בקונטרס א־ב של “לשוננו לעם”, היוצא לאור על ידי המזכירות המדעית של האקדמיה ללשון העברית, נתפרסמה סקירה של מר ישראל קלויזנר על “חלוצי הדיבור העברי בארצות הגולה”. סקירה זו לקוּיה, לצערי, בחסר. אין זאת הפעם הראשונה, שכותבי תולדות מחיי־הלשון פותחים באליעזר בן־יהודה ופוסחים על זכותו של בלשן גדול אחד, שקדם לו בעשרות שנים: משה שולבוים. והתמיהה על כך גדולה, שכן פרופ' יוסף קלוזנר ז"ל, שלו עצמו זכות גדולה בתחיית הלשון ובהרחבתה, כתב על שולבוים דברי־הערכה בחייו ואחרי מותו, ובכרך ד' של “הספרות העברית החדשה” (עמ' 146) נאמר:

“ולסוף יש להזכיר עוד שבועון אחד, שהיה יוצא בשני שמות, ‘העת’ ו’קול העת', על־ידי משה שולבוים, המעבד את ‘אוצר השרשים’ של בן־זאב והמחבר של מילון הכולל גם את המלים העבריות המאוחרות, מימי־הביניים ומתקופת ההשכלה, ושל מילון גרמני־עברי חדש וחשוב, שיש בו מלים מחודשות הרבה. העיתון יצא בלבוב בשנת 1871־72 והיה בעל כיוון מתקדם. אך לא זוהי זכותו העיקרית. זכותו היא שהיה אחד מראשוני־הראשונים (ההדגשה שלי, י. כ.), שניסה לכתוב עברית בלשון מדוייקת וברורה, ועל כן – גם אחד מן הראשונים, שהוכרח לתת בשבועון שלו חידושי מלים זמן מרובה קודם לבן־יהודה”.

על שולבוים כתב מחקר מיוחד יעקב כנעני בהדרכתו של פרופ' יוסף קלוזנר, שהיה מורהו באוניברסיטה העברית. לפני זמן־מה נכללה מונוגראפיה על שולבוים בספר “אוֹזיראַן”, עיירת־מגוריו של שולבוים בגאליציה. מונוגראפיה זו נכתבה בחיבה ובכשרון על־ידי מ. א. טננבלאט, ובה מתוארים פרטי פעולתו של המורה והמלומד שולבוים לחקירת הלשון העברית, לתחייתה ולהרחבתה. וכל אלה – לא הספיקו למחבר הקונטרס הנ"ל להכלילו בין ראשוני מחיי־הלשון. והלוא הוא יצר אגודת “שוחרי שפת־עבר” בלבוב עוד בשנת 1871, כלומר, זמן רב לפני שמר ישראל קלויזנר קובע בסקירתו את התייסדותן של אגודות ראשונות כאלו למען תחיית הלשון. מטרתה של אגודה זו היתה: “לקנא ללשוננו היקרה”, “להגדילה ולהאדירה, להעשירה ולהרחיבה”.

וכדי שאפשר יהיה להשתמש בה בכתב ובדיבור לביטוי כל הצרכים הקטנים והגדולים, שקד שולבוים מאותה שנה ואילך על העשרת הלשון, הן על־ידי גילוי מיכמניה והן על־ידי חידושים ברוח הלשון העברית. אף יצר לעצמו שיטה שלמה, והיה הראשון שהציע “לטלפן” ו“לטלגרף”, ולשאול מן הערבית, ואף ליצור מונחים חדשים.

מן הראוי להעיר גם זו, שהמילון הגרמני־עברי של שולבוים, שפרופ' קלוזנר מהללו כל־כך, מהדורתו הראשונה הופיעה בשנת תרמ"א (1881), כלומר, כשבן־יהודה היה בן 23. ואם נשים לב לכך ששולבוים חיבר את מילונו שנים אחדות, ואף הדפסתו נמשכה כמה שנים, נמצאנו למדים שבן־יהודה היה עוד נער בשעה ששולבוים כבר עשה למען החייאת לשוננו בכתב ובעל־פה, כמורה וכמלומד.

על טיבה של פעולתו הבלשנית והשפעתה הגדולה, לא אדבר כאן; הלוא הן מתוארות בדבריהם של השלושה שהזכרתי. אך חובה היא להתריע על השמטה עקשנית זו, להעמיד את האמת על מכוֹנה, ואת שולבוים על חזקתו.

1957