לאחר אובדן הראייה ולקראת אובדן הזיכרון הצפוי, אני מוצא לנכון להעלות על הכתב, בקצרה, כמה חוויות משמחות וכמה החמצות מתסכלות לאורך עבודתי הספרותית. היו לי הרבה התחלות שלא נסתיימו, אכזבות מהבטחות שלא קוימו וגם שמחות קטנות שסופרו למשפחה בלבד. נראה לי היום שמן הראוי להביאן לציבור הרחב. סדר הדברים אקראי, בחסדי הזיכרון הרופף.

1. לקראת חג הפסח, שחלף זה עתה, קיבלתי טלפון משמח ממוישל’ה, גיבור הסיפור שלי “ענבלים”. את הילד הזה אימצתי בשנות החמישים הראשונות של המאה שלי, לא באופן חוקי ובלי אף מילה כתובה, והבאתי אותו לקיבוץ על פי בקשת אביו. היה צפוף מדי בפחון הדולף במעברה הסמוכה, והאב ידע מה טמון בו כילד ורצה לתת לו חינוך ראוי. הקיבוץ היה צעיר, בלא ילדים. לימדנו אותו כל עובדי דיר הצאן, מרביתם פרופסורים ידועים היום. היינו חבורה של אידאליסטים בשנות העשרים לחייהם, ששמחו לעשות מעשה חינוכי מועיל, בנוסף על השיבה ההיסטורית – הרומנטית לעבודה עם הצאן. והילד גדל לתפארת, הצליח בכל אשר עשה, התעשר, והוליד שלושה בנים מוצלחים. בשיחת הטלפון הוא בירך אותי לחג, כדרכו בחמישים וחמש השנים האחרונות, והוסיף: יש לי משהו שישמח אותך. אתה זוכר שלפני שלושים שנה סיפרתי לך שהחלטנו, אשתי ואני, בהתייעצות עם שלושת הבנים שלנו, שנאמץ ילד נוסף? אמרתי לך, אז, שזה מן החזרת חוב… מן תודה שכזאת. אז היום אני רוצה לספר לך שהבן הזה שאימצנו, אבא לארבעה בנים ובנות, אימץ השנה ילד נוסף, מקסים, כבן חצי שנה. וזה הנכד החמישה-עשר שלי. בירכתי אותו בהתרגשות. מתנה גדולה מזו לחג לא יכולתי לקבל. כמה טוב לדעת שלא רק עבירה גוררת עבירה, אלא גם מעשה טוב גורר מעשה טוב. ואין עדות חזקה על אימוץ מוצלח מזו של מאומץ, שמרגיש צורך לאמץ ילד נוסף על ילדיו. הסיפור “ענבלים” ישלים כל מה שנאמר עד כאן.

2. לפני כמה וכמה שנים אני מקבל טלפון מחברת קיבוץ בגליל המערבי. היא שואלת אותי, ותחנונים בקולה, אם אני יכול לעזור לה להשיג בכל מחיר את ספרי הראשון “קרחונים ופעמונים”. הבן שלי בן עשרים ושבע, היא מספרת. הוא מתחתן בימים אלה ואני רוצה לתת לו מתנה את הספר שלך שליווה אותנו, אותו ואותי לאורך כל ילדותו. יום יום לפני הפרידה ממנו בבית הילדים, הייתי קוראת לו סיפור או שניים מהספר שלך. הם הפכו לחלק אינטימי מהחיבור בינינו. הספר נעלם לפני שנים רבות. אני יודעת שהוא ישמח אותו ושהוא יקרא ממנו לילדיו בבוא היום. ניסיתי בכל הדרכים להשיג את הספר, ולא הצלחתי. האם תוכל לעזור לי?

עזרתי לה. לא בקלות, אבל בשמחה גדולה בלב.

3. הטלפון מצלצל. אני מרים את השפופרת. אני מדברת מלימה, פרו, מבית הספר העברי. אפשר לדבר עם אמנון שמוש?

– אפשר. מדבר. – אין לך מושג¹ כמה אנחנו שמחים שאתה חי. זה נודע לנו במפתיע, כשהגיעה הנה מורה חדשה מהארץ. אנחנו מלמדים את שירך “וידוי הגדול” כבר כמה שנים ולשאלת הילדים הסקרנים ענינו שנולדת בשנות העשרים וכנראה שאינך בין החיים. אנחנו רוצים שתדע שהשיר שלך הוא ההצלחה הגדולה ביותר בתוכנית הלימודים שלנו, ואנחנו מאחלים לך אריכות ימים. בדואר תקבל ציורים של הילדים שבוודאי ישמחו אותך. מה המיקוד של הקיבוץ שלך?

שבוע עבר ושוב טלפון מלימה, פרו. מנהל בית הספר אישר לנו שיחת טלפון בלתי מוגבלת של הילדים אליך לשאול שאלות ולשמוע את קולך ואת תשובותיך. האם תוכל להתפנות ולתאם איתנו שעה מתאימה?

מובן שהתפניתי. ונהניתי. וגם שמחתי שאני חי. ושגם השירים שלי חיים ונוסעים בעולם הגדול. עברו חודשיים והמורה מלימה הגיעה אליי לביקור עם חוברת מפוארת של כל מה שעשו המורים, הילדים וההורים סביב השיר הנ"ל.

4. בימים אלה הודיעו לי ממשרד החינוך, שהאגף לחינוך ממלכתי דתי בחר בשיר שלי “פרוכת” כשיר חובה לבחינות הבגרות בכל בתי הספר של הזרם. ביקשו שאפגש עם מורים ועם תלמידים. הסכמתי בשמחה, ורק תחמתי את מסעותיי לאזור הצפון. זה זמן רב שאני שומע ויודע שבחינוך הממלכתי דתי ובקיבוצים הדתיים יש יחס מיוחד לכתיבה שלי, המושתתת על מקורות היהדות, ואני גאה ושמח על כך.

5. אחת היצירות הראשונות שכתבתי בראשית שנות השבעים היא מחזה בשם “קיבוץ הוא קיבוץ הוא קיבוץ”, שנתן את שמו לקובץ בשם זה. אתחיל מהסוף. אי ההצלחה להעלות את המחזה הזה על הבמה, השפיע על כך שלא כתבתי אף מחזה נוסף למרות שתי עובדות: האחת, שכאשר לימדתי ספרות, אהבתי הגדולה היתה ללמד מחזות. והשנייה, שהיה לי נושא מוצלח ומבטיח למחזה על דונה גרציה. ועל כך להלן:

את המחזה “קיבוץ הוא קיבוץ הוא קיבוץ” כתבתי בהשפעת דילן תומס (Under Milkwood). עבדתי עליו חודשים ושנים. התענינו בו ושיתפו פעולה איתי הבמאי גיורא מנור ז"ל, שמוליק שילה, משה וילנסקי (מוזיקה), שחקנים ואנשי רשות השידור ומחלקת התרבות של התנועות הקיבוציות. החלטנו בשלב מסוים לקרוא לו “קולות בלילה”. דובר על ניסיון לשלב את הטכניקה של “לטרנה מגיקה” הצ’כי. השגיאה היתה שבנינו על כך שהתנועה הקיבוצית תממן ותפיק את ההצגה. הסוף היה: אי-כשלון למופת. עד היום עצוב לי.

6. ההחמצה הגדולה ביותר בעיניי היא, שלא נכתב ולא הועלה על הבמה המחזה המתוכנן על דונה גרציה, שהיא, בעיניי, האשה היהודיה הגדולה בכל הזמנים. אשה יפה להפליא, חכמה וערמומית, שירשה בשנות העשרים לחייה את הבנק הגדול ביותר במאה השש-עשרה, וניהלה אותו ואת העסקים סביבו בכשרון מדהים. היא הלוותה כספים למחצית מלכי אירופה ונסיכיה, סובבה אותם על אצבעה הקטנה, והשיגה את כל מבוקשה. היא ופמלייתה הענקית שמרו בסתר את יהדותם ונעו מארץ לארץ כדי לא לגלות את נאמנותם ליהדות, שסיכנה את הנפש ואת הרכוש העצום. מפורטוגל לפלנדריה, ללונדון, לונציה, ובאוניות מלחמה לחסות הסולטן בקושטא. המעט הידוע בהיסטוריה הוא על אחיינה, דון יוסף נשיא, ועל נסיונותיהם להקים מדינה יהודית בטבריה וסביבתה, מחסה בטוח לאנוסים, ניצולי האינקויזיציה. הסיפור מתחיל באישור שניתן לי, לרגל חמש-מאות שנה לגרוש ספרד, ממנהלי רשות השידור, אריה מקל וחיים יבין, להכין סדרה דרמטית בת שלושה פרקים סביב הנושא. מימנו לי ולחיים בוזגלו, הבמאי המיועד, נסיעה לספרד, והתחלנו בעבודה. ואז קראו לי לישיבה והסבירו לי שכל התקציב לשנת החמש-מאות נבלע בתוכנית הדוקומנטרית המקבילה בניצוחו של יצחק נבון, ואין להם פרוטה להשקיע בסדרה שלי המובטחת. היה לי חוזה בכתב, אבל לא רציתי להתנגש איתם חזיתית. מן החומר שהיה כבר בידי ובראשי כתבתי את שלושת הפרקים של הספר “הר האנוסים”.

אחד הפרקים “סוכנה של דונה גרציה” עניין רבים וטובים. חתמתי חוזה (שמור עמי) עם מנהל בית-לסין, שהבטיח למצוא מחזאית שתכין אותו לבמה, ואכן שלח אליי את מרים קייני ואחריה את חגית רחבי ושתיהן ניסו, עבדו קשה והרימו ידיים. הנושא באמת גדול עליהן.

המנהלת החדשה של בית-לסין, ציפי פינס, לא ענתה אפילו על מכתביי בנידון. ידידי, יצחק גורמזנו, ניסה ומנסה את כוחו בהתמודדות עם הנושא, בלא הצלחה יתרה. כתב מחזה בשם “מסיכות בונציה”, ומפרסם בקרוב ספר “מלכת הפיננסים”. אבל לא לזה התפללתי. אני בטוח שיבוא יום ויועלה על הבמה מחזה עברי מרשים על הדמות היהודית הגדולה בהיסטוריה. הסברתי לעיל (סעיף 5) מדוע לא העזתי להתמודד בעצמי עם כתיבת המחזה על הדמות שהסעירה את מוחי ואת רוחי שנים ארוכות. גדול עליי.

7. פרי נוסף שאולי יצמח מהספר “הר האנוסים” הוא מחזה שכתב חיים בוזגלו בשם “חמורו של משיח” על שבתאי צבי, שזה אחד משלושת הפרקים בספר שלי. גם הוא היה מיועד לסדרה הטלויזיונית לקראת חמש-מאות שנה לגירוש ספרד. עותק מהמחזה שמור אצלי.

8. החמצה גדולה, שאני מייחס למקום מגוריי המרוחק מן המרכז, ולקשיי הנסיעה שלי, הוא התרגום האנגלי המוכן והמזומן של שני הספרים החשובים ביותר שלי, שטרם נמצא להם מו“ל. גם “מישל עזרא ספרא ובניו” וגם “הכתר – סיפורו של כתר ארם צובא” תורגמו היטב במימון שלי וטרם נמצא להם מו”ל. התענינו בהם מולי"ם מהארץ ומהעולם, בעיקר מהG.P.S. אבל הם מונחים עדיין אצלי. מי יודע אם יהיה להם גואל. אגב, יוחאי גואל הוא המתרגם של “הכתר” לאנגלית.

9. ארבע הנפשות הפועלות סביב הצלת “הכתר” והעלתו ארצה נקלעו לדרמות אישיות אנושיות שמנעו מהן את ההצלחה השלמה המיוחלת. כתבתי תסריט בשם “חמש שנים וכתר” המתאר את השנים הגורליות 1943–1948 ומספר איך הדרמות והטרגדיות האישיות של כל אחד מן הארבעה, הפריעו לו ומנעו את הצלחתו במשימה. הארבעה הם: יצחק בן-צבי, שנפילת בנו עלי בקרב על בית-קשת, במלחמת השחרור, עיכב את טיפולו בהשבת הכתר ארצה; פרופסור מ. ד. קאסוטו, שמשלוח בני משפחתו מפירנצה לאושויץ בסוף 1943, אילץ אותו לנטוש את עבודתו על “הכתר” בחלבּ ולשוב ארצה (הספיק לעבור רק על ספר “בראשית”); י. ל. מאגנס, נשיא האוניברסיטה, שנסע בבהילות עם אשתו ורופאו האישי לארה"ב כדי למנוע את הכרזת המדינה, שהיתה בעיניו עלולה לגרום לאסון. והזניח בכך את טיפולו הנמרץ הצלת “הכתר”; ואחרון אחרון, אחי המנוח, יצחק שמוש. הוא נשלח לחלבּ בשל מעמדו בקהילה ובשל דרכונו הסורי בנסיון להציל את ה “כתר” ולהביאו לירושלים. הוא יצא פעמיים בשנת 43' לחלבּ, סיכן את נפשו פיסית, והתלבט בנפשו אם אכן עליו להוציא את “הכתר” ולסכן את קיומה של הקהילה. הדרמה שהתחוללה בנפשו הסעירה את הבית, בו התהלכתי כנער מתבגר.

שלחתי את זה לבמאי ולתסריטאי, נסים דיין, שותפי המוצלח לסידרה “מישל”, ושנינו התחלנו לחפש הן מגע עם רשות השידור והן מממן מן החוץ, שבלעדיו לא היה סיכוי. מאמצינו עלו בתוהו. התסריט המרתק, על חשיבותו הלאומית ההיסטורית, עדיין מחכה להשלמה בידי במאי־תסריטאי, ולאישיות מעולם הטלויזיה שתבין את ערכו ותעביר אותו מן הנייר את המסך ואל העם.

אסתר סופר, בזמנה, התלהבה מן הנושא ומן התסריט, אף ניסתה להביאו להפקה.

10. נסיון נוסף לעניין את נסים דיין בספר “ארזים”, המספר את עלילות הגבורה של המחלקה הערבית של הפלמ"ח בסוריה ולבנון, ואת חיי המרגלים היהודים שם. לא הגיע אפילו לכדי תסריט. הגענו שנינו אל יעקב נמרודי, שהיה לו חלק בנושא הרגיש והזנוח, ונדחינו בחיבה ובחיבוק. קשה לי להבין מדוע נסים לא עלה על גל ההצלחה של “מישל עזרא סופר ובניו” ולא עשה סרטים גדולים לטלויזיה, שלי ושל אחרים. ניסיתי פעמים אחדות לעניין אותו. הוא התעניין, שיתף פעולה, אבל לא נדלק ולא שם את כל משקלו על הכף. גם שיתוף הפעולה, הקצר יותר עם הבמאי חיים בוזגלו, עדיין לא העלה דבר. עדיין?

11. זמן קצר לאחר הופעת הרומן “דרך ארץ המשי”, הגיעו אליי לקיבוץ מיכל גבריאלוב, כמפיקה מיועדת, ואופיר באבאיוף, כבמאי מיועד, וביקשו את הסכמתי להפיק סרט עפ"י הרומן. הבטחתי להם בלעדיות לשלוש שנים. אופיר, שמוצאו הבוכרי קירב אותו אל הספר שלי, כתב סינופסיס. שניהם התרוצצו בחיפוש אחר מממן ספונסור, ובינתיים לא יצא מזה דבר. אני מאמין שהספר הזה יוסרט ביום מן הימים.

כשאני נזכר כמה התרוצצות בכל רחבי הארץ וכמה עקשנות ובטחון עצמי וכוחות נפש היו נחוצים לי כדי להביא לכלל ביצוע מוצלח של הסדרה “מישל עזרא סופר ובניו”, אני יכול להבין את ההחמצות הנזכרות לעיל, ואת סיבותיהן. אני מאמין שיבוא יום ויימצאו האנשים המתאימים שיהפכו את ההחמצות הללו לאתגר, יתגברו על כל המכשולים ויביאו אותם לכלל מימוש מלא. אני רושם את הדברים האלה כדי שכתבי היד והרעיונות לא ישקעו בתהום הנשייה.

 

זיקנתי סוחפת להמשיך ולפרט למען קוראיי פרשיות נסתרות מפעילותי הספרותית והציבורית. פרשיות שטרם ראו אור וראויות להיזכר.    🔗

1. ביקורו הסמוי הסופר הסורי המוסלמי פארוק מ' (שמו המלא שמור בארכיוני) בביתי בקיבוץ. תכנית משותפת לשבוע מרוכז חדר ליד חדר במלון ברון בחלב (לאחר שברק ישלים את הסדרי השלום) וכתיבת ספר בעברית וספר בערבית על השיחות בין שנינו. 15$ ללילה חדר. הוא גולה באנגליה ומחכה להזדמנות כמוני. ביקורו בארץ תועד בעתונות.

2. הסטודנט הסורי מאוניברסיטת דמשק, שפגש אותנו בפאריז ופרש את תוכניתו להקים קתדרה על יהדות סוריה באוניברסיטה של דמשק. למד עברית. נעזר בחומר שלי ושמר על קשר גם בשובנו לארץ. הקשר ניתק.

3. מכתבו של העורך הראשי של “ידיעות אחרונות” המאשר את שליחותי לסוריה עם המשלחת הראשונה שיוצאת בעקבות השלום של ברק. שיחה עם ברק בכפר גלעדי. רכישת ספרי הדרכה לתיירים ומפות. חלום שנתקע.

4. הניסיון לגייס אותי למשימה שהועברה לאלי כהן. בן-עובדיה מאשדות-יעקב ועוד אחד מהמחלקה הערבית של הפלמ"ח מגיעים אליי. נרתעים מהחשש שסערה בקיבוץ תשרוף את הנושא. זה היה מייד משובי מהלימודים בבית ברל לקראת הקמת בית-ספר בקיבוץ. הנושא יורד מעל הפרק. אלי כהן הוא המועמד הבא.

5. חיים שכאלה עם עמוס אטינגר בטלויזיה. נסים, איש הסוד שהביא אותי בהפתעה גמורה. הספר שנמסר לי לעיני המצלמות ונלקח ממני מייד אחר-כך. תהיתי ואני עדיין תוהה, מדוע לשקר לקהל הצופים שוב ושוב; שהרי האקט החגיגי של מסירת הספר בכל תכנית ותכנית מזויף למהדרין. התעלול שקומם אותי עוד יותר: הכנסת פרק מסרט תעמולה זול ושקרי על הפוגרום בחלב, בו נראית שורה של גופות הרוגים. האמת היא שלא נהרג אף יהודי באותו פוגרום. התקבל הרושם שאני כביכול מאשר את השקר הנבזי שבסרט (תמונה שלי הופיעה שוב ושוב בין דיווחי הזוועה מהפוגרום), ועל כתבתי לאטינגר.

6. פענוח מכתבו של שמעון פרס בכתב יד – תשובה להצעתי הפוליטית אליו. המכתב שמור בארכיוני.

7. הרשימה של חמישים מקורבים וידידים שיעלו לאוטובוס לטיול מודרך על ידי דרך דמשק לחלבּ, לאחר שאשוב משליחותי העתונאית. הכוונה היתה לצאת ממעין-ברוך דרך קונייטרה ולהזמין לינה מרוכזת במלון “ברון” בחלבּ, הזכור לי מילדותי לטובה.

8. שיחות עם פרס וברק על תפקיד בשגרירות בדמשק, כשברור שלמשה ששון, שהיה שגריר מוצלח במצרים, יש עדיפות עליי לתפקיד המרכזי. עלה הרעיון של נספח תרבות. זה היה בסמוך לשנת השבעים לחיי. תיכננתי עם ידידי, הסופר והמו“ל ד”ר מחמוד עבאסי משפרעם, לצאת יחד לדמשק ולחלבּ ולהגיש בשתי האוניברסיטאות את שלי שהוא הוציא לאור בערבית. היו שניים מוכנים: “מישל עזרא סופר ובניו” ו“הר האנוסים”. לקראת המסע המשותף, תרגם מחמוד והוציא לאור קובץ עם מבחר מסיפוריי, שקראנו לו בערבית “גלגלי העולם”. הודפס מספר רב של עותקים, על מנת לחלק את הספר ביד רחבה לכל המי ומי שנפגוש. חלומות באספמיה. מכל זה נשאר ארוע משמח ומרגש של יום הולדת שבעים באולם יפה בשפרעם, עם נכבדי העיר ונכבדי מעין-ברוך וקרובי משפחה. ערימה של ספרים מחכה להזדמנות, שאולי עוד תבוא.

9. עלילות עכו. צילומי “מישל” הראשונים בעיר עכו עם נסים ומכרם ולילית. שביתת אמני ישראל שאיימה על ההפקה. הבמאי אלי כהן בראש המפגינים שחסמו את עבודתנו. פקח העירייה שרשם לנו קנס על פתיחת חנות ללא רשיון, וכו'. סוף טוב הכל טוב.

10. תביעת דיבה של אחד מגיבורי “ארזים”, שסיפרתי על כשלונו בטיבוע הספינה של היטלר בביירות. עורך דין אלי זהר, שפעל בהתנדבות באגודת הסופרים הציל את המצב. איש הפלי"ם המסכן ויתר אך לא נרגע. הזדמנות אחרונה להתנצל בפניו.

11. יעקב נמרודי מציע שאכתוב עבורו את ספר חייו. לא עומד בתנאים שלי. בן-דוד של תמר זעירא מחדרה מגיע ממיאמי ומפציר בי לכתוב את תולדות חייו. משא־ומתן שנגמר בלא-כלום.

12. פרק הגנוז בספרי על הכתר. כתבתי פרק אחרון ובו עדויות של מומחים ממעבדות מוזיאון ישראל על הנזקים שנגרמו לכתר מיום בואו לארץ ב-1958 (שלא לדבר הנזקים בעשר שנות טלטוליו) ועל מחדלי מכון בן-צבי שלא עשו דבר לשימורו במשך למעלה מעשרים שנה. ראשי המכון סירבו להכניס את הפרק לספר ואני סירבתי לוותר עליו. טענתי שרק בזכותו היה כדאי לעשות את כל המחקר כדי להביא לתיקון הדברים. מלחמת עצבים במשך שנתיים. ויתרתי בגלל שני דברים: רצוני לראות סוף-סוף את הספר מודפס והתחלת מימוש ההבטחה לתקן ולטפל בכתר ככל הנדרש: זריקות נגד פטריות, מתיחת כל עמוד וציפויו, הדבקת ניקוד שנשר וכיוצא בזה. אגב, אינני מצליח למצוא בים הניירות שלי את הפרק הגנוז.

13. במסעי לאיתור דפי הכתר החסרים נתקלתי באנשים שסיפרו לי בהתלהבות שיש בידיהם עבודות רקמה שעשה אבי עבור הוריהם. הם הוציאו את הרקמות הנהדרות, רקומות בחוטי כסף וזהב שנשתמרו היטב, להראותם לי. שכנעתי אותם שמקומן של הרקמות במוזיאון ישראל בירושלים. הבאתי, ברזיל ומקסיקו כעשר רקמות יפהפיות ומסרתי אותן למוזיאון ישראל (רבקה גונן) תוך התחייבות להציגן לראווה באחת התערוכות המתאימות. שכחתי להכניס את המילה הגורלית “בהשאלה”. הרקמות מוצנעות במחסנים ומעולם לא הוצגו לקהל במוזיאון, בניגוד להבטחות חגיגיות. נסיונותיי לבקש מהם רקמה אחת בהשאלה לתלות בבית לארוע חגיגי נענו בסירוב פרוצדורלי. המוזיאון שלח איתי תחקירנית למצוא ולרשום עבודות של אבא שלי המפוזרות אצל יוצאי חלבּ בארץ.

14. הוזמנתי כדי לענות על שאלות במסיבת העתונאים לקראת ההקרנה של הסדרה “מישל עזרא סופר ובניו”. מנהלת המסיבה (טוב שאני לא זוכר את שמה, כי זה לא אישי) עברה בין העתונאים וחילקה תיק יפה ובו עשרות צילומים נהדרים מן הסדרה. ביקשתי ממנה תיק אחד. היא הסתכלה עלי בתדהמה וענתה “אתה לא עיתונאי. התיקים נועדו לעיתונאים.” העזתי ושאלתי איך בכל זאת אוכל לקבל את התמונות ששבו את עיניי. היא רשמה את מספר הטלפון של הצלם בראזני, ואמרה לי שאוכל לקנות אותן אצלו. וזאת עשיתי, בכעס רב.

15. נסעתי במשלחת ספרותית עם אמיל חביבי וסיהאם דאוד לאנדלוסיה. נושא היה מפגש שלוש הדתות והתרבויות בספרד בתור הזהב. כל אחד מהנוכחים קרא משהו משלו, מקור ותרגום. אני קראתי את השיר שלי “אנה ואני” ובלי לחשוב פעמיים הושטתי לאמיל חביבי את תרגום השיר לערבית וביקשתי אותו לקרוא בקול לפני הקהל. הוא קרא נפלא. אבל אח"כ התנפל עליי בזעם איך יכולתי לעשות לו את זה. סיהאם פישרה בינינו והידידות נמשכה גם מעבר לאותו מפגש.

 

ולסיום, כמה קלילות, אולי אפילו מצחיקות מחייו של סופר בטרם הזדקן.    🔗

1. בראשית שנות השמונים התחילו צילומי הסידרה הטלויזיונית “מישל עזרא סופר ובניו”. הפיילוט צולם בעכו. בפינת רחוב הוקמה חנותו של מישל. היתה זו חנות לכל דבר, על שלטיה שולחנותיה ומדפיה העמוסים. למחרת בבוקר הגיע לשטח פקח עירוני, מילא טופס של קנס על פתיחת חנות ללא רשיון וחיפש למי להגישו. נסינו להסביר שמדובר בצילומים לטלויזיה. הוא לא השתכנע עד שראה בעיניו את צוות הצילום מגיע ומפעיל את הציוד.

2. לקראת צילומי “חיים שכאלה” גייסו את הבמאי של הסידרה “מישל”, נסים דיין, כדי שההפתעה תהיה שלימה. הוא טלפן אליי והזמין אותי לתל-אביב בתואנה שהגיעה משלחת מהטלויזיה הצרפתית המעוניינת ברכישת היוקרתית. עלינו להיפגש איתה, להקרין בפניה באולפן את ה“פיילוט” ולארח אותה במסעדת פאר, שם יתנהל משא ומתן על מכירת הסידרה. תתלבש בהתאם, אמר לי, צחצח את הצרפתית שלך וצפה לארוחת שחיתות נוסח צרפת. הגעתי לעיר הגדולה ונסעתי אל נסים הביתה. כשעמדנו לצאת לאולפן אומרת לנו רחל אשתו: הכנתי לכם כמה סנדוויצים וכוס תה; תאכלו משהו לפני שתלכו. ואני: תודה, אבל אני רוצה להשאיר מקום לארוחה הגדולה. ניסיונותיה לשכנע לא הועילו. נסים דווקא התפתה. במשך ארבע-חמש השעות של ההקלטה המייגעת, על כוס מים בלבד, קירקרה לי הבטן מרעב, עד שהייתי צריך להרחיק את המיקרופון ממנה. שלעולם לא אסרב לאכול מן הכריכים של רחל.

3. מדריך של חבורת “נערי רפול”, בעל יוזמה ושאר-רוח, הביא את הצעירים אליי לקיבוץ לבלות שבת בבריכה ובשיחות אתי. החבר’ה מעולם לא שמעו את שמי והיו מופתעים שהובאו דווקא אליי. הם התקשו להבין מה מצא בי המדריך, עד ש…

ובימים ההם הטלפון היה מצרך נדיר ובקיבוץ טלפון במזכירות ובחדר-אוכל בלבד. יושבים היינו אשתי חנה ואני, עם חבורת הנערים בשולחן ארוך לארוחת צהריים. בכניסה לחדר האוכל מצלצל הטלפון. חבר אחד ניגש, מרים, מניח את השפופרת וניגש לשולחננו: טלפון לאמנון או חנה. קמתי. אמנון אוחנה… וואללה! – עבר לחשוש נרגש מקצה השולחן עד סופו. בטח האח או הבנדוד של אלי אוחנה. עכשיו הבינו סופסוף מדוע הובאו אליי. וכל אותו היום קראו לי אוחנה, ומי אני שאשבית את השמחה.

4. בראשית שנות הששים נשלחתי על- ידי אונסק"ו לארצות אפריקה הדוברות צרפתית. כמדריך נוער מנוסה, נתבקשתי להכין תוכנית להקמת תנועות נוער במדינות שזכו לעצמאות, שיספגו ויחנכו את המוני הצעירים המציפים את הערים. בכל נמל תעופה חיכה לי נציד של השגרירות שלנו. ערב בואי למאלי, התקשר אלי המזכיר הראשון וביקש לדעת איך הוא יזהה אותי בנמל התעופה. אמרתי לו, אין בעיה! אשים בכיס המעיל “דבר השבוע” עם הכותרת בולטת ממנו. למחרת נחתתי בשלום בנמל התעופה. המזכיר ניגש אלי וחיוך גדול כל פניו “אכן רעיון מצוין – דבר-השבוע בכיס!”. הסתכלתי סביב-סביב ואמרתי לו, נדמה לי שאני האיש הלבן היחיד בכל השדה. – וגם האיש עם “דבר השבוע” בכיס, התעקש.

עד כאן דברים וארועים חשובים יותר וחשובים פחות. נראה לי שיהיה מי שימצא בהם עניין. והאופטימיסט השחוק שבי אומר, אולי גם יימצא מי שישלים את ההתחלות שלא מומשו. אינשאללה!

מעין־ברוך, אביב 2009

 

ספריו של אמנון שמוש    🔗

קרחונים ופעמונים – מסדה, 1966, סיפורים לילדים. 1980 – פורמט חדש.

יומיה – אחיאסף 1969, חייה של נערה אפריקאית. רומן לבני הנעורים.

דרך אניה בלב-ים – שרברק 1972, נובלה.

אחותי כלה – מסדה 1974, סיפורים.

סיפורים על יהודי חלב – מסדה 1974; לקט מתוך הקובץ.

מישל עזרא סופר ובניו – מסדה 1978, רומן. סידרה דרמטית בטלוויזיה.

קנה וקנמון – מסדה 1979, סיפורים

קיבוץ הוא קיבוץ הוא קיבוץ – מסדה 1980, סיפורים, מחזה, פיליטונים.

דיוואן ספרדי – מסדה 1981, שירים. אתי מלבנון – הקיבוץ המאוחד 1981, סיפורים.

מעין חתום – הקיבוץ המאוחד 1984, סיפורים.

עלי הגיון בכינור – ספרית פועלים 1984, שירים.

הכתר, סיפורו של כתר ארם-צובה – מכון בן-צבי 1987, מחקר.

מן המעין – כרטא 1988, מאמרים.

ארזים – מסדה 1990, רומן. המחלקה הערבית של הפלמ"ח.

הר האנוסים – מסדה 1991, סיפורים על מגורשי ספרד.

סיפורי סתיו צבעי שלכת – מודן, 1995, סיפורים.

דרך ארץ המשי – אביב 2000, רומן.

כתבים – סיפורים מוקדמים – אביב 2000

סיפורים מאוחרים – אביב > 2000

כתבים – רומנים מוקדמים – אביב 2001

רומנים מאוחרים – אביב 2001

כתבים – שירים וגלויות – אביב 2005

כי מעבר באת ואל עבר תשוב - אביב 2007

תרגומים:

אחותי כלה – ספרדית, מסדה 1977.

אנגלית, מסדה, 1979.

מישל עזרא סופר ובניו – ספרדית לה-סמאנה 1984.

צרפתית, ז’וזף קלימס, פריס, 1986.

ערבית, אל-משרק, שפרעם 1987.

הר האנוסים – אנגלית, מסדה 1992.

ערבית, אל משרק, שפרעם 1992.

גלגלי העולם – מבחר סיפורים – ערבית, אל־משרק, שפרעם > 1999.