לונדון, 18 באוֹגוסט

ל… בגנף

– – – אנו עומדים בשתי מערכות: כלפי הערבים – מערכת-דמים בארץ; כלפי ממשלת המנדט והעם האנגלי – מערכת פוליטית; שתיהן חמוּרות והרות סכנה כאשר לא היתה.

והשאלה היא: מהי המערכה המכרעת – הערבית או האנגלית? אין זו שאלה תיאורטית. לא הזמן עכשיו לטפל בתיאורטיוּת “צרופה”. זו שאלה פוליטית מעשית. כי בתשובה לשאלה זו תלויה דרכנו והתנהגותנו הפוליטית. יש הרואים את מרכז-הכובד של הסכנה בחזית הערבית. ומראיה זו הם מסיקים שתי מסקנות הפוכות: מסקנה אחת: היות וזוהי החזית המכרעת – עלינו להתעלם מכל השאר ולרכז את כל כוחנו במלחמה זו: הערבים נלחמים בנו – עלינו להילחם בהם, וחסל!

מסקנה שניה: היות וזוהי החזית המכרעת – עלינו להשלים עם הערבים בכל מחיר שהוא.

אני שולל את שתי המסקנות האלה – מפני שאני שולל את ההנחה המוקדמת שעליה הן בנויות. לא החזית הערבית –אלא החזית האנגלית היא המכרעת בתקופה זו, ומהנחה זו עלינו להסיק כל המסקנות המוכרחות. לא מלחמת-דמים תכריע – אלא המערכה הפוליטית בינינו ובין ממשלת המנדט.

באמרי שהחזית האנגלית היא המכרעת, איני מתעלם מהעובדה שהחזית הערבית משמשת גורם, גורם רב-משקל, בחזית האנגלית. וכל כמה שגדול הקושי הערבי – גדול באותה מידה, או במידה לא הרבה קטנה, הקושי האנגלי. אולם ההכרעה הפעם היא לא בידי הכנופיות והשובתים והמשביתים הערבים, והיאבקותנו אינה אתם, אלא עם הממשלה. עמדת אנגליה כלפינו תכריע גם בשטח הבטחון – וגם בכל שאר השטחים. וביכלתנו, כשרוננו ותבונתנו לנצח בחזית האנגלית, תלוי עתידנו הקרוב. ומשום כך, לא מלחמה לנו בערבים, ומשום כך, אין הכרח בהכנעה לערבים.

זאת אינה אומרת – התעלמות מהערבים; כי התעלמות זו תהיה משגה כבד שאין לו כפרה ותקנה, לא רק מבחינת יחסינו העתידים עם הערבים (וחשבונותינו עם הערבים לא יגמרו רק השנה או בשנה הבאה – החשבון שלנו עם העם הערבי הוא לדורות) – אלא קודם-כל מבחינת יחסנו עם אנגליה.

ומשום כך יש לעמוד על הצורך החיוני, לבוא, אם רק יש איזה צד של אפשרות, לידי הבנה עם הערבים, אם גם זו לא תהיה אידיאלית – – –

ולמרות כל הנעשה עכשיו בארץ, יש לשקוד על כל אפשרות קטנה וגדולה של מו"מ והסכם עם הערבים, ואין לסגור בפני עצמנו את הדרך בהנחות מופשטות, הנכונות בממלכת הצדק המוחלט, אבל אינן מחוכמות בעולם המעשה, שיש בו התרוצצות בלתי-פוסקת של טוב ורע. עולם זה מחייב “כשרון-פשרה”. לא כל פשרה היא טובה אך לא כל פשרה היא רעה.

– – – בבחינת האפשרויות אין לערבב אפשרות מתימטית באפשרות פוליטית, כמו שאין לערבב אמת מתימטית באמת פוליטית. האפשרויות הפוליטיות הן מוגבלות, והאמיתות הפוליטיות הן יחסיות. שתי פעמים שתים הן תמיד ארבע, אבל מאורעות 1929 אינם מאורעות 1936. והמצב בעולם בשנת 1936 – אינו המצב בשנת 1929, ודרכי-המלחמה של לפני שבע שנים אינן הולמות את השעה הזאת. והתוצאות של אז אינן מחויבות להיות גם התוצאות של עכשיו. והמערכה שלנו הפעם כבדה פי-כמה, לא רק מפני שהערבים עכשיו אינם הערבים של אז – אלא מפני שהמצב בעולם נשתנה ומצבה של אנגליה נשתנה ומצבו של העם היהודי נשתנה. ולא נוכל להתעלם מכל השינויים האלה בבואנו לעשות עכשיו את חשבוננו הפוליטי. – – –

– – – אם נמצא ואם לא נמצא עכשיו דרך לערבים – עלינו לקיים את קשרינו עם אנגליה. עלינו לרכוש את הבנתה, אהדתה ועזרתה. עזרה זו נחוצה לנו. הכרת אמת פוליטית זו אולי אינה נעימה. לא נעים ליחיד להזדקק לאחר, על אחת כמה וכמה שלא נעים לעם להזדקק למשנהו. אבל אין אנו העם היחידי שזקוק לעם אחר. הצ’כים זקוקים לעזרת צרפת, צרפת זקוקה לעזרת רוסיה, ורוסיה זקוקה לידידות אנגליה וצרפת ואיטליה ואמריקה – כי יש עליה מוראן של גרמניה ויפּאן. והרבה דברים עושה רוסיה זו – בניגוד לתורותיה ועקרונותיה שהחזיקה בהם הרבה שנים והכריזה עליהם כעל אמיתות נצחיות ומוחלטות שאין לזוז מהן כמלוא נימה – למען רכוש את ידידות המדינות הקפיטליסטיות והאימפריאליסטיות הללו. הבוגדת רוסיה בעצמה? לא. היא נאמנה למטרתה, ומכוונת את האמצעים למטרה. וכיון שמטרתה עכשיו היא לא מהפכה – אלא בנין, היא אדוקה בשלום ומבקשת קרבת המדינות המעונינות בשלום כמוה. ולשם התקרבות זו בא ליטבינוב ללוָית המלך האנגלי, וסועד על שולחנו של מוסוליני. – – –

– – – מצבנו לא קל לגמרי, כשאנו באים לקרוא תגר על הפקידות הבריטית בארץ. ועלינו להיזהר ולבחון מעשינו ודרכינו לא רק מבחינת הצדק והיושר, אלא גם מבחינת התכלית הפוליטית והתאמתם למטרה שאנו חותרים אליה. גם כאן אין אנו יכולים לתת למרירות הרבה שנצטברה בלבנו להשתלט עלינו. אין אנו חיים בעולם של היושר המוחלט, וביחסים שבין עמים אין עדיין שופט-רמים שמאזני-צדק בידו. כששופט אנגלי דן דינם של שני בעלי-עצומות, חזקה עליו שיוציא דין-צדק לפי מיטב ישרו והבנתו באובייקטיביות מוחלטת. אין השופט מעונין בריב, אין הוא נתון לשוחד ולמשוא-פנים, וכושר הבחנתו ושיפוטו הם ממדרגה גבוהה על-פי הרוב. השופט שלנו בריבנו עם הפקידות הוא העם האנגלי, דעת-הקהל האנגלית, הממשלה האנגלית. שופט זה אינו אובייקטיבי – הוא צד. הוא צד בריב עצמו. הוא צד לצד שבריב, הענין נוגע לגופו, והפקידות שלו היא, וחביבה עליו וכבודה יקר לו. והוא לא יסלח לנו אם אנחנו נחטא לפקידות בהאשמות-שוא או האשמות מוגזמות, או האשמות שאין להוכיחן. ולא תועיל לנו ההכרה שאנו צדקנו בהאשמות אלו – אם אי-אפשר להקנות הכרה זו גם לשופט המכריע, שאין עליו שום ערעור. אולם לא נכסה ולא נטשטש את החטאים והכשלונות. לא חטאים וכשלונות שבסברה, אלא חטאים וכשלונות שאת אמיתותם וממשותם אפשר להוכיח גם לאנגלים.