רקע
יוסף אורן
"בנים חוזרים" — יריב דוֹמַני

1

העשור הראשון של המאה החדשה לא ייזכר, כנראה, כמוצלח במיוחד בתולדות התקופה הישראלית בספרות העברית. אף שסופרי חמש המשמרות השתדלו בעשור הזה להתמודד עם נושאים חדשים וגם התאמצו להפתיע בדרכי-סיפר נועזות יותר רובם לא הרגישו שציבור הקוראים מקדם בשמחה ובהתרגשות את הופעת ספריהם כבעבר. ולהוציא ספרי מקור בודדים, זכו בעיקר ספריהם המתורגמים של סופרי העולם לתשומת-לב הקוראים וגם תפוצתם עלתה על תפוצת ספרי המקור. ומרגע שבתי-ההוצאה החלו לכלול את ספריהם של הסופרים הישראליים במבצעים, שהוזילו את מחירם, כמעט בגובה העלות של הפקתם, התווסף יחס של זלזול לאדישות שקידמה את פניהם עד אז. ככל שזכור לי, מעולם לא היתה אווירה כל כך בלתי-נעימה בחיי הספרות בארץ. בעשור שהסתיים הפסיקה הופעת ספר מקור חדש להיות אירוע תרבותי-חדשותי משמח כבעבר, ולכן לא רק שרוב ספרי המקור שהופיעו בעשור הזה הודחו מהר ממדפי החנויות, אלא גם נשכחו לחלוטין.

מכל הסופרים ניזוקו ביותר ממצב עגום זה הסופרים החדשים, שהם עתודת הכותבים של הספרות העברית. היקלטות יצירה של כותב חדש קשה תמיד לאין ערוך מזו של סופר ותיק וידוע, אך באווירה שתוארה קודם סיכוייה לזכות בתשומת-לב פוחתים עוד יותר. לכן, חובתם של מבקרי-הספרות להיאבק למען סופרים אלה, כי אם לא יזכו לעידוד בתחילת הדרך ייתכן שיפנו את כישרונם לאפיקים אחרים, שהם מסבירי-פנים יותר. אין כוונת הדברים שצריך לטפח כותבים חסרי-כשרון רק משום שהם בתחילת דרכם, אך אסור לדלג על סופרים שכבר בספר הביכורים שלהם ניכר, שאם יטופח כישרונם, יינתן להם העידוד הראוי וגם הליווי הצמוד של עורך טוב מבית-הוצאה רציני ומבוסס, יתמסרו לעיסוק הכתיבה גם להבא ויוסיפו בעתיד כרכים בעלי ערך לספרות העברית.

יצירת הביכורים של יריב דומני - “בנים חוזרים” - היא עוד דוגמא בעשור שהסתיים, אחרי “ברוריה הפקות” ספרה של שרי שביט, לספר ראשון של כותב המצדיק התייחסות הביקורת אליו.

שם הרומאן רומז על הנושא החריג שלו. “בן חוזר” הוא מונח שכיח בשיח התנועה הקיבוצית. הקיבוץ אינו טורק את הדלת בפני בן-קיבוץ שעזב, אלא מכיר במעמד של “בן חוזר” (93) ומאפשר לו להיקלט מחדש בתוכו. מהטבה זו, שבצידה לפעמים תוספת נטל כלכלי לא מבוטל לקיבוץ, נהנה גם אחד מגיבורי הרומאן, ארז, שקיבוצו חזר וקלט אותו כעשרים שנה אחרי שעזב לעבוד בניו-יורק. משנודע בקיבוץ שלאחרונה שב לארץ, עבר משבר נפשי והתאשפז במחלקה הפסיכיאטרית של בית-החולים, הזעיקה דורה, מקבוצת הגיל של ארז - קבוצת “צבר” - את חבריו לעזרתו ופעלה גם בתחומי הקיבוץ להוציא אותו מבית-החולים ולקלוט אותו מחדש כ“בן חוזר” בקיבוץ. בין היתר היא גייסה לעזרתו של ארז את חברו הטוב ביותר - דביר, אף הוא מעוזבי הקיבוץ. שניהם עזבו ביחד את הקיבוץ בסיום השירות בצבא וטסו לניו-יורק לעבוד בחברת הובלות כלשהי, כדי לחסוך את הסכום הדרוש לקיום טיול ממושך במזרח-הרחוק או במדינות דרום-אמריקה.


 

החברות והשוויון    🔗

ארז ודביר לא מימשו את תוכניתם המשותפת, כי ארז גילה יוזמה והקים חברת הובלות משלו ורווחיו ריתקו אותו לעסקו המשגשג, ואילו דביר, שהוזעק לחזור לארץ במות אביו, לא שב אחרי “השבעה” לניו-יורק, כי החבֵרות ביניהם לא המשיכה להיות כבעבר מרגע שארז נעשה “בוס” ודביר הפך לאחד מצוות עובדיו: “בהתחלה עדיין היו מאוד קרובים אחד לשני אבל עם הזמן המרחק ביניהם הלך וגדל - - - כל עוד נשארו באותה מסגרת היה נראה שהם דומים, בלתי נפרדים, שלעולם יישארו קרובים” (83), אך מחוץ לקיבוץ ועל-פי המקובל בכלכלה הקפיטליסטית השתייכו למעמדות שונים, והחברות ביניהם לא היתה יכולה להיות כמקודם.

אורח-החיים בקיבוץ סייע לחברות להתהדק, כי הקיבוץ הקפיד לקיים את ערך השוויון. הוא סיפק לכול בני-המשק הצעירים מערכות ביגוד זהות (261-(262. כמו כן כינס אותם למגורים בבתים נפרדים לכל קבוצת-גיל, והבטיח להם באופן שיוויוני את כל צרכיהם: מנת מזון משביעה, השגחה רפואית וחינוך. בתנאים כאלה מתעמקת ההיכרות, מתהדקת הזיקה הבינאישית וגם פועל מכבש הלחץ החברתי, שכוחו גדול לחבר ילדים זה לזה. אך עלילת הרומאן מנסה לברר, אם החבֵרות, שכה מטופחת כערך חברתי בקיבוץ - ולמעשה בחברה הישראלית בכלל - מתקיימת רק בתנאים המסייעים לה להתהדק (כשהיא צוברת חוויות משותפות ונתמכת בקשר בלתי-אמצעי קבוע), או שהיא מסוגלת לשרוד גם כאשר התנאים האלה מתבטלים.

כדי להשיב על שאלה זו הפגיש יריב דומני שוב את גיבוריו, כולם מקבוצת “צבר”, שנים אחרי שדרכיהם נפרדו וכל אחד פנה לכיוון שונה. ארז התעשר בניו-יורק עד שמאס בחיים שם חזר ארצה בעקבות ישראלית שהתאהב בה וכאן התרסק נפשית כשהבחורה נפרדה ממנו. דביר הפך לגרפיקאי בבית-דפוס גדול בעיר, נישא לאן והתגרש ממנה כאשר מלאו לבתם דנה שלוש-עשרה שנים. צוקי (עמית צוקרמן), שלא השלים את המסלול של קבוצת “צבר”, כי הוריו עזבו את הקיבוץ ממש לפני שקבוצת-הגיל שלהם עברה ללמוד במוסד התיכוני, חי גם הוא ברווחה כעצמאי מהעסק שהקים. דורה היא היחידה מביניהם שנשארה לחיות בקיבוץ והיא גם זו שפועלת, בהיוודע לה המצוקה שבה נתון ארז, בשם החברות הנושנה.

דורה הפתיעה את דביר כאשר הזעיקה אותו לבקר את ארז במחלקה הפסיכיאטרית ולבדוק מה מצבו. את בקשתה תמכה בנימוק הצפוי: "שכחת אולי אבל זה מה שחברים עושים אחד בשביל השני - עוזרים במצבים קשים (17). באי–רצון ובהיסוס מְפַנה דביר זמן לביקור קצר אצל ארז, אך עד מהרה מוצא עצמו מעורב בגורלו בשם החברות שהיתה ביניהם מילדות ועד שנפרדו דרכיהם לפני חמש-עשרה שנה.

כאן המקום להזכיר שערך החברות היה תמיד נושא מרכזי בספרות הישראלית. לרוב התברר הנושא בעלילות שהגיבו על המלחמות שפקדו את המדינה בכל שנותיה, החל מהרֵעוּת המפורסמת מימי הפלמ“ח, המחתרות ומלחמת השיחרור (ס. יזהר: “ימי צקלג”, 1958) וכלה בתיאורי החברות שהתפתחה ביחידות השונות של צה”ל מאז ואילך. החשוב מבין הרומאנים המאוחרים, שהתעמקו בנושא החברות על רקע השירות בצבא, הוא הרומאן המאז’ורי של יהושע קנז “התגנבות יחידים” (1986). קנז לא בחר כאחרים להלל את החברות, אלא הפגיש ייצוג ממוזער מכל הניגודים האפשריים בחברה הישראלית במחלקה אחת של טירונים בעלי כושר קרבי לקוי בבה"ד 4 בצריפין. בדרך זו ביטא את יחסו האמביוולנטי לעוצמתה של החברות הנרקמת בין טירונים, שאולצו לשהות יחד וגם להתחכך זה בזה במהלך אימוני הטירונות שלהם (ראה מאמר-ביקורת על הרומאן בספרי “הצדעה לספרות הישראלית”, 1991).

הטיפול בנושא החברות בשלב הבא היה כבר צפוי. ברוח השאננות לציון הוסב מאוחר יותר הטיפול בנושא מהרקע המשותף בצבא, המקל על החברות להתרקם, לרקע האזרחי, שבו “כל איש לנפשו”. בעשור האחרון התבלטו שני כותבים במיוחד בכתיבה על הנושא ברוח זו: אשכול נבו ברומאנים “ארבעה בתים וגעגוע” (2004) ו“משאלה אחת ימינה” (2007) ואמיר גוטפרוינד ברומאן “בשבילה גיבורים עפים” (ראה מאמרי–ביקורת על ספריהם בספרי “צו קריאה לספרות הישראלית”, 2009).


 

החינוך בקיבוץ    🔗

כאמור, דביר נענה לצו החברות, נפגש עם ארז ושמע מפיו שני הסברים שונים לשובו ארצה מניו-יורק. הראשון משפחתי: “באתי להיות עם ההורים שלי, להשיב להם חזרה מעט ממה שנתנו לי כל השנים. פתאום נפל לי האסימון, אתה יודע, הם לא הולכים ונהיים צעירים, ואני חייב להם כל-כך הרבה, לא רציתי להצטער כשכבר יהיה מאוחר מדי” (82). רק בשלב מאוחר יותר חושף ארז לדביר את הסיבה הרומנטית: הוא סגר את העסק המשגשג שלו בניו-יורק אחרי שהכיר שם ישראלית בת גילם שהתגרשה זה מקרוב מבעלה. למענה חזר לארץ ובשובו גם עבר לגור בדירתה (113), אך כשהבהיר את סירובו להולדת ילד (117) דרשה ממנו לעזוב. וכך הגיע ממוטט נפשית אל בית-החולים ודרש להתאשפז בו במחלקה הפסיכיאטרית. רק לאחר זמן יגלה ארז לדביר שמדובר באוֹר, מי שהיתה לפני שנים אהובתו הקפריזית של דביר עד שנסע לניו-יורק, וגם הגילוי הזה מעמיד אצל דביר במבחן קשה את יחס החברות שלו לארז.

לכאורה מסבירים גילויים אלה מפי ארז על התהפוכות ביחסיו עם אור לאחרונה באופן מלא את ההתמוטטות הנפשית שעבר, אך בשיחותיו עם דביר נחשף בהדרגה הסבר אחר להתפרקות נפשו. בשיחות מציף ארז שוב ושוב זיכרונות מהשנים שהשתייכו לקבוצת “צבר”, אך לא כדי להצית מחדש בעזרתם את החברות בינו ובין דביר, אלא כדי לחשוף הסבר הרבה עמוק יותר למשבר שלו מזה הבנאלי - שהוא עצמו מפקפק בו: “בחורה זורקת אותך ואתה מתפרק לגמרי. אולי זה הגיל, אולי התרככתי עם השנים” (115).

אט-אט חשף ארז, שהחינוך בקיבוץ, אשר בשם האידיאולוגיה הפריד את הילדים מההורים כבר מהגיל הרך, הותיר אצלו חסכי-אהבה חמורים. לכן, לא הצליח להתמודד עם אובדן אהבתה של אור אליו. כאשר נפרדה ממנו, הציפה אצלו בגיל בוגר את פחד הנטישה הנושן שלו, והוא שגרם להתמוטטותו: "תחשוב על זה, רק נולדת והופ זורקים אותך לאיזה חדר עם עוד חמישה תינוקות כמוך, אמא שלך נוטשת אותך, ומעכשיו אישה שאתה לא מכיר תטפל בך, זאת אומרת, אם יש לה כוח וסבלנות. וזהו, לך תצא נורמלי מזה (129).

כמו כן הוסיף ארז, שלדעתו, הילדים הם ששילמו את מחיר דבקותם של ההורים באידיאולוגיה: “אני חושב על זה הרבה בזמן האחרון - - - הם רצו ליצור בנאדם חדש, זה מה שסיפרו לך, לא? תעשה לי טובה, ניסויים בבני-אדם, זה מה שהם עשו, שטיפת מוח - - - והם (ההורים) הצליחו לרמות אותנו כל-כך טוב, שהתחלנו לשקר גם לעצמנו, לחשוב שטוב לנו, שאנחנו נהנים, שיש לנו ילדות נפלאה. - - - ועוד מעט תגיד לי גם שהאמנת להם, זרקו אותנו באיזה חור, בקצה הקיבוץ והם בחדר שלהם, בכיף, העיקר שלא נפריע לאידיאולוגיה שלהם” (188- 189).

ההורים האמינו שהמגורים של הילדים בנפרד, בבית של קבוצת-הגיל, היא לא רק פתרון מוצלח, שיְפַנה אותם לעבודה בשדות, ברפת ובשאר ענפי הקיבוץ, אלא גם הזדמנות להגשים שוויון בין הילדים, שיכין אותם להשתלב בעתיד כחברים בקיבוץ, ולפתח חברות הדוקה ביניהם, שעליה יברכו אותם בהמשך החיים. ארז מפריך הנחות אלה. ל“בית הילדים” הדביק את הכינוי “בית-יתומים” ( 129), שבו השוויון היה מדומה. אל מי ניגשו ראשונה המטפלת או ההורה התורן, כאשר ילדים בכו לפני שנרדמו, אם לא לקרוב יותר לליבם (“לילדה של החברה שלה, לבן של המזכיר” (130)? והתשלום לאידיאולוגיה נמשך גם אחר-כך, כאשר זוהו כקבוצת-גיל תחת השם “צבר”, או כל שם אחר (החל מ“פשוש” וכלה ב“שלהבת”). תמיד היו בעצם ב“סיר לחץ” (191) ו“עברו סוג של התעללות” (189), ללא סיכוי לפרוש מהחבורה ולהיות לבד כדי לחשוב מחשבה אישית או כדי לחלום חלום פרטי.


 

אכזבת המייסדים מהבנים    🔗

על הטענות האלה השיב דביר לארז: “בחייך, תקרא עיתון, תקשיב לחדשות. זאת התעללות זאת? אתה בכלל מסוגל לדמיין את כל הזוועות שהורים עושים לילדים שלהם? אז אתה חושב שיש לך זכות לרחם על עצמך כי לא ישנו איתך באותו בית - - - יש דברים יותר גרועים בעולם, כולנו עברנו את זה, כל העולם עובר את זה, מה אתה חושב, שאתה כל כך מיוחד?” (190–189).

בהזדמנות מאוחרת, כאשר ביקר את סבו בדיור המוגן של הקיבוץ, שמע דביר סנגוריה על החינוך ממניעים אידיאולוגיים שקיבלו בקיבוץ מפי אביו של ארז, גיורא, שעבר אף הוא להתגורר בבית המוגן. על אף גילו ומצבו הסיעודי ביטא גיורא בבהירות את דעתו, תחילה על ארז ובהמשך על כל שכבות הגיל של הבנים: “בושה, את הבריאות הוא הרס לי, ירד מהארץ תראה מה זה, נסע להיות קפיטליסט באמריקה - - - מה לא נתנו לכם, רק פתחתם את הפה ומיד קיבלתם, הכול. ומה בסוף? בסוף כולכם עזבתם, פרשתם, נמושות יצאתם לנו, תתביישו, את החינוך הכי טוב נתנו לכם ובסוף כלום לא יצא. - - - ועכשיו? - - - כבר אין קיבוץ, אין כלום. הרסתם הכול, אדמה חרוכה השארתם אחריכם. אנשים נתנו את החיים שלהם, אנשים מתו כדי לבנות פה גן פורח, ואתם? הייתם רק צריכים לשמור על הקיים, אפילו בזה נכשלתם. במקום להירתם, במקום לתת חזרה למשק, לחברה שהשקיעה בכם הכול, עזבתם כמו שפנים, רק על עצמכם חשבתם, רק על טובתכם האישית, הפרטית, הקטנה, תתביישו” (232 - 233).

כדברים האלה שמע דביר חמש-עשרה שנים קודם לכן מפי סבו, כאשר הודיע לו על כוונתו לעזוב את הקיבוץ, לטוס לניו יורק ולאגור שם כסף מעבודה בחברת הובלות לביצוע טיול ממושך בעולם. הסב ניסה לשכנעו לזנוח תוכנית זו ולהימנע מבזבוז שנות חיים חשובות למטרה כזו. בלהט הוויכוח שפרץ ביניהם הזכיר דביר לסבו: “מה אתה רוצה, גם כשאתה היית צעיר קמת ועזבת הורים, משפחה, הלכת לארץ זרה, חיפשת חיים אחרים”. וסבא השיב לו: “מה אתה משווה, אני הלכתי להיות ציוני, סוציאליסט, הלכתי לבנות ארץ, אתם סתם הולכים לחפש הרפתקאות. - - - אתם לא יודעים מה זה אידיאולוגיה, וכבר לעולם לא תדעו” (235).

דומה שבוויכוח הזה, המתנהל בסצינות שונות במרחב הטקסט, הצדק הוא עם שני הדורות האידיאולוגיים. תימוכין לקביעה זו משתמעת מנימת הקנאה שבה הסביר ארז את אהבתו לתמונה ישנה בשחור-לבן, שהיתה תלויה בחדרו בקיבוץ ושאותה לקח איתו גם כשנסעו לניו-יורק: “זאת באמת תמונה ישנה, מאיזה חג חקלאי, ביכורים נדמה לי, וחבורה של צעירים יושבים על חבילות חציר ומחייכים. גם אבא ואמא שלי ביניהם, הם נראים כל-כך מאושרים, בטוחים, שלמים עם עצמם, לבושים בבגדים הכי חגיגיים שלהם, חולצות רוסיות כאלה, רקומות. - - - כל מה שהם עבדו בשבילו נהרס, כל מה שם האמינו בו התפרק” (120).


 

“תרמיל ההדחקה”    🔗

יריב דומני עונה בעלילת הרומאן על שתי תמיהות שעולות במחשבתו של הקורא בעקבות השיחות האלה בין ארז ודביר. הראשונה - מדוע “נפל האסימון” אצל ארז על נזקי החינוך שקיבלו הוא ובני דורו בקיבוץ רק כעבור עשרים שנה, ולא בזמן שהרגישו הוא וחבריו שגזלו מהם את אהבת ההורים ואילצו אותם לשהות ב“סיר הלחץ” החונק של קבוצת-הגיל שלהם, שלא הותיר להם רגע פנוי לעצמם? והשנייה - מדוע דביר לא הרגיש כמוהו, לא בזמן שהשתייכו לקבוצת “צבר” בחברת-הילדים של הקיבוץ וגם לא בכל השנים אחרי שעזבו את הקיבוץ?

ארז הסביר את התאחרות “נפילת האסימון” אצלו באמצעות התיאוריה שלו על “תרמיל ההדחקה”. בהיותם בניו-יורק, טען ארז באוזני דביר באחת-משיחותיהם, שאדם הנתון במצוקה נפשית איננו צריך להסתייע בפסיכולוגים, כי “כל מה שבנאדם באמת צריך זה להדחיק, אבל להדחיק טוב, לדחוס, להשקיע, לא סתם, כמו לתוך תרמיל, את הכול אתה יכול לתקוע שם, לזרוק על הגב ולצאת החוצה, לטייל, בלי ששום דבר מפריע לך. - - - כל הבעיות שכולם מדברים עליהן, זה הכל בגלל שהם לא יודעים להדחיק מספיק טוב. יבוא יום שאנשים ילכו לפסיכולוגים רק כדי ללמוד לדחוס כמו שצריך, לדחוף את הבעיות שלהם עמוק לתרמיל” (86 - 87).

וגם אחרי שהשתחרר מהמחלקה הפסיכיאטרית, הודה ארז באוזני דביר, שבתקופת שהותו הממושכת בניו-יורק אחרי שנפרדו היה חזק “בענייני ההדחקה” ומשום כך לא הרים אליו טלפון ולא הזמין אותו לשוב לעבודה בחברת ההובלות שלו בניו–יורק. דביר איננו משתכנע מהסבר זה ומהרהר בלבו, “שאולי אם הוא (ארז) היה קצת פחות מדחיק, אולי לא היה מגיע למצב הזה, בחורה זורקת אותו והוא מתפרק לגמרי” (250).

עלילת הרומאן משיבה גם על התמיהה השנייה: מדוע לא חשב דביר כמו ארז, שהחינוך בקיבוץ החליש את יכולתו להתמודד עם החיים מחוץ לחממה של ילדותו, אלא הרגיש שהחינוך הזה העניק לו מספיק חוסן להתמודד עם כישלונות ואסונות שנזרעו אחר-כך על דרכו בחיים. והתשובה היא שגם הוא הרגיש לפעמים את הצורך להתבודד, להתרחק מחבריו בקבוצת “צבר”

ולהיות עם עצמו. אך במקום להדחיק את מצוקתו יצר לעצמו הזדמנויות שבהן התבודד ונשכב בעירום בחדר שלו בבניין שהועמד לקבוצה, כאשר ידע שאיש לא יפתיע אותו שם (105- 106), או באיזו פינה נסתרת מעין זרים בקיבוץ (144), כדי להרגיש את גופו. הזדמנויות אלו סיפקו לו את הצורך להיות עם עצמו בלבד, בלי להזדקק לפתרון של ארז - להסתייע ב“תרמיל ההדחקה”.

ואכן, דביר לא הדחיק ולא דחס בעיות, אלא התמודד עימן. ובכיתה י"א עזב את הלימודים באמצע השנה, לא משום שנכשל בהם, אלא מפני שלא ראה “שום תועלת להמשיך בשגרה המעייפת, בבזבוז הזמן הנוראי, לקום כל בוקר, לבלות שעות בכיתה עם עוד שלושים תלמידים משועממים מול מורה משועמם אחד, להעביר ימים ושבועות רק כדי להעביר אותם, בלי תוחלת, בלי שום מטרה נראית לעין” (205- 206). ובמשך תקופת-מה הצטרף לעובדים בענף הבננות עד ששקל מחדש את הצעד שעשה והחליט לחזור ללימודים. גם אחרי שנים זכר ארז את הפרשה הזו וגם אחרות מחייו של דביר, ובנימה של קנאה אמר לו: “עוד כשהיינו ילדים, ידעת מה חשוב” (249). למעשה, הודה ארז במשפט הזה, שההבדלים בין איש לרעהו הם המסבירים את היכולת השונה שלהם להתמודד עם הבעיות בחיים, ולכן אין להאשים בהתפרקותו את החינוך שהוענק לו בילדותו בקיבוץ.


 

החדר הסודי    🔗

מצוקת “סיר הלחץ” שעליה דיבר ארז - כך מתברר בהדרגה - היא שהולידה אצלם בהגיעם לכיתה ו' את הרעיון לבנות מקרשים ומשאריות חומרי-בנין את הצריף עם החדר הסודי. מדוע היו זקוקים לצריף משלהם, אם בדיוק אז נפל בחלקם הבניין של קבוצת “שלהבת” והועמד רק לרשותם? נכון, הם, הבנים, רצו אז מקום שהבנות לא יהיו בו - אך אם זו התשובה, לשם מה היה דרוש להם גם חדר סודי, ומדוע השקיעו מאמצים כה רבים להבטיח שזרים לא יבחינו בקיומו? ממה רצו להיפרד להסתתר? מה ביקשו להוסיף לעצמם באמצעות החדר הסודי על מה הקיבוץ העניק להם?

בניית הצריף היתה אז עבורם, הבנים, אתגר גדול וגם חוויה שתרמה להידוק החברות ביניהם, אך יותר מאלה היא ענתה על צורך עמוק, שאז לא היו, כנראה, מסוגלים להגדירו ולזעוק את נחיצותו לבריאותם הנפשית, והוא הצורך בפרטיות. רק כעת, בהיותו כבר בעשור הרביעי לחייו, מסוגל ארז להסביר את מטרתו האמיתית של החדר הסודי באותו צריף שבנו - “מן תא קטן חשוך לגמרי, בלי אף חלון”. וכך הוא מסביר את מטרת החדר הסודי שהטליאו לצריף: אני נכנס לשם ואף אחד לא יודע איפה אני. - - - נקודה ביקום שהיא נסתרת לגמרי - - - זה כאילו שנעלמתי מעל פני האדמה - - -אם באמת אף אחד לא יראה אותך, אבל אף אחד, אז אולי תוכל סוף-סוף לדעת מי אתה, מי אתה באמת" (269 - 270).

משום כך תובע ארז כתנאי לנכונותו להשתחרר מהמחלקה הפסיכיאטרית, שחבריו, דביר וצוקי, יתחייבו לסייע לו לבנות בקיבוץ צריף דומה לזה שהקימו בהיותם בכיתה ו'. הוא מאמין שבמהלך הקמתו של הצריף, עם חבריו מאז, ישלים לעצמו מה שהקיבוץ החסיר ממנו - את הגילוי של עצמיותו. על חיוניות החדר הסודי להבראתו המלאה של ארז תעיד העובדה, שהוא מגייס את כל יכולותיו כמבוגר ומתכנן מנגנון משוכלל לדלת החדר הזה, אשר תמנע מזר לחדור לשם. כך שהמסתגר בחדר הסודי יוכל לשהות שם עם עצמו בלבד ולברר עד תום מי הוא באמת.

מאחר וארז יודע להסביר את מטרת החדר הסודי באופן כה ברור, כבר אין חשיבות לביצוע הרעיון עצמו, וגם אם הצריף לא ייבנה לבסוף - כפי שאכן קורה - המטרה שנועדה לו הושגה. הסיום מוכיח זאת, כאשר השלושה, הנאלצים להשלים עם העובדה, שלא יבנו את הצריף שביקשו להקימו למען ארז, מרגישים, שאף-על-פי-כן הם חברים, אך הפעם מתוך “קירבה בלתי מוסברת, אולי אפשר לקרוא לזה אהבה” (270). ואכן, הם מתאחדים בסיום בחיקוי צעקתו של קורמן, האחראי על הבנייה בקיבוץ, שארב להם והבריח אותם בהיותם בכיתה ו' ממאגרי הקרשים שלו ב“החוצה” הצרחני שלו.


 

סיכום    🔗

יריב דומני מצליח לרגש בפרקי הזיכרונות מהילדות של גיבוריו בקיבוץ, כולל התעלולים והחוויות של ההתבגרות. כמו כן השיג תוצאה לגמרי לא רעה בעיצוב הדמויות, ולא רק הגבריות, אלא גם בגילוף הדמויות הנשיות: גם את הדמות ההפכפכה של אוֹר וגם את דמותן של גילי ואָן (הראשונה אחותו של דביר, והשנייה - גרושתו). וגם בפרקי הוויכוח בין הגיבורים על החיים בקיבוץ מדגים הרומאן “בנים חוזרים” כתיבה שהיא רעננה וחיונית, משום שלכותב עניין אמיתי בנושאים שבחר להתמודד איתם וגם יש לו דברים בעלי ערך לומר עליהם.

ואף שנושאי הרומאן טופלו כבר ברומאנים שנדפסו לפניו, הצליח יריב דומני לצייר תמונה מהימנה על השינויים שעברו הקיבוצים במשך השנים בהשפעת התמורות שהתחוללו בחברה הישראלית בכללותה. לשבחו של דומני ייאמר גם, שהקפיד להציג רומאן עמדה אמביוולנטית ומאוזנת על החיים בקיבוץ בשנים שעדיין ההפרדה של הילדים מדירות ההורים היתה נהוגה, אף שייתכן שבתור בן-משק לשעבר, שנולד וגדל בקיבוץ שער העמקים בשנים הללו, לא קל ולא פשוט היה לו לרסן את רצונו, להביע באופן מפורש יותר את דעתו על הנושאים שבהן התלבטו גיבורי הרומאן שלו.

ולכן, כיצירת ביכורים של כותב חדש “בנים חוזרים” הוא רומאן בהחלט-סביר. בה בעת חובה להוסיף, שבעזרת ליווי על-ידי עורך תובעני יותר, ניתן היה לשפר מאוד גם את המבנה שלו וגם את תוכנו. עורך קפדן יותר היה ודאי מעיר לדומני על מדרג השפה, שהיא עניינית מדי וסובלת מפשטות יתר. על נושאים רציניים כמו חברות, חינוך ואידיאולוגיה מותר וגם כדאי לכתוב בשפה עשירה יותר. כמו כן, אם החליט לנסח את דברי הגיבורים בלשון הדיבור הרוֹוֵח - היה עליו לייחד כל אחד מהם בניסוחים המאפיינים אותו בלשון הזו.

עורך קפדן יותר היה ודאי גם מעיר לכותב הבלתי-מנוסה, שעליו לקשור את כל החוטים שנותרו פרומים בעלילה. הנה מיבחר מהם: סיכוייה של דנה בת הארבע-עשרה, בתם של דביר ואן, להבריא מהתקפי החרדה שלה, טיב הקשר שדביר ואן יסכימו עליו ביניהם כדי לקדם את הבראתה של דנה, במי מבין שני הגברים שאיתם היא בקשר תבחר גילי (אחותו של דביר), לאן תפנה אוֹר אחרי שנפרדה מארז ומה לחש צוקי באוזני חן, מזכיר הקיבוץ, שבעקבותיו התיר חן לשלושת הבנים החוזרים להקים בשטח הקיבוץ צריף דומה לזה שהקימו כאשר היו נערים בכיתה ו'.

“בנים חוזרים” איננו רומאן שסיכוייו גדולים להגיע לתפוצה של רב-מכר, אך הוא רציני מהרבה אחרים שזכו בעשור הזה בתהילה ללא שום הצדקה. לפעמים צריך לכבד גם סיפור פשוט יחסית, אם הוא כתוב ביושר ובלי יומרות להיות “פורץ דרך בספרות” או “הדבר הבא בספרותנו” ושאר הקלישאות שבהן עיטרו עלילות פחותות בהרבה מזו שמסופרת ביצירת הביכורים של יריב דומני - ברומאן “בנים חוזרים”.



  1. הוצאת זמורה ביתן, 2009, 271 עמ'.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47464 יצירות מאת 537 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!