גלוי וידוע, שכל סופר עובד כ“ד שעות ביממה, מעת לעת. ואין כאן כל גוזמה. שכן אף שעות המנוחה והשינה והעיסוקים האחרים הן שעות “עבודה” לסופר. אמנם זמן העבודה הממשי, במובנה של חכמת הכלכלה, הוא מועט, מפני שרוב זמנו של סופר יוצא לבטלה, כביכול. ה”בטלה" היא אֵם היצירה. יתר על כן, שעות השינה והסחת־הדעת הן זמן ההריון וההבשלה. לולא הן, לא היו בידי הסופר אלא חוויות־בוסר וביטויי־בוסר. החומר הגולמי מתעכל ומזדכך בשעות שאינן לא יום ולא לילה. בניגוד לבריאה הממשית, הוא מקבל צורה דווקא בין־השמשות, בבית־היוצר האפלולי, ששמות ותארים שונים לו, כגון: תת־תודעה, מתחת לסף ההכרה, אַלידע וכיוצא בזה.
אולם לכל אדם ריתמוס משלו, כל שכּן לכל סופר. יש ריתמוס של עיכול ופליטה. פעמים שהשהוּת בין ההריון ובין הלידה ארוכה יותר, ופעמים שהיא קצרה יותר. וגם בתחום זה מצויות לידות פלא ולידות־נפל. חומרתם של חבלי־לידה אינה משמשת ערובה לטיבו של הנולד. ישנם ייסורים־של־שווא ומכאובים־של־סרק.
אף הריתמוס עצמו נעלם. לא פעם הוא מובלע בהמונו של יום ואפילו בהמונם של חיי־נפש, אך הוא קיים ככוח מסדיר, החותך קול, מידה ומשקל ולרחשים. הוא חוק־עולם, ואין מקום פנוי ממנו.
לפיכך כל מה שיש בו משום יצירה יש בו משום מסתורין, ואי אתה עומד עליהם אלא מתוך הסתכלות ממושכת ועיון מעמיק. רק התבוננות במהלך־ההתרחשות של עצמך ופיענוח אותות וסמלי־הבעה של אחרים, עשויים לתת לנו אפשרות להפשיל את קצה הווילון.
כתיבת שיר, סיפור, מסה או ביקורת, היא תמיד בגדר פלא. ואפילו ההגות, הבאה, כפי שאומרים מן המוח, אם איננה צירוף של מחשבות קרוּאות ומשוּננות, אלא שקוּיה לשד הלב העצמי – אף היא מעולפת סוד. וכבר התריעו לא פעם על הפרדת רשויות היצירה. כל יצירה אמיתית באה מן הלב ומן המוח, והסוג הפורמאלי שלה איננו מכריע כאן. העיקר, שדם הנפש נוזל בעורקיה והיא מבטאת את ייחוּדו של המחבר.
על־כן ראיתי תמיד את הביקורת כסוג של יצירה, החיה בזכות עצמה, כמו השיר והסיפור, ואיננה תלויה בנושא שבו היא עוסקת. הסופר או הספר, שבהם היא מטפלת, יכול שיהיו מקרה בלבד ולא עצם. כשם שיש בת־השירה, כך מצויה בת־הביקורת, וכשם שאין המוזה נושקת לכל אחד, אלא בוררת לה את המיוחסים ואת הראויים לכך, כך נוהגת גם בת־הביקורת. המבקר האמיתי מתקדש לאומנות זו, שהיא אמנות. לפיכך אין המבקרים הטובים מרובים, כדרך שאין משוררים אמיתיים או מסַפרים אמיתיים מרובים. לא כל כותב רצנזיה הוא מבקר, אך גם לא כל חורז “רז” ב“פז” הוא משורר. בכל תחום ותחום מצויים קלי־עולם, ואף מזייפי־חותמות.
היצירה הפיוטית, שיש בה אמנות התיאור והביטוי ותמצית חיי הנפש הפרטית, נותנת את העולם בליבנו כל פעם בציור חדש. בלעדי ציור פיוטי זה היינו עיוורים ועניים. שר־היצירה מפעיל כאן, אם לדבר בלשונו של הגל, איזו עורמה, עורמת־הטבע. הוא נוטע בלב המשורר דחיפה או הרגשה, שכל העולם תלוי בחרוזיו, ואם לא יקיף אותו בבתי־שיריו, יחזור חלילה לתוהו. תוך הרגשת־יעוד זו ממצה המשורר את כל כוחותיו ועושה את חוויותיו האינטימיות מרכבה לקוסמוס. עורמה זו מצאתי בכל ספירות היצירה. היא הכוהל שביוצר, הרוח החיה והמניעה.
“עורמה” זו מניעה גם את המבקר. הוא ניחן בראיה צלולה יותר והרגשה ממלאת את ישותו, כי היוצר עמוק וסתום, והיצירה עמוקה וסתומה, והוא קרוי לפענח את הסתומות לא רק לקורא אלא גם ליוצר עצמו. ואמנם לא יוצר אחד הודה, שהביקורת גילתה לו מניעים ומוטיבים וצדדים, שהיו נעלמים ממנו. אך עיקר פעולתה של העורמה היא בכך, שהמבקר, המלא אף הוא חוויות ורשמים, ויש לו השקפת־עולם משלו, מאחיז את כל אלה בפירושו ליוצר או ליצירה מסויימים, בעוד שאליבא דאמת אין כאן פירוש למישהו אחר, אלא דרך־הבעה עצמית, עיצוב אישי, סיגנון אמנותי, ליטוש צלע מצלעותיו של היהלום העולמי. כל ביקורת היא, איפוא, לדעתי, פרק־יצירה, השקוי אינטימיות אוטוביוגראפית, גם אם הכותרת היא שמו של משורר או שמו של ספר.
ויורשה לי להביא דוגמה פרטית.
הנושא “מסתורין של היצירה” מילא אותי זמן רב, ועדיין איננו מרפה ממני. והנה הגיתי בו הרבה ואמרתי להעלותו על הכתב בהיקף עולמי. אך לפני שנתיים קיבל קריב עריכת “כנסת” במלאת 25 שנה למות ביאליק, והזמינני להשתתף בה. עובדה חיצונית זו הביאתני לידי כתיבת פרק במסכת זו בשם “ברַז ההתרקמות”, המוקדש לביאליק, אף־על־פי שיש בו מבוא כללי ואיננו בא ללמד על ביאליק בלבד. ודאי היה ביאליק בתוך תכנית זו, אך הנושא ביאליק יכול היה כאן בנקל להתחלף בגיתה, בטשרניחובסקי, בהיינה וכו'. כלומר, היסוד המתנוצץ, הנקודה המרכזית, הדחיפה לבטא ולנסח מחשבות והרגשות במטרה מסויימת, ה“תיזה” הנפשית, אם הורשיתי לומר כן, היתה בי קודם לכן, ובאה עורמת־המקרה ונתנה את הכיוון ואת חומר העיצוב.
ואין זה מקרה נדיר ולא בודד, ותמצאוהו מסוּפר על־ידי מבקרים רבים. הוא אשר אני אומר תמיד: הביקורת היא סוג־יצירה, הכפוף לכל אותם חוקים, ואף “קאפריזות”, של סוגי־יצירה אחרים.
לפיכך רואה אני את הביקורת כסוגיה חמוּרה, המטילה חובות ותביעות מבעליה, מן הדין שתהיה כתובה בצורה אמנותית, תמציתית, שיהיה בה מעין היצירה המבוקרת, שתהיה אחראית כמוה, נובעת ממקור עצמי כמוה, יפה כמוה ורבת־עניין. לא ייתכן שהביקורת תהיה ירודה, קלת־דעת, מרושלת־סיגנון, או סתומה ומעורפלת וקשת־הבנה יותר מן העניין המבוקר. ביקורת כזאת, נוח לה שלא תיברא משתיברא. לצערנו, מצוי הזילזול בכל אלה.
אולם העיקר הוא, שתהיה עשירת־רוח ומוסיפה לחינוך הטעם הטוב, לשיפור הבנת הספרות, על־ידי לשון ותוכן חיוניים. אין הביקורת מדע צרוף, אף־על־פי שהיא צריכה להסתייע במנגנון מדעי ובבקיאות רבה. יש לחתור לסינתיזה של גישה מדעית ובדיקה טקסטואלית, עם הערכה ספרותית ואמנותית חיונית. סינתיזה כזאת לא תשקע יתר על המידה בפרטים ובפכים קטנים, אך גם לא תאמר אמירה סתמית, אלא יהיה בה מכוח־ההוכחה ומן החוויה האמנותית כאחד.
תשכ"ב
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.