א    🔗

שבתי־צבי מת בּשנת תּל"ו, אולם בּמותו לא מתה האמונה בו ובמשיחיותו. רכּים¹ האמינו, כי מאַשרם־מתעם לא מת, כּי אם חי מתבּודד בּמקום סתר, ומקץ חמש וארבּעים שנה ישוב לגאול את עמו.

רמח“ל חי בּשנות תּס”ז–תּק“ו, בּדור מאוכזב מהשליית שבּתי־צבי, דור מוכּה חשד ופחד: פּחדו מן הקבּלה ומן העוסקים בּה; החשדנות והפּחד של הדור היו אַחת המניעות להתחבּבותו של רמח”ל על בּני זמנו ולהשפּעתו הישרה בּתור מורה ומנהיג רוחני. לכאורה, חוסר השפּעה זה עובדה היא גם לגבּי שיטת רמח“ל בּקבּלה ומוסר. אולם הואיל ושיטת רמח”ל מזדהית כּמעט עם תורת החסידות הבּעש"טנית, יש לשער, שספריו השפּיעו באופן ישר על מייסדי החסידות, אם כּי סופרי החסידים אינם מצטטים אותו.

רמח“ל היה בן־זמנו של הבּעש”ט ותלמידיו הראשונים. ר' יקותיאל מווילנה, תּלמידו של רמח“ל, הפיץ את שם רבּו ותורתו גם בּארצות שבּהן פּעלו מייסדי החסידות. בּסוף שנת תּפּ”ט – והבּעש“ט היה אָז בּן עשרים ותשע – שלח יקותיאל מכתּב ליהושע השיל, אבּ”ד דווילנה. בּמכתּב זה סיפּר יקותיאל על גדולת רמח“ל, המליץ עליו “משה ידבּר והאלהים יעננו”, וגם צירף קונטרס מ”זוהר תּנינא" של רמח“ל לדוגמה. אותו יקותיאל שב לפולין בּסוף המאָה החמישית, שנות התגלות הבּעש”ט, והורה שם את תּורת רבּו; גם העתּיק בּשביל תּלמידיו את כּתבי־היד של רמח“ל שהביא אתּו מאיטליה. מתּחילה ישב יקותיאל בשקלוב, שהיתה אָז מקום מגוריו של ר' פּינחס מקוריץ, חברו של הבּעש”ט², ואחר כּך בּבּריסק.

על יחסם של אבות החסידות לרמח“ל יש לנו עדותו הנאמנה של ר' יעקב יוסף מאוסטראה (תּצ“ח–תּקנ”ב). הוא מעיד, ששמע מפּי רבּו המגיד ממזריטש (תּ“ע–תּקל”ב), שאָמר על רמח”ל ש“לא היה דורו כדאי להבין צדקתו ופרישותו, ומחסרון דעתּם דיבּרו על צדיק עתק שלא כדת”.

אין לקבּוע בּוודאות את חובתה של החסידות לרמח“ל, שהרי אפשר כּי אבות החסידות ורמח”ל בּאו לידי אותן המסקנות כּל אחד לעצמו ובאופן עצמאי. אולם עובדה היא, שעיקרי תורתו של רמח“ל הם גם עיקרי תורתה של החסידות הבּעש”טנית. כּדי להוכיח אמיתּת עובדה זו “ניתי ספר ונחזי”.

בּ    🔗

למדנות וחסידות

מייסדי החסידות שאפו להוריד את הלמדנות מעל כּסא כבודה ולהושיב בּמקומה את החסידות, או את העבודה השלימה והתּמה, עבודה מתּוך כּוונה ודביקות. רמח"ל מורה: "היתּכן אשר ניגע ונעמול שכלנו בחקירות אשר לא נתחייבנו בהם, בּפלפּולים אשר לא יצא לנו שום פּרי מהם, בּדינים אשר אינם שייכים לנו, ומה שחייבים אָנו לבוראנו נעזבהו להרגל ונניחהו מצוות אנשים מלומדה – – – שלימות הלב היא שתּהיה העבודה לפניו ית' בּטוהר ובכוונה; לא כעושה “מצוות אנשים מלומדה, אלא שיהיה כל לבּו נתון לה”. הוא קובל: “רוב אנשי השכל ישימו רוב התבּוננם והסתּכּלותם – – – מהם בּפלפּולי ההלכות, מהם בּפסקי הדינים; אַך מעטים אשר יקבּעו עיון ולימוד על שלימות העבודה – – – עד שלפי המנהג הנוהג בּעולם כּשתראה אחד מתחסד לא תוכל למנוע מלחשוב אותו לגס השכל” (מן ההקדמה ל“מסילת ישרים”).

מחאָה בסגנון צלול ופשוט כּזה נגד ההחשבה המופרזת של למדנות יבשה וקיום מצוות הרגלי־מיכאני לא נכתּבה הן לפני רמח"ל והן אַחריו על־ידי סופרי החסידים.

העלאַת ההמונים

החסידות הרימה את מדרגתם וערכּם הרוחניים של ההדיוטות הטרודים תּמיד בּמלחמת פּרנסה; החסידות לימדה שצריך ואפשר להקדיש ולשפּר את חיי החולין שלהם, והסתּמכה בזה על הפּסוק “בּכל דרכיך דעהו”. וכבר הורה רמח"ל: “וכבר יכול להיות חסיד גמור איש אשר מפּני צרכו הוא בעל מלאכה פחותה כּמו איש אשר לא יפסוק מפּיו הלימוד, ואומר ‘בּכל דרכיך דעהו’; כּי דרך החסידות הראוי למי שתּורתו אומנתו אינו דרך החסידות הראוי למי שצריך להשכּיר עצמו למלאכת חברו, ולא זה וזה דרך החסידות הראוי למי שעוסק בּסחורתו” (“מסילת ישרים”, פּרק כ“ו, בּ”ביאור מידת הקדושה ודרך קנייתה").

דרך תּשובה

החסידות הבּעש“טנית התנגדה לסיגופים וצומות; היא שאפה להאציל קדושה גם על תּענוגי הגוף. והנה מה שהורה רמח”ל: “לא על הלחם לבדו יחיה האָדם, כּי על כּל מוצא פי ה' – על השפּעת ה' היוצאת ומתלבּשת בּדברים הנאכלים” (“דרך עץ החיים”). “הפּרישות הרעה היא כדרך הסכלים אשר לא די שאינם לוקחים מן העולם מה שאין להם הכרח בּו, אלא שכּבר ימנעו מעצמם גם את ההכרח וייסרו גופם בּיסורים ודברים זרים אשר לא יחפּוץ בּהם ה' כּלל – – – הכּלל האמתּי: כּל מה שהוא מוכרח לו מאיזה טעם שיהיה, אם הוא פורש ממנו הרי זה חוטא”. אין לקבוע מסמרות בּענין זה ואי־אפשר לנסחו בפרטי דינים שווים לכל נפש. כּל אָדם וצרכיו והכרחיו המיוחדים לו על־פּי טבעו ותכונתו האישית, ואין אָדם זולתו יכול לקבּוע אותם בּשבילו. בּאשר על כּן מסיים רמח"ל: “הנה זה כלל נאמן; אַך משפּט הפּרטים על־פּי הכּלל הזה אינו מסוּר אלא אל שיקול הדעת; ולפי שכלו יהולל איש” (“מסילת ישרים”, פּרק י"ג).

האצלה

החסידות ירשה מן הקבּלה את עיקרון האחידות וההשפּעה ההדדית של העולם העליון והתּחתּון. יש שתּחילת הקדושה בעולם התּחתּון, ו“לית איתערותא לעילא אם לית איתערותא לתתּא”. החסידות סיגלה לעצמה את התּוך הרעיוני וזרקה את קליפּת האמצעים – צירופים, השבּעות, צומות וסיגופים – שהמציאָה הקבּלה המעשית לשם השגת מטרתה. החסידות שעשתה את תּורת הקבּלה תּורת חיים ראתה בהתנהגות המוסרית בּחיי החולין היום־יומיים, בּכוונה ובדביקות, אמצעים מספּיקים להשגת ייחוד שני העולמות – “יחוד קודשא בריך הוא ושכינתּיה”. ואלה הם דברי רמח"ל: “כּל מצווה שאָדם עושה הרי זו קריאָה לקדושה לבוא ולשרות על הגוף, והרי נפדה הגוף ושורה עליו הקדושה”. “הקדוש בּרוך הוא מקבּל כּוח, כּביכול, ממעשה בני־אָדם, וזה שכּתוב ‘תּנו עוז לאלהים’. וזה עיקר ההתעוררות לפי החוק אשר שם המאציל יתבּרך שמו: ישראל פּועלים למטה בארץ ומחזיקים כּוחו של הקדוש בּרוך הוא” (“דרך עץ החיים”).

כּאָמור לעיל, לא נוכל לקבוע בּוודאות את מידת השפּעתו הישרה של רמח“ל על החסידות; ואולם יש לשער, כּי אחרי ששככה סערת המחלוקת בּין החסידים ומתנגדיהם, ספרי רמח”ל שנתקדשו באומה סייעו לקירוב הלבבות והדעות³.