רקע
ישראל כהן
באזני הסופרים האורחים מצרפת

1


– – – יש הבדל בינינו. אנו מכירים אתכם, ואתם אינכם מכירים אותנו. ספרים היוצאים לאור בצרפת, מצויים בידינו לאחר ימים אחדים; עיתונים המופיעים בצרפת, מתקבלים אצלנו בו־ביום או ביום המחרת. ואילו אנחנו נמצאים ב“פרובינציה” וכותבים בלשון “פרובינציאלית”, שאין אתם נזקקים לה. אמנם פרובינציה זו היא קדושה לכל העמים ועיני הכל נשואות אליה. אף־על־פי־כן אין היא אלא ארץ זעירה. אף הלשון העברית נערצה על כל עמי הנצרות, וכלי־קודש אף לומדים אותה, ובכל זאת היא שפה נעלמה לכם, ואף היתה למשל כשפה שאין מבינים אותה. ייתכן שמן הראוי ששפת ישעיה, שפת השלום, תיעשה לשפה דיפלומאטית בין־לאומית, כפי שהוצע כבר לא פעם: אפשר שבדרך זו היינו מוציאים את הלשון העברית למרחב. אולם אני לא אציע זאת, מפני שמתיירא אני מפני סיכסוך דיפלומאטי; שכן, עם כל רחשי־ידידותכם אלינו, בטוחני שלא תסכימו לוותר על מעמדה של השפה הצרפתית כשפה בין־לאומית, ואני יכול עוד, הלילה, לעורר איזה סיכסוך דיפלומאטי… והלוא אנחנו נתכנסנו כדי להאדיר את האחדות ואת השיתוף.

אולם, לפי שעה אין אנו ידועים לכם. והלשון איננה, כידוע, רק כלי־ אומנות בידי הסופר, אלא גם קנה־צופים, אופן־ראיה, צבע־העולם. והלשון העברית, שהיא עתיקה, אוצרת בתוכה גנזי־ייחוּדים, שאפילו תרגום מעולה אינו מסוגל למוסרם לזר.

על־כרחנו אנו מסתפקים בשיחה. ולפי שעה אנו דומים לתזמורת, המכווננת את כלי־נגינתה, שאותה שעה נשמעים, כמובן, קצת צריחות וקולות יוצאי־דופן, עד שהיא מגיעה אל ההרמוניה. ואף אני אסייע קצת לכיוונון הכינורות.

אני רואה את הספרות העברית כחטיבה אחת. הספרות הישראלית היא חוליה בשלשלת־הזהב. דרך הספרות העתיקה וביאליק ועגנון ועד לא. ב. יהושע. ואף היא חוליה של זהב ולא של מתכת אחרת, פחותה משאר החוליות. אין זה עניין של הצהרות ומינשרים, המופרחים על־ידי צעירים עליזי־מלחמה. רוח־האומה מכניסה את כולם תחת כנפיה.

שמעתי פעם משל, ואני רוצה לתיתו עניין לסוגיה זו.

הנכנס ליער, רואה עצים הרבה. סדני העצים עומדים מופרשים זה מזה, כל אחד בדל לעצמו; אך שרשי העצים במעמקי האדמה מאוּחים זה בזה. אף צמרות העצים נושקות זו את זו. כך מצטיירת בעינַי ספרותנו הצעירה. שרשיה של זו מעורים בשרשי הספרות שקדמה לה, וצמרותיה המתחילות להתרומם אל־על מנשקות את צמרותיהם של הדורות הקודמים. רק ה“סדנים” הנראים לעין חיצונית מבודלים.

לא אוכל, כמובן, ברגעים מעטים להעביר לפניכם אפילו מקצת טוּבה של ספרותנו. אבל סבורני, שאוכל לתת לכם מושג כלשהו עליה, אם אתאר את התימאטיקה שלה, שהיא, בלי ספק, מיוחדת במינה ועשויה לגרות אפילו אתכם, שבעי־נושאים.

היהדות הספרדית היתה בארץ־ישראל הקיבוץ הוותיק ביותר, עד שהגיעה העליה הגדולה משאר ארצות העולם. היא יושבת כאן זה דורות, ויש לה עבר מפואר ואף הווה מעניין. והנה קם ליהדות זה סופר משלה, יהודה בורלא, שתיאר אותה ביריעה רחבה, ובצורות ספרותיות מגוונות (ביניהן צורת המאקאמא הערבית ופרוזה חרוזה). סיפוריו שובים את הלב בתמונות, בדמויות ובנופים. שבט שלם, לא־נודע, קם לתחיה. והוא היה לא־נודע לא רק לאחרים, אלא אפילו לנו עצמנו. כיום כבר ישנם סופרים צעירים יותר של קיבוץ זה, כגון עזרא המנחם.

נושא אחר: יהדות תימן. קיבוץ יהודי זה היה שוכן בדרום חצי־אי־ערב, בקרב עם מדברי נחשל. יש אומרים, שהוא נמצא שם עוד לפני חורבן בית־המקדש. אבל לפי כל הדיעות, זוהי גולה עתיקה ביותר. וקיבוץ זה שמר על פרצופו היהודי הרוחני. כמעט כל הגברים ידעו קרוא וכתוב. רבים מהם למדו תורה ומדרשים וקבלה, וטיפחו בקרבם אמונה בגאולה קרובה לבוא. השבט הזה עלה כמעט כולו לישראל. והנה קם סופר, חיים הזז, והוא דווקא יליד אוקראינה, השתקע בקרבם שנים וצייר את חייהם בספרים רבי כמות ואיכות במכחול־אמן. הוא עיצב את דמותם כפי שהיו בתימן, וכפי שהם היום. והוויה אישית וחברתית שלמה, יהדות שבויה בארץ־ערב, עוסקת במלאכה ובתורה, מתייסרת נוראות, רוקמת חלום משיחי גדול ועולה לא"י – הונצחו, והן עוברות לפנינו בסך ועוצרות את נשימתנו.

אחריו בא סופר צעיר יותר, מרדכי טביב, שהוא בן השבט התימני, והמשיך בתיאור חיי יהודי תימן בישראל ברוב כשרון ועניין.

וארמוז על חזיון אחר. הסופר יעקב הורוביץ היה מחלוצי המודרנה בספרותנו. ודאי הושפע מן הספרות האירופית, אולם תחושה מיוחדת היתה לו לזוועות הדור שלאחר מלחמת־העולם הראשונה, שהעמיק לעצב את דמות־דיוקנו של האדם והיהודי בן־הכרך, המתלבט בבעיות אישיות וחברתיות עד לאימים.

נושא מיוחד ורבגוני מהווה ספרות־המלחמה שלנו, מלחמת־השיחרור. ספרות־מלחמה אינה חידוש בעולם. אולם ספרות של עם קטן מוקף אויבים מסביב, המבקשים פשוט לבערו מן העולם, והוא אוזר את אחרית־כוחותיו ומתגבר על כל אויביו ובונה את מדינתו – ספרות כזאת, מסופקני אם רבות כמותה. והנה קמו לה סופרים חשובים, כגון ס. יזהר, מ. שמיר, מ. מגד, שתיאוריהם יעמדו לדורות, הן בזכות דרגתם האמנותית והן בזכות הנעימה הנונקונפורמיסטית שבספרים אלה.

ואי־אפשר בהקשר זה שלא לספר לכם על פאֵר היצירה החברתית הישראלית, על ההווי הקיבוצי והמושבי, שמצא אף הוא את ביטויו בספרותנו על־ידי כמה סופרים. אחד מהם, עמוס עוז, שדיבר כאן, הוא עצמו חבר קבוצה וגידולה, וסיפוריו על ההוויה הקיבוצית הם אותנטיים ואמנותיים כאחד. גם סופר צעיר אחר, צבי לוז, חבר דגניה, חורש יפה בחלקה זו. גם חלקה של השירה בתחום זה איננו קטן.

דבר שאין צריך לאומרו, שבספרות העברית של ימינו תופסת השואה, שהומטה על יהדות אירופה, מקום נכבד. וסופר צעיר אחד, אהרן אפלפלד, אף הכניס בסוג זה נעימה מיוחדת, כאחד הניצולים מן השריפה האיומה ההיא. השואה באה, כמובן, לידי ביטוי גם בדרך השיר, וביחוד על־ידי אחד מגדולי משוררינו, אורי צבי גרינברג.

אינני משלה את עצמי, שבסקירה חטופה זו מסרתי מה שרציתי ומה שצריך הייתי למסור לכם; אבל ביקשתי להראות לכם את ייחודה של ספרותנו לא רק בעבר, אלא גם בהווה. בזה לא הערכתי את טיבה האיכותי וסגולותיה. אבל כמדומני, שגם עצם התימאטיקה מעידה עליה, שחיה היא וערה, והיא משמשת ראי ומעורר כאחד, ואינה צריכה להתבטל בפני ספרויות אחרות.

עלינו לשקוד יחד איתכם על תרגום מיטב הספרות העברית, כדי להפיץ את ידיעתה בצרפת ובארצות אחרות ולעשותנו במידה מסויימת צדדים שווים, שווים בהיכרות הדדית.

ומלים אחדות על בעיה רוחנית ומוסרית משותפת. שכן, על־אף מקורות היניקה והנביעה השונים של סופרים, הריהם בחינת ריעים ושותפים. יגונו של עולם, הספיקות המנקרים בנפש, התעלומות האופפות את האדם היוצר, וזוועות ההוויה ושמחותיה – הם הבאר שממנה דולים ומשקים כל היוצרים בעמים מעבר למחיצות לאומיות, גיאוגראפיות ולשוניות. כל משורר־אמת וכל מספר־אמת שותים, כביכול, מגביע אחד. יין־החיים, שלא תמיד הוא מתוק, אלא פעמים שהוא יין־תמרורים, משכר אותם כאחד. וקריאת־הגומלים “לחיים” יוצאת לא פעם מתוך לב דווּי, המתנחם בכך, שאי שם, בקירבת מקום או במרחקים, יושב עמיתו הסופר, המתייסר כמוהו, או מקונן “איכה” כמוהו.

לפיכך, יש מקום להשיח גם דאגה משותפת.

אנו רואים, שככל שמתעדנת אמנות־הספרות, וכתיבתה מסתעפת, ומתדקקים סיגנונותיה ושיטותיה, ומתרבים קוראיה – מתמעטת השפעתה על חיי הקורא, על חיי העם ועל חיי האנושות. תפקידה מצטמצם והולך כגורם־הנאה, כמדהימה בעושר־עלילתה ובשיכלול כליה ותחבולותיה, אך אין הספרות תורמת לעידון החיים. יודעני, שיש כאלה התובעים אבטונומיה גמורה ומוחלטת לספרות, ושוללים ממנה כל תפקיד חינוכי או מוסרי או חברתי. אולם בעניין זה שותף אני לדיעותיו של פרופ' קורצווייל, שאינו מסכים למתן אבטונומיה גמורה לספרות. ספרות, שהיא דיה לעצמה ואינה מקרינה מתוכה השפעה מעדנת ומחנכת, אלא אסתטיקה צרופה בלבד, ספק אם היא ראויה לשמה.

אולם עובדה היא, שהספר בימינו נקרא ואינו משפיע, עושה רושם ואינו מעוכל, נהפך לאמצעי־בילוי, אך אינו נעשה חלק מן הדם. יש למצוא תקנה לדבר.

אבאר את דברי במשל. רופא חייב להיות מומחה באומנותו ובקי בכל מה שמתחדש בחיי הרפואה, להלכה ולמעשה. אך לא די לו בבקיאות ובחריפות. החולה צריך להאמין בו ובסגולות־הריפוי שבו. בלא אמונה זו, תש כוחו. הוא הדין בספר. ספר־התנ“ך השפיע, משום שהקורא האמין בו. משהו מאמונה זו צריך להדביק בספר האמנותי החילוני, כדי שהקהל לא רק ייהנה ויתבדר ממנו, אלא גם יעוּדן, יחוּנך, ותהיה לו עליית נשמה. חולשתו הרוחנית של הספר בימינו היא רעה חולה בכל העולם, ולפיכך ראוי שסופרי כל העמים יעלו לה ארוכה מתוך חרדתם המשותפת. שמא ניתנה לנו רשות לחלום על כך, שעתידה לקום איזו סנהדרין גדולה עולמית של יוצרים והוגי־דיעות, שתשב על מדוכה זו ותמצא תקנה. אין הכוונה ל”קלוב פאָן", המתכנס לעיתים מזומנות ומנסח החלטות שונות, אלא לסנהדרין לכנסת של משוררים ומספרים ומסאים, שתעמיק בדבר ותחשוף את שרשיו. ואף־על־פי שאידיאל זה עדיין רחוק מן ההגשמה, רשאים אנו לחזותו בעיני־רוחנו בירושלים. מפני שכולנו שואפים שהספרות לא תהיה כלי שעשועים בידי הדור, אלא תקרין בכוח ערכיה הרעיוניים והאסתטים אור וחום אנושיים על החברה ועל יחידיה.


סיוון תשכ"ו





  1. דברים שנאמרו בדו־שיח הישראלי צרפתי בירושלים.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47463 יצירות מאת 537 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!