רקע
אמנון שמוש
כשקיבוץ היה

במלאות מאה הקיבוצית


כשקיבוץ היה קיבוץ, היה בכל קיבוץ בית הכנסת. בלי ארון קודש. עם אוירה של אמונה וקדושה. קראנו לו חדר־אוכל. התכנסנו בו שלוש פעמים ביום להזין את הגוף ואת הנפש סביב שולחן ערוך. הוא שימש מרכז חברתי, תרבותי, רוחני ופולחני. שירת הרבים עלתה ממנו בכל ערב שבת וחג עד לב השמיים. אם זאת לא הייתה תפילה, אינני יודע תפילה מהי “אלי, אלי, שמע קולי…” וגם “אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם…”


כשקיבוץ היה, רעדה רצפת חדר האוכל מהורה וריקודי־עם בכל ליל שבת ובכל ארוע חגיגי. התרוממות הרוח קיבלה תנופה ארצית מהתרוממות החצאיות בריקודי הזוגות. הזיעה נטפה בחולצות הרוסיות הרקומות, שגוהצו במחסן לכבוד שבת. זיעת השבת היתה שונה מזיעת החלוצים הריחנית לאחר יום עמל מפרך בשדה, במרעה, בסיקול ובחליבה. זוגות זוגות פרשו בהיחבא מהרוקדים ויצאו אל השמיים זרועי הכוכבים, בדרכם אל הגורן. בצריפים ובאוהלים היחד לא איפשר התייחדות. לך תסביר לנכדים מה זה גורן.


כשקיבוץ היה, היו בו הרבה הרבה מתקני עולם, מכל הגלויות ומכל העולמות. ומתקן נעליים אחד מן המעברה הסמוכה. תוך שנים מעטות נפטר מתקן הנעליים ומתקני העולם הפכו למתקני תקנונים: תקנון חתונות, תקנון הלוויות, תקנון זמניים ושאר תקנונים מוזרים וחיוניים שהצרו את צעדיו של החבר, צמצמו את עולמו וכלאו את רוחו. הגודש הכריע את הקודש. את תקנון האשכבה, הקרויה הפרטה, כבר כתבו עורכי־דין.

כשקיבוץ היה, היו בו זרמים אידיאולוגים קיצוניים שפיתחו יריבות תהומית. בהנהגת אדמו“רים ומועצות חכמים. החלטותיהם היו קודש בעיני המאמינים היה צמד האדמו”רים מאיר יערי ויעקב חזן. מנגד היו טבנקין וציזלינג ובן־אהרון. למעט פחות סמכות זכו לבון ורוטנשטרייך. כמה צודקת ההיסטוריה שקראה את נמל התעופה ע"ש בן־גוריון, היחיד שהמריא מעל כולם. מלמעלה נראות המחיצות מלאכותיות ואפילו מצחיקות, והפוליטיקאים, משחיזי המחלוקות, יוזכרו בהיסטוריה רק בהערות שוליים.


כשקיבוץ היה, הייתי גאה ומאושר שבחרתי בו כדרך חיים. וכך היו רבים וטובים. הרגשת השליחות רוממה את הרוח, גם כשכלה הכח. עשינו הרבה שטויות ושגיאות; אך בלי ספק בתמימות, תמימות דעים ותמימות רעים. מי שעזב נשאר קשור בחוטים סמויים אל הלב הקיבוצי שהמשיך לפעום. הלב הזה ימשיך לפעום כל עוד בלבב פנימיה נפש יהודי מבקשת לחיות בעולם טוב יותר, צודק יותר. אנושי.


כשקיבוץ היה, נהגנו לומר, אין דבר, אין בריכה אבל יש נהר להשתכשך. בו אין דבר, האוכל חרא בלבן אבל בשבת נקבל עוף. אין דבר, בשנה הבאה יהיה יותר טוב. עד שהתעוררנו בבוקר אחד וראינו שאין דבר ואין על המשמר, אין אידיאולוגיה ואין.


כשקיבוץ היה, קמנו לגיוס של קטיף בשבת ובחג לפני עלות השחר. הרגשנו הרגשה עילאית למרות העייפות ואובדן יום המנוחה והבילוי עם הילדים. היחד והמאמץ המשותף הזכירו לי את הקימה לסליחות של ילדותי. היתה זו בעינינו עבודת־קודש. חילול השבת טושטש אצל בוני הארץ, שקיבלו “שבת” ביום שלישי ואספו “שבתות”.


כשקיבוץ היה, שכבנו בלילות על הדשאים, צופים אל השמיים זרועי הכוכבים ואל הזרועות והמחשופים של בנות הגרעין שהגיעו “להשלים” את הקיבוץ. אכלנו יחד אבטיחים עם גרעינים ושרנו שירי געגועים אל הוולגה והדנובה לקול שכשוך מי החצבאני הסמוכים. יפים היו הלילות בכנען. יפות היו הבנות עם המכנסיים הקצרים. יפים היינו בעינינו.


כשקיבוץ היה, היה מזכיר פנים ומזכיר חוץ, סדרן עבודה ומרכז משק וכולם – ראו זה פלא! – היו חברי הקיבוץ. לא מנהלים ויועצים ופקידים מבחוץ. היה גם מרכז קניות שישב שבוע בעיר הגדולה וקנה כל מה שהיה נחוץ לענפים ולחברים. ממכונות וזרעים ועד חזיות לנשים וגרביים לילדים. הבן שלו קיבל כל שבוע תרנגול על מקל. אדום ומתוק.


כשקיבוץ היה, הייתה “אספקה קטנה” חופשית לכל החברים. היו בה מברשות שיניים וסבון ושרוכי נעליים, סיגריות, שוקולד, סוכריות, מטאטאים וקונדומים. כל אחד קיבל לפי צרכיו. האסיפה הכללית התלבטה שעות ארוכות בנושאים כמו הגבלת “הצרכים”. שלימ’ה, למשל, איבד מסרק כל שבוע בעבודתו בבריכות הדגים. האם מותר להגביל אותו, מבלי לפגוע בערכים. האסיפות דנו בנושא בכובד ראש, עד ששלימ’ה התקרח.


כשקיבוץ היה, הייתה מקלחת משותפת עם מחיצת פח גלי, מלאה חורים בין החברות והחברים. אלה גם אלה נגלו במערומיהם, לא רק הפיסיים. דרך הסרת הבגדים ותלייתם, צורת השימוש בסבון ובמגבת והמירוץ אחר הקבקבים המעטים, גילו גם את מערומי הנפש של החלוצים, שחלצו הכל זה בפני זה. בכפר־גלעדי, למשל, חיכינו בחיל ורעדה להיכנס לקבקביהם הרטובים של ותיקי “השומר”. חיקינו את הדרך בה שפשפו במגבת את גבם ואת מפשעותיהם. הם דיברו על אוסיה ואיך היה מתנגב ביד אחת יחידה. אנחנו ניגבנו עמוק את האוזניים, כדי לשמוע כל מילה.


כשקיבוץ היה, הוא עשה את טעות חייו בשני תחומים: הפילוג האומלל, פרי קנאות קיצונית, ובה בעת, אי־גמישות בקליטת העלייה ההמונית מארצות המזרח. הטירוף והאבסורד בפילוג הגיעו עד כדי פירוק משפחות ומכות בין חברים. את ההחמצה בקליטת העולים מן המזרח אמחיש בדוגמא קטנה. קיבוץ חשוב בעמק קלט חבורה גדולה של ילדים מסוריה שעלו לפני ההורים. הוא הצמיד להם את מיטב המחנכים והרבה בפינוקים, אבל, בבדיחות הדעת ובזחיחות הדעת קראו להם “ברחש”. מי שעבד בשדות בקיץ הישראלי יודע כמה מטריד, מציק ושנוא הברחש. והקטנים היו רגישים ואינטליגנטים למרות הדיבור והשירה בערבית. הגיע חורף והברחש נעלם.


העולים מן המזרח לא מצאו בקיבוץ את המשפחתיות, המסורת החשובים בעיניהם מכל.


כשקיבוץ היה היתה אסיפה כללית בכל מוצאי־שבת. לדוברים המרכזיים היו מקומות קבועים ודעות קבועות. חילוקי דעת היה שם המשחק. אלה התפתחו לעקיצות ועלבונות וגידופים. אסיפה כללית הפכה לאסיפה־קללות. על מה דנו? על מה לא. מטרקטור ועד מסרק ועד אמבטיה. מהיתר נסיעה לחו"ל ועד קורס לגננת או השתלמות של מורה על־חשבון ימי תורנות חדר־אוכל שלו. היצר הרע חגג. האסיפה הכללית, בסיס הדמוקרטיה הקיבוצית המהוללת, דעכה משנה לשנה ובישרה דעיכות נוספות.


כשקיבוץ היה, מטריה היתה אביזר עירוני בורגני מובהק. ז’קט) מקטורן (ועניבה) דג מלוח (היו אביזרים של פורים. כל הילדים נעלו נעליים גבוהות. נעליים חצאיות היו של עירוניסטים. גרבי משי הוסתרו עמוק בארון. קוסמטיקה היתה קללה שגורה, בדגש על ההברה הראשונה. צביעת שיער היתה גרועה מצביעות. ארבע חולצות ערב לחבר (הותיק!) היו ההמחשה של “לכל חבר לפי צרכיו”. חשבון בנק היה רק לגזבר ולמרכז הקניות. לא היה חסר לנו דבר. “דבר” הגיע בכל בוקר ובו קראנו על העולם של אתמול. עולם ישן, בו לכל אדם יש ארנק של כסף בכיסו. בלי בושה.


כשקיבוץ היה, לא היו מזגנים, אבל היה מיזוג. גלויות. לא היו מאווררים. אבל היתה אוירה טובה. לא היו תנורי חימום, אבל היתה חמימות. לא היתה קוסמטיקאית אבל היה קסם. האחות במרפאה, חברת קיבוץ, כמובן, היה מלווה כל חולה לבית החולים ומביאה ארוחה חמה וחיוך לחולה הצמוד למיטתו בבית. היכרנו כל ילד בשמו, על מעלותיו וחסרונותיו. היכרנו את האורחים הקבועים, בני המשפחה של כל חבר וחבר. היכרנו יותר מידי אחד את השני. הסיסמה היתה: לעולם אל תספר לחבר כל מה שאתה חושב עליו.


כשקיבוץ היה, סוציאליזם היה שם המשחק. זה היה הניסוי הסוציאליסטי המוצלח ביותר במאה העשרים, ואולי בכל הדורות. סוציאליזם וולונטרי, א־פוליטי, מעשי, יומיומי, שהשתלב עם מוסר הנביאים והביא אושר ורווחה וסיפוק לרבבות לאורך מאה שנים. רבים טעו וראו בו הגשמת רעיונות המהפיכה הקומוניסטית. למעשה הוא ניסה להגשים את רעיונות המהפיכה הצרפתית, חופש, שוויון ואחווה. רדיפת השוויון בקנאות צימצמה בהכרח את החופש, והמתח בין שני אלה פגע באחווה.


כשקיבוץ היה, התפתחה בו יומרה לשנות את טבע האדם. ההנחה התמימה היתה שיצר לב האדם טוב מנעוריו. צריך רק לבנות סביבו חברה מתאימה ולתת לבנים חינוך איכותי. עברו מאה שנה על כמה מאות קיבוצים והסתבר שטבע האדם שינה את הקיבוץ. אפילו אלוהים לא הצליח לשנות את טבע האדם ולהשאירו בגן העדן. ראה ספר הספרים.


כשקיבוץ היה, ביקרו בביתי הקיבוצי הרבה סופרים מן העולם הגדול, מקירגיזיה ועד סין ועד אוסטרליה וארגנטינה. בפי רבים מהם היתה שאלה שהתקשיתי לענות עליה. איך זה שבכל יום בבוקר קמים מאות אנשים במאות קיבוצים ויוצאים לעבודה, בלי פיקוח, בלי תגמול, בלי איום בענישה. עובדים קשה יום־יום מתוך רצון והתלהבות, מתוך לאידאה. מה הוליד אצלם את האחריות, את הרצון לעשות את מה שמוטל עליהם. מה עושה הקיבוץ נגד אלה שנשארים במיטה או יוצאים לטיול במקום ללכת לעבודה? עניתי שאין כאלה. ראיתי ספק בעיניהם. הוספתי, אם ירבו כאלה, לא יהיה קיבוץ.


כשקיבוץ היה, נעשה בו ניסוי מעניין של הקמת תרבות יהודית חילונית, מלאה ומעשירה. האתגר ההיסטורי הזה, הדרוש כל־כך למדינה שרוב אזרחיה חילוניים, נדחק והותיר אנחה כבדה בלב, יחד עם התנועה הקיבוצית כולה. דור שלם גדל על סדר הפסח הקיבוצי, על קציר העומר, על הבאת הביכורים בשבועות, על נטיעות ט"ו בשבט ועל קבלות שבת משותפות, הומיות. לא ידע להוריש.


כשקיבוץ היה, היה חינוך דור ההמשך בראש מעייניו. המטרה היתה שאצלנו הבנים לא ימרדו, אלא ימשיכו בדרך בה התחלנו. החינוך המשותף הפגין בטחון עצמי מופרז. מתוך הצורך להוציא לעבודה את כל החברות, הוקמו בתי־ילדים עם לינה משותפת וניבנו תיאוריות על יתרונות השיטה, שהאמינה שילדים שיחיו וילמדו ויגדלו בשיתוף מלא, יסתגלו ויאהבו את חיי השיתוף. הלינה המשותפת קרסה בלחץ האמהות והבנים שבגרו. דור ההמשך לא המשיך. בני הקיבוץ וחניכיו השתלבו בחברה החיצונית יפה. האמביציות האישיות, בקיבוץ, מצאו ומיצו את עוצמתן בצבא. אולי גם ביצירה ובאקדמיה. הקיבוץ העריך וקידם את הבינוניות.


כשקיבוץ היה, כתבתי ספר “קיבוץ הוא קיבוץ הוא קיבוץ”. השם בא בעקבות האימרה הקלאסית של גרטרוד סטיין A rose is a rose is a rose. השוויתי בכך את הקיבוץ לוורד, רב־יופי, צבעוני, ריחני וקוצני. הסכמתי עם הנחתה של סטיין, ששום הגדרה מילולית לא תוכל להעביר את מלוא יופיו וייחודו, למי שלא ראה אותו, למי שלא חי בו. הקיבוץ כוורד, מן המעיין הברוך של הציונות הסוציאליסטית. במאה החדשה מסתפק במי קולחין. היחיה? היפרח? לעוד מאה שנים? ואולי יותר. עוד לא אבדה תקווה.


כל האמור עד כאן, הוא פרי חשיבה ותובנה סובייקטיביות בהחלט. ניסוחן עלה לי במאמצים. אשמח אם יימצאו פה ושם, אנשים שיסכימו איתי. אסתפק אם דבריי יעוררו חיוך, געגוע, אנחה או תקווה.


קיבוץ מעיין ברוך, יוני 2009


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49287 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!