לכל תּכלה ראיתי קץ;
רחבה מצוותך מאוד (תּהלים קי"ט, 13).
א 🔗
יש אנשים בּעלי שאָר־רוח הרואים את עצמם תּמיד כּאילו הם נמצאים בּפרוזדור אשר בּתוכו יתקינו את עצמם כּדי להיכּנס לטרקלין, טרקלין שלא מכּאן, הנמצא אי־שם בּמרחקים ובמרומים. רוח של ציפּיה למשהו חדש הממשמש ובא, מרחפת עליהם ועל סביבתם, והדר בּמחיצתם שרוי באווירה של התקדשות והכנה. אנשים אלו, כּשיגיעו לשלב העליון שבּסולמם, הסולם מתארך כּמאליו, שלבים חדשים נוספים בּו, וכל סוף נעשה להם תּחילה. אנשים אלה אינם “בּעלי־תכלית” בּמובנו הרווח של המושג הזה. הם בּעלי דרך שאין לה סוף. ולא מחשבי קצים הם, כּי אם מחשבי־ראשים, כּי לא המטרה הוא העיקר שלהם, אלא הדרך אל המטרה; התּשוקה והכּוסף אל הדבר חשובים להם הרבּה יותר מן הדבר שאליו הם משתּוקקים ונכספים.
“פּרוזדוריות” כּזו היא אחד מקווי האופי המגוונים את דבריהם של רבּים מגדולי החסידות. ר' לוי יצחק מבּרדיטשוב אָמר: “בּמעשה אין לו לשומר מצווה רק מה שעושה, אבל הכּוסף שיש לו להמצווה מעלה עליו כּאילו קיים כּל המצוות” (קדושת לוי, ויצא, לובּלין, תּרפ"ז, עמוד 43). ורבּי מנחם מנדל מרימאנוב מניח: הכּל לא נחשב נגד האין־סוף בּרוך־הוא, אלא העיקר הוא הרצון והתּשוקה. והוא מעמיד את רעבון הנפש כּנגד רעבון הגוף בּדברים אלו: כּשהאָדם נכסף לדבר גשמי בּאהבה רבּה ותשוקה גדולה, בּהגיעו לדבר ההוא משתּקעה תשוקתו העצומה; אבל כּאשר יתאַווה לדבר שכלי חדש, אַף בּהגיעו לזה תתחזק ותתחדש בּקרבּו תשוקה חדשה, עזה ועצומה מהראשונה, ויחפוץ להשיג יותר, ולא די לו בנחת־רוח שקיבּל כּבר לאין־שיעור (מנחם ציון, בּשלח).
כּל המצוי אצל ספרי החסידים מרגיש שרעבון־נפשם של גדולי החסידות גרם להם נחת־רוח מרובּה מהשקטתו ושבירתו; כּי שקט ממושך של הנפש היה להם סימן של זיקנה ותשישות רוחנית; וגדולה היתה דאגתם לעירנותה של הנפש בּמלחמתּה נגד הסבילות והנוחיות המיישנות את הנפש בּימי זיקנה. ר' פּינחס מקוריץ התלונן: אָמנם כּאשר יזקן אָדם תּאוותיו תמעטנה ותחלשנה, אבל הלא גם דעתּו תחלש וכוח אין בּו לכבּוש את יצריו. “כּי כשבּא אָדם לימי הזיקנה שאָז נפסק ממנו כוח הגוף מחמת שאין לו תאווה ותשוקה לצרכי הגוף, אזי נפסקת ממנו גם תּאוות הנפש, שאין תּשוקתו כל־כּך לעבודת הבּורא כּמו בנערותו”.
בּכדי לעצור בּעד הרעה של זיקנה רוחנית ונפשית מייעץ ר' מנחם מרימאנוב, שיתקין אָדם עצמו בּפרוזדור נעוריו, כּדי שייכּנס לטרקלינה של הזיקנה תּוך בּטחון ואמונה. “מי שמרגיל את עצמו בנעוריו לשמור את דרך עץ החיים – – – בּוודאי הרגל נעשה טבע, ולא ישקוט לעולם, רק יוסיף כּוח ועוז בּעבודת השם, ולבּו משתּוקק תּמיד ורודף אותו כל ימי חייו” (דברי מנחם, ישעיהו).
בּ 🔗
זו דרכּה של החסידות, שהיא ממלאָה את מושגי־הקבּלה התּיאולוגיים תּוכן מוסרי ההולם את החיים היום־יומיים. היא אחזה בדרך זו גם בּנוגע למושג האין־סופיות, שנתנה אותו ענין להתקדמות הדתית־מוסרית של היחיד והחברה. האָדם הוא מזיגה של סוף ואין־סוף. אולם האין־סוף שבּו מכוסה ונעלם ממנו. אגב ראייה פנימית מעמקת חייב האָדם להסתּכּל בּתוך עצמו כּדי להכּיר את האין־סוף שבּו ולהוציא “רוחני־בכוח” זה אל הפּועל לשם הרעבת הנפש ועלייתה המוסרית.
יש משאות־נפש ואידיאַלים שאי־אפשר למוד אותם בּקנה־מידה של תּכלית, אשר עם השגתה תשבּע הנפש. אידיאַלים אלה תּכליתם היא דרך חיים – תּהליך בּלתּי־פוסק של החיים הדינאמיים ההולכים ומשתּנים, ההולכים ומתחדשים, ותכלית כּזו אינה נקנית בּהשגה חד־פּעמית. צריך להזדהות עם אידיאַלים כּאלה, לרקום אותם אל תּוך מסכת החיים ולייחד את הלב לאהבה אותם בּאהבה שאינה תלויה בתכלית. כּי זה הכּלל: אהבה התּלויה בתכלית, כּיון שהושגה התּכלית הולכת אש האהבה וכבה, קדשיה נעשים חולין. אהבה כזאת סופית היא ואינה עולה ושופעת מהאלהות שבּאָדם ואינה כנה ואמתּית, כּי “לדבר אמת אין סוף” (ר' משולם מזבּריז). ר' לוי יצחק מורה: הבּורא הוא האין־סוף. האני שבּאָדם הוא האלהים־האין־סוף שבּו. תּכלית בּריאַת האָדם היא להשיג את השלימות האמתּית – האין־סופית. אָמנם האמצעים לתכלית זו שאין לה קץ הם סופיים או נראים כּסופיים: מצווה, מעשה טוב ועוד מצווה אַחת, ושוב מעשה טוב; ואולם כּל פּעם שאָדם עושה מצווה או מעשה טוב הלא הוא כובש את יצרו הרע, והנצחונות הפּרטיים מעודדים את האָדם, מלהיבים אותו ומעוררים בּו את תּאוות הנצחון השלם, אשר ישפּיע לעולם “אַחדות פּשוטה וטוב כּללי” – אין סופי. “הבּורא המציא את הפּירוד ואת החיצונים המסיתים את האָדם לסור מדרך ה'; וכאשר יגבּר איש לילך בּדרך הקדושה, הנצחון הזה יוליד התלהטות” (ראה מ. י. גוטמאן, מגדולי החסידות, חוברת א', בּילגוריי, תּר“ץ, עמוד ל”ט).
ג 🔗
לאור ההגיונות האלה אני רואה את הישגי דורנו ואת המאמצים לתחייה ולגאולה של שני הדורות הקודמים. היו ציונים סופיים, בּעלי תכלית. הללו הם הציונים שציוניותם היתה על טהרת המדיניות ללא זיקה לשאלות תּרבּותיות־רוחניות. על בּעלי התּכלית נמנים גם הציונים הפילאנתּרופּיים, בּעלי הטובה, שראו בציונות צורך רק לזולתם ולא לעצמם, לשלום נפשם ולתיקונה. עם תּקומת המדינה ועם קליטתם של יהודי אירופּה ואפריקה המנושלים והמעונים, כּביכול בּא קץ לתכליתם של ציונים אלה. ואמנם רבּים הם הציונים מסוג זה הרואים בּתקומת המדינה ובקליטת שארית הפּליטה את הקץ או את התקרבות הקץ. משולים הם ל“אָדם הנכסף לדבר גשמי”, אשר “בּהגיעו לדבר ההוא”, לפי דברי ר' מנדל מרימאנוב, “משתּקעה תשוקתו העצומה”. מאידך, היו והווים ציונים תּרבּותיים־רוחנים הרואים בּמדינה מכשיר להחלמת הנפש היהודית, לאיחוי קרעיה ומילוא פגימותיה. הללו אינם רואים את ההגירה ההמונית אל ישראל כּכניסה אל טרקלין, אלא כהליכה אל פּרוזדור מתוקן, פּרוזדור אשר בּו יתקין העם את עצמו בכדי שייכּנס לטרקלינה של היהדות, טרקלין אשר יובטח בּתוכו המשכה של היהדות ההיסטורית בּאופן תּקין, ואשר היהדות תּתקדם בּתוכו בּאופן מקורי ועצמאי, בּאין מפריע וללא לחץ של תּרבּות חיצונית וזרה. המשך כּזה וקידמה כזו ימיהם כּימי העם, ומי אשר יראה קץ לתכלה כזאת?
בּין ראשוני העושים והמעשים להחייאַת שפתנו בּתור לשון מדובּרת ולשון של ספרות יפה וחילוניות היו רבּים אשר הלכו לאורה של הסיסמה “נהיה ככל הגויים”: מה לכל אומה ספרות יפה ולשון מדובּרת משלה – אַף לנו כך. עם תּקומת מדינת ישראל ועם השלטת שפתנו בּתור לשון הספרות והדיבּור בּכל פּינות המדינה – אפשר ש“תּשתּקע תּשוקתנו” תּוך נחת־רוח ושביעת־רצון על שהגענו כבר לתכלית המבוקשת. אולם הרוח החיה באופני רבּים של המטיפים לתחיית השפה והספרות בּעבר ובהווה היא השאיפה להתחדשות הרוח העברית והשפּעתה על ישראל ועל העמים בּאמצעות השפה שבּה נתלבּשה ונתגלמה רוח זו מראשית היותנו ועד היום הזה. הם רואים את השפה כּאמצעי “סופי”, אשר על־ידי שיתּוף־פּעולה עם אמצעים אחרים, “סופיים” גם הם, תּגבּיר את רוח היהדות ותפיץ את אורה על פּני תבל. תּכלית זו לא הושגה עוד, והשגתה מי ישורנה? הנה כיום יש בּינינו קומוניסטים עברים, שהם בּחינת שועלים המחבּלים את כּרמנו העברי בּדברי השמצה שלהם ובשקוצים אשר ישליכו על כּל היקר למי שהוא עברי לא רק בּשפה, כּי אם גם בּרוח. הבדלי דעות ואמונות לא חדלו מקרב בּני־אָדם ומן הנמנע הוא שהנהגתו המוסרית והחברתית של כּל מין האָדם תּיקבע אַך ורק על־ידי תורה אחת. מטעם זה הגיוני הוא שתּכליתם של העברים־בּרוח תּושג רק בּאופן חלקי וזמני. אולם בּעצם הדבר הרי תכליתם היא בחינת “מצווה רחבה” – תּכלה שאין לה קץ.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.