רקע
ישראל כהן
גן־הפסלים

א

מזמן לזמן צף ועולה בישראל עניין, הממחיש את הקרע בין הדת והחיים המתחדשים. ולא תמיד אשמת הדת היא. על־פי־רוב זוהי אשמת מחזיקי הדת, מנהיגי הדת ואמרכליה. הכל תלוּי במזל, ואפילו הדת. יש דור, שמנהיגי הדת מאזינים לרחשי החיים, וניחנים בבינה לעיתים, ומרגישים סמכוּת פנימית לפרש הלכות ולסגלן לתמורות שנתחוללו במרוצת השנים. אותה שעה, אפילו אין אחדוּת ותואם בין הדת ובין החיים, הרי ישנה הבנה הדדית ויחס של כבוד ביניהם. אולם יש דור, שבו חכמי הדת ורבניה חשים עצמם דלים וקצרי־יד, וכל כוחם בשימור הקיים ובהחזקת הירושה. פניהם זועמות תמיד ואינם מעניקים בת־שחוק לבני־אדם שרוח התקופה נוססה בהם. ולא שאינם יודעים את המתרחש ואת התהום שבין הרגשת הדור וההלכה הקפוּאה; הם יודעים, אלא שאין להם העוז ולא הסמכוּת ולא תחוּשת היעוּד להתאים את הטעון התאמה ולתקן את הטעון תיקוּן. חוששים הם מפני רבנים במקומות אחרים שמא יתנגדו להם, ולעיתים חוששים הם גם מפני המפלגה הדתית, שלא נוח לה אם יאמרוּ עליה שהיא מוותרת בתחום הדת.

לפיכך הם מטמינים ראשיהם בחול. מוּטב להם שרוב היהודים בישראל ינהגוּ כפי שהם נוהגים, ואפילו מנהג זה הוא בניגוד גמור לדעתם ולפסק־דינם, ובלבד שלא ישוּנה קוצו של יוד ולא תיעקר אות אחת מן ההלכה. רושם הוא בנו, שרבני ישראל החליטו להחמיר ביותר בכל עניין חיוּני השנוי במחלוקת בין הדת והחיים, בלא לתת דעתם על העובדה, שהחמרה זו מביאה את רוב הציבור לידי התנכרוּת גמורה אל הדת, כפי שכוהניה הרשמיים מציגים אותה לפניו. אין הם גורסים: מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, אלא אדרבא: מוּטב שיהיו מזידין ואל יהיו שוגגין. כאילו נמנו וגמרו לנהוג כך: אנו נשמיע בכל הפומביות ובמלוא הקנאות את ההלכה המדוקדקת, שאינה יודעת לא רחמים ולא חנינה, לא חליפות־הזמן ולא שינויי־טעם, ואם הקהל יפנה לנו עורף ויעשה את ההיפך – ניחא. אנו את נפש־ההלכה היצלנו. גישה עקרה זו, שאנו עדים לה כל הימים, היא אחת מקללות דורנו. תחת לפשפש ולמצוא גרעיני היתר וקוּלא בכל עניין המתנגש עם הרגשת הדור החדש בישראל, גרעינים שכבר נזרעו ופותחו על־ידי גדולי־היהדות בדורות הראשונים והאמצעיים, הריהם חוזרים ומניפים כנגד הציבור פסוקים כצורתם, הלכות כביום נתינתן, ונועלים בפני עצמם כל דלת וכל פתח לחידוש, לסיגול ולהתאמה.

התנהגות זו הודגמה עכשיו בצורה חותכת ביותר בהתנגדותה של מועצת־הרבנות להקמת “גן־הפסלים”. נדבן אחד בשם בילי רוז הסכים למסור את אוסף הפסלים החשוב והיקר למוזיאון הלאומי, על־מנת לקבוע את מקומו בירושלים. זהו מאורע תרבותי גדול, שערכו החינוכי לדורות, וראוי היה לציינו בשמחה ובחגיגה. אלא שמועצת־הרבנות הוציאה מקרא מפורש: “לא תעשה לך פסל וכל תמונה”, והריהי מבקשת לגזור בכוחו של פסוק זה על גן־הפסלים.

אין בדעת כותב הטורים האלה לעסוק בהבאת ראיות מן הראשונים והאחרונים לכך, שזה מאות שנים רבות מונח לו פסוק זה בקרן־זווית בלי רוח־חיים ואינו אלא משמש עדות לעבודה זרה, שעמים רבים היו שטופים בה בתקופות קדומות. יהודים עשו תמונות, ואף קבעו להן מקום־כבוד בבתי־הכנסת ובבתי־הקברות. בבית־הכנסת שנתגלה בדורא אברופוס, שנבנה בשנת המאתיים לספירת־הנוצרים, כלומר, כמאה ושלושים שנה לאחר החורבן, נמצאו כתליו מצויירים ציורי חיות וצמחים ואדם, עקידת־יצחק, חזון־יחזקאל, ואף פני נביא. וכך עשו במאות המאוחרות יותר עד ימינו, וב“יורה דיעה” הילכות עבודה זרה קמ“א, נאמר: “יש מי שאומר שלא אסרו בצורת אדם ודרקון, אלא דווקא בצורה שלמה בכל אבריה, אבל צורת ראש או גוף בלא ראש אין בה משום אסור לא במוצאו ולא בעושה”. והגהת הרמ”א מוסיפה: “וכן נוהגין”. אך, כאמור, אין ברצוני להתחרות בגילוי מראי־מקומות. חזקה על הרבנים והלמדנים, שימצאו אחיזה לאיסור. אולם אני לא רציתי אלא להצביע על רמזי־קוּלא ועל גרעיני־היתר, המפוזרים בוודאי בהרבה ספרים; אלא שאין דעת הרבנים בני־דורנו נתונה לכך, מפני שאינם מבינים את תפקידם כל־עיקר. תחת להתעמק בסוגיה זו ולהבין כי נתחוללו מימי משה ועד ימינו שינויים עצומים בנפש האדם בכלל ובנפש היהודי בפרט, ולהסיק מזה מסקנות נכונות, הנוחות יותר לבריות, עמדו והקימו “ויצעקו”: “לא תעשה לך פסל”!

כמעט שעלבון הוא לשכל האנושי לבוא ולהוכיח בזמננו חכמה אלפא־ביתית זו, שהלך־הרוח אשר הוליד את איסור־הפסלים נתפוגג כולו ושוב אינו קיים אלא בזכרון ההיסטורי; עוד במסכתא יומא מסופר כיצד הרגוּ ליצר־הרע של עבודה זרה, ומאז לא נשאר לו זכר. אין משתחווים בימינו לפסל, ואין כל אבק של חשש שמא יסייע גן־הפסלים לפולחן־אלילים. הלוא צייר או פּסל בימינו, שיאמר לעצב את אלוהים בצורה ממשית, ויהיו הטעמים והנימוקים שלו אילו שיהיו, יעורר צחוקם של החילוניים. פסלי עץ או אבן או גבס, אינם נעשים לשם פולחן. מכל המטען האלילי ההוא, לא נשאר שריד ופליט. עבודת־האלילים נעלמה, אך הפסוק האוסר עשיית־פסלים שריר וקיים. האם משום כך נהא מדירים עצמנו הנאה מאמנוּת־הדמוּת? חייבים הרבנים להבין שהפיסול בימינו הוא צורך תרבותי חיוּני לרבים, ולא יוותרוּ עליו לא יושבי ירושלים ולא יושבי מקומות אחרים במדינת ישראל. אגב: מפני מה גזרו על פּסלים, ולא גזרו על תמונות? והלוא כתוב: “לא תעשה לך פסל וכל תמונה”! כלום ניתן איסור זה לשיעורין?

מדינת ישראל לא תהיה מדינה תיאוקראטית, וחייה לא יעוּצבו על־פי פסוקים מתים, ולא על יסוד ההלכה. מדינתנו תהיה מדינה של תרבות, הכוללת גם אמנות הציור והדמוּת, ושום דבר אנושי לא יהיה זר לה. כל אדם או ציבור רשאי להזיר עצמו מן היין, מן התיאטרון או מן הפיסול. זוהי זכותם, ולא יצוּייר שמישהו יכפה עליהם את טעמו ואת ריחו ואת רוחו, אך גם הרבנים המכובדים לא יהיו פוסקים אצלנו בענייני אמנות. אין להם כל בקיאות בדבר. הם רשאים, כמובן, לראות את “לא תעשה לך פסל”, כאילו נאמר לדורנו, ואת טעמו של האיסור הזה כאילו לא בטל ולא עבר מן העולם, אך הפילוסופיה־של־כאילו הזאת אינה מחייבת אלא אותם בלבד. התוצאה תהיה רק אחת ויחידה: הם ירחיקו את עצמם ואת הדת ת"ק פרסא מן החיים. יתר על כן: הם ישניאו את עצמם על הדור הצעיר, ויפתחו בו טינה לדת ולכלי־תשמישה. שהרי בסופו של דבר יקום במוקדם או במאוחר מוזיאון לציור ופיסול, אבל הוא יקום תוך מאבק עם אדוקי ההלכה המאובנת, שלא יוסיף להם כבוד ולא אהדה.


ב


למרבה התמהון והצער, קמו גם מבין בעלי הדיעה הביקרתית והחופשית מערערים על “גן־הפסלים” בירושלים. נתן אלתרמן ב“דבר” ובנימין גלאי ב“מעריב” ואחרים, מגלים הבנה יתירה לדעת הרבנים. ולפי שסופרים חריפי־מחשבה ושנוני־ביטוי כמותם חייבים במחשבה עיקבית יותר, אי־אפשר להניח את דבריהם בלי בדיקה חמורה.

שניהם טוענים נגד הרצון לעשות את ירושלים דווקא כ“משכן־קבע לתצוּגת פיסוּל”. אלתרמן אומר ברמז, שהוא מסכים לקובעה בעיר אחרת, וגלאי מראה באצבע ממש: אכזיב, עטלית, קיסרין. רק אלה יאים לגן־פסלים. ויש בכך כמה תמיהות גדולות. ראשית, מי קבע, שלעניין פסלים חמורה ירושלים מכל שאר הערים, ומה שאסור בירושלים מותר בעיר אחרת בארץ־ישראל? כלום על עיר־הקודש צפת, למשל, או טבריה, לא חל איסור גן־פסלים? המותר יהיה לציירי צפת להתקין ביתן־פסלים, או יהיו נאלצים לנטוש לשם כך את קרייתם וללכת לאַכזיב או לקיסרין? הלוא מבחינת ההלכה אין כל יסוד להפליה זו. ואף לפי הרגשת העם, אין אותה הבחנה אלא מצוּצה מן האצבע. האיסור “לא תעשה לך פסל” הוא כל־כך חמור בשביל המאמין בכך, שכל המצמצמו לירושלים בלבד אינו אלא מסלף את כוונת המחוקק. והרי זה כאילו היתרת עבודה זרה בתל־אביב, משום שקדושתה פחוּתה במקצת מזו של ירושלים. ולגבי החופשי־בדיעות יש בהיגררוּת זו אחרי הבחנה מלאכותית משום שרירות גמורה, שאין בה נאמנות לאמת המסורתית ולא נאמנות לאמת המחשבתית, כפי שהם עצמם רגילים לה בתחומי חיים ויצירה אחרים. אם גן־פסלים הוא בחינת “צלם בהיכל”, הרי כל ארץ־ישראל, יתר על כן: כל העולם היהודי כולו, משוּל לאותו היכל.

ומדוע יצא הקצף רק על הפסלים? כלוּם תחבורה בשבת אינה עבירה, שעליה דנים בסקילה? ומנקודת־השקפתו של בנימין גלאי, המזכיר לנו “שירושלים איננה עירם של אפיקורסים בלבד” – למה אינו יוצא חוצץ נגד הנסיעה בשבת, המכאיבה בוודאי לב כל יהודי דתי. ולא עוד, אלא עד כמה שידיעתי מגעת, חמורה התחבורה בשבת אף מן הפסלים, שאף המהדרין מן המהדרין יודעים יפה שאין כורעים ומשתחווים להם בימינו, בעוד שאיסור הנסיעה בשבת שריר וקיים בצביונו ובחריפוּתו בכל הדורות.

וכלום צריך אני להזכיר, שבריכת־שחיה בירושלים חמורה משני הקודמים? באותה מסכתא שמסופר על שחיטת יצר־הרע של עבודה זרה, מסופר גם על שחיטת יצר־הרע של זנוּת שלא הצליחה; שכּן, לאחר שתפסוּהו ונתכוונוּ לטורדו מן העולם, “ביקשו ביצה בת־יומה ולא מצאוּ”, כלומר, ניטלה התשוּקה לפריה ורביה וכל העולם עמד לחזור לתוהו. לפיכך הסתפקו חז"ל בכך, שכחלו את עינו בסם והתישו קצת את כוחו. ואם בריכת־השחיה היא, לפי דעת החרדים, אמצעי גירוי ליצר־הרע של זנות, החי וקיים תמיד – על שום מה לא נסכים להם גם בנידון זה ולא נאסור על בני ירושלים להתרחץ בבריכה? או שמא רחיצה משותפת של בחוּרים עם בתוּלות בירושלים, בפרהסיא, לעיני השמש, פגיעתה קלה יותר ברגשי הדתיים, ואולי היא עבירה קלה יותר מראיית־פסלים מרוכזת ושקטה של חובבי־אמנוּת המזדככים תוך ראיה זו?

אינני מניח, שאלתרמן וגלאי מתכוונים להשאיר את ירושלים כמין שמוּרת־דת, כדרך שהשאירו שמורת־טבע באגם־החולה; ואם לא לזה הם מתכוונים, מה טעם ייחדוּ לרעה את הפסלים דווקא, שאין בהם גירוי־יצרים ולא נימוק אלילי, אלא זכר של צו מילוּלי בתורה, שלשמחתה של כל האנושות כולה בטל ערכו של המצע הנפשי אשר הולידוֹ?

אלתרמן מדבר על" אנטאגוניזם רוּחני אשר בין העיר הזאת ובין הפסל". הכל מודים שהיה פעם אנטאגוניזם כזה, אך כלום תופס הוא עכשיו איזה מקום בלב מישהוּ? אני מכיר יהודים דתיים שאין להם צורך בפסלים, אך עם זה תמהוּ לקרוא את הודעת מועצת־הרבנות על גן־הפסלים. ודאי, הם ושכמותם לא ייאבקו על הצגת פסלים. בחפץ־לב הם יוותרוּ על כך, ביחוד כשהם קיבלו תגבורת מצד שלא פיללוּ. אך רבים הם שומרי־מצוות נאמנים, המבינים שפרחה נשמתו של אותו איסור קדמון והוא בחינת “הלכה ואין מורין כן”.

בצער רב אני אומר, שהכוונה החינוכית, המונחת ביסודם של דברי סופרים אלה, משובשת לחלוטין. תפקידם של סופרים והוגי־דיעות בתקופה זו, להניע את הרבנים ואת מנהיגי־הדת האחרים לתהות על כל הלכה ולעמוד על תמצית כוונתה בשעת נתינתה: תפקידם לזעזע את השמרנות הקרושה, המוכנה ומזומנה גם במדינת ישראל לשלוף תמיד פסק־דין או דבר־הלכה לכל מקרה ולכל בעיה בלי להתעמק בתמורות הזמן והנפש. נטייתם הטבעית של רבני ישראל היא, לקפוא על השמרים ולנוח על זרי־ההלכה שקלעו קדמונים. אין בהם, לא מהעזתם של ראשונים ולא מחיוניוּתם של אמצעיים, אלא רואים כל שאלת־חיים שמופיעה לפניהם כאילו היתה כבר במעמד הר־סיני, ועליהם רק למצוא את הסעיף ולהכריז על האיסור. זוהי דרך רבת־אסונות גם לדת עצמה, אף־על־פי שהרבנים אטומים לגמרי לטענה זו; אבל אותנו מעניינת דמותה החברתית והתרבותית של מדינת ישראל, העשויה להסתרס באקלים זה, שאין בו לא מאש־הדת לאמיתה ולא מעיקביות תרבותית לאמיתה, אלא מין צירוף של שני כוחות־משיכה, שאיזונם מדומה.


תש"ך



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47464 יצירות מאת 537 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!