ביום 8.6.1973 התקיימה בירושלים ביוזמת שגרירות גרמניה בישראל, שיחת סופרים עברים עם הסופר האורח גינתר גראס.

בפתיחת השיחה אמרתי:

א

אורחנו וידידנו הנכבד, מר גינתר גראס!

אנו, סופרי ישראל, שמחים להיפגש איתך, מר גראס, ולבלות יחד בסעודה ובשיחה. אנו רגילים להזדמן כאן עם סופרי עמים שונים, הנמשכים לבקר בישראל, ומשוחחים עימם על נושאים ספרותיים ואחרים. אולם זימון סופר גרמני משיעור־קומתך עם סופרים ישראלים, שרוי בסימן מיוחד. כך גזרה ההיסטוריה, ואין אנו צריכים להתחמק מכך, אלא, להיפך, לרוות את פגישותינו בתודעה זו, ואז הן תהיינה לא רק חדורות אמת, כי אם גם נושאות־פרי.

מכיר אני קצת את יצירתך הבלטריסטית והמסאית, ועוקב בהתעניינות יתירה גם אחרי פעילותך הפוליטית; ולכן ברור לי, שאתה איש־הגרעין, המפצל פצלות, ולא תהיה מרוצה רק מן הנימוס והאדיבות שבקבלת־פנים ומדברי־שבח, שהם חובת המארח כלפי איש כמוך, אלא אתה רוצה בגילוי־לב, בדיבור אמיתי שבין אני ואתה. הוא הדבר שגם אנחנו רוצים בו; ולא כדי לפגום בשבת־אחים זו, כי אם כדי להוסיף עליה ולהעמיק אותה.

אין לי כל ספק שאתה, מר גראס, לפני בואך לישראל אתה מתקין את עצמך אחרת מאשר לפני נסיעתך לאמריקה או לארגנטינה. אתה יודע וחש, שאתה בא למדינת ישראל, שקמה מאפרה לאחר ששליש מאומה זו הושמד במיתות משונות. ולכן גם היחסים עם ארצך ועם אנשי־הרוח שבה היו מיוחדים־במינם ומלאים בעיות, סתירות והיסוסים, ובוודאי, מוכן אתה לשמוע תהיות ושאלות.

ב

שני העמים, העם הגרמני והעם היהודי, ניצבו זה מול זה לאחר מלחמת־העולם השניה נוכח קטסטרופה שנתחוללה על ראשם. על העם היהודי עברה קטסטרופה פיסית לאומית, והעם הגרמני הובס על־ידי קטסטרופה מוסרית לאומית. העם היהודי ניצל בנס מן הכליון הגופני השלם, והעם הגרמני נאבק עם סכנת הכליון המוסרי והרוחני השלם. העם היהודי חש בכל נפשו ומאודו, שעליו ליצור לעצמו מבראשית תנאי קיום חדשים לבל יהיה עוד טרף קל לאויביו; והעם הגרמני אף הוא ראה צורך במולד מוסרי חדש, בתשובה שלמה, במירוק החטא הנורא, כדי שיוכל לחזור לכנסת העמים. שניהם עשו מאמצים עליונים. שניהם טרם סיימו את תפקידם, ועוד רבה הדרך לפניהם.

הסופרים המעולים הם תמיד הראשונים לחוש את המתהווה במעיה של ההיסטוריה, והם הראשונים המבשרים את אותותיה של התמורה. סופרי ישראל הם אבותיה הרוחניים של תנועת־התחיה, של הציונות, של תקומת הממלכתיות היהודית; ונדמה לי שלא אטעה אם אומר, שקבוצת 47 הסופרים בגרמניה, שקמה לאחר מלחמת־העולם השניה, היו הראשונים שלא רק חשו בעלבונה של האומה הגרמנית ובחרפתה, אלא גם ביקשו לרפא את שברונה המוסרי והרוחני הגדול. הם הבינו שאין לכסות את המכה הטריה הזאת באיספלנית של מלים ואכרזות חסודות, אלא יש צורך בחשיפתה האכזרית ובעבודת־חינוך מעמיקה ומכאיבה.

מר גינתר גראס, אתה אחד החשובים שבהם, בהיותך מחונן לא רק בכוח־יצירה גדול, אלא גם באומץ־לב מוסרי, בכלי־מלחמה משוכללים, ביכולת ניתוח וחשיפת נגעי החברה, ובכשרון ביטוי מגוון להביע את חרדת־ראייתך וחזונך בכובד־ראש, בסאטירה, בסארקאזם נושך, בהיתול, בחיקוי, ובכל צורות הגילום הספרותי והאמנותי. ואמנם, אתה העמדת את עמך מול פני אספקלריה, שבה נשתקפה דמותו, והרעשת אותו עד היסוד בתהומיות תיאוריך וגיבוריך. ורושם הוא בנו, שהתקפה רוחנית ומוסרית זו, שאתה גינתר גראס והיינריך בל וחבריכם התקפתם את העם הגרמני, מתרופפת והולכת, וכבר נשמעים קולות מצד חלק מן הדור הצעיר, האומר: “אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו איננו צריכים לסבול בגללם, והגיעה השעה למחוק את העבר הזה”. אנא, מר גראס, אמור להם בכל לשון שהם מבינים: כי עוד לא הגיעה השעה לשיכחה; כי אין זאת שאלה מיטאפיסית, אם מן הצדק הוא לפקוד את עוון האבות על הבנים והנכדים, אלא קיימת עובדה חיונית, שהדור הצעיר אחראי למעשים שנעשו על־ידי בני־עמו לפני שנים לא־רבות, וכשם שהוא מתגאה במורשתו הרוחנית הטובה, כך עליו להיאבק עם תוצאות מעלליהם הרעים של אבותיו, המחלחלים לתוך ההווה והעתיד; וכשם שהבנים והנכדים היהודים סובלים ועוד יסבלו מזוועות הנאצים, כך חייב הדור הצעיר בגרמניה לשוות לנגד עיניו את העבר ולמנוע את הישנותו. אין מנוס מאחריות לכל המטען התרבותי והאנטי־תרבותי. שום עלי־תאנה של שמאלנות חדשה לא יחפו על התעלמות מן האמת הזאת. התנערותם הצעקנית של רבים בגרמניה מן העבר רק מעידה, שאותו עבר נושך אותם ומדריך את מנוחתם. הזכרון הנורא, שהטביע העם הגרמני במלחמת־העולם השניה בגופו, ברוחו ובעתידו של העם היהודי, לא יישכח מהר ולא נניח לשכוח אותו מהר.

תורת־היהדות לא האמינה, כדרך שהאמינה הנצרות, בחטא הקדמוני שאין לו כפרה; היא טיפחה בעומק מיוחד את רעיון התשובה והחרטה. אולם היא טבעה מונח מיוחד לכך, שספק אם אפשר לתרגם אותו תרגום מדוייק ללשונות אחרות, והמונח הוא: תשובת־המשקל; כלומר, שגודל החרטה והתשובה והעונש צריך להיות באופן יחסי לגודל החטא. מי יוכל למדוד את גודל החרטה והתשובה והעונש, לעומת גודל הזוועה שעוללו הנאצים לעם היהודי.

ועוד בקשה: כל אימת שאתה מבקר אצלנו, אתה צד בלי ספק בחושיך החדים ליקויים במדיניותה של ישראל ובחברה הישראלית, ואתה אף מביע את דעתך על כך, ובדין אתה עושה זאת. אולם אל־נא תשפוט רק למראה־עיניך ולפי דוגמאות של מדיניות רגילה ושגורה. ראה נא ללב העניינים. אין ישראל ומדיניותה דומות לאלו של מדינות אחרות. כאן עם שקם לתחיה, שאסף עצם אל עצמו, שנולד מחדש. כאן מדינה שאין שכניה מודים בה ורוצים להשמידה. בעצם הימים האלה קלטנו דיבור של איום של איזה קאדאפי מלוב, שהזכיר לנו זמירות ישנות. כללי האיסטרטגיה הוותיקים, לא תמיד כוחם יפה כאן. אנו מצוּוים לשמור על נפשנו ועל נפש עתידנו בכל מחיר. אנו רגישים מאוד לצד המוסרי של המדיניות ושל יחסי־עמים, אך אנו רגישים לא פחות מזה ליסודות־הקיום שלנו, הפשוטים והאלמנטאריים, שהם בסכנה יום־יום ושעה־שעה. בטוחני, שאם תט אזניך, המיטיבות כל־כך לשמוע, מיד תבחין בשוני שבמצבנו, שאין דומה לו, ותבין את חרדתנו ואת עמדותינו.

מר גראס היקר, כסופרים יש לנו בעיות־יצירה רבות וחמורות, והיינו רוצים לדבר איתך גם עליהן, כשם שאנו מדברים עליהן עם סופרים־אורחים אחרים, המבקרים אצלנו, ואני מקווה, שנגיע גם אליהן. ברם, רוצה הייתי להפנות את תשומת־ליבך לנקודה אחת שאינה זרה, לדעתי, גם לסופר הגרמני. מאז ממשלת המנדט, וביחוד בשנות שלטון הנאצים, נתהדק המגע שלנו עם הספרות האנגלית והאמריקנית, והיו לנו חילופי־דיעות עם סופריהן. היתה לנו לפני כמה שנים פגישה מעניינת עם סופרים צרפתים חשובים. נפגשנו עם מישל ביטור ועם נאטאלי סארוט, השוקדים על יצירת “הרומן החדש” ועל ביסוסו העיוני. מבחינת הסקרנות האינטלקטואלית, נהנינו משיחותיהם ומספריהם. אולם גם הדו־שיח וגם הקריאה בספרי רוב גרייאה לא הביאונו לידי מסקנה, שזהו הנושא הקובע אצל סופרינו. ועד כמה שיכולתי לעקוב אחרי התבטאויותיך ויצירתך, מר גראס, לא נתרשמתי שגם אתם, הסופרים הגרמנים, קמים ונופלים עם התיאוריה של “הרומן החדש”. ראיתי שאתם מסתדרים יפה מאוד בתוך המסגרת של תורת הסיפור הקיימת, ויצירותיכם מצאו הד בכל העולם ותורגמו ללשונות רבות. משום שהבעיות המעניינות אתכם ואותנו אינן רק גינוני־צורה ואביזרי־תיאור, אלא בעיות מהותיות, אנושיות, הנוקבות ויורדות עד התהום.

ג

אתה, מר גראס, יישבת באורח מופתי את הפולמוס על הסופר המגוייס, אם חיוב בו או שלילה. אתה פשוט “התגייסת”, ועשית זאת בעוצמה רבה ובכוח־שיכנוע רב ובהצלחה גדולה. ולפי שגם יצירתך גדולה, ופעילותך הפוליטית לא קיפחה אותה, אלא נתנה לה טעם ותבלין, התגברת על כל המפריעים ואתה הולך בדרכך, ואינך נמנע מתעמולת בחירות ואסיפות־עם וכרוזים וסיסמאות.

קראתי את ספרך “ber das selbstverständlicheü”, ובאתי לידי מסקנה, שהפעילות המדינית שלך חדורה אֶתוס, שאיפתך היא לראות גרמניה טובה יותר, משוחררת מסכנת רצידיבים; ולכן אתה תומך בכוחות המתוקנים והמתקדמים ביותר, אבל אינך מוותר על העקרונות היקרים לך ואינך חוסך את שבט־הביקורת שלך.

אנחנו מקבלים אותך בלב פתוח כסופר יוצר, כלוחם מדיני למען חברה מתוקנת; אנו רואים בך אדם וסופר, נציגה של גרמניה, הנושא על גבו את מטען העבר וזכרו, יודע את חומרתו ושוקד לחנך את העם הגרמני ולעצב לו דמות חדשה. אנו מעריכים את היעוד הזה ומאחלים לך הצלחה, שכן רק בדרך זו ייווצר מגע תרבותי פורה ומחודש בין העמים.

סיוון תשל"ג