח, עם הערותיו של אבידב ליפסקר), כדוגמה ל“מאחורי הקלעים” של העשייה הספרותית בתחום כתבי־העת. גם דוגמה זו קשורה לעגנון. כל מכתב: פתח הצצה צר לעולם רחב, הדומה לשחזור חיה קדמונית באמצעות שן או חוליה אחת שלה.


א. עגנון לברנר    🔗

כל מכתבי ברנר נאספו מנמעניו ופורסמו בידי מנחם פוזננסקי, ולאחר מותו השלים את המלאכה מ. ז. ולפובסקי (כרך ג' של ‘כל כתבי ברנר’ בשלושה כרכים בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 1967, בצירוף הערות מפורטות). שניהם הקדישו את חייהם למורשתו של ברנר ולעיזבונו, על חשבון יצירתם שלהם. פוזננסקי וולפובסקי כמעט שלא צנזרו את מכתבי ברנר, שלא כנהוג באותם ימים, ואולי עד היום, ונתנו בידי הקורא את ההערות המפורטות הדרושות להבנתם המלאה. מאז פרסומם, נעשו חלק ממורשתו של ברנר, יחד עם סיפוריו, מסותיו והזיכרונות עליו.

מכתבי עגנון לברנר פורסמו בידי רפי וייזר, בלוויית מבוא והערות מפורטים, ב’ש"י עגנון מחקרים ותעודות' הוצ' מוסד ביאליק, 1978, ובאלה נעזרתי הרבה בפרק זה.

על יחסי ברנר־עגנון נכתב הרבה מאוד (גרשון שקד, יצחק בקון, חיים באר, וכותבת טורים אלה) אם להזכיר ארבעה מתוך רבים. במיוחד ידועים זיכרונותיו של עגנון על ברנר: “יוסף חיים ברנר בחייו ובמותו” שפורסמו במלאת 40 שנה להירצחו של ברנר (1961) וחזרו והובאו לידיעת הרבים ב’מעצמי אל עצמי' (שוקן תשל"ו).

חליפת המכתבים בין ברנר לעגנון, היא, למעשה, חליפת מכתבים חד־סטרית. לא נשמרו מכתבי ברנר לעגנון. קרוב לוודאי שאלה נשמדו בשריפה של ספרייתו של עגנון בבאד־הומבורג בראשית יוני 1924. על קיומם של מכתבים אלה ידוע מרבים ממכתבי עגנון לברנר, שבהם הוא מזכיר במפורש מכתבים של ברנר אליו, ומגיב במפורש על דברים שכתב אליו ברנר.

הפרש הגילים בין עגנון לברנר הוא 7 שנים (ברנר נולד בשנת 1881 ועגנון בשנת 1888). בשנים אלה זהו הפרש ניכר למדי. עם תחילת ההיכרות ביניהם, בלבוב בשנת 1908 היה ברנר, בן 27, סופר מוכר, ידוע ומכובד, ועגנון, בן 20, צעיר בלתי ידוע בתחילת דרכו.

שמו של עגנון נזכר כתריסר פעמים במכתבי ברנר לאחרים (לראשונה במכתב אל לחובר מירושלים מיום 3.7.1909). בתקופת שהותם יחד בארץ ישראל ביפו ובירושלים, נפגשו ושוחחו, ולא היה מקום לחליפת מכתבים, אלא לפתקים שנשמרו (מצדו של עגנון בלבד).

כפי שכתב רפי וייזר, מגלים מכתבי עגנון לברנר, שלא כולם כנראה נשמרו, התפתחות: “עגנון שהתפרסם בינתיים כסופר בעל ייחוד עצמי, שוב אינו כותב לברנר כאל פטרונו בענייני ספרות, ואף אינו מתחטא לפניו כדרך שעשה במכתביו עשר שנים לפני־כן. עגנון כבר ניתק את עצמו מהשפעתו של ברנר ההתמודדות עם ברנר ועם דרכו באמנות נסתיימה בכיבוש דרך משלו” (‘מחקרים ותעודות’, עמ' 40).

הבסיס להתרפקותו של עגנון על ברנר היה בכך, שעגנון הרגיש בהערכתו הגדולה של ברנר ליצירתו. ברנר חיזק את ביטחונו בעצמו ובכוח יצירתו. המשותף לברנר ולעגנון, כפי שהתבטא פעם עגנון באירוניה עצמית, לפי עדותו של יונה דוד, ששימש זמן מה כמזכירו של עגנון, ושחיזק אותה גם עמוס עוז (‘גם אהבתם גם שנאתם’, עמ' 144), הוא ש“שניהם אוהבים את עגנון”. מעבר לאירוניה עצמית זו, מצויה ההרגשה הבסיסית הנוחה, שחש עגנון הצעיר, הבודד, הבלתי־בטוח בעצמו, המזולזל בשל מוצאי הגליצאי, ומראהו הילדותי, במחיצתו של ברנר. עגנון הרגיש ביטחון בידידותו של ברנר, ופתח לפניו את סגור לבו. ברנר שימש לו גם כתחליף של דמות אב, ויותר מכך. הוא חש שהוא יכול לגלות לפניו דבריו שאפילו לאב אין מגלים, במיוחד באותה תקופה ובמיוחד בתחום שבינו לבינה, שהעסיק אותו מאד באותן שנים. בפניו יכול היה להופיע כמעט כמות שהוא, ולא להסתיר את חולשותיו.

כאמור, עמדו רבים בהרחבה על יחסי ברנר ועגנון על יסוד המכתבים והזיכרונות של האחרון, במיוחד חיים באר. אזכיר רק, כי קרוב לוודאי שהיה גם מתח אישי בין ברנר לעגנון “בשל אישה”, כביטויו של ברנר בהקשר אחר, שכן עגנון חיזר אחרי חיה ברוידא, בעוד שהוא לא מצא חן בעיניה, והנה כשהיה כבר בברלין, התברר לו שברנר הוא שנשאה לאישה (ספטמבר 1913).

הגלויה הראשונה של עגנון לברנר מברלין ביום 5.1.1913, בתגובה על גלויה של ברנר אליו, היא וידוי כואב ומיוסר של אדם צעיר ובודד, ממשפחה מסורתית, הנקלע לבירה אירופאית ומתחבט מאוד ביחסים שבינו לבינה, גם לאחר “המתירנות” של יפו:

“הוי לו יכולתי לדבר אליך הפעם פה אל פה ולספר לך את כל תוקף הרפתקאותי כי אז נחתי ולא ידעתי רוגז. אין לי שיווי המשקל. או שפלות ברך או חוצפה. רדיפה אחר דברים של מה בכך ובטול היש הישי. ובאופן כזה קשה הקיום. פזור הלב על לא דבר ואי מעשה ומלחמת היצר במקום שרובן של הנשים קרקע עולם [במובן אדמת הפקר, אדמה ללא בעלים. חיים באר] – קשה מכולם. לפני שני שבועות ראיתי בת אל נכר [בטוי של ברדיצ’בסקי. נ.ג.] יפה ופשוטה ומלאת חן של ילדות. היא ביקשה את קרבתי ותבקשני להיפגש. אך פיתה בוערת בתוך צלחתי והכסיל חובק ידיו בצלחתו [כיס הבגד]. [נ.ג.: כאן, בסמיכות פרשיות פסיכולוגית ברורה למדי, הוא עובר לתאר את בית אביו בבוצ’אץ', ששהה בו שמונה ימים לפני בואו לברלין.] גם בבית אבא אין נחת. הקיצור את האור הלא תראה והצללים הלא ידעת. הלילות עוברים בבטלה גמורה והימים בחרטה גמורה ואין כל להשיב” (‘מחקרים ותעודות’, מכתב יב, עמד' 50–51). היה זה המשך לוידויים מסוג זה שכתב עגנון לברנר במכתבים קודמים, עוד בשבתם יחד בארץ ישראל. כגון: במכתב הרביעי, מיפו, ניסן־אייר תרס"ט, כבר שיתף עגנון את ברנר בעסקי־הלב שלו, והעיד על השפעתו הברוכה של ברנר עליו, לאחר שברנר שיבח את סיפוריו: “והנה באו פסקי דבריך וחיש עבר הצל והייתי כאחד האדם יודע טוב”. עגנון, אם לנקוט לשון סלנג של ימינו, ממש “מתפרק לגורמים” כשמגיעה השמועה על מחלתה של אהובתו, והוא מתאר את מצבו בפני ברנר בצבעים קודרים, אבל במליצות, ובפירוט, המנטרלים את תוכן דבריו, ומשווים להם גם נופך אירוני: “והדברים היו עצובים מאד ובצִלם הלכתי קודר יום ושני אשמורות ושוב איזה שעות של יום. שאהבה נפשי חולה היא [מילה לא ברורה] והיא יפה ונאוה ואני אוהב אותה והיא היתה מנשקת אותי, הוי ברנר, על רקותי ועדיין מרקד עליהן מלאך טוב בעכסי עדן אבל בשעת קריאה בתוך מכתבה היו רקותי חמות וקודחות [־ ־ ־]” (43). מיד לאחר מכן הוא מצטט מסיפורו “בארה של מרים”, המשקף את הרגשתו האומללה באותם ימים, כהמחשה ליחסים הקרובים־רחוקים שבין מציאות לספרות, וכן הוא משתף את ברנר בעלבונו על דבריהם של “אנשים רעים” על יצירתו, ללא חשש ומגלה בעצמו את הקשר שבין המכתב לסיפור.

לאחר נישואיו של ברנר (אלול תרע"ג, ספטמבר 1913), התרבו המרחקים בין מכתב למכתב, וממכתבי עגנון לברנר ניכר שאינו בקי במתרחש אצלו. במכתב ט"ז, מיד לאחר המלחמה, ממינכן מיום 16.2.1920 ניסה לחדש את הקשר עם ברנר וכתב לו באותה נימה של קירבת לבבות כבעבר: “אנשים הרבה הכרתי במשך ימי נדודי ואחד כמוך לא מצאתי. מה נאוו הלילות בירושלים בלכתנו יחד בנתיבות ממושכות ולבנות” (‘מחקרים ותעודות’, עמ' 54). לאחר מכן הספיק לשגר אליו גלויה נוספת מויסבאדן, מיום 21.11.1920 ובה כתב לו בשבחי בנו אורי־ניסן שפגש בברלין, לאחר הגירושין של ברנר מחיה.

את גודל הפוטנציאל הדרמטי של יחסי ברנר ועגנון, כמו גם של יחסיו עם ביאליק, כבר הראה חיים באר. החומר מחכה לידם האמונה של הבלטריסט ושל הדרמטורג, שיוציאו אותם מן הכוח אל הפועל וימחישו את מורכבותם וצפונותיהם, כשם שנעשה בהמחזת חילופי המכתבים בין עגנון לרעייתו.


ב. יצחק למדן לביאליק    🔗

מכתבו של יצחק למדן לביאליק, מתל־אביב מיום י“ח אב תר”ץ (1930) נשלח לביאליק ששהה באותו זמן “במקום המרגעה” שלו בקרלסבד, כפי ביטויו של יצחק למדן. למדן היה אז בן 31 (נולד ב־1899) וביאליק בן 57 (נולד ב־1873).

באותן השנים היה הויכוח בין “חבורת ביאליק, לבין “חבורת שלונסקי” בעיצומו. שתי החבורות התלכדו כל אחת סביב כתב העת שלה: ‘מאזנים’ מול ‘כתובים’. לשיא הגיעה התחרות ביניהם כשכל נציג של החבורה ושל כתב־העת שלח שליחים לגולה, לחו”ל לקבץ תרומות לכתב־העת שלו, והתחרו ביניהם על גיוס כספים. על פולמוס זה נכתב הרבה מאוד (אברהם הגרני גרין ז"ל; זהר שביט; חגית הלפרין, ובספרי על שופמן).


חכמת הפרצוף - תמונה 5.png

יצחק למדן עידכן את ביאליק על מצבו של ‘מאזנים’ וקבע: “כי יחד עם השתפרותו של העתון והתחבבותו על קהל־הקוראים, הולכת וגדלה גם החתירה שאויביו המושבעים חותרים תחתיו. אין לך שבוע שב’כתובים' לא השליכו שיקוצים וגידופים על ‘מאזנים’ ועל עורכיהם וסופריהם. וכל זה בנגלה. אך בנסתר – רבה החתירה שבעתים”.

ההתחרות בגיוס כספים, וההאשמה ההדדית שכל צד חוטף כסף המיועד לצד שכנגד, היא הרקע לדבריו הבאים של למדן לביאליק ששמו של עגנון נזכר בהם. הדברים מסופרים מפי השמועה מכלי שני: שלונסקי, איש ‘כתובים’, שאת שמו אין למדן מפרט, סיפר לבן־ציון כץ, שסיפר לאנשי ‘מאזנים’, “שקיבל [כלומר, שלונסקי קיבל] מאת שוקן מאה לירות לטובת ה’כתובים' ובדבר זה סייע בידו ש”י עגנון אשר אמר לשוקן כי ב’מאזנים' הסמרטוטיים לא כדאי לתמוך, לא כן ‘כתובים’, שהם עניין הכדאי וראוי לכך." ואם כי למדן מסתייג מ“אמיתותו של דבר זה” אין הוא מוריד אותו מעל הפרק: “אבל מאידך גיסא – מי יודע? בפלגות גליציה גדולים חקרי לב…” וכשהרגיש שאולי הגזים בשמועות אלה באוזני ביאליק התנצל ואמר: “הלא תבינה, מר ביאליק, כי לא לשם רכילות ח”ו אני מספר את הדברים (אני כותב את זה בידיעתם ובהסכמתם של חברי הועד והמערכת) כי אם לשם בירור עצם העניין הנוגע לעבודתנו כאן. כי אם אמנם אמת נכון הדבר – מה השם נקרא להתנהגות כזו?" במיוחד חרה לו הדבר שכן “עגנון (שהוא חבר הועד!), לא די שאינו מסייע בידי חבריו, אלא שהוא גם מפריע. הדבר איפוא טעון בירור: אם שקר ענו בו – יש להסיר חשד מכשרים, ואם אמת הדבר עלינו לדעת זאת” (‘אגרות למדן’, עמ' 176).

אין ספק ששמועות אלה לא חיזקו את מעמדו של עגנון אצל ביאליק, ובוודאי חיזקו את טינתו של ביאליק לאנשי ‘כתובים’, שגם בחו"ל המשיכו להתחרות בו באמצעות אנשי המקום (מכתבו של ביאליק, לד"ר מאיר פינס, בברלין, מיום 15.10.1930) ‘אגרות’, כרך ה‘, עמ’ צח, אגרת א' רמט). ביאליק אסף כסף ל’מאזנים', והצטער, למשל, כשראה בקונגרס בבזל (בדצמבר 1931) שגיליונות ‘מאזנים’ נפקד מקומם ואילו כל העיתונים בעברית “והכתובים בכלל – היו מצויים שם” (‘אגרות’, כרך ה‘, עמ’ קא).

ביאליק ביקש מעגנון להיות לו למליץ יושר בפני שוקן, כדי שירשה לו להעתיק משירי רשב"ג או לצלמם בשבילו (מכתבוֹ לעגנון, מתל־אביב, מיום 14.2.1930 ‘אגרות’, כרך ה‘, עמ’ כה־כו). יתכן שדווקא בפגישה זו, אמר מה שאמר, אם אמר, בשבח ‘כתובים’ ובגנות ‘מאזנים’.

על העליות והמורדות שביחסים המורכבים בין ביאליק לעגנון, כתב חיים באר, שהראה את יחסי ההערכה־חיבה־התחרות־טינה שביניהם. מכתב זה הוא דוגמה לכך, כיצד מאחורי הקלעים, מזינים את אחד הצדדים ב“שמועות” מבלי שהנוגע בדבר יודע על כך ויוכל להתגונן או להבהיר את האמת, ומביאים להעכרת היחסים ולהגברת המתחים, הקיימים גם בלאו הכי.

מכתב זה הוא פתח הצצה לעולמו של יצחק למדן ולמורכבות יחסיו עם הסופרים הנזכרים בו. כך, למשל, יחסיו עם שלונסקי (שניהם בני אותו גיל: בני 30 בתקופה המדוברת) שתחילתם בחברות בתחילת דרכם המשותפת על במת כתב־העת ‘הדים’, בעריכת אשר ברש ויעקב רבינוביץ, והמשכם ביריבות ובתחרות ואף באיבה. וכן, פרשת יחסיו של למדן עם עגנון, שהפריד בין הערכתו הנמוכה אליו כאדם לבין הערכתו הגבוהה אליו כיוצר, יחסים שאולי היו מעורבים בהם גם ענייני כספים ואולי גם קנאה בהצלחתו של עגנון שקיומו החומרי מובטח, בעוד שהוא עצמו, למדן, נזקק כל ימיו לתמיכה. שכן יצחק למדן היה מאלה שזכו בתמיכתו של שוקן בתיווכו של עגנון, בתיאום עם ביאליק (שנת 1927) ובוודאי מצב דברים זה לא הקל עליו (‘גם אהבתם גם שנאתם’, עמ' 257).

יחסי למדן וביאליק היו אף הם, כאמור, מורכבים מאוד, ואין אפשרות במסגרת זו להיכנס אליהם. בהקשר למכתב זה אפשר לומר רק שייתכן שלמדן התמודד עם עגנון בלא־יודעין על חיבתו ותשומת לבו של ביאליק, האב.

ייתכן, ששוקן תמך ב’כתובים' ולא ב’מאזנים', מחמת המשקע שכבר נשאר בלבו על ביאליק שהוציא את ‘כנסת’ בלעדיו, ולא היה צריך לשם כך את “לחישתו” של עגנון על רמתו של ‘מאזנים’. מה גם שעגנון, אם כי נמנע מעמדה פומבית, כפי שכתב חיים באר, היה “כמובן לצדו של ביאליק” (‘גם אהבתם גם שנאתם’, עמ' 263).

במכתב זה דוגמה של ממש לאותם “מוציאי דיבה”, שיחסים בין סופרים, משופעים בה, וצריכים להתמודד עמה, בדרך כלל מטבע הדברים, ללא ידיעה של ממש.

רמז למודעותו של עגנון לחלקם של “החברים” מסביב בחימום הזירה שבינו לבין ביאליק, ברכילות, בהפצת שמועות ובסכסכנות, נמצא במכתבו של עגנון לדב סדן משנת תרצ"ב לאחר מותו של ש. בן ציון (הובא ע"י חיים באר): “בינתיים קראני ה' ביאליק לתל־אביב, והראה לי כל מיני חיבה, ואמר שקר ענו כל מוציאי דיבה, וכן היה עמי כאשר תמיד היה עמדי, ממש לא זזה ידו מידי” (‘גם אהבתם גם שִנאתם, עמ’ 293).


מעין אפילוג בשלושה פרקים: יחסי למדן־עגנון    🔗

א. שיקולי העוֹרֵך

בשנת תרצ“ד (1934) יסד למדן את ‘גליונות’, וככל עורך היה מעונין לשתף בכתב־העת שלו את מיטב הסופרים. למדן הועמד בפני הברירה הלא קלה ביחסיו של כל עורך עם סופריו: האם ואיך לשתף סופרים שהערכתו לאישיותם נמוכה אבל הערכתו ליצירתם גבוהה. כצפוי, הכריע כעורך [וכבת של עורך ותיק, ישראל כהן עורך ‘הפועל הצעיר’ למעלה משנות דור, אני סבורה, כי אחרת לא היה יכול לשמש כעורך אפילו יום אחד!} וכך, למרות שהערכתו הנמוכה את עגנון כאדם, לא השתנתה, פרסם כבר בכרך הראשון ביקורת נלהבת של שמעון הלקין על סיפורו של עגנון “בלבב ימים” (‘גליונות’, כרך א‘, חוב’ ג, שבט תרצ"ד), ולאחר מכן, לא רק שהקדיש חוברת מיוחדת של ‘גליונות’ ליובל החמישים של עגנון (1938), אלא שלא הסכים לפרסם בה דברים, ששלח לו ש. שלום, שהיו יכולים,”לבישו ברבים ולהחשיף לעיני כל את ה’צד השמאלי' שבו שאינו נעלה ביותר“. כך כתב למדן לש. שלום מתל־אביב, במכתב מיום 15.8.1939, שבו דברים קשים על עגנון המצטיין ב”פירסום עצמי" תכונה המעוררת “צער רב בלב כל מוקיריו ואני בכללם”, ובמיוחד שהוא “מביט אל ביאליק מלמעלה למטה”. למרות כל אלה, למדן, כעורך, אינו מסכים לפרסם דברים בגנותו של “סופר חשוב כעגנון” והוא מחזיר לש. שלם את מה ששלח לו בשביל ‘חוברת עגנון’ (‘אגרות למדן’, עמד 299–300).


ב. התפייסות

מקץ שנים, כשהיריבויות הישנות נשכחות אבל לא לגמרי, ו“חזיתות” חדשות נפתחות, הביע יצחק למדן בפני עגנון, במכתב מרמת־גן מיום י“ד בכסלו תשי”א (דצמבר 1950) את שמחתו על כך שעגנון מוכן להשתתף ב’גליונות' “לאחר כל האכזבות שהנחלת לי בנסיונותי עד עתה”. הוא מפרט בפני עגנון את סדרת אכזבותיו אלה ומוסיף: “מתוך כל העובדות האלו לא יכולתי איפוא אלא להסיק את המסקנה האחת, שאני והאכסניה שלי אינם לפי רוחך ובצער רב ראיתי גם בכך מדרך הטבע של עולמנו, ועולם ספרותנו בכלל זה, שבו כל חונף ובעל צפרניים, או בעל גושפנקא של אחת החצרות שלנו – נשׂכר וכל נאמן־ללא־כל־תנאי – מקופח ומבודד”. והוא מוסיף: “והאמינה לי ידידי, שגם אחרי כל נסיונותי הנ”ל לא נשתנה יחסי אליך אף כמלוא נימה והוקרתי אותך, הוקרה מתוך הכרה שאינה תלויה בדבר, לא נפגמה אף במשהו, ובזאת יכולת להיווכח גם מתוך יחסם של ‘גליונות’ אליך ואל יצירתך." (‘אגרות למדן’, עמ' 428–429). ואכן, עגנון שלח ללמדן את סיפורו “הנסתרות והנגלות” (‘גליונות’, כרך כ“ה חוב' א', כסלו־טבת תשי”א).


ג. פרס ישראל לעגנון

בחלוקה הראשונה של פרס ישראל בשנת תשי“ג (1953) היה יצחק למדן בין השופטים יחד עם יצחק שנהר ושמעון הלקין כיו”ר. השופטים החליטו מסיבות המפורטות בספרו של דן לאור ‘חיי עגנון’, להעניק את הפרס לחיים הזז וליעקב כהן ולא לעגנון. בשנה שלאחריה (היא גם שנת פטירתו של למדן), באותו הרכב שופטים הוחלט להעניק את הפרס לעגנון ולדוד שמעוני. עגנון, כפי שכתב דן לאור היה אמנם מרוצה מן הפרס, אבל, כצפוי, “לא ראה בעין יפה את הזיווג בינו לבין שמעוני [־ ־ ־] שלא העריך כלל את שירתו” (‘חיי עגנון’, עמ' 466–467).

שתי דוגמאות אלה, שגם בהן לא פרשׂתי את מלוא רוחב היריעה, של יחסי הסופרים, מורכבות “החיים הספרותיים” ומאחורי הקלעים של היצירה והקשריה, יש בהן כדי לגלות את הדרמה הגדולה של מכתבי־הסופרים, בתנאי שיודעים לדובב אותם כהלכה. יש לקוות, שמכתבי סופרים יתפרסמו, בתוספת מבואות, הערות והארות, כחלק ממחקרי תשתית של הספרות העברית החסרים כל־כך.


אוקטובר 1998


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47463 יצירות מאת 537 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!