שאלת הפַּריטי / דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

במושב הועד הפועל המצומצם – ירושלים, 14 בנובמבר 1936

בויכוח על פּריטי מערבבים את הויכוח על המטרה הסופית. כל דברי ה“ה א., ג. ופ. מוּסבּים על ניסוח המטרה הסופית. אין אנו מציעים עכשיו להכריז על המטרה הסופית. אילו היינו דנים בניסוח מטרה זו, לא הייתי מוצא נוסח משותף עם ה' פ., כי מטרתי הסופית מרחיקה לכת. החזון היהודי הגדול, חזון אחרית הימים – אין אני מוכן לוותר עליו, והוא חלק אורגני, נפשי ורעיוני מיהדותי ומשאיפתי הציונית. היהדות האמיתית, ההיסטורית, הנבואית נושאת בלבה את החזון של גאולה שלמה ומלאה, גם לאומית, גם פוליטית, וגם אנושית. המטרה הסופית של היהדות היא משטר אנושי חדש, משטר של “ואהבת לרעך כמוך” בארץ-ישראל ובעולם כולו. אנו מאמינים במטרה סופית זו. מה שא. ופ. מציעים כמטרה סופית – אינה אלא תחנה אחת בדרך למטרה הסופית. גם תחנה זו היא די רחוקה, ואנחנו נצטרך עוד להתעכב בכמה תחנות קרובות. אין אנו מציעים ניסוח המטרה הסופית, ולשוא התוכחו כאן. אנו מדברים על תחנה אחת – תחנת-ביניים. אנו מדברים על “נישונל-הוֹם”. כלום “נישונל-הוֹם” היא המטרה הסופית שלנו? כלום היתה בהצהרת-בלפור הצהרה על המטרה הסופית שלנו – אפילו הפוליטית בלבד? גם פרוגרמת-באַזל אינה נוסחת המטרה הסופית, היא נוסחה של תחנת-ביניים, תחנת מעבר. הצהרת בלפור אינה אלא ניסוח פוליטי של התחייבויות שאנגליה קיבלה על עצמה לעשות לזמן ידוע, למשך תקופה אמנם בלתי-מסוימת, אבל לא בלתי-סופית, ואנחנו עומדים כרגע רק בתחומי יחסינו הפוליטיים עם אנגליה. מה פירוש המנדט? מינוי לזמן ידוע. לא לנצח יתקיים המנדט. אינני יודע אם האימפריה האנגלית תתקיים לנצח. במנדט ודאי לא התכוונו לנצח, זהו רק סידור זמני: אנגליה קיבלה על עצמה לסייע ל”בית-הלאומי" כל זמן שהמנדט יהיה בידה. אבל יכולים גם להוציא את המנדט מידה ויכולים גם לבטלו. אין בדעתנו לא לבטל עכשיו את המנדט ולא להוציאו מידי אנגליה. אנו רוצים להציע סידור פוליטי בינינו לבין הערבים לכל זמן קיום המנדט, אנחנו רוצים בקביעת פּריטי לתקופת המנדט הבריטי. יש פרובלימה של שלטון בארץ. הפרובלימה היא בעלת שלוש זויות: אנגליה, יהודים, ערבים. אין אנו רוצים ואין אנו יכולים להחליט איך יהיו הדברים לנצח: אולם בתקופת המנדט, בזמן השלטון האנגלי, אנו עומדים בפני השאלה: האם ישתפו גם את היהודים והערבים בשלטון ואיך ישתפו אותם? זאת היא הפרובלימה. כל זמן שהמנדט הוא בידי אנגליה פירושו של המנדט הוא, כי ההכרעה היא בידי אנגליה. בלי הכרעת אנגליה אין מנדט אנגלי. ואנו עומדים על בסיס המנדט ואנו מקבלים את ההכרעה האנגלית, אבל יש שאלה של שיתוף היהודים והערבים, ואנו מציעים פּריטי כיסוד השיתוף.

פּריטי מתכוון לשני דברים: א) לשיתוף יהודים וערבים בשלטון, שלא כל השלטון ימָצא אך ורק בידי אנגלים. ב) שהיהודים והערבים משתתפים בשלטון כשתי חטיבות שוות, בלי שים לב למספר היהודים והערבים. ופּריטי אין פירושו כדברי א. שבכל נקודה ובכל מקום יהיה בשלטון 50% יהודים ו-50% ערבים. רעיון הפּריטי הפוליטי מתיחס אך ורק למוסדות ארציים, ולא מקומיים. העיריה נבחרת על-ידי תושבי המקום. לגבי העיריות יש רק אזרחים, ולא חטיבות. מועצת העיריה ומועצת הכפרים נבחרות על-ידי תושבי העיר והכפר. במועצות אלו אין אנגלים. הפּריטי מכוּון לשלטון הארצי המרוכז כולו בידי ממשלת-המנדט ונציגיה. ובכל מוסד ארצי שמשתפים בו את בני-הארץ – משתתפים היהודים והערבים על בסיס פּריטטי. זוהי ההצעה, הצעה טובה או רעה, אבל רק עליה יש לדון. הויכוח הגדול על כבשונה של הציונות, שהיה חשוב מאוד, אינו כלל וכלל ענין לכאן, כי אין דנים כלל על המטרה הסופית של עם ישראל; דנים על נציגות פּריטטית של יהודים וערבים במוסדות-השלטון לתקופת-המנדט.

כאן נשמעה טענה – שאין לנו רשות להחליט על כך. זוהי שאלה פוליטית ממדרגה ראשונה, ורק הקונגרס מוסמך להחליט עליה. רבותי! אין לנו כל צורך להחליט עכשיו מחדש על שאלה זו. העיקרון הזה הוכרז כבר על-ידי הקונגרס, וההנהלה שהכריזה עליו היתה הנהלה שישב בה בא-כוח ציוני ב' ובא-כוח “המזרחי”, וההכרזה נעשתה על-ידי נשיא ההסתדרות הציונית נחום סוקולוב, וזה היה באותו קונגרס שסילק את וייצמן מהנשיאות – בקונגרס הי“ז. מאז פעלה ההנהלה לפי עיקרון זה. וזה חמש שנים ממשיכה ההנהלה בפעולתה המדינית על יסוד הכרזה זו. שנתיים עשתה זאת ההנהלה של פרבשטיין. אני לא הייתי חבר בהנהלה ההיא, וזה שלוש שנים עושה זאת ההנהלה שיש לי הכבוד להיות בתוך חבריה. בהתאם לעיקרון זה דרש ארלוזורוב המנוח – בהנהלתו של פ. – שכל פעם שהממשלה ממנה ועדה מתושבי הארץ – תמנה יהודים וערבים על יסוד של פריטי: אחד ערבי ואחד יהודי, או שנים ערבים ושנים יהודים, לא בהתאם למספר היהודים והערבים בארץ, אלא על יסוד ההנחה שיש בארץ שתי חטיבות. בהתאם לעיקרון זה ניהלנו מו”מ עם הערבים וניהלנו פעולת-הסברה באנגליה ועשינו מה שעשינוּ בהתאם להכרזת הקונגרס שיצאה מפי פרבשטיין וחבריו. כאן אתם יכולים לשאול: אם הקונגרס כבר הכריז על כך – מה צורך יש בדיון ובניסוח חדש? התשובה היא, שהנוסח הישן הוא רחב יותר וניתן לפירושים העלולים לסכּן את ענינינו, ביחוד בשטח העליה, ואנו רוצים לצמצם ולהבהיר את העיקרון, שיבינו כולם כי מדובר על פּריטי פוליטי בלבד, ולא על פּריטי מספרי.

ה' פרבשטיין וחבריו הכריזו בקונגרס, ש“שני העמים”, היהודים והערבים, לא ישלטו זה על זה ולא יהיו כפופים זה לזה בלי שים לב למספרם הכמותי. פורמולה זו היא רחבה יותר מדי, ואנו רוצים לצמצמה. אילו הייתי אני צריך לנסח את ההכרזה הזאת לכתחילה, לא הייתי מנסח “שני עמים” אלא שתי חטיבות, כי אין העם הערבי והעם היהודי שוים בזכויותיהם בארץ ישראל. הזכויות שיש לערבים בארץ-ישראל הן זכויות של תושבי הארץ, לא פחות ולא יותר. הזכויות שיש ליהודים בארץ שייכות ליהודים לא באשר הם תושבי הארץ, אלא באשר הם יהודים, והזכויות אינן רק ליהודי ארץ-ישראל, אלא ליהודי כל העולם, כלומר: לעם היהודי בשלמותו. אבל אין זכויות לעם הערבי בשלמותו. ערבי שאינו תושב הארץ אין לו כל זכות בארץ-ישראל. ומשום כך לא הייתי משתמש בנוסח שהשתמש בו פרבשטיין – “שני עמים”. נוסח זה עלול להטעות. אנו רוצים שוב לומר עכשיו לאנגלים, מה שאמרנו להם כל השנים על יסוד ההכרזה של הקונגרס, שאין אנו שואפים לשלוט בערבים ואין אנו רוצים שהערבים ישלטו בנו; ודרוש שהאנגלים ידעו ויבינו שאין זה מתיחס להקצבת מידות העליה ולפּריטי מספרי, כי העליה צריכה גם להבא להיקבע לפי עקרון יכולת-הקליטה הכלכלית, בלי כל סייג פוליטי וכמותי. יש רק סייג אחד: שאני לא ננשל את הערבים, לא נשלול את עבודתם, אלא ניצור מקומות-עבודה חדשים בשביל עולינו. אם יכולת-הקליטה תאפשר מיליון – יעלה מיליון, אם חמישה מיליון – יעלו חמישה. זה יהיה תלוי בבנין הארץ והתפּתחותה. אולם כמה שלא יהיה מספרם של היהודים ושל הערבים – יקָבע עיקרון זה פּריטי פוליטי בנציגות של יהודים וערבים לכל תקופת המנדט.

אחת הקובלנות המוצדקות שיש גם ליהודים וגם לערבים היא, שתושבי-הארץ הוצאו מכל השתתפות בשלטון. זו תהיה בכל אופן אחת הטענות העיקריות של הערבים – ולממשלה האנגלית קשה לעמוד בפני טענה זו. גם לנו יהיה קשה לעמוד בפניה. אנו יכולים גם להוכיח שבשובנו לארץ אין אנו דוחקים את רגלי הערבים ולוקחים מקומם, אלא מחדשים אפשרויות-קיום נוספות. אבל אין אנו יכולים להצדיק כלפי דעת-הקהל בעולם ובאנגליה שלאוכלוסים בארץ אין שום זכות לחוות דעה ואין להם שום אפשרות לקחת חלק בשלטון הארץ. אנחנו התנגדנו ומתנגדים למועצה המחוקקת, מפני שאין למסור את הכוח המחוקק בארץ זו לאוכלוסים המתנגדים למנדט ולבית-הלאומי, מפני שאין להעמיד את היהודים במצב של מיעוט לאומי, מפני שבארץ זו יש זכויות לא רק ליהודי ארץ-ישראל, אלא לעם העברי כולו, ומפני שהמועצה המחוקקת תשמש אמצעי להפריע להקמת הבית-הלאומי – שהיא תעודתו העיקרית של המנדט, והיא תשמש משום כך גורם מפריד בין היהודים לערבים ולא גורם מקרב. אבל קשה לנו להוכיח שאין לתת לתושבי הארץ כל חלק וכל השתתפות בשלטון.

וכאן בא א. בטענה: אין צדק בנציגות פּריטטית. היהודים אינם אלא 30%, והערבים הם 70% של האוכלוסים, ולפי חוקי הדימוקרטיה מגיע לרוב – רוב. טענה זו לכאורה צודקת, אבל א. בטענתו מתעלם מעובדה יסודית: שהשלטון בארץ זו ביסודו אינו מבוסס על השבּלוֹנה המקובלת בארצות אחרות; שארץ זו נתונה בתנאים מיוחדים שאין להם “אח” בשום ארץ אחרת; כי בארץ זו יש זכויות לעם שאינו עוד בפועל בארץ. ויש לדון על המשטר בארץ זו לפי מצבה היחיד-במינו של הארץ. אַמת-המידה המקובלת בארצות אחרות אינה הולמת ארץ מנדטורית, כי תעודתו העיקרית של המנדט היא החזרת העם היהודי לארץ. ואילו היינו עכשיו לא 30% אלא רק 10% או אפילו 3% – אין למדוד את זכויותינו במספר שיש לנו ברגע זה. המנדט הארצישראלי הוא sui generis, ורק מתוכו, מטבעו המיוחד והיחיד במינו, יש להסיק מסקנות פוליטיות, ולא מתוך כללים מקובלים שאינם הולמים את המציאות ההיסטורית והדינמית של הארץ הזאת.

אין ספק שבקרוב נעמוד שוב לפני שאלת המשטר. עמדה נגטיבית בלבד לא תספיק לנו. ועלינו להיות מצוידים גם בעמדה חיובית.