א
גאנדי נרצח. נרעש ונפעם עומד העולם מול פני תועבה זו. האיש, שכל חייו היו קודש לבני־עמו ושהטיף לאי־אלימות ולשלום, הומת על־ידי בן־עדתו, הינדי לאומני.
אין זאת הפעם הראשונה, שאדם נערץ ומקודש בעיני רבים בכל קצווי תבל, שהיו עומדים עצורי־נשימה ומשתאים למראה הכוח הגופני והרוחני העילאי הגלום בו ולמראה הנסיונות הקשים שנתנסה בהם – נופל פתאום קרבן לפני כדור־אקדח, או לפני בני־עוולה קטנים, או מחמת איזה מקרה עיוור אחר. כדבר הזה אירע גם לגאנדי. טרוריסט מוסת ועלום־שם רצחוֹ נפש, בשעה שהלך לערוך את תפילתו בציבור. כמה פעמים היה גאנדי שרוי בסכנת־נפשות, אם מחמת הצומות והסיגופים ואם מחמת הנדידות על־פני מרחבי הודו, או מפני המרידות־במלכות והמאסרים. ומכל אלה יצא בשלום, לתמהונם ולשמחתם של הבריות. ורק התנקשות רגילה שמה קץ לחייו הפלאיים.
החזיון הזה בא להורותנו מה גדול כפיון־הטובה של אלה, אשר כל חייו ומפעלו של מורה־הדור היו קודש להם, ומה רבה עדיין זוהמתו של נחש. אך הוא בא גם להזכירנו עד־מה אנושיי כל אדם, ואפילו הוא מוכתר בכתר של קדוש. כדרך שכלולה בכך אזהרה מפני הפולחן האישי ומפני שפת־הפולחן, שיש בה אחד משישים של אלילות. אפילו צדיק־עולם לפניך, אל תסיח את דעתך ממהותו האנושית, מיצריו, מחולשותיו ומהגבלותיו. שהסחת־דעת זו אינה מרבה, אלא ממעטת, את ערכו וכבודו.
ב
ההערכות על האיש גאנדי ועל תורתו, הן עדיין בראשיתן. הכל כרוכים אחריו, וכל עט נמשך אליו. ולא בארצו של גאנדי בלבד מתרקמת והולכת אגדת גאנדי, שהמציאות האמיתית עתידה להיות רק בבואה קלושה ממנה, אלא אף מחוץ לתחומי הודו. מעין גיוס רוחני כללי הוכרז, שתכליתו להודיע את טיבו של גאנדי בעולם ולקיים את שמו לנצח נצחים. לשם כך משתמשים בכל דיבורי־השבח והפלגות־הדמיון, ומלים לועזיות, מן המסתורין ההודי, מטיילות עתה בראש כל מאמר ובתוכו, כדי לתבל את הסוגיה הזאת ולהבליט את היסוד המגרה שבה.
אף בריטניה מגלגלת דברי־הלל על גאנדי ומדברת עליו בלשון עילאית. היא, שחבשה אותו פעמים רבות בבית־האסורים וגינתה אותו בכל מיני כינויי־גנאי, נוטלת עכשיו חלק בראש הסימפוזיון, שהעולם עורך לכבוד גאנדי. היא, שכמה פעמים כמעט שפרחה נשמתו תחת ידיה, ואילולא הניסים שגאנדי היה רגיל בהם היה מכבר בעולם־האמת, נעשתה פתאום שושבין לברית־האירושין של גאנדי והאנושות. אכן, זוהי חתיכה של צביעות.
אולם הרגשה היא בכותב הטורים האלה, שלא רק צבועים ועושי־מעשה־זמרי מעקמים את דמותו של גאנדי, אלא אף בעלי כוונות טובות עושים כן. מקצתם מאַמתים את המימרה “אחרי מות קדושים” ושוכחים ומשכיחים את החלקים השליליים בתורת גאנדי ובהתנהגותו, ומקצתם סבורים שצדקה הם עושים לדורנו ולדורות הבאים בעוטרם לפחות אישיות אחת של ימינו עיטורי הוד ומוסר עליון. על־ידי כך הם מדמים להציל אידיאל חינוכי, שיהיה בחינת מנורת־המאור בשביל צעירי־העם, הזקוקים כל־כך לדוגמה, למופת, לאישיות מבהיקה. זהו, אם הורשינו לומר כך, מין טכסיס פדאגוגי, שעיקרו בכיסוי קווים בלתי נאים בדיוקנה של האישיות המחנכת ובגילוי מובלט של הקווים המאירים.
גם בארצנו היתה וישנה חבורה של סופרים, שקידשו ורוממו את גאנדי לעילא ולעילא, כגון ר' בנימין, מ. בובר, נתן חפשי ואחרים. אולם לאחר שנרצח נתרבו חסידיו, והם מתרבים והולכים, וביניהם גם כאלה שזה־לא־כבר מתחו עליו ביקורת חמורה, אלא שמותו הטראגי הוליד בהם, כנראה, את השינוי ביחסם אליו.
ג
גאנדי הוא יצור־כפיהם של המציאות והדמיון ההודיים המיוחדים. אין לתרבות האירופית חלק בו. הוא עצמו סיפר, שאת התנ“ך קרא בתקופה מאוחרת בחייו ולא נתרשם ממנו. גם מן הנצרות ומן הקוראן לא נתרשם הרבה. ב”נפתולי עם האמת" מתאר הוא את הנלעג שבשילוש הנוצרי, שנראה לו כשיא האבסורד. אפשר להניח, שגם תמונת גן־העדן המובטח למאמיני דת מוחמד, לא הרהיבה את רוחו. גאנדי היה, איפוא, אילן ששרשיו נעוצים בעמקי המסורת ההודית המופלאה בעינינו. הוא היה חשוב מאוד בשביל הודו. חותמו היה ויהיה טבוע בכל השאיפות וההישגים של הודו, הן בתחום המדיני והן בתחום הרוחני־החברתי. וכשם שכל מי שחשיבותו מרובה לזמנו הריהי מרובה ממילא גם לדורות הבאים, כך מי שחשוב מאוד לעמו חשוב גם לעמי העולם כולו. כלל זה כוחו יפה ביחוד כלפי גאנדי, שמפעלו זיעזע עשרות מיליוני אדם והעסיק בלי הרף אימפריה גדולה ועצומה. התלמים שחרש בליבות האנשים ובהיסטוריה העולמית, לא יטושטשו במהרה. לא יימצא, איפוא, בר־דעת, שיחלוק על ערכו של גאנדי לכל האנושות כולה. אבל טעותם של מעריציו מחוץ להודו נעוצה בהנחה, שהם נלחמים לה בדביקות גדולה, שתורת גאנדי עשויה להתקבל או להועיל גם לעמים אחרים וגם לעמנו. ויש לומר במפורש: האמירה הסתמית, שאי־האלימות היא אידיאל גדול או שתורה זו יכולה להביא אושר לבני־אדם – עדיין אינה מוכיחה דבר. כשם שהחזרה על אידיאל אחרית־הימים של ישעיהו הנביא, עדיין איננה מאַפשרת את התגשמותו הקרובה. רק בדיקה רצינית של הרקע המציאותי, אשר עליו נולדה אי־האלימות, ושל דרכי־התגשמותה בהודו עצמה, וכן בדיקת סיכוייה להתקבל על עמי המערב, עשויה להקנות לנו מושג נכון על ערכה של תורת גאנדי לעולם כולו. ואמנם, בדיקה כזאת מוכיחה, שגאנדי לא היה תמיד נאמן לעקרון אי־האלימות וסטה כמה פעמים ממנו. הוא לקח חלק במלחמת־הבוּרים, ובשנת 1914 סייע גאנדי לגיוס ההינדוסים לתוך הצבא הבריטי ושימש בעצמו בתור סאַניטר. ולא פעם עשה צעד מדיני, שידע כי יביא לידי שפיכת־דמים. ואפילו בזמן האחרון איים בפירוש בשפיכת־דמים, אם לא תתקבל דעתו. ואם הוא עצמו, ובתוך הודו, לא היה יכול להגשים בעיקביות את עקרון אי־האלימות, כיצד אפשר לשכנע אותנו ואת דרי ארצות המערב, כי יש לתורת גאנדי איזה יסוד מציאותי כללי וכוחה רב להושיע לאירופה ולאמריקה. זוהי הפרזה של חסידים נלהבים, שמספרים ניסים ונפלאות על הרבי שלהם. הן הודו היא הארץ עקובת־הדמים יותר מכל ארצות־תבל, אף־על־פי שנביא תורת אי־האלימות יצא מתוכה ופעל והשפיע על תושביה במידה ניכרת כל־כך. כלום יכולות מליצות לחפות על עובדה בולטת זו? גם סופו של גאנדי צריך ללמדנו משהו. אם לא יקום לו יורש – וספק רב אם ישנו כיום – הרי תהיינה אישיותו של גאנדי ותורתו תופעה חתומה, חד־פעמית, שאין לה המשך ואין לה רציפות גם בהודו. האין זו דרך־תועים להשלות המונים, כי תורת גאנדי היא תורת־ישע לנו ולזולתנו?
ד
במטותא מכל הקוסמופוליטים שלנו לסלוח לי, אם ארשה לעצמי להשקיף גם על גאנדי מקרן־חזות של העם היהודי. סבור אני, שכל אישיות רוחנית כללית נבחנת לחיוב ולשלילה באמת־מידה של עמך וארצך. אמת־מידה זו היא היחידה הממשית. אמנם היא מפילה חללים רבים, ומוקיעה לא־אחת את קוצר־דעתם של אנשים גדולים, אך אין בלתה. ביחוד נעשה עם ישראל אבן־בוחן למידת הנדיבות והאצילות ורוחב־הדעת, המיוחסים לפלוני אלמוני. שיפלות־מעמדו וחוסר־יכלתו לגמול טוב למיטיבים עימו – הכשירוהו לכך. וגם גאנדי לא יימלט מאַמת־מידה זו. יתר על כן: הוא מועמד ראשון לכך. דווקא הוא חייב לעבור תחת שבט־ביקורת זה. שכּן אנו יכולים “לסלוח” למדינאי חילוני גדול, המסדר את העולם כולו ומקפח את מישהו בתוכו. הלה, דרכו לראות את המטרה הכללית ולחתור אליה. הלה רגיל להתעלם ממציאותם של עמים קטנים ושאיפותיהם. הלה נוהג להקריב קרבנות בדרך, ומי אם לא החלש וחסר־המגן ראויים להיות הקרבן? זהו איפוא מעין מנהגו של עולם. מה שאין כן מנהיג קדוש, צדיק תמים, מאהאטמה בלע"ז. עימו עלינו לדקדק מאוד, או שנחדל לראותו כצדיק ונראהו כקברניט מדיני מוכשר, שרק טכסיסיו וגינוני מדיניותו שונים, אך לא מהותו היסודית.
לצערנו, נלכדים בסתירה זו רוב מעריציו, אם לא כולם. מצד אחד, הם מייחדים לו סגולות של קדושה וטהרה וצורפים אותו מן הסיגים המצויים במנהיגי־מדינה אחרים; ואילו מצד שני, הם מודים בכשלונו להשיג את שאלת היהודים וצדקת שאיפותיהם, ואף נבוכים בקוראם ממנו דברי־בלע עלינו. לא גאנדי אשם בכך, אלא חסידיו. הם קושרים לו כתרים שאינם הולמים אותו, ומוציאים כל דיבור שלו מידי פשוטו. הם מראים אותו באספקלריה כוזבת. להם יש צורך נפשי בכך, שאי־שם במרחקי המזרח המופלא יהא שוכן איש־תרומות כזה, שאין משלו בכל העולם. ואין דבר העומד בפני צורך סובייקטיבי כזה.
הבה נתבונן מה אמר גאנדי על היהודים בשנים האחרונות:
“תשוקת היהודים לבית לאומי אינה מדברת אל ליבי, אף־על־פי שמנמקים אותה בתנ”ך ובגעגועים העזים המפעמים ביהודים לקראת שיבת־ציון. למה לא ילכו היהודים בדרך כל העמים לראות את ביתם באותה ארץ, שבה נולדו ובה הם מוצאים את לחמם?"
ושמא סלקא דעתך שמתוך השקפה קוסמופוליטית נאמרו הדברים, וכי גאנדי סבור, שכל אדם רשאי לדור בכל העולם כולו, וביחוד במקומות עזובים המחכים לאון ולהון אשר יוציאו אותם משממתם – אינך אלא טועה. והרי לך פיסקא אחרת, המוציאה כל ספק מליבך:
“ארץ־ישראל שייכת לערבים, כמו שאנגליה שייכת לאנגלים וצרפת לצרפתים. יהא זה בלתי־אנושי לכוף על הערביים זרם של יהודים. מה שמתהווה כיום (בשנת תרצ"ט – המעתיק) בא”י, אין לו כל הצדקה באיזה מוסר שהוא. ודאי, יהא זה פשע כלפי האנושות להוריד את הערביים הגאים ממעמדם, כדי להחזיר את א“י, כולה או בחלקה, ליהודים”.
לולא ידענו שפי גאנדי הוא המדבר אלינו, היינו נפתים לחשוב שהדברים לקוחים מאחד התזכירים או הנאומים הערביים הקיצוניים. אין כאן זכר לא למסתורין, ולא להערכת גורמים איראציונאליים, ולא לקדושה ולא להבנה עליונה. כאן מדבר מדינאי, שיש לו תפיסה מסויימת ומגמה לצד מסויים. ויש שהוא פולט קריאה ומסעיר אותנו בקריאתו: “עמדו על מקומכם! ארץ זו לא שלכם היא!” ואנו עומדים ותמהים: הזה גאנדי, האיש הקדוש, המבין ללב הזולת, צדיקו של עולם? הן הוא מבקש לעקור את הכל: “ארץ־ישראל בתפיסה התנ”כית אינה מושג גיאוגראפי, אלא דבר שבלב". אנו, היהודים, הולכים פשוט ומתאפסים תחת אצבעות ידיו.
ובימי השואה הגדולה, כשגרמניה הכריזה עלינו מלחמת־השמד והרג ואובדן, מה אמר גאנדי אז? אותה שעה השיא לנו עצה על־פי סוד ה“סאַטיאַגראַהאַ”:
“אני משוכנע, כי אם יימצא בהם, ביהודי גרמניה, איש אשר רוח בו ונפש עזה בקרבו, שילך לפני המחנה בתנועת סאַטיאַגראַהאַ, עתיד החורף של יאוש להיהפך בין־רגע לקיץ של תקווה. ציד־האדם המשפיל של היום ייהפך לעמידה שקטה ומוחלטת של אנשים ונשים בלתי־מזויינים, ובידם הכוח היחיד – לשאת סבל בדומיה”.
לדאבון־נפשנו, קיימו רובם של היהודים בגרמניה ובפולין את הסאַטיאגראַהאַ והתייצבו ברובם בתור ההשמדה בלא התנגדות, אולם שיטת גאנדי הכזיבה. החורף של יאוש לא נהפך לקיץ של תקווה. לא בן־רגע ולא לאחר זמן. אנו נלקק עוד דורות רבים את פצעינו הנוראים. עצתו האיומה של גאנדי יכלה להיבחן בכור־המציאות – ואוי לנו, שכך יצאה מן המבחן.
ויש שקטיגוריה אנטישמית רגילה נפלטה מפיו באומרו: “היהודים המיטו על הגרמנים את קללת המין האנושי ורצו שאנגליה ואמריקה תילחמנה למענם בגרמניה”. ואף־על־פי שחזר בו מדברים אלה, אי־אפשר לפוטרו מאחריות עליהם. מלבד זה, הם משמשים פנס להציץ לתוך תהום הבלתי־מודע שבנפשו.
גם ביחס לפרעות שהערביים פורעים בנו בארץ־ישראל, השיא לנו עצה: “להרשות לערבים שיירו בהם (ביהודים), או שישליכו אותם לים המלח מבלי לנקוף אצבע”.
אנו בטוחים, שכאן נפר את עצתו של גאנדי. אנו לא נהיה כאן כצאן לטבחה ולא נניח שיירו בנו, מפני שארץ־ישראל היא בשבילנו מושג גיאוגראפי והיסטורי ממשי מאוד. כאן מולדתנו. ושמא תאמר שהוא מתקן גם את הערביים בעצות מסוג זה, תא ושמע: “אולם בהתאם לכללים המקובלים על טוב ורע, שום דבר אי־אפשר להגיד נגד התנגדות הערביים לנוכח היתרונות המכריעים של אויביהם”.
אותו צדיק, שהתפרנס בקב־חרובים ושתה חלב־עיזים ותמך ידו בפלך, מדבר פתאום על “כללים מקובלים” ועל אויבים ועל התנגדות אקטיבית. הוא הטיל את מצוות הסאַטיאַגראַהאַ רק על היהודים, ואילו את הערביים הוא פטר הימנה. המקרה הוא הדבר הזה?
ה
אי־אפשר לומר, שלגאנדי היתה חסרה ידיעת העובדות על מצב היהודים בגולה ועל מעשיהם בא"י. מאגנס ובובר וחיים גרינברג ואחרים כתבו לו איגרות וגילויי־דעת, וביררו לו את טעויותיו והעמידוהו על האמת. גם משלחות רשמיות ובלתי־רשמיות שוחחו עימו והאירו את העניין היהודי באור נכון, ואף־על־פי־כן הוא לא זז מדיעותיו המלאות סתירות, כפי שראינו לעיל. בדרך־כלל נוכחנו לדעת, שהאמירה השגורה בפינו, “זר לא יבין את זאת”, היתה מוגזמת במידה רבה. גם זר יכול להבין את בעיותינו המיוחדות, לכשירצה, לכשיפתח האינטרס את אזניו ואת עיניו. בעצרת האומות המאוחדות ראינו עין בעין ושמענו, כיצד דיברו נציגי רוסיה וגואטמלה וקנדה על מצבנו ועל הצורך במדינה יהודית. ואין כל מקום להניח, שגאנדי היה בעל הבנה פחותה מהם. סימן הוא, שאיזו סיבה אחרת מנעה אותו מהבין את מעמדו של ישראל לאשורו. אך אם באמת לא השיג את שאלת היהודים, המזעזעת את כל העולם, או שהתעלם מצרכיו ומשאיפותיו של עם חי שהיה בשעתו בן שמונה־עשר מיליונים, הרי זה מעיד על פחתת גדולה ולא על מעלת־קדושים, על ראיה מוגבלת ולא על עין צופיה למרחוק.
אין כל כוונה למעט את דמותו של גאנדי כמנהיג הודי. בבחינה זו היה, בלי ספק, חד־בדרא. וככל איש־רוח גדול, קרוב הוא לשאר אנשי־הרוח בעולם שמעבר לימים ותחומים. אך אין לתיתו עניין אקטואלי לשום ארץ אחרת. ביחוד היה זר לנו, על אף רומזי־הרמזים ודורשי־הדרשות שבתוכנו. מדרש לחוד ומציאות לחוד.
תש"ח
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.