רקע
ישראל כהן
מלאכה לבטלה

פרויד העמיד הרבה תלמידים, שמרוב דביקותם בתורת רבם גילו בה ע' פנים ומתחו אותה עד קצה הגבול. מה שהרב הביע דרך־ספק ובזהירות מרובה, הוכרז על־ידי התלמידים כאמת שאין להרהר אחריה. משום כך נתהווה עוד בחייו חיץ בינו לביניהם. וכך אמר בספרו “לשאלת האנליזה של הדיוטות”:

“אין אני יכול, כמובן, לערוב לך, כי צורת הביטוי, שאני משתמש בה עכשיו להסברת הפסיכואנליזה, היא צורה מוחלטת. הן יודע אתה, המדע אינו התגלות על הר־סיני, הוא משולל אופי של החלטיות, של אי־השתנוּת, של אי־עלילות לשגות, אשר מחשבתם של הבריות עורגת אליהן כל־כך. צא וראה: הפסיכואנליזה היא מדע צעיר, ומטפלת בחומר הקשה ביותר, המוגש למחקר האנושי”.

אולם תלמידיו הסתפקו בדפוסים הראשונים שנוצקו על־ידו והיו נדהמים למראה “תיקוני־הטעות” והודאות בעל־הדין, שהיה משלב בכל ספר חדש שכתב. ביחוד נזהר בשימושו בשיטה האנליטית לגבי הספרות והאמנות. לא זו בלבד שנסיונותיו בשדה זה מעטים, אלא שהם גם חסרים אותו חותם הוודאות, הטבוּע בעיוניו בחכמת־הנפש. מכל מקום, הוא לא הניח אחריו יסודות שלמים, שאפשר להוסיף ולבנות עליהם. פרויד ידע את החסר בתחום זה, ובספרו “מחקרים פסיכואנליטיים ביצירות של שירה ואמנות” אמר בפירוש: “ודאי תאמרו, שסיפרתי לכם על הפנטסיות הרבה יותר משסיפרתי לכם על המשורר, אם כי הוא היה נושא הרצאתי. אני יודע זאת, והריני מבקש להצדיק את הדבר על־ידי הרמזה על מעמדה של הכרתנו (הפסיכואנליטית)”. הוא הודה בפשטות, שאין הישגי הפסיכואנליזה מסוגלים עדיין לבאר את כל הסתומות בנפשו של המשורר. הוא טיפל במיתולוגיה, שממנה נטל כמה ממוּנחיו העיקריים, אך מיעט לעשות את היצירה הספרותית המודרנית נושא לעיסוקו האנליטי. אין זה ממעט את דמותה של תורה זו ושל יוצרה. גם הביקורת נתבשמה הימנה וצריכה להסתייע בה; אך כל העושה שיטה זו כמין אוּרים ותוּמים, אינו מועיל לא לספרות ולא לפסיכואנליזה.


הפסיכואנליזה קבעה הנחה, שכדי להביא לידי תודעה את קשרי הדברים הסבוכים והסתומים שבנפש ה“מנותח”, לא די לשמוע בשעת האנליזה את סיפוריו ההגיוניים על עברו, שאיפתו ועתידו, אלא חשובים מאלה הדיבורים הפרועים והבלתי־הגיוניים, המתמלטים מפיו, אשר האנליטיקן מפענח את משמעותם ומביא בהם סדרים. המונח המקצועי לכך הוא: ניצנוצי־דעת, היינו, שה“מנותח” מדבר ככל העולה על רוחו ואינו שועה לזיקתם ההדדית. וזו לשונו של פרויד: “תצטרך לנהוג בחומר, שהמנותח מושיט לך, מנהג מיוחד: כדרך שמפיקים מתכת יקרה מעפרות־מחצב בעזרת תהליכים מסויימים. בשעת האנליזה צריך המנותח לומר יותר ממה שהוא יודע”. אנליזה כזאת אפשרית איפוא רק בשעה שה“מנותח” עומד לפני האנליטיקן; אולם הספרים לבדם, ויהיו חשובים לאין ערוך, אינם יכולים לבוא במקום מגע אישי חי. האנליזה היא מין דיאלקטיקה. לדיאלקטיקה דרושים שני נוכחים, הנושאים ונותנים זה עם זה, שאחד משמש גירוי לחברו. אילו בא אדם לפני פסיכואנליטיקן והיה אומר לו: הא לך צרור של ניירות, שבהם צרוּרים חלומותי, דמיונותי ומישאלותי, כפי שכתבתי אותם בעצם־ידי, ואתה תואיל לפענחם – כלום לא היה מעורר צחוק? והלא צרור־ניירות זה מכיל יותר חומר גולמי – עפרות־מתכת, בלשונו של פרויד – מאשר יצירותיו המתוקנות של יוצר גדול, שהיסודות הפסיכואנליטיים מוצנעים בהם מאוד מאוד. אם כן, כיצד יוכל מבקר ספרותי להשיג את האמת הספרותית והנפשית בשיטה זו, שיש בה ליקוי אורגני?

כשנשאל פרויד, מי רשאי לטפל טיפול פסיכואנליטי, השיב תשובה, המשתרעת על־פני ספר שלם. היטב חרה לו, שרופאי־אליל מודרניים התעטפו באיצטלה של תורתו והבאישו את ריחה. על־כן אמר ברורות, כי תנאי ראשון לכך הוא: “שכל הרוצה אנליזה בזולתו, חייב ‘להינתח’ תחילה בעצמו. רק תוך כדי ‘ניתוח עצמי’, לאחר שאתה חוזה מבשרך, – נכון יותר: מנפשך, – את התהליכים שהאנליזה מולידתם, אתה קונה לעצמך את ההכרות, העתידות אחר־כך להדריך אותך כמנתח”. זוהי תביעה מובנת מאליה במקצוע מורכב כזה, שהעיקר בו הוא כשרון ההתמזגות עם נפש הזולת, איינפיהלוּנג בלע“ז. ולפי שאפשר להניח, כי רוב־רובם של המבקרים לא נתנסו ב”ניתוח עצמי" כזה, הרי שאיסור מפורש הוא להם לנתח אחרים.

עד כה ייחדנו את הדיבור על הצד העיוני של השאלה. אולם קשה ממנו הוא נסיונם של כמה ממבקרינו להגשים את השיטה הפסיכואנליטית בשדה־הביקורת שלנו. נוהגים הם ליטול שיר משירי ביאליק, או סיפור מסיפורי ברנר, ולנתח אותם לאברי־אבריהם, עד כדי התפקקותם לכ"ב האותיות שמהן הורכבו; אחר־כך מחפשים הם, לאור הנר של הנחה פסיכואנליטית מסויימת, מוטיבים וסמלים ורמזים בתוך גל־העצמות הזה. הראָיות, המובאות לאימותה של ההנחה, או להקבלתן של חוויות, או לקביעתם של רישומי־הילדות, הן ראיות חריפות, פרי שקידה וחריצות; אך אפילו היו אמת, אין בכך חשיבות יתירה לא לשירה ולא למשורר. ואם אינן אמת – אין מי שיכחישן, כי אין המת מכחיש את החי. כך מתמלאת הביקורת שלנו תסביכי־אב וניברוזות והשערות דמיוניות על פצעי־ינקוּת שלא נצטלקו. מתפתח והולך מין מדע חדש, הדומה יותר למסתורין מאשר למדע, אשר תחת לגוֹל חושך מפני אור הוא גולל אור מפני חושך. כמה מחקרים נכתבו, למשל, על שירו הראשון של ביאליק “אל הציפור”! כמה בוקי־סריקי נתלו בשיר־נעורים זה. איזו גדלוּת ואיזו עמקוּת ייחסו למשורר־העלם. ביחוד חביבה עליהם מלאכת ההבלטה של המלים החוזרות והחורזות. ולא עלה על דעתם שמא גם יד העורכים, הידידים או המדקדקים, באמצע. ידוע, למשל, שאחד־העם “ערך” את סיפורי פייארברג. כיצד אפשר לדעת אילו מלים שלו, ואילו של עורכו?

הביקורת ה“מדעית” הזאת מתייצבת כדיין עליון, כבוחן ובודק שדם קר נוזל בעורקיו. אנו רואים כיתי־כיתין של ראיות ומסמכים, אך איננו מרגישים לב חי. יש תוהו־ובוהו של חומר, אך אין רוח־אלוהים מרחפת עליו. לפנינו רק מנתח, מנותח ואיזמל חד. השירה נקרשת תחת אצבעותיו של האנליטיקן, היופי מתפוגג, המלים שובקות חיים, המנגינה מתנדפת, והמשורר נעשה בר־מינן. ואנו עומדים תמהים: בשביל מי ולשם מה כל הפשתן הזה? אם תכליתה של הביקורת לחבב את היצירה על הקהל – כלום כך מחבבים? הן בדרך זו משניאים אותה עליו. ואם בתכליתה להסביר אותה ולגלות בה פנים יפות – כלום הסברה וגילוי יש כאן? ואילו היו נסיונות אלה מתפרסמים בכתב־עת מיוחד, אפשר שהיתה מתגבשת במרוצת הזמן איזו מגמה חיובית חדשה. אולם דא עקא: ביקורת זו יורשת את מקומה של האמיתית, המאלפת, הקונה נפשות והמזריחה אור על היצירה המבוקרת. משום כך, סכנה בה. היא משתמשת באפרט מדעי מודרני, עושה עוויות של התעמקות – ואינה מביאה, לאמיתו של דבר, אלא לידי סחרחורת.


תש"ב



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47462 יצירות מאת 537 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!