א. פּנימיות העולם    🔗

סופרי החסידים מבחינים בּכל עצם או מושג בּין פּנימיותו וחיצוניותו. החיצוניות היא בלשונם לבוש המקיף את הגרעין הפּנימי ומגן עליו. התּורה שבּכתב היא פנימיות תּורת ישראל; תּורה שבּעל־פּה היא חיצוניות תּורתנו. התּלמוד ומפרשיו הם לבושים המקיפים את התּורה. יום השבּת היא פנימיות הזמן, וימי החול מקיפים הם לשבּת: המקיים מצוות שבּת כּהלכתה חיי החולין שלו מקיפים הם לחיי שבּת. כּי הרי אי־אפשר לשמור את יום השבּת אלא אם זוכרים אותו בימות החול. כּמו כן ארץ־ישראל פּנימיות העולם היא. כּל הארצות הן לבושיה ומקיפיה של ארץ־ישראל; ולא עוד, אלא שהפּנימיות שבּתּורה, היינו הזוהר¹, התּיקונים וכתבי האר"י נתגלו בארץ־ישראל.

בּתודעת העם ארץ־ישראל היתה והווה בלב עולמם. העם הרגיש תּמיד, שאַחדותו עם ארץ־ישראל היא אַחדות קיימת ללא־היפּרד. בּצורת המחשבה של החסידות ודרכי ביטויה המיוחדים מתואָרים יחס זה והרגשה זו בתּור יחס לפנימיות העולם ולמקום שבּו באָה לידי גילוי הפּנימיות הרוחנית של האומה.

בּ. חלק בּארץ־ישראל    🔗

ארץ־ישראל היא ארץ מולדת הדת והמוסר הצרופים, העמודים שעליהם נשען בּית החברה האנושית. האמונות הדתיות והמוסריות שנולדו בארץ ישראל נטון ונרקמו לתוך מסכת החיים של כּל עמי התּרבּות. בּספרות החסידית מתבּטא רעיון זה בּמשפּט: ארץ־ישראל היא מקור חיים לכל הארצות, היא המקור המשפּיע שפע רוחני לתּבל כּולה. מזה מסיק המגיד ממזריטש, שיש לכל הארצות חלק בּארץ־ישראל.

כּדאי להתעכּב על מסקנה זו של בּעלי מסתּורין שלנו. כּמעט כּל העמים חשבו באַחת מתּקופות ההיסטוריה שלהם, שארצם קדושה היא, והיא “מקור חיים לכל הארצות”. מחשבה זו ממעין טהור נובעת, אלא שרשעים וטפּשי־לב עוכרים ומרפּישים את זרמה. בּמאָה הי"ט הרגישו גרמאנים גדולי־מחשבה ובעלי נטיה למסתּורין, שאַרצם היתה מקור חיים של מחשבה, מדע ואמנות לכל הארצות. בּמובן ידוע צודקים היו, אבל יחס זה הוציא את גרמאניה לתרבּות רעה. היא הסיקה, שיש לה חלק בּכל הארצות ושכּולן חיבות לעבדה ולכרוע בּרך לפניה. מה שאין כּן, להבדיל, בּעלי המסתּורין שלנו.

יחסה של ארץ־ישראל לכל הארצות למה הוא דומה? ליחס השמש לגידולי אָרץ. הן לא יתּכן לומר, שיש לשמש חלק בּגידולי הארץ, שהיא מזינה אותם בּחומה ובאורה. כּי הלא השמש רצון קונה היא עושה וזה תוכן חייה ומטרתם. כּשם שאין המכחול יכול להתפּאר על המצייר בּו, כּך אינו יכול להתפּאר על המצוייר בּו. ארץ־ישראל היא השמש הארצית ועל־כּרחה תמלא את תּפקידה. בּשמחה ואימה גם יחד תּעשה את רצון בּוראָה, וזהו שכרה. אין לה תביעה על שום ארץ אחרת. להיפך, כּל הארצות תּביעה להן עליה: תּובעות הן ממנה שפע מוסר ודת וקדושה, ולכן – “יש לכל הארצות חלק בּארץ־ישראל”. ולעומת זה אומר ר' נחמן מבּרצלב: יהודי המשתּקע בּבוץ של טומאָה ומחלל שם שמים אין לו חלק בּארץ־ישראל.

ג. קדושת ארץ־ישראל    🔗

כּל מיתּוס מורכּב מן: א) מציאות טבעית או עובדות ממשיות־מוחשיות, וב) בּיאור מסתּורי של המציאות או העובדות הללו, בּיאור שאינו ניתּן להוכחה ואישור מדעיים. גם המיתּוס של עם נבחר, ארץ קדושה, או של אישיות נבחרת וקדושה, מורכּב מיסודות אלו. הבּיאור המסתּורי – בּחירה, קדושה ־־ נעשה כסא לרע או לטוב. הכּל תלוי בטיבו הרוחני והמוסרי של נושא הבּיאור. עמוס הנביא הוכיח, שהבּחירה מטלת אַחריות יתירה על עם ישראל כּעם נבחר: “רק אתכם ידעתּי מכּל משפּחות האדמה, על כּן אפקוד עליכם כּל עוונותיכם”.

הבּסיס לרעיון קדושת ארץ־ישראל הוא: א) העובדה שבּה היו קדושים – משוררי־יה, חוזים ונביאים – לעם ישראל ולכל האנושות כּולה, ושרמת חייה החברתיים־מוסריים היתה נעלה וצרופה מזו של שכנותיה; בּ) המציאות הטבעית של אוירה הצח והבּהיר ואַקלימה המחלים.

חכמי התּלמוד אָמרו: אוירא דארץ־ישראל מחכּים (בּבא בתרא קנ"א.). ר' נחמן מבּרצלב שנסע לארץ־ישראל בּשנת הכ“ז לחייו אָמר שהחכמה האמתּית נמצאת רק בּארץ־ישראל. ועל שאלת תּלמידיו ענה, שלא כיוון לארץ־ישראל של מעלה, אלא לארץ־ישראל של מטה על בּתיה ורחובותיה, ארץ־ישראל הנראית לעין. על יסוד חוויותיו בארץ העיד, שקדושת הארץ משקיטה כעסו של אָדם, מזרזתו לעבודה, מפיגה עצבותו ומסייעת אותו לרכוש מידות אמונה וסבלנות: ארץ־ישראל משבּיחה את עצבּי המוח ומשרה על יושביה רוח שלום ושלווה. ומזה הסיק: הנותן צדקה לארץ־ישראל ומזדהה עם גורלה עצבּי מוחו קולטים אותן המידות. והואיל שאין הכּועס יכול להתפּלל כּהוגן ואי־אפשר להתפּלל בּכוונה ולהתיחד עם השכינה מתּוך עצבות, הרי מובן ש”רק בּארץ־ישראל יכולים להתפּלל כּהוגן", אומר ר' מנחם מנדל מפּרימישלאן.

יום אחד בּאווירה של קדושה בּארץ־ישראל שקול כּנגד שני ימים קדושים בּחוץ־לאָרץ, אומר המגיד מקוזיניץ. בּארץ־ישראל חוגגים יום אחד ובחוץ־לארץ צריכים לחוג שני ימים. כּי החג הלא “מקרא קודש” הוא, היינו בּו נקראת הקדושה לרדת מטה לשכּון בּתוך בּני ישראל. בּארץ־ישראל יום אחד מספּיק לקדושה עליונה לרדת ולחדור אל תּוך לבּות קוראיה. ואולם בּגלות אין יום אחד מספּיק, כּי קשה לה לקדושה להבקיע את חשכת עמק העכור של ארצות הגלות.

ד. מקדשי ארץ־ישראל    🔗

מכּלל דברי החסידות בּנוגע לישוב הארץ אָנו למדים שבּנין הארץ משמעו תקומת קדושתה, פּתיחת הבּארות הסתומות של קדושה וטהרה אשר חפרוּן אבותינו הקדמונים. מי ומי יהיו הפּותחים והחופרים בּימינו? התּשובה היא: לפנים כּשהיתה ארץ־ישראל בּקדושתה הראשונה העלתה, תּיקנה וקידשה את יושביה. בּימינו היא עצמה צריכה תיקון ועלייה. וזה יכול להיעשות רק על־ידי בני עלייה. מאידך גיסא, עצם עבודת הבּנין עלייה היא ותיקון לנשמת העובד. כּמו שתּקנתו של הורדוס, אַחרי שקטל חכמי ישראל, היתה בבנין בּית־המקדש (“הוא כבה אורו של עולם, ילך ויעסוק בּאורו של עולם”, בּבא בתרא ד'.), כּך תּקנת פּושעים שבּימינו היא בבנין האָרץ. שאיפת אָדם מישראל לעלות לארץ שלא לשם הטבת מצבו החמרי עלייה היא, עליית נפשו למדרגה רוחנית גבוהה. “היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה בּאמרם אַיה אלהיך” (תּהלים מ"ב) – כּשבּוכים ישראל רק על לחם, על צמצום פּרנסתם, האומות תּמהות ושואלות: אַיה אלהיך?! מדוע אינכם מצטערים בּצער אלהיכם, מדוע לא תצטערו על אַרצכם המושפּלת ונעדרת אווירה של קדושה? כּי הלא בעית בּנין הארץ ושיבת בּניה אליה היא בעית גאולת השכינה. איך נוכל לשיר בּשעה שהשכינה היא על אַדמת נכר, שואל ר' ישראל מריזין. ועלינו שומה לגאלה על־ידי בנין ירושלים של מטה. “לית קדושה לעילא אם לית קדושה לתתּא” – השכינה לא תרחף על פּני ארץ־ישראל ובחלל אווירה עד אם ארץ־ישראל של מטה תיבּנה ותיכּונן תּחילה. קדושת הארץ הולכת וגדלה כּכל אשר ירבּו בה בּני ישראל הבּונים את האָרץ. מצטטים: בּקרבּך קדוש ולא אָבוא בעיר" – לא אָבוא לירושלים של מעלה עד שיהא בקרבּך קדוש למטה, היינו עד שיביאוני לירושלים של מטה (ראה תּענית ה'.). ואת דברי אבּיי: “חד מינייהו עדיף כּתרי מינן” (כּתובות ע"ה.) מפרשים: אחד מן הפּועלים הפּשוטים שבּארץ שקול כּנגד שנים ממנו – תּלמידי־חכמים – בבבל.

סיכּום    🔗

ארץ־ישראל היא פנימיות העולם ובה באָה לידי גילוי הפּנימיות הרוחנית של האומה. ארץ־ישראל היא מקור קדושה ורוחניות לכל הארצות, לכן כּל הארצות יש להן חלק בּה. לפנים, בּעת שבת עם ישראל על אַדמתו, היתה אווירת ארץ־ישראל קדושה. הארץ קידשה את יושביה, ויושביה קידשו אותה. כּאשר גלו בני ישראל גלתה הקדושה עמהם. עלינו לשוב אל הארץ, לבנותה ולקוממה. עצם הבּנין יש בּו משום החזרת הקדושה. זהו הסולם שבּו יעלה העם. תּחילה יעלה העם – קדושה של מטה; אָז תּרד הקדושה של מעלה, בּחינת “עולים ויורדים בּו”, תּחילה עולים ואַחר כּך יורדים – או אָז יתחדשו ימינו וימי

אַרצנו כקדם.