אנשים בגילי אינם רצים. הם כבר יודעים שאין לאן.

אנשים בגילי מעדיפים את המקל על הגזר. הגזר קשה לשיניים. ובלי מקל…

אנשים בגילי כבר אינם מצפים לשלום. לא מהחמס ולא מאולמרט. גם לא מהילדים הבאים מולם, על המדרכה.

אנשים בגילי חושבים על עשור או שניים קדימה. בעגלה, בקלנועית ובזמן קריב.

אנשים בגילי הם זקנים גאים. לא יצאו משום מארון. פשוט מסרבים להיכנס. לארון.

אנשים בגילי מתחילים להאמין באלהים. למדו מנסיון שאין להאמין באדם.

אנשים בגילי צעירים לפעמים ברוחם. שעירים תמיד – באף ובאוזן.

אנשים בגילי מזדיינים בסבלנות, מתעלסים בלהיטות, אם יש עם מי.

אנשים בגילי יודעים שאין חום נעים וטעים מזה הנוצר בין זה לזו, בין זו לזה. אם נעים.

אנשים בגילי זוכרים את זאת מלפני חמישים שנה. לא זוכרים מי טלפנה אתמול.

אנשים בגילי זוכרים שלכּוסיות קראנו פעם שא’פות וע’זאלות וחתיכות. אבל איך, לעזאזל, יכלו להיות סקסיות בלי פופיק־חוץ?

אנשים בגילי לא קולטים ש“תחת אזהרה” זה תחת של שרלילה, שמענטזת לפניך ברחוב.

אנשים בגילי עברם ממלא את עתידם. גם אם לא היה מי־יודע־מה.

אנשים בגילי חולמים בלילות ובימים על אותם ימים, בהם האמינו שחלומותיהם יתגשמו.

אנשים בגילי מחטטים בשושלת המשפחתי. אולי ימצאו את המקור לכשלונותיהם. סליחה… לכשרונותיהם.

אנשים בגילי אינם מפסיקים לתכנן. איך להימנע בגלגול הבא מן השגיאות.

אנשים בגילי נועלים שוב נעלי עור. הסניקרס לא החזירו להם את הנעורים.

אנשים בגילי הולכים עם ממחטה בכיס. הקלינקס של סבתא של טרזן.

אנשים בגילי קוראים המון־עיתון בטרם יבגדו העיניים. והמנהיגים.

אנשים בגילי עייפים מעט מהחיים. אך מוותרים על המנוחה הנכונה. אפילו שהיא תחת כנפי השכינה.

אנשים בגילי רצים לקנות סלולרי ללא תשלום בשנה הראשונה. אולי יצליחו לסדר אותם. ולא לשלם פרוטה.

אנשים בגילי פעם קיבלו הזמנות לבר־מצוות ולחתונות. היום – להלוויות ובתי־עלמין. ממהרים להבטיח כרטיס הלוך־ושוב.

אנשים בגילי בוחרים לעתים מסעדה, לפי גודל האות בתפריט.

אנשים בגילי לא קונים בננות ירוקות. גם לא לקרדה, שהיורשים מתעבים.

אנשים בגילי זקוקים לחוש הומור. החושים האחרים כבר לא־כל־כך. “חושו אחים חושו!”

אנשים בגילי יטענו תמיד שכל האמור לעיל אינו נוגע להם. ושהם בכלל לא בגילי. תנו להם… כמה כבר נשאר להם…

מעיין ברוך, נובמבר 2006

אנשים כמוני יהיו אסירי תודה, אם תימצא נפש טובה שתקרא באוזניהם את השורות הבאות.

אנשים כמוני מעבירים לחלומות הלילה פרחים צבעוניים, ציפורים ופרפרים, חיוך ומאור־פנים.

אנשים כמוני מסתכלים באשת נעוריהם ועיניהם רואות אותה ביפי עלומיה. והם לוחשים, זכרתי לך חמד נעוריך.

אנשים כמוני רואים עין בעין בכל עניין ועניין, עם האשה, שפעם – לפני שני דורות – מצאה חן בעיניהם הבריאות.

אנשים כמוני רואים את הנכדים גדלים, את האשה קְטֵנה ואת החברים מיטשטשים, אך זוכרים את כולם כפי שהיו במיטבם.

אנשים כמוני צועדים במתינות, כותבים באיטיות וממריאים בלי עכבות ועיכובים.

אנשים כמוני מסתכלים בעגורים הנודדים צפונה ושומעים את יפי צורתם ואת שלימות מטס להקותיהם. איזה יופי!

אנשים כמוני עתידם מעורפל, עברם מציף את עולמם באור יקרות. הם כבר ראו עולם.

אנשים כמוני מפתחים חושים אחרים תמורת חוש הראייה, ובעיקר את חוש ההומור.

אנשים כמוני ממשיכים לומר, טוב לראות אותך, אני צריך לראות רופא, נחיה ונראה, אני רואה ש… רואים שאת…רואים עין בעין, ושאר מטבעות לשון מימים טובים יותר.

אנשים כמוני מגלים את חיוניותן של מלים ערביות־מזרחיות כגון יא־עייני (איזה יופי), עיוני (יקירי=עיניים שלי, עַייני (אוי־ויי!) אבוס עינכ (את עינך אנשק=אנא ממך) וכיו"ב.

אנשים כמוני מבינים שאובדן הראייה כמוהו כאובדן אדם קרוב ובעקבותיו באה תקופת אבל בלתי־נמנעת.

אנשים כמוני אינם מבדילים בין עוף למלפפון בצלחת, אך מבדילים היטב בין ההבלים לבין מה שחשוב באמת.

אנשים כמוני נהנים מכותרות הענק בעיתון ועוברים הישר אל מודעות האבל באות הגדולה השחורה.

אנשים כמוני אינם מקבלים את האימרה “תמונה אחת שווה אלף מלים”. בעינינו תמונה טמונה עמוק באפרוריות.

אנשים כמוני מגלים מחדש את הרדיו, אבי הטלויזיה, הסבא של האינטרנט

אנשים כמוני נעזרים בשעון מדבר בזכוכית מגדלת, באשה רואה, בבן נוהג ובזכרון, אם עדיין פועל. אנשים כמוני זקוקים לאור חזק, לעור עבה, להרבה הבנה ולמעט עזרה.

אנשים כמוני חייבים להשלים עם המצב ולהמשיך בפעילות במלוא האון הנותר. בטרם יגיע ה־OFF.

אנשים כמוני לא רואים רמזור, חוצים עם ההמון השועט ומברכים שהחיינו וקיימנו והגיענו למדרכה שממול.

אנשים כמוני מחכים בכליון עיניים לתרופה שתמנע עיוורון מוחלט. יש סיכוי? נחיה ונראה.

מעיין ברוך, אביב 2007

במאה הזאת השעון לא מתקתק, המטלפן לא מחייק, הסנדלר לא מתקן עקבים והשלטון לא מתקן עוולות. במאה הזאת אין גרעינים באבטיח, אין תולעים במשמשים, אין תאי טלפון ברחובות, אין שיויון בקיבוצים ואין אידיאולוגיה בפוליטיקה. במאה הזאת נתעשרה העברית בביטויים כמו נשימה עצמונית כשלון חלוץ ונבצרות מאונס. במאה הזאת שר בלי תיק הוא מעמד נדיר ומכובד. במאה הזאת בית הבראה נקרא צימר, בית האבות נקרא אחוזה ובית הבושת – שחיתות שלטונית. במאה הזאת מתבלט הדור השלישי בסלולרי ובמשפחה. הנכדים מלמדים אותנו להשתמש במחשב ובשאר אביזרי האלף השלישי. במאה הזאת כבר לא שותים גזוז, צוף, מיץ פז ומי ברז. שוטים מנהיגים את המדינה שלנו, ועוד כמה מדינות. מאירן עד קוריאה, מהודו ועד בוש. במאה הזאת, כמו בקודמות, מליונים נהרגים במלחמות ומתים ברעב וממחלות. אלא שהפעם הכל מצולם ומתוקשר, מסודר ומשודר. במאה הזאת מגדלים עגבניות בטעם אננס, פלפלים בטעם תות ובידור בטעם רע, בלשון המעטה. במאה הזאת נעלמו תאי הטלפון, מכונות הכתיבה, הפתיליות, הגטקעס, הצניעות והבושה. במאה הזאת יושב ראש הכנסת והסוכנות מציע לנו להצטייד בדרכון זר. פרסי או גרמני? סודני או תימני?

במאה הזאת המשורר יכתוב: משיח לא בא, משיח גם לא מסַמס.

במאה הזאת – המאה של נכדיי – הייתי רוצה להרגיש בבית… ואינני יכול.

מעיין ברוך, יוני 2007

אחינו האשכנזים אינם מבדילים בין חומוס לטחינה, בין תוניסאי למרוקאי, בין חכם ספרדי לספרדי חכם, בין לוביה לפסוליה, בין דרעי לאדרי. אחינו האשכנזים העשירו את העברית הישראלית באוצר מילים בסיסי ועסיסי, ביס, קונץ, צוציק, שמאטה, חברה’מן, שוויצר, מיידלע, גוועלד, שינקן, פולקע, אזוי, קלעטפה, פופיק, בוידעם, שמוק, ויי־זמיר, שטינקר, שפכטל, קנאקר, שלומפר, ובל נשכח את ה־נוּ ובנותיה: נוּ־נוּ, נוּ־נוּ־נוּ! נוּוּוּ, נוּ־באמת!

אחינו האשכנזים גודשים את רשימת המיליונרים, הפרופסורים וחתני פרס ישראל. מצטופפים בצמרת וסותמים את הצנרת. גם בפני אחיותינו. לא חראם?!

אחינו האשכנזים מפקידים את בניהם לחתנינו ואת בנותיהם לכלותינו. מתנחמים בנכדים מוצלחים. אחינו האשכנזים מתקשים לבטא חי“ת והופכים כל עי”ן לאיין, אך מוסיפים חטא על חטא בלי להניד עפעף ובלי קריצת עין.

אחינו האשכנזים נהנים מאוד בחברה שכולה ספרדים… בספרד.

אחינו האשכנזים מאכלסים את רוב גורדי השחקים בגוש דן. ככה הם מסתכלים מלמעלה על כל השאר, בלי נקיפות מצפון. מה לעשות שהבניינים מתנשאים… לגובה. אחינו האשכנזים החרדים לובשים שחורים כל ימות השנה, כאילו מתאבלים על שלא נולדו שחורים, או לפחות שזופים. אחינו האשכנזים לא אוכלים קטניות בפסח, לא קמים לסליחות בראש חודש אלול ולא נהנים משירת אום כולת’ום. מה לעשות.

אחינו האשכנזים מסתכלים על כל השאר כערימה אחת – תימנים ובולגרים, פרסים וסלוניקאים, מצרים ואתיופים, בוכרים ועירקיים. מה ההבדל. אחינו האשכנזים חושפים את עורם הצח לשמש האזיאטית ואת סודות היידיש לעברית המתרפקת על הערבית ומגנדרת באנגלית. יאללה ביי. אחלה ג’וב, איזו באסה!

אחינו האשכנזים התחילו לעשות עסקים מפוקפקים בארצות מוצאם באירופה. מעניקים שוב מן הגניוס היהודי לעולם הגדול, ברוח המלצות אברום. אחינו האשכנזים למדו לאהבו פלאפל, בורקס, קובה ובקלאווה, בלי לוותר על הרגל הקרושה ועל הרגלי השטעטל. אחינו האשכנזים מרבים בקראכצען, עושים פוילע שטיק, משלמים רעבע געלט ונפרדים בזוי־גזונט, המתורגם לפעמים לתהיה לי בריא.

אחינו האשכנזים מתמעטים והולכים, במקומם צומחים לגובה בני תערובת יפים, שזופים וחצופים. רב־תרבותיים ורב־רבניים. אחינו האשכנזים מתהדרים בעברית עסיסית מזרחית כגון פאשלה ופדיחה, סולחה ואשכרה, דיר באלאכּ ועלא־כיפאכּ, לא תמיד במקום הנכון ובכתיב הנכון. מעלייש. ולסיום, בדיחה: ספרדי והומו נכנסו יחד למעלית…

מעין ברוך, קיץ 2007

לפני ששים שנה נסענו לאמריקה באניה. שבועיים מחיפה לניו־יורק. לאירופה הספיקו ארבעה ימים קצרים. קיבלנו עשרה דולר לאיש, מטבע זר.

לפני ששים שנה השתמשנו בנייר־אויר דקיק כדי לשלוח מכתב לחו"ל. כתבנו בעט נובע, ספגנו את הדיו בנייר־סופג וליקקנו את המעטפה בלשון שלופה.

לפני ששים שנה אפינו עוגה אחידה בסיר פלא על פתיליה. ושרנו עוגה עוגה במעגל נחוגה.

לפני ששים שנה היה סנדלר בכל שכונה, במבוי סגור בין שני בתים. הלכנו אליו עם הנעליים החדשות והוא שלף מסמרים מבין שיניו החשוקות והוסיף פרסת ברזל לעקבים ומסמרים עגולים לסוליה. וכך צעדנו לאימוני “ההגנה”.

לפני ששים שנה היה חייט בכל שכונה, שחלק חנותו עם שען, או רפד. הלכנו אליו עם בד פופלין לתפור ממנו חולצות, ועם מכנסי צמר ישנים של האח הגדול שמהם גזר לנו מכנסיים קצרים. מובן שמדד אותנו מכף רגל ועד מפשעה, מכתף אל כתף, ומצוואר ועד מותן.

לפני ששים שנה אמא בישלה נזיד עדשים על פתיליה, הכובסת הרתיחה מים על פרימוס ואני נשלחתי לקנות בדחיפות מחט לפרימוס. שרנו “כותונת לילה נפלה בפיילה”. שאון הפרימוס עודנו באוזניי.

לפני ששים שנה שתינו בקיוסק גזוז, בבית הקפה צוף, וברחוב הרצל את “המיצים הטבעיים של האחים רובננקו”. במסעדות ובבית כוסו שולחנות העץ בשעוונית צבעונית.

לפני ששים שנה היתה בכל פינת רחוב מסעדה של תנובה, בה קיבלת חביתה ולבניה וקמצוץ ריבה בצלוחית חתומה של אשכנזים. התה הבהיר הגיע בכוס זכוכית לוהטת, עם ידית מוזרה.

לפני ששים שנה השתמשנו באבקת ביצים ובאבקת חלב והתלוצצנו שלמדבר יש לקחת אבקת מים. שמים כפית אבקת מים בכוס מים, בוחשים היטב ושותים לרוויה.

לפני ששים שנה בגרוש ובגרב היה חור. לא באוזון. ולא בגאווה הלאומית.

לפני ששים שנה חיממנו את הבית בתנורי נפט. קיררנו בקיץ סדינים רטובים תלויים על התריסים.

לפני ששים שנה הבנות לבשו מכנסיים קצרים עם גומי על הירכיים. בנים – מכנסי אתא קצרים עם הכיסים בולטים החוצה בחן. חולצה רוסית היתה שיא ההידור והגינדור. ומי שרקמה לך אותה הפתיעה אותך על המתבן.

לפני ששים שנה היו בעולם ובאו"ם פחות מחמישים מדינות. אחת מהן היתה ישראל עם שש־מאות אלף תושבים. מי היה מאמין שנגיע לשבעה מליון, שכלכלתם וקלקלתם מַפרות ומפֶרות את כללי הצדק, החמלה והסולידריות.

לפני ששים שנה האביזרים האלקטרונים המפותחים ביותר היו רדיו, קומקום חשמלי ומכונת גילוח. מי שנסע לאמריקה זכה לראות טלויזיה. זה יגיע פעם אלינו?!

לפני ששים שנה המקרר שלנו עבד על קרח. עגלת הקרח היתה עוברת ברחוב, והיינו עומדים בתור וקונים רבע בלוק. מכל בלוק קרח חתך המוכר חמישה רבעים. על יסודות איתנים אלה בנינו מדינה.

לפני ששים שנה נשמרו הפירות והירקות בארון אויר מרושת בקיר המטבח. לצידו עמדו מרסס הפליט ומלכודת העכברים ומחבט הזבובים.

לפני ששים שנה קראנו כל בוקר את “הדבר”, צעדנו ב־1 במאי בתהלוכת ענק עם דגלים אדומים ושרנו “דגל אדום נישא במרום/ כי בא היום/ נתק את הכבלים” לא התכוונו לכבלים של הטלוויזיה.

לפני ששים שנה באגם החולה היה אגם ובים המלח היה ים. בשפלה היו פרדסים ובממשלה היו מנהיגים.

לפני ששים שנה שרנו “למָך ולזקן אנו פה חומת מגן” ולא ידענו מה זה מך. שרנו “קום התנערה עם חלכה” ולא ידענו מה זה חלכה. שרנו על ואניה ועל בודיוני ועל קטיושה. ורקדנו הורה עם “מוחמד מאת – יו־יה!”.

לפני ששים שנה החלבן שם לנו בקבוקי חלב ליד הדלת והדוור הביא לנו מברק מהדודה באמריקה והמתרימים ל“כופר הישוב” העירו אותנו משנת הסייסטה.

לפני ששים שנה ישבנו סביב המדורה, שתינו קפה בלי סוכר, דיברנו על הצנע ועל דב יוסף, על בן־גוריון וטבנקין, על סיעה ב' ובני מהרשק, על פולה וגולדה וברכה צפירה, על צ’רצ’יל וסטלין וגונאר יארינג. על המעברות והמעפילים והפורשים, על המיני והביקיני, על חסמבה והוא הלך בשדות, על הכנענים, הטור השביעי וקול העם, על ייבוש החולה והמוביל הארצי ועל מה לא.

לפני ששים שנה לא שיערנו שחצי הכוס הריקה תהיה כל־כך ריקה וחצי הכוס המלאה תהיה כל־כך מלאה.

מעין ברוך, דצמבר 2007

במלאות מאה הקיבוצית

כשקיבוץ היה קיבוץ, היה בכל קיבוץ בית הכנסת. בלי ארון קודש. עם אוירה של אמונה וקדושה. קראנו לו חדר־אוכל. התכנסנו בו שלוש פעמים ביום להזין את הגוף ואת הנפש סביב שולחן ערוך. הוא שימש מרכז חברתי, תרבותי, רוחני ופולחני. שירת הרבים עלתה ממנו בכל ערב שבת וחג עד לב השמיים. אם זאת לא הייתה תפילה, אינני יודע תפילה מהי “אלי, אלי, שמע קולי…” וגם “אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם…”

כשקיבוץ היה, רעדה רצפת חדר האוכל מהורה וריקודי־עם בכל ליל שבת ובכל ארוע חגיגי. התרוממות הרוח קיבלה תנופה ארצית מהתרוממות החצאיות בריקודי הזוגות. הזיעה נטפה בחולצות הרוסיות הרקומות, שגוהצו במחסן לכבוד שבת. זיעת השבת היתה שונה מזיעת החלוצים הריחנית לאחר יום עמל מפרך בשדה, במרעה, בסיקול ובחליבה. זוגות זוגות פרשו בהיחבא מהרוקדים ויצאו אל השמיים זרועי הכוכבים, בדרכם אל הגורן. בצריפים ובאוהלים היחד לא איפשר התייחדות. לך תסביר לנכדים מה זה גורן.

כשקיבוץ היה, היו בו הרבה הרבה מתקני עולם, מכל הגלויות ומכל העולמות. ומתקן נעליים אחד מן המעברה הסמוכה. תוך שנים מעטות נפטר מתקן הנעליים ומתקני העולם הפכו למתקני תקנונים: תקנון חתונות, תקנון הלוויות, תקנון זמניים ושאר תקנונים מוזרים וחיוניים שהצרו את צעדיו של החבר, צמצמו את עולמו וכלאו את רוחו. הגודש הכריע את הקודש. את תקנון האשכבה, הקרויה הפרטה, כבר כתבו עורכי־דין.

כשקיבוץ היה, היו בו זרמים אידיאולוגים קיצוניים שפיתחו יריבות תהומית. בהנהגת אדמו“רים ומועצות חכמים. החלטותיהם היו קודש בעיני המאמינים היה צמד האדמו”רים מאיר יערי ויעקב חזן. מנגד היו טבנקין וציזלינג ובן־אהרון. למעט פחות סמכות זכו לבון ורוטנשטרייך. כמה צודקת ההיסטוריה שקראה את נמל התעופה ע"ש בן־גוריון, היחיד שהמריא מעל כולם. מלמעלה נראות המחיצות מלאכותיות ואפילו מצחיקות, והפוליטיקאים, משחיזי המחלוקות, יוזכרו בהיסטוריה רק בהערות שוליים.

כשקיבוץ היה, הייתי גאה ומאושר שבחרתי בו כדרך חיים. וכך היו רבים וטובים. הרגשת השליחות רוממה את הרוח, גם כשכלה הכח. עשינו הרבה שטויות ושגיאות; אך בלי ספק בתמימות, תמימות דעים ותמימות רעים. מי שעזב נשאר קשור בחוטים סמויים אל הלב הקיבוצי שהמשיך לפעום. הלב הזה ימשיך לפעום כל עוד בלבב פנימיה נפש יהודי מבקשת לחיות בעולם טוב יותר, צודק יותר. אנושי.

כשקיבוץ היה, נהגנו לומר, אין דבר, אין בריכה אבל יש נהר להשתכשך. בו אין דבר, האוכל חרא בלבן אבל בשבת נקבל עוף. אין דבר, בשנה הבאה יהיה יותר טוב. עד שהתעוררנו בבוקר אחד וראינו שאין דבר ואין על המשמר, אין אידיאולוגיה ואין.

כשקיבוץ היה, קמנו לגיוס של קטיף בשבת ובחג לפני עלות השחר. הרגשנו הרגשה עילאית למרות העייפות ואובדן יום המנוחה והבילוי עם הילדים. היחד והמאמץ המשותף הזכירו לי את הקימה לסליחות של ילדותי. היתה זו בעינינו עבודת־קודש. חילול השבת טושטש אצל בוני הארץ, שקיבלו “שבת” ביום שלישי ואספו “שבתות”.

כשקיבוץ היה, שכבנו בלילות על הדשאים, צופים אל השמיים זרועי הכוכבים ואל הזרועות והמחשופים של בנות הגרעין שהגיעו “להשלים” את הקיבוץ. אכלנו יחד אבטיחים עם גרעינים ושרנו שירי געגועים אל הוולגה והדנובה לקול שכשוך מי החצבאני הסמוכים. יפים היו הלילות בכנען. יפות היו הבנות עם המכנסיים הקצרים. יפים היינו בעינינו.

כשקיבוץ היה, היה מזכיר פנים ומזכיר חוץ, סדרן עבודה ומרכז משק וכולם – ראו זה פלא! – היו חברי הקיבוץ. לא מנהלים ויועצים ופקידים מבחוץ. היה גם מרכז קניות שישב שבוע בעיר הגדולה וקנה כל מה שהיה נחוץ לענפים ולחברים. ממכונות וזרעים ועד חזיות לנשים וגרביים לילדים. הבן שלו קיבל כל שבוע תרנגול על מקל. אדום ומתוק.

כשקיבוץ היה, הייתה “אספקה קטנה” חופשית לכל החברים. היו בה מברשות שיניים וסבון ושרוכי נעליים, סיגריות, שוקולד, סוכריות, מטאטאים וקונדומים. כל אחד קיבל לפי צרכיו. האסיפה הכללית התלבטה שעות ארוכות בנושאים כמו הגבלת “הצרכים”. שלימ’ה, למשל, איבד מסרק כל שבוע בעבודתו בבריכות הדגים. האם מותר להגביל אותו, מבלי לפגוע בערכים. האסיפות דנו בנושא בכובד ראש, עד ששלימ’ה התקרח.

כשקיבוץ היה, הייתה מקלחת משותפת עם מחיצת פח גלי, מלאה חורים בין החברות והחברים. אלה גם אלה נגלו במערומיהם, לא רק הפיסיים. דרך הסרת הבגדים ותלייתם, צורת השימוש בסבון ובמגבת והמירוץ אחר הקבקבים המעטים, גילו גם את מערומי הנפש של החלוצים, שחלצו הכל זה בפני זה. בכפר־גלעדי, למשל, חיכינו בחיל ורעדה להיכנס לקבקביהם הרטובים של ותיקי “השומר”. חיקינו את הדרך בה שפשפו במגבת את גבם ואת מפשעותיהם. הם דיברו על אוסיה ואיך היה מתנגב ביד אחת יחידה. אנחנו ניגבנו עמוק את האוזניים, כדי לשמוע כל מילה.

כשקיבוץ היה, הוא עשה את טעות חייו בשני תחומים: הפילוג האומלל, פרי קנאות קיצונית, ובה בעת, אי־גמישות בקליטת העלייה ההמונית מארצות המזרח. הטירוף והאבסורד בפילוג הגיעו עד כדי פירוק משפחות ומכות בין חברים. את ההחמצה בקליטת העולים מן המזרח אמחיש בדוגמא קטנה. קיבוץ חשוב בעמק קלט חבורה גדולה של ילדים מסוריה שעלו לפני ההורים. הוא הצמיד להם את מיטב המחנכים והרבה בפינוקים, אבל, בבדיחות הדעת ובזחיחות הדעת קראו להם “ברחש”. מי שעבד בשדות בקיץ הישראלי יודע כמה מטריד, מציק ושנוא הברחש. והקטנים היו רגישים ואינטליגנטים למרות הדיבור והשירה בערבית. הגיע חורף והברחש נעלם.

העולים מן המזרח לא מצאו בקיבוץ את המשפחתיות, המסורת החשובים בעיניהם מכל.

כשקיבוץ היה היתה אסיפה כללית בכל מוצאי־שבת. לדוברים המרכזיים היו מקומות קבועים ודעות קבועות. חילוקי דעת היה שם המשחק. אלה התפתחו לעקיצות ועלבונות וגידופים. אסיפה כללית הפכה לאסיפה־קללות. על מה דנו? על מה לא. מטרקטור ועד מסרק ועד אמבטיה. מהיתר נסיעה לחו"ל ועד קורס לגננת או השתלמות של מורה על־חשבון ימי תורנות חדר־אוכל שלו. היצר הרע חגג. האסיפה הכללית, בסיס הדמוקרטיה הקיבוצית המהוללת, דעכה משנה לשנה ובישרה דעיכות נוספות.

כשקיבוץ היה, מטריה היתה אביזר עירוני בורגני מובהק. ז’קט) מקטורן (ועניבה) דג מלוח (היו אביזרים של פורים. כל הילדים נעלו נעליים גבוהות. נעליים חצאיות היו של עירוניסטים. גרבי משי הוסתרו עמוק בארון. קוסמטיקה היתה קללה שגורה, בדגש על ההברה הראשונה. צביעת שיער היתה גרועה מצביעות. ארבע חולצות ערב לחבר (הותיק!) היו ההמחשה של “לכל חבר לפי צרכיו”. חשבון בנק היה רק לגזבר ולמרכז הקניות. לא היה חסר לנו דבר. “דבר” הגיע בכל בוקר ובו קראנו על העולם של אתמול. עולם ישן, בו לכל אדם יש ארנק של כסף בכיסו. בלי בושה.

כשקיבוץ היה, לא היו מזגנים, אבל היה מיזוג. גלויות. לא היו מאווררים. אבל היתה אוירה טובה. לא היו תנורי חימום, אבל היתה חמימות. לא היתה קוסמטיקאית אבל היה קסם. האחות במרפאה, חברת קיבוץ, כמובן, היה מלווה כל חולה לבית החולים ומביאה ארוחה חמה וחיוך לחולה הצמוד למיטתו בבית. היכרנו כל ילד בשמו, על מעלותיו וחסרונותיו. היכרנו את האורחים הקבועים, בני המשפחה של כל חבר וחבר. היכרנו יותר מידי אחד את השני. הסיסמה היתה: לעולם אל תספר לחבר כל מה שאתה חושב עליו.

כשקיבוץ היה, סוציאליזם היה שם המשחק. זה היה הניסוי הסוציאליסטי המוצלח ביותר במאה העשרים, ואולי בכל הדורות. סוציאליזם וולונטרי, א־פוליטי, מעשי, יומיומי, שהשתלב עם מוסר הנביאים והביא אושר ורווחה וסיפוק לרבבות לאורך מאה שנים. רבים טעו וראו בו הגשמת רעיונות המהפיכה הקומוניסטית. למעשה הוא ניסה להגשים את רעיונות המהפיכה הצרפתית, חופש, שוויון ואחווה. רדיפת השוויון בקנאות צימצמה בהכרח את החופש, והמתח בין שני אלה פגע באחווה.

כשקיבוץ היה, התפתחה בו יומרה לשנות את טבע האדם. ההנחה התמימה היתה שיצר לב האדם טוב מנעוריו. צריך רק לבנות סביבו חברה מתאימה ולתת לבנים חינוך איכותי. עברו מאה שנה על כמה מאות קיבוצים והסתבר שטבע האדם שינה את הקיבוץ. אפילו אלוהים לא הצליח לשנות את טבע האדם ולהשאירו בגן העדן. ראה ספר הספרים.

כשקיבוץ היה, ביקרו בביתי הקיבוצי הרבה סופרים מן העולם הגדול, מקירגיזיה ועד סין ועד אוסטרליה וארגנטינה. בפי רבים מהם היתה שאלה שהתקשיתי לענות עליה. איך זה שבכל יום בבוקר קמים מאות אנשים במאות קיבוצים ויוצאים לעבודה, בלי פיקוח, בלי תגמול, בלי איום בענישה. עובדים קשה יום־יום מתוך רצון והתלהבות, מתוך לאידאה. מה הוליד אצלם את האחריות, את הרצון לעשות את מה שמוטל עליהם. מה עושה הקיבוץ נגד אלה שנשארים במיטה או יוצאים לטיול במקום ללכת לעבודה? עניתי שאין כאלה. ראיתי ספק בעיניהם. הוספתי, אם ירבו כאלה, לא יהיה קיבוץ.

כשקיבוץ היה, נעשה בו ניסוי מעניין של הקמת תרבות יהודית חילונית, מלאה ומעשירה. האתגר ההיסטורי הזה, הדרוש כל־כך למדינה שרוב אזרחיה חילוניים, נדחק והותיר אנחה כבדה בלב, יחד עם התנועה הקיבוצית כולה. דור שלם גדל על סדר הפסח הקיבוצי, על קציר העומר, על הבאת הביכורים בשבועות, על נטיעות ט"ו בשבט ועל קבלות שבת משותפות, הומיות. לא ידע להוריש.

כשקיבוץ היה, היה חינוך דור ההמשך בראש מעייניו. המטרה היתה שאצלנו הבנים לא ימרדו, אלא ימשיכו בדרך בה התחלנו. החינוך המשותף הפגין בטחון עצמי מופרז. מתוך הצורך להוציא לעבודה את כל החברות, הוקמו בתי־ילדים עם לינה משותפת וניבנו תיאוריות על יתרונות השיטה, שהאמינה שילדים שיחיו וילמדו ויגדלו בשיתוף מלא, יסתגלו ויאהבו את חיי השיתוף. הלינה המשותפת קרסה בלחץ האמהות והבנים שבגרו. דור ההמשך לא המשיך. בני הקיבוץ וחניכיו השתלבו בחברה החיצונית יפה. האמביציות האישיות, בקיבוץ, מצאו ומיצו את עוצמתן בצבא. אולי גם ביצירה ובאקדמיה. הקיבוץ העריך וקידם את הבינוניות.

כשקיבוץ היה, כתבתי ספר “קיבוץ הוא קיבוץ הוא קיבוץ”. השם בא בעקבות האימרה הקלאסית של גרטרוד סטיין A rose is a rose is a rose. השוויתי בכך את הקיבוץ לוורד, רב־יופי, צבעוני, ריחני וקוצני. הסכמתי עם הנחתה של סטיין, ששום הגדרה מילולית לא תוכל להעביר את מלוא יופיו וייחודו, למי שלא ראה אותו, למי שלא חי בו. הקיבוץ כוורד, מן המעיין הברוך של הציונות הסוציאליסטית. במאה החדשה מסתפק במי קולחין. היחיה? היפרח? לעוד מאה שנים? ואולי יותר. עוד לא אבדה תקווה.

כל האמור עד כאן, הוא פרי חשיבה ותובנה סובייקטיביות בהחלט. ניסוחן עלה לי במאמצים. אשמח אם יימצאו פה ושם, אנשים שיסכימו איתי. אסתפק אם דבריי יעוררו חיוך, געגוע, אנחה או תקווה.

קיבוץ מעיין ברוך, יוני 2009

לאחר אובדן הראייה ולקראת אובדן הזיכרון הצפוי, אני מוצא לנכון להעלות על הכתב, בקצרה, כמה חוויות משמחות וכמה החמצות מתסכלות לאורך עבודתי הספרותית. היו לי הרבה התחלות שלא נסתיימו, אכזבות מהבטחות שלא קוימו וגם שמחות קטנות שסופרו למשפחה בלבד. נראה לי היום שמן הראוי להביאן לציבור הרחב. סדר הדברים אקראי, בחסדי הזיכרון הרופף.

1. לקראת חג הפסח, שחלף זה עתה, קיבלתי טלפון משמח ממוישל’ה, גיבור הסיפור שלי “ענבלים”. את הילד הזה אימצתי בשנות החמישים הראשונות של המאה שלי, לא באופן חוקי ובלי אף מילה כתובה, והבאתי אותו לקיבוץ על פי בקשת אביו. היה צפוף מדי בפחון הדולף במעברה הסמוכה, והאב ידע מה טמון בו כילד ורצה לתת לו חינוך ראוי. הקיבוץ היה צעיר, בלא ילדים. לימדנו אותו כל עובדי דיר הצאן, מרביתם פרופסורים ידועים היום. היינו חבורה של אידאליסטים בשנות העשרים לחייהם, ששמחו לעשות מעשה חינוכי מועיל, בנוסף על השיבה ההיסטורית – הרומנטית לעבודה עם הצאן. והילד גדל לתפארת, הצליח בכל אשר עשה, התעשר, והוליד שלושה בנים מוצלחים. בשיחת הטלפון הוא בירך אותי לחג, כדרכו בחמישים וחמש השנים האחרונות, והוסיף: יש לי משהו שישמח אותך. אתה זוכר שלפני שלושים שנה סיפרתי לך שהחלטנו, אשתי ואני, בהתייעצות עם שלושת הבנים שלנו, שנאמץ ילד נוסף? אמרתי לך, אז, שזה מן החזרת חוב… מן תודה שכזאת. אז היום אני רוצה לספר לך שהבן הזה שאימצנו, אבא לארבעה בנים ובנות, אימץ השנה ילד נוסף, מקסים, כבן חצי שנה. וזה הנכד החמישה-עשר שלי. בירכתי אותו בהתרגשות. מתנה גדולה מזו לחג לא יכולתי לקבל. כמה טוב לדעת שלא רק עבירה גוררת עבירה, אלא גם מעשה טוב גורר מעשה טוב. ואין עדות חזקה על אימוץ מוצלח מזו של מאומץ, שמרגיש צורך לאמץ ילד נוסף על ילדיו. הסיפור “ענבלים” ישלים כל מה שנאמר עד כאן.

2. לפני כמה וכמה שנים אני מקבל טלפון מחברת קיבוץ בגליל המערבי. היא שואלת אותי, ותחנונים בקולה, אם אני יכול לעזור לה להשיג בכל מחיר את ספרי הראשון “קרחונים ופעמונים”. הבן שלי בן עשרים ושבע, היא מספרת. הוא מתחתן בימים אלה ואני רוצה לתת לו מתנה את הספר שלך שליווה אותנו, אותו ואותי לאורך כל ילדותו. יום יום לפני הפרידה ממנו בבית הילדים, הייתי קוראת לו סיפור או שניים מהספר שלך. הם הפכו לחלק אינטימי מהחיבור בינינו. הספר נעלם לפני שנים רבות. אני יודעת שהוא ישמח אותו ושהוא יקרא ממנו לילדיו בבוא היום. ניסיתי בכל הדרכים להשיג את הספר, ולא הצלחתי. האם תוכל לעזור לי?

עזרתי לה. לא בקלות, אבל בשמחה גדולה בלב.

3. הטלפון מצלצל. אני מרים את השפופרת. אני מדברת מלימה, פרו, מבית הספר העברי. אפשר לדבר עם אמנון שמוש?

– אפשר. מדבר. – אין לך מושג¹ כמה אנחנו שמחים שאתה חי. זה נודע לנו במפתיע, כשהגיעה הנה מורה חדשה מהארץ. אנחנו מלמדים את שירך “וידוי הגדול” כבר כמה שנים ולשאלת הילדים הסקרנים ענינו שנולדת בשנות העשרים וכנראה שאינך בין החיים. אנחנו רוצים שתדע שהשיר שלך הוא ההצלחה הגדולה ביותר בתוכנית הלימודים שלנו, ואנחנו מאחלים לך אריכות ימים. בדואר תקבל ציורים של הילדים שבוודאי ישמחו אותך. מה המיקוד של הקיבוץ שלך?

שבוע עבר ושוב טלפון מלימה, פרו. מנהל בית הספר אישר לנו שיחת טלפון בלתי מוגבלת של הילדים אליך לשאול שאלות ולשמוע את קולך ואת תשובותיך. האם תוכל להתפנות ולתאם איתנו שעה מתאימה?

מובן שהתפניתי. ונהניתי. וגם שמחתי שאני חי. ושגם השירים שלי חיים ונוסעים בעולם הגדול. עברו חודשיים והמורה מלימה הגיעה אליי לביקור עם חוברת מפוארת של כל מה שעשו המורים, הילדים וההורים סביב השיר הנ"ל.

4. בימים אלה הודיעו לי ממשרד החינוך, שהאגף לחינוך ממלכתי דתי בחר בשיר שלי “פרוכת” כשיר חובה לבחינות הבגרות בכל בתי הספר של הזרם. ביקשו שאפגש עם מורים ועם תלמידים. הסכמתי בשמחה, ורק תחמתי את מסעותיי לאזור הצפון. זה זמן רב שאני שומע ויודע שבחינוך הממלכתי דתי ובקיבוצים הדתיים יש יחס מיוחד לכתיבה שלי, המושתתת על מקורות היהדות, ואני גאה ושמח על כך.

5. אחת היצירות הראשונות שכתבתי בראשית שנות השבעים היא מחזה בשם “קיבוץ הוא קיבוץ הוא קיבוץ”, שנתן את שמו לקובץ בשם זה. אתחיל מהסוף. אי ההצלחה להעלות את המחזה הזה על הבמה, השפיע על כך שלא כתבתי אף מחזה נוסף למרות שתי עובדות: האחת, שכאשר לימדתי ספרות, אהבתי הגדולה היתה ללמד מחזות. והשנייה, שהיה לי נושא מוצלח ומבטיח למחזה על דונה גרציה. ועל כך להלן:

את המחזה “קיבוץ הוא קיבוץ הוא קיבוץ” כתבתי בהשפעת דילן תומס (Under Milkwood). עבדתי עליו חודשים ושנים. התענינו בו ושיתפו פעולה איתי הבמאי גיורא מנור ז"ל, שמוליק שילה, משה וילנסקי (מוזיקה), שחקנים ואנשי רשות השידור ומחלקת התרבות של התנועות הקיבוציות. החלטנו בשלב מסוים לקרוא לו “קולות בלילה”. דובר על ניסיון לשלב את הטכניקה של “לטרנה מגיקה” הצ’כי. השגיאה היתה שבנינו על כך שהתנועה הקיבוצית תממן ותפיק את ההצגה. הסוף היה: אי-כשלון למופת. עד היום עצוב לי.

6. ההחמצה הגדולה ביותר בעיניי היא, שלא נכתב ולא הועלה על הבמה המחזה המתוכנן על דונה גרציה, שהיא, בעיניי, האשה היהודיה הגדולה בכל הזמנים. אשה יפה להפליא, חכמה וערמומית, שירשה בשנות העשרים לחייה את הבנק הגדול ביותר במאה השש-עשרה, וניהלה אותו ואת העסקים סביבו בכשרון מדהים. היא הלוותה כספים למחצית מלכי אירופה ונסיכיה, סובבה אותם על אצבעה הקטנה, והשיגה את כל מבוקשה. היא ופמלייתה הענקית שמרו בסתר את יהדותם ונעו מארץ לארץ כדי לא לגלות את נאמנותם ליהדות, שסיכנה את הנפש ואת הרכוש העצום. מפורטוגל לפלנדריה, ללונדון, לונציה, ובאוניות מלחמה לחסות הסולטן בקושטא. המעט הידוע בהיסטוריה הוא על אחיינה, דון יוסף נשיא, ועל נסיונותיהם להקים מדינה יהודית בטבריה וסביבתה, מחסה בטוח לאנוסים, ניצולי האינקויזיציה. הסיפור מתחיל באישור שניתן לי, לרגל חמש-מאות שנה לגרוש ספרד, ממנהלי רשות השידור, אריה מקל וחיים יבין, להכין סדרה דרמטית בת שלושה פרקים סביב הנושא. מימנו לי ולחיים בוזגלו, הבמאי המיועד, נסיעה לספרד, והתחלנו בעבודה. ואז קראו לי לישיבה והסבירו לי שכל התקציב לשנת החמש-מאות נבלע בתוכנית הדוקומנטרית המקבילה בניצוחו של יצחק נבון, ואין להם פרוטה להשקיע בסדרה שלי המובטחת. היה לי חוזה בכתב, אבל לא רציתי להתנגש איתם חזיתית. מן החומר שהיה כבר בידי ובראשי כתבתי את שלושת הפרקים של הספר “הר האנוסים”.

אחד הפרקים “סוכנה של דונה גרציה” עניין רבים וטובים. חתמתי חוזה (שמור עמי) עם מנהל בית-לסין, שהבטיח למצוא מחזאית שתכין אותו לבמה, ואכן שלח אליי את מרים קייני ואחריה את חגית רחבי ושתיהן ניסו, עבדו קשה והרימו ידיים. הנושא באמת גדול עליהן.

המנהלת החדשה של בית-לסין, ציפי פינס, לא ענתה אפילו על מכתביי בנידון. ידידי, יצחק גורמזנו, ניסה ומנסה את כוחו בהתמודדות עם הנושא, בלא הצלחה יתרה. כתב מחזה בשם “מסיכות בונציה”, ומפרסם בקרוב ספר “מלכת הפיננסים”. אבל לא לזה התפללתי. אני בטוח שיבוא יום ויועלה על הבמה מחזה עברי מרשים על הדמות היהודית הגדולה בהיסטוריה. הסברתי לעיל (סעיף 5) מדוע לא העזתי להתמודד בעצמי עם כתיבת המחזה על הדמות שהסעירה את מוחי ואת רוחי שנים ארוכות. גדול עליי.

7. פרי נוסף שאולי יצמח מהספר “הר האנוסים” הוא מחזה שכתב חיים בוזגלו בשם “חמורו של משיח” על שבתאי צבי, שזה אחד משלושת הפרקים בספר שלי. גם הוא היה מיועד לסדרה הטלויזיונית לקראת חמש-מאות שנה לגירוש ספרד. עותק מהמחזה שמור אצלי.

8. החמצה גדולה, שאני מייחס למקום מגוריי המרוחק מן המרכז, ולקשיי הנסיעה שלי, הוא התרגום האנגלי המוכן והמזומן של שני הספרים החשובים ביותר שלי, שטרם נמצא להם מו“ל. גם “מישל עזרא ספרא ובניו” וגם “הכתר – סיפורו של כתר ארם צובא” תורגמו היטב במימון שלי וטרם נמצא להם מו”ל. התענינו בהם מולי"ם מהארץ ומהעולם, בעיקר מהG.P.S. אבל הם מונחים עדיין אצלי. מי יודע אם יהיה להם גואל. אגב, יוחאי גואל הוא המתרגם של “הכתר” לאנגלית.

9. ארבע הנפשות הפועלות סביב הצלת “הכתר” והעלתו ארצה נקלעו לדרמות אישיות אנושיות שמנעו מהן את ההצלחה השלמה המיוחלת. כתבתי תסריט בשם “חמש שנים וכתר” המתאר את השנים הגורליות 1943–1948 ומספר איך הדרמות והטרגדיות האישיות של כל אחד מן הארבעה, הפריעו לו ומנעו את הצלחתו במשימה. הארבעה הם: יצחק בן-צבי, שנפילת בנו עלי בקרב על בית-קשת, במלחמת השחרור, עיכב את טיפולו בהשבת הכתר ארצה; פרופסור מ. ד. קאסוטו, שמשלוח בני משפחתו מפירנצה לאושויץ בסוף 1943, אילץ אותו לנטוש את עבודתו על “הכתר” בחלבּ ולשוב ארצה (הספיק לעבור רק על ספר “בראשית”); י. ל. מאגנס, נשיא האוניברסיטה, שנסע בבהילות עם אשתו ורופאו האישי לארה"ב כדי למנוע את הכרזת המדינה, שהיתה בעיניו עלולה לגרום לאסון. והזניח בכך את טיפולו הנמרץ הצלת “הכתר”; ואחרון אחרון, אחי המנוח, יצחק שמוש. הוא נשלח לחלבּ בשל מעמדו בקהילה ובשל דרכונו הסורי בנסיון להציל את ה “כתר” ולהביאו לירושלים. הוא יצא פעמיים בשנת 43' לחלבּ, סיכן את נפשו פיסית, והתלבט בנפשו אם אכן עליו להוציא את “הכתר” ולסכן את קיומה של הקהילה. הדרמה שהתחוללה בנפשו הסעירה את הבית, בו התהלכתי כנער מתבגר.

שלחתי את זה לבמאי ולתסריטאי, נסים דיין, שותפי המוצלח לסידרה “מישל”, ושנינו התחלנו לחפש הן מגע עם רשות השידור והן מממן מן החוץ, שבלעדיו לא היה סיכוי. מאמצינו עלו בתוהו. התסריט המרתק, על חשיבותו הלאומית ההיסטורית, עדיין מחכה להשלמה בידי במאי־תסריטאי, ולאישיות מעולם הטלויזיה שתבין את ערכו ותעביר אותו מן הנייר את המסך ואל העם.

אסתר סופר, בזמנה, התלהבה מן הנושא ומן התסריט, אף ניסתה להביאו להפקה.

10. נסיון נוסף לעניין את נסים דיין בספר “ארזים”, המספר את עלילות הגבורה של המחלקה הערבית של הפלמ"ח בסוריה ולבנון, ואת חיי המרגלים היהודים שם. לא הגיע אפילו לכדי תסריט. הגענו שנינו אל יעקב נמרודי, שהיה לו חלק בנושא הרגיש והזנוח, ונדחינו בחיבה ובחיבוק. קשה לי להבין מדוע נסים לא עלה על גל ההצלחה של “מישל עזרא סופר ובניו” ולא עשה סרטים גדולים לטלויזיה, שלי ושל אחרים. ניסיתי פעמים אחדות לעניין אותו. הוא התעניין, שיתף פעולה, אבל לא נדלק ולא שם את כל משקלו על הכף. גם שיתוף הפעולה, הקצר יותר עם הבמאי חיים בוזגלו, עדיין לא העלה דבר. עדיין?

11. זמן קצר לאחר הופעת הרומן “דרך ארץ המשי”, הגיעו אליי לקיבוץ מיכל גבריאלוב, כמפיקה מיועדת, ואופיר באבאיוף, כבמאי מיועד, וביקשו את הסכמתי להפיק סרט עפ"י הרומן. הבטחתי להם בלעדיות לשלוש שנים. אופיר, שמוצאו הבוכרי קירב אותו אל הספר שלי, כתב סינופסיס. שניהם התרוצצו בחיפוש אחר מממן ספונסור, ובינתיים לא יצא מזה דבר. אני מאמין שהספר הזה יוסרט ביום מן הימים.

כשאני נזכר כמה התרוצצות בכל רחבי הארץ וכמה עקשנות ובטחון עצמי וכוחות נפש היו נחוצים לי כדי להביא לכלל ביצוע מוצלח של הסדרה “מישל עזרא סופר ובניו”, אני יכול להבין את ההחמצות הנזכרות לעיל, ואת סיבותיהן. אני מאמין שיבוא יום ויימצאו האנשים המתאימים שיהפכו את ההחמצות הללו לאתגר, יתגברו על כל המכשולים ויביאו אותם לכלל מימוש מלא. אני רושם את הדברים האלה כדי שכתבי היד והרעיונות לא ישקעו בתהום הנשייה.

זיקנתי סוחפת להמשיך ולפרט למען קוראיי פרשיות נסתרות מפעילותי הספרותית והציבורית. פרשיות שטרם ראו אור וראויות להיזכר.

1. ביקורו הסמוי הסופר הסורי המוסלמי פארוק מ' (שמו המלא שמור בארכיוני) בביתי בקיבוץ. תכנית משותפת לשבוע מרוכז חדר ליד חדר במלון ברון בחלב (לאחר שברק ישלים את הסדרי השלום) וכתיבת ספר בעברית וספר בערבית על השיחות בין שנינו. 15$ ללילה חדר. הוא גולה באנגליה ומחכה להזדמנות כמוני. ביקורו בארץ תועד בעתונות.

2. הסטודנט הסורי מאוניברסיטת דמשק, שפגש אותנו בפאריז ופרש את תוכניתו להקים קתדרה על יהדות סוריה באוניברסיטה של דמשק. למד עברית. נעזר בחומר שלי ושמר על קשר גם בשובנו לארץ. הקשר ניתק.

3. מכתבו של העורך הראשי של “ידיעות אחרונות” המאשר את שליחותי לסוריה עם המשלחת הראשונה שיוצאת בעקבות השלום של ברק. שיחה עם ברק בכפר גלעדי. רכישת ספרי הדרכה לתיירים ומפות. חלום שנתקע.

4. הניסיון לגייס אותי למשימה שהועברה לאלי כהן. בן-עובדיה מאשדות-יעקב ועוד אחד מהמחלקה הערבית של הפלמ"ח מגיעים אליי. נרתעים מהחשש שסערה בקיבוץ תשרוף את הנושא. זה היה מייד משובי מהלימודים בבית ברל לקראת הקמת בית-ספר בקיבוץ. הנושא יורד מעל הפרק. אלי כהן הוא המועמד הבא.

5. חיים שכאלה עם עמוס אטינגר בטלויזיה. נסים, איש הסוד שהביא אותי בהפתעה גמורה. הספר שנמסר לי לעיני המצלמות ונלקח ממני מייד אחר-כך. תהיתי ואני עדיין תוהה, מדוע לשקר לקהל הצופים שוב ושוב; שהרי האקט החגיגי של מסירת הספר בכל תכנית ותכנית מזויף למהדרין. התעלול שקומם אותי עוד יותר: הכנסת פרק מסרט תעמולה זול ושקרי על הפוגרום בחלב, בו נראית שורה של גופות הרוגים. האמת היא שלא נהרג אף יהודי באותו פוגרום. התקבל הרושם שאני כביכול מאשר את השקר הנבזי שבסרט (תמונה שלי הופיעה שוב ושוב בין דיווחי הזוועה מהפוגרום), ועל כתבתי לאטינגר.

6. פענוח מכתבו של שמעון פרס בכתב יד – תשובה להצעתי הפוליטית אליו. המכתב שמור בארכיוני.

7. הרשימה של חמישים מקורבים וידידים שיעלו לאוטובוס לטיול מודרך על ידי דרך דמשק לחלבּ, לאחר שאשוב משליחותי העתונאית. הכוונה היתה לצאת ממעין-ברוך דרך קונייטרה ולהזמין לינה מרוכזת במלון “ברון” בחלבּ, הזכור לי מילדותי לטובה.

8. שיחות עם פרס וברק על תפקיד בשגרירות בדמשק, כשברור שלמשה ששון, שהיה שגריר מוצלח במצרים, יש עדיפות עליי לתפקיד המרכזי. עלה הרעיון של נספח תרבות. זה היה בסמוך לשנת השבעים לחיי. תיכננתי עם ידידי, הסופר והמו“ל ד”ר מחמוד עבאסי משפרעם, לצאת יחד לדמשק ולחלבּ ולהגיש בשתי האוניברסיטאות את שלי שהוא הוציא לאור בערבית. היו שניים מוכנים: “מישל עזרא סופר ובניו” ו“הר האנוסים”. לקראת המסע המשותף, תרגם מחמוד והוציא לאור קובץ עם מבחר מסיפוריי, שקראנו לו בערבית “גלגלי העולם”. הודפס מספר רב של עותקים, על מנת לחלק את הספר ביד רחבה לכל המי ומי שנפגוש. חלומות באספמיה. מכל זה נשאר ארוע משמח ומרגש של יום הולדת שבעים באולם יפה בשפרעם, עם נכבדי העיר ונכבדי מעין-ברוך וקרובי משפחה. ערימה של ספרים מחכה להזדמנות, שאולי עוד תבוא.

9. עלילות עכו. צילומי “מישל” הראשונים בעיר עכו עם נסים ומכרם ולילית. שביתת אמני ישראל שאיימה על ההפקה. הבמאי אלי כהן בראש המפגינים שחסמו את עבודתנו. פקח העירייה שרשם לנו קנס על פתיחת חנות ללא רשיון, וכו'. סוף טוב הכל טוב.

10. תביעת דיבה של אחד מגיבורי “ארזים”, שסיפרתי על כשלונו בטיבוע הספינה של היטלר בביירות. עורך דין אלי זהר, שפעל בהתנדבות באגודת הסופרים הציל את המצב. איש הפלי"ם המסכן ויתר אך לא נרגע. הזדמנות אחרונה להתנצל בפניו.

11. יעקב נמרודי מציע שאכתוב עבורו את ספר חייו. לא עומד בתנאים שלי. בן-דוד של תמר זעירא מחדרה מגיע ממיאמי ומפציר בי לכתוב את תולדות חייו. משא־ומתן שנגמר בלא-כלום.

12. פרק הגנוז בספרי על הכתר. כתבתי פרק אחרון ובו עדויות של מומחים ממעבדות מוזיאון ישראל על הנזקים שנגרמו לכתר מיום בואו לארץ ב-1958 (שלא לדבר הנזקים בעשר שנות טלטוליו) ועל מחדלי מכון בן-צבי שלא עשו דבר לשימורו במשך למעלה מעשרים שנה. ראשי המכון סירבו להכניס את הפרק לספר ואני סירבתי לוותר עליו. טענתי שרק בזכותו היה כדאי לעשות את כל המחקר כדי להביא לתיקון הדברים. מלחמת עצבים במשך שנתיים. ויתרתי בגלל שני דברים: רצוני לראות סוף-סוף את הספר מודפס והתחלת מימוש ההבטחה לתקן ולטפל בכתר ככל הנדרש: זריקות נגד פטריות, מתיחת כל עמוד וציפויו, הדבקת ניקוד שנשר וכיוצא בזה. אגב, אינני מצליח למצוא בים הניירות שלי את הפרק הגנוז.

13. במסעי לאיתור דפי הכתר החסרים נתקלתי באנשים שסיפרו לי בהתלהבות שיש בידיהם עבודות רקמה שעשה אבי עבור הוריהם. הם הוציאו את הרקמות הנהדרות, רקומות בחוטי כסף וזהב שנשתמרו היטב, להראותם לי. שכנעתי אותם שמקומן של הרקמות במוזיאון ישראל בירושלים. הבאתי, ברזיל ומקסיקו כעשר רקמות יפהפיות ומסרתי אותן למוזיאון ישראל (רבקה גונן) תוך התחייבות להציגן לראווה באחת התערוכות המתאימות. שכחתי להכניס את המילה הגורלית “בהשאלה”. הרקמות מוצנעות במחסנים ומעולם לא הוצגו לקהל במוזיאון, בניגוד להבטחות חגיגיות. נסיונותיי לבקש מהם רקמה אחת בהשאלה לתלות בבית לארוע חגיגי נענו בסירוב פרוצדורלי. המוזיאון שלח איתי תחקירנית למצוא ולרשום עבודות של אבא שלי המפוזרות אצל יוצאי חלבּ בארץ.

14. הוזמנתי כדי לענות על שאלות במסיבת העתונאים לקראת ההקרנה של הסדרה “מישל עזרא סופר ובניו”. מנהלת המסיבה (טוב שאני לא זוכר את שמה, כי זה לא אישי) עברה בין העתונאים וחילקה תיק יפה ובו עשרות צילומים נהדרים מן הסדרה. ביקשתי ממנה תיק אחד. היא הסתכלה עלי בתדהמה וענתה “אתה לא עיתונאי. התיקים נועדו לעיתונאים.” העזתי ושאלתי איך בכל זאת אוכל לקבל את התמונות ששבו את עיניי. היא רשמה את מספר הטלפון של הצלם בראזני, ואמרה לי שאוכל לקנות אותן אצלו. וזאת עשיתי, בכעס רב.

15. נסעתי במשלחת ספרותית עם אמיל חביבי וסיהאם דאוד לאנדלוסיה. נושא היה מפגש שלוש הדתות והתרבויות בספרד בתור הזהב. כל אחד מהנוכחים קרא משהו משלו, מקור ותרגום. אני קראתי את השיר שלי “אנה ואני” ובלי לחשוב פעמיים הושטתי לאמיל חביבי את תרגום השיר לערבית וביקשתי אותו לקרוא בקול לפני הקהל. הוא קרא נפלא. אבל אח"כ התנפל עליי בזעם איך יכולתי לעשות לו את זה. סיהאם פישרה בינינו והידידות נמשכה גם מעבר לאותו מפגש.

ולסיום, כמה קלילות, אולי אפילו מצחיקות מחייו של סופר בטרם הזדקן.

1. בראשית שנות השמונים התחילו צילומי הסידרה הטלויזיונית “מישל עזרא סופר ובניו”. הפיילוט צולם בעכו. בפינת רחוב הוקמה חנותו של מישל. היתה זו חנות לכל דבר, על שלטיה שולחנותיה ומדפיה העמוסים. למחרת בבוקר הגיע לשטח פקח עירוני, מילא טופס של קנס על פתיחת חנות ללא רשיון וחיפש למי להגישו. נסינו להסביר שמדובר בצילומים לטלויזיה. הוא לא השתכנע עד שראה בעיניו את צוות הצילום מגיע ומפעיל את הציוד.

2. לקראת צילומי “חיים שכאלה” גייסו את הבמאי של הסידרה “מישל”, נסים דיין, כדי שההפתעה תהיה שלימה. הוא טלפן אליי והזמין אותי לתל-אביב בתואנה שהגיעה משלחת מהטלויזיה הצרפתית המעוניינת ברכישת היוקרתית. עלינו להיפגש איתה, להקרין בפניה באולפן את ה“פיילוט” ולארח אותה במסעדת פאר, שם יתנהל משא ומתן על מכירת הסידרה. תתלבש בהתאם, אמר לי, צחצח את הצרפתית שלך וצפה לארוחת שחיתות נוסח צרפת. הגעתי לעיר הגדולה ונסעתי אל נסים הביתה. כשעמדנו לצאת לאולפן אומרת לנו רחל אשתו: הכנתי לכם כמה סנדוויצים וכוס תה; תאכלו משהו לפני שתלכו. ואני: תודה, אבל אני רוצה להשאיר מקום לארוחה הגדולה. ניסיונותיה לשכנע לא הועילו. נסים דווקא התפתה. במשך ארבע-חמש השעות של ההקלטה המייגעת, על כוס מים בלבד, קירקרה לי הבטן מרעב, עד שהייתי צריך להרחיק את המיקרופון ממנה. שלעולם לא אסרב לאכול מן הכריכים של רחל.

3. מדריך של חבורת “נערי רפול”, בעל יוזמה ושאר-רוח, הביא את הצעירים אליי לקיבוץ לבלות שבת בבריכה ובשיחות אתי. החבר’ה מעולם לא שמעו את שמי והיו מופתעים שהובאו דווקא אליי. הם התקשו להבין מה מצא בי המדריך, עד ש…

ובימים ההם הטלפון היה מצרך נדיר ובקיבוץ טלפון במזכירות ובחדר-אוכל בלבד. יושבים היינו אשתי חנה ואני, עם חבורת הנערים בשולחן ארוך לארוחת צהריים. בכניסה לחדר האוכל מצלצל הטלפון. חבר אחד ניגש, מרים, מניח את השפופרת וניגש לשולחננו: טלפון לאמנון או חנה. קמתי. אמנון אוחנה… וואללה! – עבר לחשוש נרגש מקצה השולחן עד סופו. בטח האח או הבנדוד של אלי אוחנה. עכשיו הבינו סופסוף מדוע הובאו אליי. וכל אותו היום קראו לי אוחנה, ומי אני שאשבית את השמחה.

4. בראשית שנות הששים נשלחתי על- ידי אונסק"ו לארצות אפריקה הדוברות צרפתית. כמדריך נוער מנוסה, נתבקשתי להכין תוכנית להקמת תנועות נוער במדינות שזכו לעצמאות, שיספגו ויחנכו את המוני הצעירים המציפים את הערים. בכל נמל תעופה חיכה לי נציד של השגרירות שלנו. ערב בואי למאלי, התקשר אלי המזכיר הראשון וביקש לדעת איך הוא יזהה אותי בנמל התעופה. אמרתי לו, אין בעיה! אשים בכיס המעיל “דבר השבוע” עם הכותרת בולטת ממנו. למחרת נחתתי בשלום בנמל התעופה. המזכיר ניגש אלי וחיוך גדול כל פניו “אכן רעיון מצוין – דבר-השבוע בכיס!”. הסתכלתי סביב-סביב ואמרתי לו, נדמה לי שאני האיש הלבן היחיד בכל השדה. – וגם האיש עם “דבר השבוע” בכיס, התעקש.

עד כאן דברים וארועים חשובים יותר וחשובים פחות. נראה לי שיהיה מי שימצא בהם עניין. והאופטימיסט השחוק שבי אומר, אולי גם יימצא מי שישלים את ההתחלות שלא מומשו. אינשאללה!

מעין־ברוך, אביב 2009

ספריו של אמנון שמוש

קרחונים ופעמונים – מסדה, 1966, סיפורים לילדים. 1980 – פורמט חדש.

יומיה – אחיאסף 1969, חייה של נערה אפריקאית. רומן לבני הנעורים.

דרך אניה בלב-ים – שרברק 1972, נובלה.

אחותי כלה – מסדה 1974, סיפורים.

סיפורים על יהודי חלב – מסדה 1974; לקט מתוך הקובץ.

מישל עזרא סופר ובניו – מסדה 1978, רומן. סידרה דרמטית בטלוויזיה.

קנה וקנמון – מסדה 1979, סיפורים

קיבוץ הוא קיבוץ הוא קיבוץ – מסדה 1980, סיפורים, מחזה, פיליטונים.

דיוואן ספרדי – מסדה 1981, שירים. אתי מלבנון – הקיבוץ המאוחד 1981, סיפורים.

מעין חתום – הקיבוץ המאוחד 1984, סיפורים.

עלי הגיון בכינור – ספרית פועלים 1984, שירים.

הכתר, סיפורו של כתר ארם-צובה – מכון בן-צבי 1987, מחקר.

מן המעין – כרטא 1988, מאמרים.

ארזים – מסדה 1990, רומן. המחלקה הערבית של הפלמ"ח.

הר האנוסים – מסדה 1991, סיפורים על מגורשי ספרד.

סיפורי סתיו צבעי שלכת – מודן, 1995, סיפורים.

דרך ארץ המשי – אביב 2000, רומן.

כתבים – סיפורים מוקדמים – אביב 2000

סיפורים מאוחרים – אביב > 2000

כתבים – רומנים מוקדמים – אביב 2001

רומנים מאוחרים – אביב 2001

כתבים – שירים וגלויות – אביב 2005

כי מעבר באת ואל עבר תשוב - אביב 2007

תרגומים:

אחותי כלה – ספרדית, מסדה 1977.

אנגלית, מסדה, 1979.

מישל עזרא סופר ובניו – ספרדית לה-סמאנה 1984.

צרפתית, ז’וזף קלימס, פריס, 1986.

ערבית, אל-משרק, שפרעם 1987.

הר האנוסים – אנגלית, מסדה 1992.

ערבית, אל משרק, שפרעם 1992.

גלגלי העולם – מבחר סיפורים – ערבית, אל־משרק, שפרעם > 1999.