רקע
ישראל כהן
פנים אל פנים

1


שמענו כאן שתי ביוגראפיות – ביוגראפיה אחת של מר עמנואל ליטבינוף, והיא היתה מרעישה את הלב. היא משמשת בבואה לנפש הסופר היהודי־אנגלי או היהודי־האמריקני, או היהודי־צרפתי. היא איננה באה להעיד על מר ליטבינוף בלבד, אלא היא יוצאת ללמד גם על אחרים, על דור שלם. וההרצאה הזאת היתה באמת בשעתה ובמקומה. היא המחישה לנו את האווירה, שבה חיים ויוצרים סופרים יהודים, היא נתנה מפתח בידנו וכן היא מגלה לנו את המעיין הגנוז, שממנו הם מושכים. ואף־על־פי שאנו כבר יודעים זאת, הרי יפה ומועיל הוא לשמוע שנית ושלישית מפי בעל־הדבר עצמו.

ושמענו ביוגראפיה אחרת, מפי מר אברהם קריב. הוא תיאר את הביוגראפיה הספרותית, כביכול, של הדור הציוני, והיא ביוגראפיה שמרעישה בשיבוש־האמת. ואף־על־פי שאני שומע אותה כבר פעמים רבות, הריהי מעוררת בי תמיד רגשות־מחאה ותגובה שלילית חריפה. ובעוד שהביוגראפיה הראשונה נאמרה ונכתבה על־ידי אדם וסופר על עצמו, באופן סובייקטיבי, והוא איננו מתנער מסובייקטיביותה, ולכן היא כולה אמת ואמנות – הרי קריב כותב את הביוגראפיה לא של עצמו, אלא את הביוגראפיה שלי ושלך ושלו ושלנו, בלי שקיבל רשות לכך, ולכן אין חותמה אמת. ולא עוד אלא שאינו מסתפק באמירתה ובכתיבתה, אלא מתאמץ לכפותה עלינו ברעם ובזעם.

כבן הדור הזה, הרשות בידו לתאר איך הוא הגיע אל הציונות, ואיך עלה ארצה, ומי השפיע עליו לשלילה ולחיוב; אך אין הוא מוסמך לספר, שמנדלי וברנר ופרישמן עיקמו את דרכם של אחרים, ביחוד לאחר שהוא שומע את מורת־רוחם ואת הכחשתם החיה והעזה. אין הוא רשאי להפוך סופרים, שהם יקרים לי, לממזרים ספרותיים – יסולח לי הביטוי – ולהטילם ליד מזוזת דלתי. אין אלה סופרים שלי ולא של בני דורי: אלה הם יצירי מוחו ודמיונו של קריב.

ואני רוצה לאמור באזני האורחים, שתפיסתו של קריב היא גירסת־יחיד. קריב הוא סופר חשוב, ואני מוקיר אותו ומחבבו. אולם אהבתי את קריב, אך אהבתי את האמת יותר מכל. והשקפותיו על הספרות העברית החדשה ועל ראשוני־יוצריה אינן נראות לי כלל ואינן מקובלות עלינו, כפי שבוודאי עוד יתברר לכם בהמשך הדו־שיח.

מה עושה קריב? הוא מצמצם את הספרות העברית החדשה, שהיתה ממעוררי שחר־התחיה, במנדלי ובברנר, ואת מנדלי וברנר הוא מצמצם בצד אחד של המטבע ומעמידם על כמה פיסקאות. בשום פנים ואופן הוא איננו רוצה לראות פרקים אחרים לגמרי, הסותרים את הנחתו. כמה פעמים הצבענו עליהם, והוא איננו מודה בהם, אלא עושה צימצום אחר צימצום, ובלבד שהתיאוריה שלו תהיה שלמה. זוהי קריאה משוחדת בספרי מנדלי וברנר, שהביאתו ליד ראיה משוחדת. הדברים ארוכים, ולא אמשיך בהם עכשיו.

גם שמיר טעה אתמול, בדברו על אופיה של הספרות החילונית בימי־ הביניים. אינני רוצה להפליג עד לתנ“ך, שכן היתה ספרות חילונית גם בימי התנ”ך; ספר קוהלת הוא ספר חילוני בהא הידיעה, מפני שיש בו דיעה חופשית וביקורת ואף גרעיני כפירה. גם ספר שיר־השירים הוא ספר חילוני נעלה. שכן אהבה אנושית, אהבת־הבריות, אהבה בין איש לאשה, קדושתה אינה פחותה מאהבת־אלוהים.

ובכן, הספרות החילונית בימי־הביניים היתה ספרות, שנבעה מן החיים ולצורך החיים. היא היתה יצירה אמנותית. לא נכונה דעתו של קריב, ששירי־הים הם פחות חשובים באיכותם משירי־קודש. ודאי, אלה הם עניינים של טעם; אך לפי טעמי, שירי־הים של יהודה הלוי יפים, ממש כמו שירי־הקודש. והשיר של אבן עזרא, “כותנות פסים לבש הגן”, היא אחת הפנינים הליריות בספרות העולמית. וכמובן, מצויים עוד שירים כמותו. בכלל, מלאכותית היא החלוקה הזאת לשירי־קודש חשובים ולשירי־חול לא־חשובים. יהודה הלוי ואבן־גבירול והנגיד, יצרו בשני התחומים האלה יצירות חשובות. אבל לא זו בלבד, אלא שירי־החול שלהם היו לגיטימיים בעיני דורם, שלא ראה סתירה בין שתי ספירות־חיים אלו. מה שאין כן בימינו. אני מעריך מאוד את הרב קוק, למשל, שהוא וא. ד. גורדון הם שני הוגי־הדיעות היהודיים המקוריים והחשובים ביותר, עם כל היותם בשתי ספירות שונות. הרב קוק אמנם התלבט בביטויו, אבל הגותו היתה מקורית ומעפילה. והוא העז מה שאחרים לא העזו. אף־על־פי־כן, אינני מתאר לעצמי שהרב קוק היה כותב חרוז כזה: “על צווארך ועל שער ראשך יש לברך יוצר אור ובורא חושך”, או: “אמנון אני חולה, קראו אלי תמר”. לא. האטמוספירה הדתית בימינו היא כזאת, שבשום פנים ואופן לא יכול הרב קוק לעשות זאת ולעמוד בהווייתו כרב וכמנהיג דתי רוחני. פירוש הדבר, שאז היתה ספירה אחרת, סביבה אחרת, חיים אחרים. החיים החילוניים, חיי־האהבה, ואפילו עירבוב דימוּיוֹ של הקדוש־ברוך־הוא בשערותיה של בחורה, היה מן האופנה ובגדר המוּּתר. וכל מי שיש לו עין לראות ואוזן לשמוע, על־כרחו יודה, שכך היו הדברים. שהרי כלום אפשר היה לכתוב שירת־חול כזאת, בלי שתהיה סביבה מתאימה? וכלום היתה משתיירת עד ימינו? על־כן לא נכונה ההנחה, שהיו אז שתי חטיבות־חיים לחוד. החיים היו ממוזגים. היו להם חיי־חול, והיתה להם שירת־חול, שלא היתה נוגעת בחברתה, מלכוּת־הקודש. “כתר־מלכות” וכתר אהבה וידידות, היו מחוברים זה לזה.

בדקתי ומצאתי, שכל־אימת שחיי היהודים בגולה, וההוויה היהודית בגולה, היו של קבע ושל שלווה יחסית, במשך דורות אחדים, נתהווה מעל לבסיסם של חיי־חולין גם רובד עליון של ספרות־חולין. מובן, שבזמן הנדודים מספרד ומפורטוגל להולנד או למקומות אחרים, לא היו חיי־חולין. ואין זה אלא טבעי שאברבנאל, שגורש מספרד וממעמדו הרם, התחיל תוהה על הראשונות וכתב פירושים על דרך־המסתורין ושקע בזכרונות. הפירושים שלו עומדים בסימן השואה שהומטה על יהודי ספרד ועליו. מה זה תור־הזהב? תור־הזהב, משמעו, שהקיבוץ היהודי בספרד הערבית נתבסס, חדר לתרבות ארצו, ונעשה שותף ליצירה בלשון העברית והערבית. זה היה איפוא תור־הזהב של היצירה, אבל גם של חיים כאדם וכיהודי, חיים של יצירה דתית וחילונית. אז לא עמדה היצירה החילונית באופוזיציה למשטר הדתי. אך לאחר מכן, כשזועזעה כנסת ישראל – אירע הקרע. והראיה – 400 שנה אחרי זה, כתוב ב“שולחן ערוך” במפורש, שאסור לקרוא את מחברות עמנואל הרומי. ובכן, הספרות הזאת היתה אחר־כך אופוזיציה. נראה, שהרבו לקרוא במחברות עמנואל הרומי, עד שהיה צריך להכניס פסק־הלכה, וזה לשונו: “מליצות ומשלים של שיחת־חולין ודברי־חשק, כגון ספר עמנואל וכן ספרי־מלחמות, אסור לקרות בהם בשבת ואף בחול אסור, משום מושב־ליצים ועובר משום אל תפנו אל האלילים. ובדברי־חשק איכא תו משום מגרה יצר־הרע, ומי שחיברן ומי שהעתיקן, ואין צריך לומר המדפיסן – מחטיאים את הרבים”.

גם באיטליה, שבה ישבו יהודים תקופה מסויימת בשלווה, נתרקמו חיי־חברה חילוניים ויצירה חילונית. המחזה של סומו מאיטליה, “צחות בדיחותא דקידושין”, ומחזות אחרים שמציאותם ידועה לנו ושהוצגו על במה, לא היו יכולים להיות אלא בתוך הוויה חילונית, מוכרת ומוסמכת (אני מדבר על המחזות העבריים). החיים והיצירה החילוניים – ואני משתמש כל הזמן במונח “חילוני”, מפני שאין לי אחר – היו חלק מן ההוויה. ודאי, היו גם אז דתיים, חרדים, אדוקים וקנאים, שלא ראו זאת בעין יפה ולא הלכו לתיאטרון. גם היום, כשהתיאטרון הוא חלק מחיינו, אין מחייבים שום איש שילך לתיאטרון. וגם היום אפשר שיהיו לו מתנגדים המפיצים כרוזים נגד התיאטרון. גבריאל טלפיר פירסם כרוז כזה של הרבנות נגד התיאטרון לפני 60 שנה.

ובכן, שירי־קודש ושירי־חול, יצירה דתית ויצירה חילונית, חיים דתיים וחיים־של־חולין – היו מסתופפים בצילה של הוויה אחת. רק בתקופות של שואה, של זעזועים, חזרה השניוּת לחיי האומה; ואפשר לומר, שזאת לא היתה שניוּת, אלא אחדוּת, אחדוּת דתית שלמה, מפני שאז השעה היתה צריכה לכך והיא שימשה תריס בפני הרוחות המסוכנות.

והערות אחדות על ספרות אנושית וספרות לאומית. אף אני גדלתי בבית יהודי ואהבתי את הספרות הדתית על זרמיה, ואינני מבין את כל החלוקה הזאת. אני יודע דבר אחד: כל יצירה שהיא למטה מעשרה טפחים, איננה לא לאומית ולא אנושית. וכל יצירה שהיא למעלה מעשרה טפחים, ואין צריך לומר אם היא גבוהה עשרים אמה, הריהי אוניברסאלית ולאומית כאחת. אני יכול להביא מאה ראיות וראיה מתוך הספרות העברית עצמה. אין זאת אומרת שלא יכולה לשלוט איזו אופנה של יצירה פסבדו־לאומית כך וכך שנים, אבל מזרה־הזמן זורה את זה לרוח, ומה שמשתייר יש בו גם מן הלאומיות וגם מן האוניברסאליות. שני היסודות האלה שזורים זה בזה. ודאי, יש שירים לאומיים ויש הימנונות לאומיים, שהעם מחבבם ומביע בהם את הרגשתו הפאטריוטית. אולם ערכם יונק מספירה אחרת.

מצאתי כתוב דבר יפה ב“ילקוט צבי” – יש סידור־תפילה כזה למהדרין – המסביר את ערכו של “כל נדרי”. לכאורה, “כל נדרי” הוא תפילה שתוכנה אינו חשוב כלל ומליו יבשות ואין בהן כל לחלוחית פיוטית. ובכל זאת בוכים בשעת אמירת “כל נדרי”, והוא נעשה לתפילה עליונה. אולם – מסביר שם המסביר – לא המלים חשובות כאן, אלא האנחות והבכיות, שדורות רבים שיקעו בתוך המלים הללו והרוו אותן בהן; בזכות זו הן נעשו יחידות חיות בפני עצמן, שיש בהן כדי לבטא את המיית־הנפש. בדומה לכך, יש לראות בימינו הימנונים, שהם ספוגים רוח־העם ואנחות־העם ושמחת־העם, באופן שאין שמים לב לתוכנם הפיוטי ולא הוא עיקר. לדוגמה: שירת “התקווה”. אפילו ידידנו נתן זך, לא ילך לשקול בחומרה יתירה את המשקל של “התקווה” ולא יקטול אותה, אם ימצא שהמיקצב אינו מדוייק ואינו לפי כל חוקי הפואֶטיקה. וכן דינו של “תחזקנה” או “האינטרנציונל” וכו'. אבל כשאנחנו עומדים על אדמת־השירה, בספירת־היצירה האמיתית, אין תחומים ואין חציצות בין הלאומי והאנושי. “ציון הלוא תשאלי” – הוא אמנם שיר לאומי, אבל גם שאינם־יהודים, שקראו אותו בתרגום גרמני, מצאו עניין אנושי בו. הן מפני שציון בכלל הוא מושג אוניברסאלי ולא רק יהודי, “ציוני”, והן מפני שיסוד אנושי בו. שירה נמוכה אף לאומית איננה. אפילו קוראים לה בשם זה. הוא הדין במחשבה. מחשבה ננסית, אצבעונית, איננה לאומית, ומכל שכן שאיננה אוניברסאלית. ואילו מחשבה גבוהה, היא גם לאומית וגם אנושית, אף־על־פי שיש בה מלשד האומה ומצביון המקום והזמן. ובוודאי שגם הלשון, שבה נולדת היצירה, קובעת את דמותה ושיעור־קומתה של השירה או המחשבה. אולם זהו בחינת אלף־בית, שאיני צריך לטפל בו.

וירשו נא לי האורחים, לומר להם משהו מיוחד. לוא הייתי אני אנגלי נאור ונאמן, הייתי רוצה בכל מאודי שכל הסופרים הטובים, האנגלו־יהודיים, יישארו באנגליה וייצרו בה, כדי שיהיה לספרות האנגלית גם ז’אנר כזה. אבל בתור יהודי, הייתי רוצה שהללו יישבו כאן במדינת ישראל. מפני שאני חושב, שבכל יצירה שלהם מצויים מוטיבים יהודיים סגוליים וייחוד יהודי, ששום סופר שאינו יהודי אין בכוחו להכניסם לספרות האנגלית. בשביל הספרות האנגלית זוהי תוספת עושר, איכות חדשה, סוג חדש, ששום משורר אחר לא יביאם לעולם. על־כן אני בטוח, שכל אנגלי שוחר־ספרות ונבון־דבר רוצה שאתם תישארו שם. אני לא. מפני שיש לי גם חשבונות עם היוצר היהודי־האנגלי, ולא רק עם היצירה.

מר ליטבינוף, הביוגראפיה שלך איננה זרה לי כלל וכלל. היא דומה לביוגראפיה שלי ושל בני־דורי. צריך רק להחליף שמות של גויים, שמות של מקומות, של רשעים ושל מציקים – והדמיון ייצא לאור. לפיכך אני מבין אותה יפה מאוד. ואני שמח, שלך יש איזה מעיין, שעדיין אתה יכול לינוק ממנו. אבל בעל־כרחי אני שואל: מה יהיה על בנך ועל נכדך. לו כבר תהיה ביוגראפיה אחרת. הוא נולד, נגיד, בשנת 1940 או 1945. מה יהיה עליו? אם אינך משלים עם זה שאיתך תמות החכמה, חכמת היצירה היהודית־האנגלית – מנין יבוא ההמשך? אני שואל את השאלה הזאת בכובד־ראש ולא כדי להביא אותך במבוכה, וכבר שאלתי אותה לא־פעם. לכן אינני יכול להסתפק בניתוח המוטיבים, כדי להראות שסופרים יהודים־אנגלים, או יהודים־אמריקאים, או יהודים־צרפתים, מעניקים לספריהם מוטיבים יהודיים מיוחדים. הלוא מאליה קמה גם השאלה: מה יהיה בסופם של המוטיבים האלה? מי ימשיך את יצירתם?

ואני אינני נכנס עכשיו בכל הסבך הטראגי, פרי העובדה הנפשית והמציאותית, שאין יהודי יכול להזדהות הזדהות שלמה עם אומה אחרת שבתוכה הוא יוצר. אינני מאמין, שיהודי יכול להגיע לידי הזדהות שלמה אפילו עם אומה נאורה כאנגליה, צרפת או אמריקה. מעולם לא האמנתי בזה. ידוע, כי בגרמניה הגיעו היהודים לידי מדרגת־יצירה גבוהה ולידי חיים חברוּתיים משותפים. היהודים קראו לכך “סימביוזיס” (היהודים ולא הגויים), וראינו אחר־כך את תוצאות הסימביוזיס.

אינני מופיע כאן כמטיף־מוסר, חס וחלילה, ולא כרואה־שחורות. אינני רוצה להביא את אורחינו במבוכה. הם אורחינו היקרים, ואנחנו ידענו את מי אנחנו מזמינים. ידענו שאיננו מזמינים סופרים שמחר ייכנסו ללשכת־עליה כדי לקבל רשיון לישיבת־קבע. אבל אם אנחנו מדברים בגילוי־לב, אומר, שלי לא איכפת מה תהיה הביוגראפיה של בנו של שמיר, אם כי היא בוודאי תהיה שונה משל שמיר עצמו. אבל אפילו כרוך עתידו בבעיות ובסכנות מסויימות הרי היא תתרקם בתוך מולדתו, היא תהיה לאומית ואנושית, היא תהיה שלמה. הוא יהא מדבר עברית, בתוך עמו, ימצא לו חלון אל העולם, והמזיגה של ספרות ויצירה תרבותית, עברית ואנושית, תהיה טבעית לו. ולכן לא איכפת לי מה תהיה הביוגראפיה של בנו ושל נכדו. אבל איכפת ואיכפת לי מה תהיה הביוגראפיה של בנך, מר ליטבינוף. תיאורך היה נפלא. על דרך ספרו של ג’ויס הייתי אומר, שאתה תיארת לנו “דיוקנו של אמן כיהודי־אנגלי”. וזה היה יפה מאוד. ואני בטוח, כי כשדבריך יתפרסמו בדפוס – כל הארץ תתעניין בהם. שכן חשפת לפנינו את כל הלבטים, הקרעים והקשיים של יהודי יוצר בארץ אחרת ובשפת אותה ארץ.

ולבסוף אני רוצה לתת עצה לקריב, ואני מבקש ממנו לשמוע לי. היה סופר חשוב בשם יעקב שטיינברג. היכרתי אותו יפה. הוקרתי אותו מאוד. הייתי שוהה במחיצתו הרבה. יעקב שטיינברג היה, כידוע, ממעט דמות התלמוד ונושאי־כליו. הוא היה סבור, שהיצירה התלמודית מבטאת תקופת רפיון שלאחר המתח המקראי הגבוה. הוא היה מקטרג על כמה וכמה תכונות של העם היהודי, ולקיטרוג זה נתן ביטוי בקצת ממסותיו. אחד מנבחרי המועצה החשובים של עיריית תל־אביב, אף ביקש בשעתו למנוע ממנו הענקת פרס ביאליק על כתביו, שיצאו לאור במלאות לו חמישים שנה, בטענה, שאין להעניק פרס זה למי שמוצא מומים בתלמוד. אולם לאחר השואה, היסה שטיינברג את הקטיגור שבו. הוא ריכך את הנעימה שלו. הוא אמר לי בזה הלשון: “טובה ציפורן אחת של יהודי תלמודי מכל הוגי־הדיעות האשכנזים”. אפשר שהיתה בכך הגזמה, אבל הוא הלוא אמר זאת סמוך לשואה.

ואני אומר לקריב בכובד־ראש: העולם הזה, שאתה מתקיפו, איננו עוד. אנחנו כולנו מתאבלים עליו, שאיננו. גם מנדלי כבר איננו, וגם ברנר ופרישמן אינם. והביוגראפיה של הדור הולכת ונכתבת בדרך אחרת. אינני יודע, אם חביב מנדלי על תלמידי בתי־הספר; אבל אני בטוח, שקריב מגזים בהשפעתו הציבורית והאידיאולוגית של מנדלי על התלמידים ועל הנוער. אני מצטער על כך. אבל הוא כבר איננו משפיע זה 20 שנה, ואולי יותר. הדור הצעיר אינו שונא את העיירה. הוא אינו מכיר אותה. היא נעשתה עניין לרושמי־רשומות. הטיפול הקדחתני הזה מצד קריב בסופרים אלה, חוץ ממה שהוא משובש, הריהו מלאכה לבטלה. הביקורת השלילית הזאת על מנדלי היא תקיעה לתוך הדוּת. מוטב שקריב יידבק קצת במידתו של ר' לוי יצחק מברדיטשב, וייהפך לסניגור אחרי השואה. ראוי לו לנהוג ריתוי באותם הסופרים המתים, שאינם יכולים להכחיש את החי ולהתגונן. ראוי לו גם לשים לב למורת־הרוח שהוא מעורר בנו. הגיעה השעה שקריב יאמר לעצמו: הס קטיגור וקח סניגור מקומו!


אלול תשכ"ו







  1. דברים בדו־שיח עם סופרים יהודים־אנגלים מטעם אגודת הסופרים במסגרת הפסטיבאל.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47464 יצירות מאת 537 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!